יום שלישי, 30 באוגוסט 2011

בעקבות הנייר הקדוש: נייר טואלט כשר למהדרין

איור: רות גווילי (מקור: העין השביעית)

מי שרוצה לדעת עד היכן מגיע טירוף הכשרות בציבור החרדי (והמסורתי)  טירוף שחברות ייצור, מפעלים ורשתות שיווק משתפות עמו פעולה ונענות לו בשמחה ובחפץ לב  ישפיל את מבטו במחילה אל העולם התחתון, אל אותו נייר טישיו רך המיועד לקינוח האף או האחוריים ובפי העם הוא נקרא נייר טואלט (לא תאמינו, אבל בוויקיפדיה יש ערכים על נייר טואלט, ועל נייר טישיו, בשלל שפות ועם המון מידע שימושי).

אגב, פעם שמעתי, שבתנועת הנוער התורנית-לאומית 'עזרא' נהגו לקרוא לנייר טואלט בשם היפה 'נייר א"י'. אין הכוונה, כמובן, ל'נייר ארץ ישראל', אלא ל'נייר אשר יצר', על שם הברכה הקסומה הנאמרת לאחר היציאה מבית הכבוד.


גם ביידיש נפוץ הביטוי 'אַשר-יצר-פּאַפּיר' ובמילון יידיש-אנגלית-עברית של אלכסנדר הרכבי אף מצאתי הסבר נפלא ל'אשר-יצר': 'המנון שאומרים אחר עשית הצרכים'...


וכאן שואל הבן: מדוע בכלל נייר טואלט צריך הכשר? וכי בישלו אותו עם גדי בחלב אמו? האם יש חשש שלא הפרישו ממנו תרומות ומעשרות? ושמא בישמו אותו בניחוח חזיר או חיה טמאה לא עלינו? מה הקטע?

ברור שהכל מתחיל ונגמר בכסף ובתחרות כלכלית, ושאלות של החמרה והקפדה מנוצלות על ידי בעלי עניין.

והדבר היה ככה: חברה נייר גדולה בשם 'שניב' קראה לפני כמה שנים לציבור החרדי לקנות את ניירות הטואלט שלה  ולא של 'סנו' או של חברות אחרות  משום שרק הם מספקים נייר טואלט שיוצר ללא חילול שבת. 'סנו' נאלצה להגיב בגיוס בד"ץ העדה החרדית, שתמורת סכום נאה היה מוכן להצהיר כי גם נייר הטואלט של סנו מיוצר ללא חילול שבת... (על פרשה זו ראו כאן).

מכאן כבר קצרה היתה הדרך לנייר טואלט כשר לשבת




וגם לנוזל ניקוי של בתי שימוש, כשר בהשגחה האמריקנית של Union Orthodox  (סימון U בתוך עיגול):



וכמובן לנייר טואלט כשר לפסח (חיישינן לקיומו של עמילן שהוא חמץ מדאורייתא!).


וכך מתגלגלים עסקי הטואלטיקה למוטציות אין סופיות, ובכל קצה של חומרה יושב יהודי שעושה כמה גרושים.

תאמינו או לא, אבל הכשרים הזויים אפשר למצוא גם על אריזות של אקונומיקה, משחות שיניים, סבונים, שמפו ושאר תמרוקים, כך שאם הילד הקטן ישתה בטעות חומצת לימון או נוזל כביסה לפחות יתנחמו, הוא ובני משפחתו, שזה היה בהכשר מהודר של חוג חתם סופר מבני-ברק או של העדה החרדית מירושלים.


נחזור לנייר הטואלט. מסתבר שבנוסף לחילול שבת פוטנציאלי הכרוך בייצורו של נייר זה יש עוד בעייה רצינית שדורשת תשומת לב תורנית: 'חשש גניזה'. ומהו 'חשש גניזה' זה, שעליו לא שמעו אבותינו ואבות אבותינו עד לדור האחרון?

ובכן, שמא ואולי הנייר שממנו נעשה נייר הטואלט שלנו היה אי פעם, בגלגול הקודם, נייר של ספר שעליו נדפסו דברי קודש או 'שמות', והנייר הקדוש נגנז ועתה מוחזר. הבנתם?

לטואלט הציבור הנה מצגת לא מייצגת של אריזות נייר טואלט כשר במיוחד.

נתחיל בנייר 'גילי' של חברת סנו, שלא די בכך שאין בו שום חשש גניזה, אלא שהוא גם 'עדין ורך המתאים במיוחד לשבת' (שנאמר 'וקראת לשבת עונג'! מה שאין כן בימי החול, שם אנו מוכנים לקנח את אחורינו גם בנייר מחוספס וקשה). הכוונה כמובן שהנייר 'חתוך במיוחד לשבת' (שהרי אסור לחתוך נייר בשבת):


אגב, אם שאלתם, גם מגבוני הטישו של סנו נהנים מהכשר הבד"ץ ואין בהם חשש גניזה:


בשל החשש הגדול מן העבירות הפוטנציאליות הטמונות בנייר הטואלט אף הוקמו במפעל 'שניב' ועדות רבנים מיוחדות. האחת 'ועדת הרבנים למען קדושת השבת', שתפקידה לוודא שהנייר הוכן ללא חילול שבת (ובניסוח פואטי יותר 'ללא חשש חילול שביעי'), ולצדו 'ועד הלכה לענייני גניזה', שתפקידו להשגיח שהנייר טהור לחלוטין ומעולם לא נעשה בו שימוש קודם:


וכאן וריאציה על אותו נושא, על גבי חבילת מגבוני נייר של 'המותג':


המון עבודה יש לוועדות הללו, ואחר כך עוד מלעיזים על החרדים שכביכול אינם עובדים!

