יום ראשון, 28 באוגוסט 2011

המכונית האמריקנית של בן-ציון דינור


שרי ממשלת ישראל הרביעית אצל נשיא המדינה יצחק בן-צבי, 1952
יושבים (מימין לשמאל): דב יוסף, יצחק בן-צבי, דוד בן-גוריון, בן-ציון דינור

הידיעה שהתפרסמה השבוע בעיתונות, כי שר הביטחון אהוד ברק - בן קיבוץ משמר השרון ומנהיג לשעבר של מפלגה סוציאליסטית  - רוצה לשדרג את מכונית השרד שלו (טוב, לא הוא אלא 'אנשיו'), לא הפתיעה מן הסתם אף אחד.




לי היא הזכירה ימים אחרים ושרים אחרים.

הקוראים המסורים של עונ"ש זוכרים מן הסתם את הרשימה שפרסמתי לפני כחודשיים על בן-ציון דינור. ציינתי שם, מן הזיכרון, שתי רשימות מקסימות על דינור שנכתבו לפני הרבה שנים על ידי שני סופרים שאני אוהב. רשימה אחת, של ס' יזהר, 'מורה בעצמות', התפרסמה בבלוג כעבור זמן קצר; ואילו את הרשימה השנייה, של מאיר שלו, אני מפרסם עכשיו ברשותו האדיבה של הכותב (ותודה לרחל אליאור).

הדברים התפרסמו בעיתון ידיעות אחרונות בשנת 1993 או 1994 (התאריך המדויק אינו ידוע, גם לא למחבר...). נוסח מאוחר יותר התפרסם בספר הרצאותיו של שלו 'סוד אחיזת העיניים' (עם עובד, תשנ"ט, עמ'  147-145):


המכונית האמריקנית של השר / מאיר שלו

חלק גדול מילדותי עבר עלי ב"בלוק המורים" בשיכון קרית משה בירושלים. בעצם, זה היה בלוק ארבע, אבל כינו אותו "בלוק המורים" על שום דייריו. גרו בו ההיסטוריונים מיכאל איש שלום ומיכאל זיו, שחיבר את ספרי ההיסטוריה של התיכון, מנהל הגימנסיה העברית זבולון תוחמן, שחיבר את ספרי המתימטיקה, החוקר והמורה לטבע אמוץ כהן, שלימד אותי לגדל עכבישים, המנהלים גוטרמן וריקליס, ומורים סתם: יצחק בק, מלכה ושלום צירלין, אלה וקלמן ריבק, בתיה ויצחק שלו.

בקומה השנייה שבכניסה השלישית, מעל משפחת תוחמן, גר יהלום הכתר של הבלוק: פרופסור בן ציון דינור, שהיה אז שר החינוך והיו לו ספריה גדולה, אשה נמוכה מאוד ושולחן כתיבה כביר.

גם פרופסור דינור היה נמוך קומה, אבל קשה לי לחשוב על שר נוכחי שמעורר בי יראת כבוד כמוהו. אמנם יש לנו גם היום פרופסורים בממשלה, אבל דינור, בזקנקנו המחודד, במשקפיו הנוצצים ובצעדיו הקטנים הנמרצים, עורר כבוד הרבה יותר מן השר הפרופסור שטרית, למשל. אמנם גם לשטרית משקפיים נוצצים ופרופסורה, אבל פרופסור דינור לבש מקטורן טוויד ישן, ופרופסור שטרית מתהדר בז'אקט ארגמני מהסוג החביב על מגישי חדשות. חוץ מזה: פרופסור שטרית הוא בערך בגילי, ואדם בגילי אינו יכול להיות מכובד.

מכל מקום, אנחנו, הילדים של המורים שגרו ב"בלוק המורים", חיבבנו את השר דינור מאוד. קודם כל, כי היה בגובה שלנו, ושנית, כי כל בוקר נתן לנו סיבוב במכונית השרד שלו, ה"קייזר פרייזר" השחורה שבאה לקחתו ללישכתו.

הדרך אל השיכון (היום היא רחוב בן דור כפול המסלולים) היתה אז דרך עפר, ובדרך כלל פקדו אותה רק עגלותיהם של מוכרי הקרח והסודה. ה"קייזר פרייזר" השחורה היתה מופיעה עליה בשבע וחצי בבוקר, מטפסת לאיטה ומעלה עננים קטנים של אבק. שמש הבוקר האירה מאחוריה, מגיהה את האבק בהילה של זהב. ברחש נעים, נטול מאמץ, של מנוע אמריקני גדול, הגיעה מכונית השרד אל "בלוק המורים".

הקוים הארוכים, המתעגלים, טרם נמחו מזכרוני. פנסיה האחוריים נמשכו בשתי שלוחות אדומות לצידי תא המטען השחור והסמל בחזית היה מין חץ מעוגל ומוכסף, נתון בשרוול של חומר שקוף. מוט ההילוכים הלבין ליד ההגה והנהג הפעיל אותו בשתי אצבעות של היד הנוהגת. היום אני יודע שבסך הכל היתה מכונית אמריקנית בינונית שהורכבה בישראל, אבל אז, בשנות החמישים, היתה כל מה שהמושג "מכונית אמריקנית" אמר לילדים שתענוגותיהם נגזרו ממשכורת של אבא מורה.

