יום שלישי, 27 בדצמבר 2011

יוסף כהן - הנץ היהודי ממלטה

חזית הקתדרלה על שם יוחנן הקדוש, ולֶטה, מלטה

מאת רותי למדן

בשנת 1530, לאחר שגורשו אבירי יוחנן הקדוש (St. John) מרודוס שנכבשה על ידי התורכים העות'מאנים, העניק להם הקיסר קרל החמישי את האיים מלטה וגוֹזוֹ, על מנת שישמשו כבסיסם. האבירים שלטו בפועל באיים עד שנת 1798 ועזבו בעקבות כיבוש מלטה על ידי צרפת. שנתיים מאוחר יותר עבר האי לשלטון אנגליה.


אבירי סט. ג'ון לא נהגו כאבירים. הם היו פירטים לכל דבר, שודדי ים, ותחת שלטונם מלטה הפכה להיות המרכז האירופי הגדול ביותר לסחר עבדים. אליה הובאו סחורות, אוניות, ונוסעים – ביניהם יהודים רבים -  שנתפסו כשלל. בין השבויים היו רבנים ידועי שם, ויחידים ומשפחות שהיו בדרכם לעלות לארץ ישראל. השבויים שוכנו במלטה; חלקם נשלחו לאוניות לשמש כמשוטאים (מוות בטוח תוך שנתיים), חלקם שימשו כעבדים ומשרתים לאבירים, וחלקם ציפו לשיחרורם תמורת דמי כופר, או למכירתם בשווקים.

לשם פדיון שבויים הוקמו קופות מיוחדות בכל הקהילות ברחבי העולם היהודי. חברות ממוסדות לפדיון שבויים התארגנו בונציה, בהמבורג ובערים נוספות, וחבריהן עסקו בגיוס כספים ובניהול משא ומתן עם השובים. החברות החזיקו נציגים במלטה, 'קונסולים' - סוחרים נוצרים שטיפלו בענייניהם של היהודים השבויים ובשחרורם תמורת עמלה.

השבויים היהודים הורשו בדרך כלל לחיות על פי דתם, ועל אף התחלופה הגבוהה התנהלו במלטה חיי קהילה לכל דבר, כולל נישואין והקמת משפחות. בלילות היו השבויים כלואים במתחם מיוחד. בימים – עבדו כמשרתים בעיקר, עד שנפדו או נמכרו בשווקים. שבויים משכילים שירתו כרופאים, כמתורגמנים, כמזכירים וכותבי מכתבים. ה'קונסולים' הנוצרים היו מדווחים למרכז בוונציה על שבויים חדשים או על צרכים מיוחדים (כגון ספרי תפילה), ובאמצעותם הועבר כסף הן לרווחת השבויים הן לשודדי הים על מנת לפדות אותם בטרם יימכרו לסוחרי עבדים 'מקצועיים' ומחירם יאמיר. נשתמרו עשרות מכתבים המתארים את המצב הנואש שאליו נקלעו אסירים במלטה ומעידים על מכות, ענויים, רעב, וניצול. כמו כן יודעים אנו על קונסולים שניסו בכנות להיטיב עם היהודים השבויים וסייעו להם בדרכים שונות.      

בספרו 'יהודי מלטה' (C. Roth, The Jews of Malta, 1931), המסתמך על שפע ידיעות, איגרות ותעודות נוטריוניות, סקר ההיסטוריון בצלאל (ססיל) רות את ההיסטוריה של היהודים במלטה, והביא שלל פכים קטנים מחייהם של השבויים היהודים. לקראת יציאתי לחופשה באי, קראתי בשקיקה את ספרו של ססיל רות ובין השאר מצאתי בו ידיעה שולית ומפתיעה על שבוי בשם יוסף כהן שחי במלטה במחצית הראשונה של המאה ה-18. הלה האזין כנראה לשיחה בין שבויים תורכיים, ומשום שהבין את שפתם התברר לו שמתרקם קשר תורכי לכיבוש מלטה מידי אבירי סט. ג'ון. יוסף כהן מיהר לדווח על המזימה למושל מלטה (Grand Master), האביר מנואל פינטו (Manuel Pinto da Fonseca), ולאות הוקרה זכה בבית משלו ובמענק כספי, ושלט גדול הוצמד לחזית ביתו. על פי רות, בעת כתיבת ספרו (1931) נמצא השלט במוזיאון הלאומי שבוולטה, בירת מלטה.
כן מעוטר בתמונתו של המושל מנואל פינטו. ארמון ה-Gran Maestro