בדוגמה הבאה, של נייר הקרוי בשם רווי אסוציאציות יהודיות  'ניסן', יש אפילו לוגו מיוחד: 'שש', כלומר: 'שומר שביעי' (מסיבות שיפורטו להלן נמנעו היצרנים משימוש ישיר במילה המקודשת 'שבת' והעדיפו תחתיה את 'שביעי').


והנה שתי דוגמאות לתת-ז'אנר מגוחך במיוחד בתעשיית ההכשרים. אלה הם הכשרים מהודרים במיוחד, משום שכאן כבר מחמירים ולא כותבים את המילה שבת כצורתה. 'שבת', כידוע על פי ספר הזוהר, היא אחד משמותיו של הקב"ה, ואין זה נאה ששמו המקודש ייכנס לבית השימוש או יושלך בביזיון. זו הסיבה שעל העטיפה הודפסה המילה 'ש-ב-ת' עם מקפים (כפי שטיפשים דוברי אנגלית כותבים G-d):


וכאן הוא אפילו מאושר לפ-ס-ח:


ואחרי 'ניסן' יש לנו גם 'סיון':


ולסיום המצגת, הנה נייר ארונות (מה זה בכלל?) כשר לפסח ואין בו שום חשש לקטניות (!). באחריות!



ביבליוגרפיה

http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?topic_id=868516&forum_id=771

http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?topic_id=1350609&forum_id=771

http://www.frumsatire.net/2010/08/09/a-brief-history-of-shabbos-toilet-paper/

http://www.frumsatire.net/2008/06/19/kosher-for-shabbos-toilet-paper-no-joke/

http://www.frumsatire.net/2010/11/21/kosher-toilet-bowl-cleaner/

 http://aliyahblog.com/2006/03/11/kosher-toilet-paper/

בעלי התוספות

5 בספטמבר 2011
רמי נוידרפר שלח לי גזיר עיתון מ'דואר היום', 5 בספטמבר 1921  היום לפני תשעים שנה  שמוכיח כי אין זו חומרה חדשה ובעצם הכל התחיל מזמן (אבל במאה שערים)...


ולמען שלמות האוסף הנה עוד דוגמה שנשלחה אליי, גם כאן מסדרת 'שביעי' (במקום 'שבת'):





יום ראשון, 28 באוגוסט 2011

המכונית האמריקנית של בן-ציון דינור


שרי ממשלת ישראל הרביעית אצל נשיא המדינה יצחק בן-צבי, 1952
יושבים (מימין לשמאל): דב יוסף, יצחק בן-צבי, דוד בן-גוריון, בן-ציון דינור

הידיעה שהתפרסמה השבוע בעיתונות, כי שר הביטחון אהוד ברק - בן קיבוץ משמר השרון ומנהיג לשעבר של מפלגה סוציאליסטית  - רוצה לשדרג את מכונית השרד שלו (טוב, לא הוא אלא 'אנשיו'), לא הפתיעה מן הסתם אף אחד.




לי היא הזכירה ימים אחרים ושרים אחרים.

הקוראים המסורים של עונ"ש זוכרים מן הסתם את הרשימה שפרסמתי לפני כחודשיים על בן-ציון דינור. ציינתי שם, מן הזיכרון, שתי רשימות מקסימות על דינור שנכתבו לפני הרבה שנים על ידי שני סופרים שאני אוהב. רשימה אחת, של ס' יזהר, 'מורה בעצמות', התפרסמה בבלוג כעבור זמן קצר; ואילו את הרשימה השנייה, של מאיר שלו, אני מפרסם עכשיו ברשותו האדיבה של הכותב (ותודה לרחל אליאור).

הדברים התפרסמו בעיתון ידיעות אחרונות בשנת 1993 או 1994 (התאריך המדויק אינו ידוע, גם לא למחבר...). נוסח מאוחר יותר התפרסם בספר הרצאותיו של שלו 'סוד אחיזת העיניים' (עם עובד, תשנ"ט, עמ'  147-145):


המכונית האמריקנית של השר / מאיר שלו

חלק גדול מילדותי עבר עלי ב"בלוק המורים" בשיכון קרית משה בירושלים. בעצם, זה היה בלוק ארבע, אבל כינו אותו "בלוק המורים" על שום דייריו. גרו בו ההיסטוריונים מיכאל איש שלום ומיכאל זיו, שחיבר את ספרי ההיסטוריה של התיכון, מנהל הגימנסיה העברית זבולון תוחמן, שחיבר את ספרי המתימטיקה, החוקר והמורה לטבע אמוץ כהן, שלימד אותי לגדל עכבישים, המנהלים גוטרמן וריקליס, ומורים סתם: יצחק בק, מלכה ושלום צירלין, אלה וקלמן ריבק, בתיה ויצחק שלו.