הנהג ירד לקרוא לשר, ואנחנו, הילדים שחיכו שם כל בוקר, הלכנו בשקט אחריו. עמדנו למטה, על המדרכה, פנינו נשואות אל מרפסת המטבח של השר. אחרי דקה יצא פרופסור דינור אל המרפסת, לבוש חלוק בית, מגבת בידו וקצף גילוח ליד אוזנו. "מיד ארד," אמר לנהג, "קח נא בינתיים את הילדים לטיול."

הנהג - מראה פניו נשכח ממני לגמרי, אולי בגלל זוהרה של המכונית - פתח לנו את הדלתות ואנחנו נכנסנו פנימה, אל עולם ריחני של פעימות לב, חשיבות ומותרות. נסענו לאיטנו סביב השיכון, מביטים בילדים של הבלוקים שלוש, שתיים, אחד, שבע, שש וחמש, שעמדו בשולי הדרך. אחרי שתי דקות הסתיים הכל. ה"קייזר" שבה אל בלוק ארבע, שר החינוך ירד מדירתו במקטורנו הישן ובמשקפיו הנוצצים, אמר: "בוקר טוב, ילדים", והפליג לדרכו.

שנים רבות אחר-כך, כשפרופסור דינור כבר מת, רציתי לגור ליד הורי ושכרתי את דירתו. זאת היתה הפעם הראשונה שנכנסתי אליה. הדירה היתה ריקה מרהיטיה ומספרייתה. אבל בחדר העבודה עמד שולחן הכתיבה המאובק של השר, "סקרטר" גדול שעשו לו, כך נחקק בפינתו, תלמידי בית הספר המקצועי "שבח" בתל אביב. התריסים חרקו, מיים חומים זחלו מן הברזים. הכיור והשייש במטבח היו נמוכים מן הרגיל, ואני שיערתי שהבנאים שבנו את "בלוק המורים" התאימו אותם לגובהם של השר ושל אשתו.

היו בדירה הרבה ניירות בכתב ידו, משקפיים מעוקמים, שתומי עדשה, קלסרים, מהדקים וכמה ספרים על הרצפה. שאלתי מה לעשות בהם ונאמר לי שאפשר לזרוק. את הניירות והספרים מסרתי לחדר על שם דינור באוניברסיטה העברית. את המשקפיים זרקתי, בקלסרים השתמשתי. ספר אחד, "תמול שלשום" שמו, השארתי לי. על עמודו הראשון כתוב, באותיות שחורות, קטנות וקשות לקריאה: "לידידי הנכבד, מר בן ציון דינבורג נ"י, בכבוד ובברכה, ש"י עגנון".

גרתי בדירה ההיא כמה שנים, ולא אחת, בצאתי אל מרפסת המטבח ששום ילד לא חיכה תחתיה, נזכרתי ב"קייזר פרייזר" של שר החינוך. זה כל מה שיש לי להגיד בנוגע לרכישת מכוניות אמריקניות לשרי ממשלת ישראל.


תמונה של בן-ציון דינור (דינבורג)
בן-ציון דינור (1973-1884)


והערה קצרה משלי:
שכונת קרית משה שינתה מאז ילדותו של מאיר שלו את פניה לחלוטין. היום היא שכונה חרדית-לאומית ו'יהלום הכתר' של השכונה היא ישיבת מרכז הרב, מקום מושבה של 'הסיירת' כהגדרתו של ראש הממשלה.

בניין מס' 4, שכּוּנה 'בלוק המורים', שכן ברחוב בן-דור 7. אך פרנסי העיר (כמו שנהוג לקרוא להם) שינו לפני כמה שנים את שמו של הרחוב. יצחק בן-דור היה עיתונאי שנפל במלחמת השחרור, אך היום קוראים לו - כמה אופייני - רחוב הרב צבי יהודה [קוק].

קובץ:Bendor.jpg
צילם: אריאל הורוביץ


רפאל, גיבור ספרו של מאיר שלו 'בביתו במדבר', גדל גם הוא בשכונת קרית משה, והשכונה על רחובותיה וטיפוסיה מתוארת בהרחבה בספר. גם בספרו האחרון, 'הדבר היה ככה', הקדיש שלו פרק לשיכון ילדותו.



4 תגובות:

  1. סיפור דומה , ועוד יותר יפה על זלמן ארן

    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3600455,00.html

    השבמחק
  2. לא משנה שבהחלט ראוי לקרוא את הרחוב על שם הרב צבי יהודה קוק, שפעל רבות מישיבתו ששכנה ברחוב, מאשר על שם בן דור, שכבודו כמובן לא נעלם ורחוב אחר קרוי על שמו.
    מה זה משנה? העיקר שאפשר להיכנס שוב ב'דוסים', כולל העלמת מידע חשוב.

    השבמחק
  3. אני זוכר את דינור ורעיתו כסבים מאמצים. הורי ,זוג ניצולי שואה, עלו ב 1957 מפולין . בן ציון דינור "אימץ" את אבי ,עזר לו למצוא עבודה ,ואותנו הילדים אימץ כסבא, בשבתות היינו באים אליהם ומשחקים עם רעייתו בלהה , היינו מפסלים אתה בניר הכסף שעוטף שוקולדים וממתקים ,כל כך נהננו, לעולם לא אשכח זאת.

    השבמחק
  4. עוד דבר שלא כדאי לשכוח - השכונה לא התחילה עם דינור ומאיר שלו. השכונה התחילה כשכונת גנים דתית ציונית/חרדית ציונית ורק לאחר קום המדינה נבנה בה השיכון. אפשר לומר שהיא היתה דתית, אופייה השתנה עם קום המדינה, והיא חזרה להיות דתית/חרדית לאומית.

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.