בביקורי במוזיאון לפני חודשיים לא הצלחתי למצוא את השלט ואיש מן המדריכים במקום לא שמע ולא ידע עליו, או על 'מושבה' יהודית באי. בעזרת אשת קשר מקומית הצלחתי להגיע אל מנהלת המוזיאון הלאומי והארכיאולוגי בוולטה, ואכן, בזכותה התגלה השלט מחדש! מסתבר שהועבר מאולמות התצוגה למרתפי המוזיאון ושם הוא מתגולל על הרצפה בין שאר עתיקות וחפצים שלא נמצא להם מקום אחר.

משלט האבן הגדול והמרשים, שצילומו מובא בזה, מסתבר כי יוסף כהן המיר את דתו, כנראה כתנאי לקבלת ההטבות שהוקצו לו. יחד עם זאת, לא שינה את שמו לשם נוצרי, והוא מופיע כ Giuseppe Antonio Cohen neofito!

לאחר כיבושה של מלטה בידי בריטניה, לא נותרו בה יהודים רבים. בשנת 1838 ביקר במלטה השר משה מונטיפיורי בדרכו לארץ ישראל, ומצא שם שש משפחות יהודיות בלבד. בתפילה שנערכה לכבודו נכחו בבית הכנסת כשלושים גברים, וגברת מונטיפיורי היתה האשה היחידה בעזרת הנשים.
בשנת 1904 נמנו כשישים יהודים באי, ומספר זה, פחות או יותר, נשמר לאורך המאה העשרים. כיום מוערך מספר היהודים במלטה בכמאה נפשות.
וזה נוסח הכתובת:

D.O.M
…SIGNORE GRAN MAESTRO 
FR. EMANUELLE PINTO 
EL SUO […] CONSIGLIO 
DONA 
A GIUSEPPE ANTONIO COHEN NEOFITO 
OLTRE VARJ PINGUI ASSEGNAMENTI
L’USO 
DI QUESTA CASA SINO ALL’ ULTIMO SUO 
LEGITIMO DISCENDENTE 
PER AVER SCOVERTA LA CONGIURA DE SCHIAVI
L’ANNO 1749

ותרגומה לעברית:
האל הטוב והמיטיב
סניור גראן מאסטרו האח עמנואלה פינטו ...והמועצה שלו
מעניקים
לנוצרי החדש ג'וזפה אנטוניו כהן
את [זכות] השימוש בבית זה
עד אחרון צאצאיו החוקיים
על שגילה את הקשר של העבדים [השבויים]
בשנת 1749 
השלט ההיסטורי זרוק על הרצפה בין קרשים ופחיות צבע

פרט מתוך הכתובת
(צילומים: ד"ר לאה מנדלזיס)

* ד"ר רות למדן היא היסטוריונית מאוניברסיטת תל אביב. ספרה האחרון הוא מהדורה של ספר תיקון סופרים לר’ יצחק צבאח: קובץ שטרות עבריים שהועתק בירושלים בשנת שצ"ה (1635) על ידי הסופר יהודה מרעלי, המרכז לחקר התפוצות, אוניברסיטת תל אביב, תשס"ט. lamdan1@post.tau.ac.il




4 תגובות:

  1. סיפור מעניין.

    בסוגריים אולי ראוי להזכיר ששם הספר של בצלאל-ססיל רות' הוא שם מחזהו של כריסטופר מרלו מסוף המאה ה16 שבה היהודי ברבאס חורש מזימות מתוך רגשות נקם, מסייע לתורכים לכבוש את האי מידי הנוצרים, ולאחר מכן לנוצרים לשוב ולכבשו מידי התורכים.