בקומה השנייה שבכניסה השלישית, מעל משפחת תוחמן, גר יהלום הכתר של הבלוק: פרופסור בן ציון דינור, שהיה אז שר החינוך והיו לו ספריה גדולה, אשה נמוכה מאוד ושולחן כתיבה כביר.

גם פרופסור דינור היה נמוך קומה, אבל קשה לי לחשוב על שר נוכחי שמעורר בי יראת כבוד כמוהו. אמנם יש לנו גם היום פרופסורים בממשלה, אבל דינור, בזקנקנו המחודד, במשקפיו הנוצצים ובצעדיו הקטנים הנמרצים, עורר כבוד הרבה יותר מן השר הפרופסור שטרית, למשל. אמנם גם לשטרית משקפיים נוצצים ופרופסורה, אבל פרופסור דינור לבש מקטורן טוויד ישן, ופרופסור שטרית מתהדר בז'אקט ארגמני מהסוג החביב על מגישי חדשות. חוץ מזה: פרופסור שטרית הוא בערך בגילי, ואדם בגילי אינו יכול להיות מכובד.

מכל מקום, אנחנו, הילדים של המורים שגרו ב"בלוק המורים", חיבבנו את השר דינור מאוד. קודם כל, כי היה בגובה שלנו, ושנית, כי כל בוקר נתן לנו סיבוב במכונית השרד שלו, ה"קייזר פרייזר" השחורה שבאה לקחתו ללישכתו.

הדרך אל השיכון (היום היא רחוב בן דור כפול המסלולים) היתה אז דרך עפר, ובדרך כלל פקדו אותה רק עגלותיהם של מוכרי הקרח והסודה. ה"קייזר פרייזר" השחורה היתה מופיעה עליה בשבע וחצי בבוקר, מטפסת לאיטה ומעלה עננים קטנים של אבק. שמש הבוקר האירה מאחוריה, מגיהה את האבק בהילה של זהב. ברחש נעים, נטול מאמץ, של מנוע אמריקני גדול, הגיעה מכונית השרד אל "בלוק המורים".

הקוים הארוכים, המתעגלים, טרם נמחו מזכרוני. פנסיה האחוריים נמשכו בשתי שלוחות אדומות לצידי תא המטען השחור והסמל בחזית היה מין חץ מעוגל ומוכסף, נתון בשרוול של חומר שקוף. מוט ההילוכים הלבין ליד ההגה והנהג הפעיל אותו בשתי אצבעות של היד הנוהגת. היום אני יודע שבסך הכל היתה מכונית אמריקנית בינונית שהורכבה בישראל, אבל אז, בשנות החמישים, היתה כל מה שהמושג "מכונית אמריקנית" אמר לילדים שתענוגותיהם נגזרו ממשכורת של אבא מורה.

הנהג ירד לקרוא לשר, ואנחנו, הילדים שחיכו שם כל בוקר, הלכנו בשקט אחריו. עמדנו למטה, על המדרכה, פנינו נשואות אל מרפסת המטבח של השר. אחרי דקה יצא פרופסור דינור אל המרפסת, לבוש חלוק בית, מגבת בידו וקצף גילוח ליד אוזנו. "מיד ארד," אמר לנהג, "קח נא בינתיים את הילדים לטיול."

הנהג - מראה פניו נשכח ממני לגמרי, אולי בגלל זוהרה של המכונית - פתח לנו את הדלתות ואנחנו נכנסנו פנימה, אל עולם ריחני של פעימות לב, חשיבות ומותרות. נסענו לאיטנו סביב השיכון, מביטים בילדים של הבלוקים שלוש, שתיים, אחד, שבע, שש וחמש, שעמדו בשולי הדרך. אחרי שתי דקות הסתיים הכל. ה"קייזר" שבה אל בלוק ארבע, שר החינוך ירד מדירתו במקטורנו הישן ובמשקפיו הנוצצים, אמר: "בוקר טוב, ילדים", והפליג לדרכו.

שנים רבות אחר-כך, כשפרופסור דינור כבר מת, רציתי לגור ליד הורי ושכרתי את דירתו. זאת היתה הפעם הראשונה שנכנסתי אליה. הדירה היתה ריקה מרהיטיה ומספרייתה. אבל בחדר העבודה עמד שולחן הכתיבה המאובק של השר, "סקרטר" גדול שעשו לו, כך נחקק בפינתו, תלמידי בית הספר המקצועי "שבח" בתל אביב. התריסים חרקו, מיים חומים זחלו מן הברזים. הכיור והשייש במטבח היו נמוכים מן הרגיל, ואני שיערתי שהבנאים שבנו את "בלוק המורים" התאימו אותם לגובהם של השר ושל אשתו.

היו בדירה הרבה ניירות בכתב ידו, משקפיים מעוקמים, שתומי עדשה, קלסרים, מהדקים וכמה ספרים על הרצפה. שאלתי מה לעשות בהם ונאמר לי שאפשר לזרוק. את הניירות והספרים מסרתי לחדר על שם דינור באוניברסיטה העברית. את המשקפיים זרקתי, בקלסרים השתמשתי. ספר אחד, "תמול שלשום" שמו, השארתי לי. על עמודו הראשון כתוב, באותיות שחורות, קטנות וקשות לקריאה: "לידידי הנכבד, מר בן ציון דינבורג נ"י, בכבוד ובברכה, ש"י עגנון".

גרתי בדירה ההיא כמה שנים, ולא אחת, בצאתי אל מרפסת המטבח ששום ילד לא חיכה תחתיה, נזכרתי ב"קייזר פרייזר" של שר החינוך. זה כל מה שיש לי להגיד בנוגע לרכישת מכוניות אמריקניות לשרי ממשלת ישראל.


תמונה של בן-ציון דינור (דינבורג)
בן-ציון דינור (1973-1884)


והערה קצרה משלי:
שכונת קרית משה שינתה מאז ילדותו של מאיר שלו את פניה לחלוטין. היום היא שכונה חרדית-לאומית ו'יהלום הכתר' של השכונה היא ישיבת מרכז הרב, מקום מושבה של 'הסיירת' כהגדרתו של ראש הממשלה.

בניין מס' 4, שכּוּנה 'בלוק המורים', שכן ברחוב בן-דור 7. אך פרנסי העיר (כמו שנהוג לקרוא להם) שינו לפני כמה שנים את שמו של הרחוב. יצחק בן-דור היה עיתונאי שנפל במלחמת השחרור, אך היום קוראים לו - כמה אופייני - רחוב הרב צבי יהודה [קוק].

קובץ:Bendor.jpg
צילם: אריאל הורוביץ


רפאל, גיבור ספרו של מאיר שלו 'בביתו במדבר', גדל גם הוא בשכונת קרית משה, והשכונה על רחובותיה וטיפוסיה מתוארת בהרחבה בספר. גם בספרו האחרון, 'הדבר היה ככה', הקדיש שלו פרק לשיכון ילדותו.



יום חמישי, 25 באוגוסט 2011

ארכאולוגיה חרדית? יש דבר כזה

'מטמוני ארץ  האגודה לארכיאולוגיה תורנית' מזמינה את הציבור ליום עיון שכולו מחמדים על 'היסטוריה וארכיאולוגיה'. כולם מוזמנים, גם נשים, שתתכבדנה לשבת בעזרת הנשים הפתוחה (מלמעלה רואים הכי טוב):



פרטים מלאים על 'האגודה ותעודתה' אפשר לקבל באתר האינטרנט שלה.

אשרינו  ואינני אומר זאת מן השפה ולחוץ או בשמץ של לגלוג  שגם אחינו החרדים עוסקים בארכאולוגיה ובהיסטוריה, ואף רואים בהן לא סתם כלי חינוכי, אלא אפילו 'כלי חינוכי רב עוצמתי', כניסוחו של אחד הדוברים בכנס. ועם זאת, העיון בתוכנו של יום העיון מעלה כמה תובנות ותמיהות.

1. השפעתה המבורכת של האקדמיה, שבה מבחינים בין 'מרצה' ל'מרצה בכיר' ובין 'פרופסור חבר' ל'פרופסור מן המניין' ('פרופסור גמור' בלשונו של עגנון), ניכרת גם כאן. שימו לב להבחנות המעודנות בין 'הרה"ג [הרב הגאון] ... כ"ק [כבוד קדושת] האדמו"ר מליאוזנה', שהוא יחיד ומיוחד בתוארו זה, לבין 'רבי', 'הרב', 'הרה"ג' [הרב הגאון], שכל התארים הללו מזכים את בעליהם בברכה הנשגבת 'שליט"א' [שיחיה לאורך ימים טובים ארוכים], לעומת התארים הנמוכים יותר, כמו 'ד"ר' ו'מר', שבעליהם אמורים להסתפק בברכה הדלה 'יצ"ו' [ישמרהו צורו וגואלו]. אולי זו הסיבה שפרופסור שלמה זלמן הבלין, איש אוניברסיטת בר-אילן, העדיף לחסות בצלו של התואר הצנוע 'רב וחוקר', וכך זכה בשליט"א ולא ביצ"ו...

2. הכבוד לשאת את דברי הפתיחה של הכנס הוענק לרבי מסוג חדש ששמו אולי אינו מוכר כל כך לציבור. זהו שאול שמעון (שימי) דויטש, חסיד חב"ד בעל נטיות מחקריות שחיבר ביוגרפיה מעניינת  וחושפנית בת שני כרכים על הרבי האחרון (Larger than Life: The Life and Times of the Lubavitcher Rebbe, 1995-2004;  בתרגום לעברית אפשר לקרוא לספר 'גדול מהחיים').