    השבמחק
  2. סופג אני בהנאה עונ"שו של זה ומדרך הטבע נתקלתי ברשימתה המעניינת של ד"ר רות למדן הנוגעת לשבויי מלטה היהודים.
    במסגרת עיסוקי כמורה דרך בארץ ובחו"ל, הדרכתי גם במלטה. תולדותיה מרתקות, קישורה לארץ ישראל נהיר לחלוטין ופרק השבויים היהודיים, מעורר עניין רב. כדי להמחיש הן את מר גורלם והן את שיטות הפדיון אני נוהג להביא כדוגמא את אחד מהמכתבים הרבים הנוגעים לעניין.
    מכתב זה נמצא ע" פרופ' הרב שמחה אסף בקובץ מכתבים "בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים" מהמחצית הראשונה של המאה ה- 17 ופורסם על ידו במאמר מענין, עם מכתבים נוספים בכתב העת "ציון" תרפ"ז, ספר שני, ע' 72.
    לא למותר לציין, כי קובץ מכתבים נוסף הנוגע לענין זה ובהמשך למאמרו של פרופ' הרב שמחה אסף, ובצירוף ניתוח מעניין, פורסם ע"י ההסטוריון בצלאל רות בכתב עת זה ספר שלישי, תרפ"ט ע' 164
    נדמה, כי המכתב מרחיב מעט את היריעה שרק אפס קצה נזכר ברשימה הנ"ל.
    "זרע קודש מטע ה' להתפאר, בחורי סגולה, גומלי חסד כולם בהונם בממונם, כולם אהובים, כולם ברורים עושים מאהבה, הנה הנם הקהילות הקדושות שבכל עיר ועיר יחיו עולם לפני אלוהים אמן. ואחריהם כל ישרי לב, גבירים כבירים, פרנסים ממונים ועבודת קודש על כתף ישאו ה' עליהם יחיו אמן ועטרותיהם על ראשם מלמעלה לצבי ולכבוד מרביצי תורה בישראל החכמים השלמים, יאריכו ימים על ממלכתם בהשקט ובבטחה אמן.
    לשלום אין קץ. אותותינו אלה לדבר בצדקה על אודות המוביל הלזה עני משווע, שנלכד בבור שביו זה כמה שנים באי מלטה, עניו בכבל רגלו במשא כבד. אכן גם שם לא הונח לו ויריצוהו מן הבור ויישבוהו באניות בעניות, בלב ימים כתרוהו, הדריכוהו מנמל לנמל, הקיפוהו בלהות וימי הרעה, במקל וברצועה הכוהו, פצעוהו פצע וחבורה והשיבו את לחמו במשקל ומים במשורה ומרוב בכייתו כהו עיניו מראות,ולא היה יודע איזה הדרך ישכון אור והיו מלעיבים ומלעיגים עליו בני הערלים ורוגמים אותו אבן ובדברים מאוסים ותעלולים משלו בו בחירופין וגידופין ושנשתנו עליו כל סדרי בראשית מכל השבויים אשר היו לפניו, אשר על כן שאר השבויים נכנסו בעובי הערבון לאדונו ושלח אותו פה ביד גוי והוצרכנו לפרוע כך וכך. והנה זה העני בצאתו מעירו יצא לשם נדר לעלות לארץ הצבי ונלכד בשביה, ובעת שיצא לחירות גמר אומר לעלות לארץ הקדושה דרך יבשה לשלם את נדרו ואין כל מאומה בידו, ונוסף על זה היותו איש מטופל והגיעו בנותיו לפרקן והוא לא ידע על איזה מהם יתבע ועל איזה מהם יתחנן בפני כת"ר [כבוד תורתכם], ולכן אליכם המצווה הזאת הכוהנים, בכל מקום אשר תדרוך כף רגלו להעניקו מיקבי וגורן צדקתכם, ותפתחו לו פתחי נדבה, ותתנו לו מהלכים אל אשר שמה הרוח ללכת, עד אשר ישוב אל עירו ובכח אשר יפנה ישא דגל תהילת מעכ"ת [מעלת כבוד תורתכם] ויברך אתכם, ואל תהי ברכת הדיוט קלה בעינם ומן השמים תתברכו ברווח והצלה כנפשם וכו' "

    השבמחק
  3. תודה לפיני צור ולנעמי שהגיבו.אוסיף רק כי המכתב שאותו מצטט פיני אודות השבוי ממלטה, שצילומו מונח לפני, הינו חלק מקובץ איגרות מירושלים בכתב יד (כ"י ירושלים 61*8). חלקן הגדול פורסם במקומות שונים (כ- 180 מתוכן ההדירה מינה רוזן בספרה 'הקהילה היהודית בירושלים במאה הי"ז' משנת תשמ"ה).
    באשר למחזהו של כריסטופר מרלו - השם המדויק הוא 'היהודי ממלטה', ואילו ספרו של ססיל רות עוסק ביהודי מלטה (ברבים).
    רות למדן

    השבמחק
  4. האם יש קשר לרבה הראשי של מלטה בימינו?
    "אדמור הכהן"
    http://www.timesofmalta.com/articles/view/20110907/local/-Malta-is-not-yet-multicultural-enough-.383613

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.