בשנת 1996 הכריז דויטש על עצמו כעל האדמו"ר מליוזנא (עיירה זו היתה מקום מושבו של רבי שניאור זלמן מליאדי מייסד חב"ד, והשם היה פנוי לשימוש). העובדה שלא שמעתם על חסידות זו עד היום אומרת הכל...


הפלא הגדול הוא הצגתו של האדמו"ר הנ"ל כ'בעל "מוזיאון תורת חיים" ברוקלין'. הקורא התורני ההדיוט רגיל שמציגים תלמיד חכם על פי ספריו  'בעל השלחן ערוך', 'בעל התניא' וכדומה, אבל מארגני הכנס בחרו להציג את האדמו"ר דויטש כבעל מוזיאון!

מתברר כי אכן לפני שנה הודיע הרבי על פתיחת מוזיאון חיות בבורו-פארק שבברוקלין ולדבריו הוא מתכוון לפחלץ שם את כל החיות המוזכרות בתורה (לא נמסר אם זה כולל גם את החיות הטמאות).

Torah Animals Fill a Brooklyn Museum

By Lauren F. Friedman

Noah built an ark. Rabbi Shaul Shimon Deutsch built a Borough Park taxidermy museum in a brownstone and filled it, he claims, with every animal mentioned in the Torah — 350 specimens in all.
An article in The Brooklyn Ink details Torah Animal World, which will be complete once Deutsch puts the finishing touches on an annex for sacrificial animals. (He’s already open for business though and has drawn some 35,000 annual visitors — hordes of Orthodox yeshiva students along with a smattering of Amish and other Christians.)
No one ever would accuse Deutsch of lacking ambition: He also runs the Living Torah Museum, a collection of biblical artifacts, and a Catskills museum full of all of the animals in the Talmud. Next up for Deutsch? A botany museum, with examples of every plant in the Torah.
Rumors of Deutsch’s plan to move Abraham, Isaac and Jacob into the brownstone next door have not been confirmed

וראו גם כאן: http://www.mishpacha.com/Browse/Article/1104/The-Ultimate-Show-and-Tell

אגב, כמו כל מפעליו של דויטש  הבלתי נלאה, גם המוזיאון הזה זכה לקבלת פנים צוננת בקהילה החרדית, שכיבדה אותו בפשקוויל. 

הרבי מליוזנא ואחד מפוחלציו

3. מילא שיש מקצוע חדש שנקרא 'היסטוריון תורני'   ולא שאני מבין מה זה ועל סמך מה מעניקים תואר כזה (ומי בכלל מוסמך להעניקו)  אבל מה זו בדיוק הדיסציפלינה שקוראים לה 'ארכאולוגיה חרדית'? וכי יש 'ארכאולוגיה חילונית' או 'ארכאולוגיה דתית-לאומית'? ולמה לא ארכאולוגיה קונסרווטיווית או רפורמית? ומה עם ארכאולוגיה קתולית, לותרנית או פרבוסלבית? ומה בכלל הקשר בין מקצוע מדעי שיש לו כללים ביקורתיים מחמירים לבין השקפת עולם או דפוס מחשבה?

מילא שיש חרדים שמבחינתם כל רב או מורה בישיבה יכול להיות ארכאולוג, היסטוריון או חוקר, אבל מדוע היסטוריונים רבי מוניטין (כמו בנימין זאב קדר) או ארכאולוגים מן המניין נותנים ידם להזניה כזו?

שאלתי חבר חרדי לפשר הדבר ותשובתו המשכנעת היתה זו:
לאור הניסיון, משמעותה של 'ארכאולוגיה חרדית' היא שאם הממצאים הארכאולוגיים עולים בקנה אחד עם ההשקפה החרדית העדכנית, הרי ש'אפילו הארכאולוגים מודים בזה', ואם הממצאים אינם עולים בקנה אחד, הרי ש'מה הם כבר מבינים ה"ארכאולוגים" הללו'...

יום רביעי, 24 באוגוסט 2011

חוקר החסידות ד"ר מנדל פייקאז' נפטר

בעיתון 'הארץ' הבוקר הופיעה מודעה צנועה:


מודעה זו הציפה אותי בזיכרונות, שכן מנדל פְּייֶקַאז' (2011-1922) השפיע רבות על דרכי כחוקר חסידות למרות שלא הייתי תלמידו והוא לא היה מורי. במשך כמה שנים הייתי קרוב אליו מאוד, עד שגבהו הרים ביננו.

הוא היה החוקר הראשון שעסק בצורה מעמיקה ומקיפה במה שקוראים היום 'החסידות המאוחרת', כלומר בחסידות של המאות 20-19. תנועה דתית וחברתית שמילאה תפקיד כל כך חשוב בחוויה היהודית המזרח-אירופית, ואף על פי כן דורות של חוקרים התעלמו ממנה והזניחו את חקירתה. למרות שהיתה לו דעה שיפוטית נחרצת על חסידות זו  בדרך כלל ראה אותה כ'מנוונת' ולא כמורכבת ורב-קולית  חקר אותה ואת כתביה במלוא הרצינות, מתוך ידע אנציקלופדי, מחשבה מקורית ועט סופרים מחונן.

הוא נולד בשנת 1922 בעיירה פולטוסק (Pultusk) שבפולין (מחוז ורשה), למד בחדר ובישיבות (נובהרדוק), אך בשלב מסוים נטש את הדת ואת שמירת המצוות. בימי מלחמת העולם השנייה נמלט לברית המועצות, ואחר כך שב לפולין. הוא עלה לארץ באניית המעפילים 'אקסודוס', שירת בצבא ועד שנת 1954 היה חבר קיבוץ גלאון של השומר הצעיר (סמוך לקרית גת). ב-1954 החל את לימודיו באוניברסיטה העברית בחוגים ליידיש ולספרות עברית. מוריו המובהקים היו דב סדן וישעיה תשבי, ובהדרכתו של תשבי גם כתב את עבודת הגמר ואת הדוקטורט. בשנת 1958 החל לעבוד ב'יד ושם', וגולת הכותרת של עבודתו שם היו ארבעה כרכים גדולים, פרי של עבודת נמלים: 'השואה והגבורה באספקלריה של העיתונות העברית  ביבליוגראפיה' (תשכ"ז). מאוחר יותר פרסם עוד שני כרכים נוספים: 'השואה וספיחיה בספרים העבריים שיצאו לאור בשנים 1972-1933' (תשל"ב).

פייקאז' עבד ב'יד ושם' עד צאתו לגימלאות. במהלך כל אותן השנים, למרות שלא היה קשור לאף אוניברסיטה או מוסד מחקר שיאפשרו לו לעסוק בחקירת התחום הקרוב ללבו  חסידות  הוא פרסם בהתמדה ספרים, מחקרים ומאמרי ביקורת לרוב. לאחר שפרסם את ספרו הראשון 'חסידות ברסלב  פרקים בחיי מחוללה ובכתביה' (המבוסס על עבודת הגמר שלו לתואר מוסמך), ועוד קודם שסיים את הדוקטורט, נפנה פייקאז' לגמול חסד עם זכרו של החוקר המובהק של חסידות ברסלב, יוסף וייס, שנפטר בטרם עת.

בשנת 1974 (תשל"ה) כינס פייקאז' את כל מחקריו של וייס והוציאם לאור בעריכה מוקפדת, עם הערות והוספות שלו.
עגמת נפש רבה נגרמה לו כאשר היו שהאשימוהו שבמקום לכבד את זכרו של וייס, הוא העיר על טעויותיו. פעם, כשסיפר לי על כך, הראה לי מכתב ששלח לו גרשם שלום לאחר שהופיע הספר:


בשנת תשל"ז סיים פייקאז' את עבודת הדוקטורט ושנה לאחר מכן ראה חיבורו זה את אור הדפוס בהוצאת מוסד ביאליק, שהפכה להיות 'הוצאת הבית' שלו:


לספר 'בימי צמיחת החסידות' (תשל"ח; מהדורה שנייה מורחבת: תשנ"ח) היתה השפעה רבה על מחקר ראשית החסידות ובעיקר שורשיה בספרות הדרוש והמוסר שקדמה לה. מכאן ואילך הפנה פייקאז' את עיקר כוחו המחקרי למחקר החסידות  תוך קריאת תיגר על מוסכמות רווחות. הוא לא היסס לצאת כנגד עמדותיו של גרשם שלום  לא מן הדברים המובנים מאליהם באותם ימים  ותקף את השקפתו על מקומה החשוב לכאורה של הדבֵקוּת (לדעת פייקאז', המפתח להבנת החסידות, בוודאי זו המאוחרת, הוא הצדיק והממסד החצרני העוטף אותו). פייקאז' גם ביקר את השקפת שלום על הקשר בין החסידות והשבתאות וגם את תפיסתו של שלום על ניטרול המשיחיות בחסידות.

ספרו החשוב ביותר הוא בלי ספק 'חסידות פולין: מגמות רעיוניות בין שתי המלחמות ובגזרות ת"ש-תש"ה ('השואה')', שראה אור בשנת תשמ"ו (פייקאז' טען שהמונח 'שואה' הוא ערטילאי ולכן העדיף להשתמש במונח היהודי המסורתי 'גזרות').


מחקר מונומנטלי זה עורר סערה, במיוחד בחוגי החרדים, שכן נכללו בו כמה פרקים ביקורתיים קשים ביותר על ר' אהרן רוקח האדמו"ר מבלז ואחיו מרדכי, שנטשו את צאן מרעיתם בבודפשט, נמלטו לארץ ישראל והשלו את חסידיהם כי מאומה לא יקרה להם. פרקים אלה נקראים בנשימה עצורה, ולימים הם ראו אור בפרסום נפרד 'ספרות העדות על השואה כמקור היסטורי' (תשס"ג).


קפדן ומחמיר היה פייקאז', וביקורות הספרים שפרסם בעיתונות המדעית והפופולרית נבעו מסוג של אש קודש, 'חסידית' כמעט, של רדיפת אמת ושל נכונות לשלם את מחירה החברתי. לעתים נדמה היה כי הוא שש אלי קרב ואלי פולמוס, חריף ככל שיהיה. הוא פרסם ביקורות, בדרך כלל שליליות, על ספרו של ישעיה טרונק 'יודנראט' ועל 'האנציקלופדיה של השואה' בעריכת ישראל גוטמן, קטל את האנתולוגיה 'תיקון הלב' של פנחס שדה ואת 'בעל הייסורים' של ארט גרין, וביקר בחריפות את ספריהם של משה אידל, מרדכי רוטנברג, אליעזר שביד, צבי מרק, ובעוונותיי, גם את את ספרי שלי, 'דרך המלכות'.

פרשה כשלעצמה, שלא כאן המקום לספרה בהרחבה, היא ספר היובל לכבוד יום הולדתו השבעים וחמש, שאותו יזמתי בשנת 1997, ואמור היה לראות אור בהוצאת מוסד ביאליק. פרופ' יוסף דן ופרופ' עמנואל אטקס נענו לפנייתי והסכימו לערוך יחד אתי את הספר. פייקאז' ידע ממני על הכנת הספר, ואף סייע לי בהכנת הביבליוגרפיה של פרסומיו, אך בשלב מסוים החליט לברוח מן הכבוד וביקש שהספר לא ייקרא על שמו.



וכך היה, הספר יצא לבסוף בשנת תשנ"ט תחת הכותרת 'מחקרי חסידות' (מחקרי ירושלים במחשבת ישראל, כרך טו), בעריכת עמנואל אטקס, דוד אסף ויוסף דן. שריד יחיד שלא נמחק מהספר נמצא במאמרו של שמואל פיינר (שם, עמ' 90), שבו נכתב:


ומי שלא מכיר את הרקע יתקשה להבין מיהו 'בעל היובל'...

לספר היובל שנתבטל נכתב גם מבוא והוכנה ביבליוגרפיה מפורטת של כתבי פייקאז'. מטבע העניין שחומרים אלה נגנזו. עתה, לזכרו של מלומד דגול זה שהלך לעולמו, אני מתיר לעצמי לפרסם את המבוא האבוד, שנכתב על ידי פרופ' יוסף דן ועל ידי:

1
2
3
4
5
6

את הביבליוגרפיה אפרסם בכתב העת 'גלעד: לתולדות יהודי פולין ותרבותם', כרך כג, שיראה אור בשנת תשע"ג [הוספה: הביבליוגרפיה נדפסה. ראו: כאן].

בשנת 2004 נתרצה פייקאז' לכבוד שהעתירו עליו וזכה בפרס ביאליק לחכמת ישראל מטעם עיריית תל-אביב.

יהי זכרו ברוך.

יום שני, 22 באוגוסט 2011

הסופר חיים גראדה כותב לחזון איש

חיים גראדה ואישתו אינַה, 1974

לצד פנחס כהנוביץ (דער נסתּר) ויצחק בשביס-זינגר, חיים גראדֶה היה מגדולי הסופרים שכתבו ביידיש במאה העשרים. הוא נולד בווילנה בשנת 1910 והתחנך בעולם חרדי-ישיבתי, שאותו נטש בהיותו בן 22. לאחר תלאות מלחמת העולם השנייה ובריחתו מזרחה לברית המועצות האסיאתית הוא הגיע ב-1948 לניו-יורק ושם חי (ברובע ברונקס) עד פטירתו בשנת 1982. הוא כתב רק ביידיש (לא ידוע לי על משהו מקורי שכתב בעברית), וחלקים ניכרים מיצירתו (אך לא כולה) תורגמו לעברית.

את קורותיו בתקופת מלחמת העולם השנייה תיאר גראדה בספרו המרגש 'שַׁבְּתוֹתֶיהָ של אמא'. זה גם היה ספרו הראשון שתורגם לעברית (הוצאת מסדה [תשי"ח]), והמתרגם היה שלמה שנהוד. הידועים שבספריו, שגם אותם קראתי בהנאה רבה, הם 'צמח אטלס' (ספריה לעם, תשכ"ח) ו'מלחמת היצר', שהוא החלק שני מעלילותיו של צמח אטלס (ספריה לעם, תשל"א).  צמח אטלס הוא ראש ישיבת מוסר קיצונית, שמתענה בספקות ובמאבקים בלתי פוסקים עם יצריו.




הספר האהוב עלי ביותר מבין ספריו של גראדה הוא 'העגונה' (ספריה לעם, תשכ"ח). בספר זה הוא משרטט בכשרון אמנותי ופסיכולוגי, בעמקות ובעדינות, אנטומיה של מחלוקת שלא לשם שמים שהתרחשה בווילנה בין שתי מלחמות העולם והתנהלה על גבה של עגונה מסכנה. ספר זה, כמו גם 'צמח אטלס' ו'מלחמת היצר', תורגם לעברית על ידי א"ד שפיר.

בכל יצירתו תיאר גראדה את עולמם של יהודי מזרח אירופה טרם שנחרב, ובמיוחד את עולמם של תלמידי ישיבות המוסר מאסכולת נובהרדוק (ה'מוסרניקעס', כשם אחת הפואמות שחיבר). אלה שאינם שוקטים לשנייה על שמריהם, נאבקים כל העת ביצרם וספקות של כפירה מנקרים בהם, ממש כמו הספקות שניקרו אצל גראדה עצמו.

גראדה נטש את עולם התורה והמצוות עוד בימי וילנה והפנה את כל כוחותיו ליצירה אמנותית ביידיש. חיבור מיוחד במינו שלו הוא 'מײַן קריג מיט הרשל ראַסיינער' (הפולמוס שלי עם הרשל ראסיינאי), ובו מתעמת חיים ווילנער, בן דמותו של גראדה הווילנאי שכבר התפקר, עם הירש מראסיין, בוגר ישיבת נובהרדוק שממשיך להיות נאמן לדרכה. בשורה של מפגשים דנים השניים בשאלות של אמונה, כפירה וספקות, וגראדה עורך את חשבונו עם עצמו ועם עולם הישיבות הליטאי וערכיו. החיבור הזה תורגם לעברית בידי שלמה צוקר ונדפס בספר 'ישיבות ליטא: פרקי זכרונות', שערכו עמנואל אטקס ושלמה טיקוצינסקי (מרכז זלמן שזר, תשס"ד, עמ' 422-387).

כאן אפשר לשמוע את רות וייס מאוניברסיטת הרווארד דנה במוטיב הקונפליקט אצל גראדה, במיוחד בפולמוסו עם הירש מראסיין (הסרטון הזה הועלה ממש לאחרונה, ורק 25 אנשים צפו בו עד כה...)



היום שמו של גראדה כבר אינו מוכר כל כך. עשרים שנים חלפו מאז נפטר. ספריו אינם יוצאים עוד במהדורות חדשות ואת תהילת פרס נובל נטל ממנו יהודי פולני-ניו-יורקי אחר, יצחק בשביס-זינגר.

מתיחות היתה בין שני הסופרים הגדולים הללו, ומי שליבתה אותה היתה כנראה אשתו של גראדה, אִינַה, 'שומרת החותם' מטעם עצמה, שנפטרה בשנה שעברה. היא לא היססה לומר בגלוי, ובכל הזדמנות, שפרס נובל לא הגיע לבשביס אלא לבעלה...

לאחר פטירתה (במאי 2010, כנראה בגיל 85) נפתחה לראשונה האפשרות לעיין בעיזבונו. 

על אינה גראדה כתב אלן נדלר לאחר פטירתה.

גם צ'סלב מילוש, המשורר הפולני הגדול, שלאחרונה צוין יום הולדתו המאה, חשב כך. באות G שבספר האלף-בית שלו (Milosz's ABC, 2001), בערך Grade, Chaim, כתב מילוש כי רוב דוברי היידיש בניו יורק חשבו כי גראדה סופר טוב יותר, אבל היות ורק מעט ממה שכתב תורגם לאנגלית, מלומדי האקדמיה השבדית כלל לא הכירו את עבודתו  (in the opinion of the majority of (Yiddish-speaking New York Jews)…was a much better writer than Singer, but little translated into English, which is why members of the Swedish Academy had no access to his writings)

לפני שנה פרסם אלן נדלר מאמר יפה ב-Tablet ובו העלה זיכרונות מפגישתו עם גראדה. זה היה בשנת 1977 כשהסופר הדגול ביקר באוניברסיטת הרווארד בה למד נדלר. פגישתו עם גראדה, 'האפיקורוס האמיתי שעדיין מאמין שאלהים מתערב בחייו', שינתה את חייו של נדלר...

למרות שגראדה נחשב ל'אפיקורוס', בחיבוריו התעניינו  בהיחבא כמובן  גם למדנים חרדים, שכן בנעוריו הוא היה קרוב לרב אברהם ישעיה קרליץ ולמד יחד עמו בווילנה כשבע שנים. קרליץ, הידוע יותר בכינויו החזון איש, הוא כידוע מדמויות המופת הנערצות על בני החברה החרדית-הליטאית ולאחרונה הכתיר אותו בני בראון בספרו המונומנטלי על החזון איש, שראה אור זה עתה בהוצאת מאגנס, בכתר משולש: הפוסק, המאמין, ומנהיג המהפכה החרדית.

עם קשר או בלעדיו, לפני כמה שבועות התפרסם באתר דיון חרדי ('אוצר החכמה') מכתב לא ידוע ולא מתוארך ששלח גראדה מווילנה לחזון איש שגר אז בבני-ברק. החזון איש עלה לארץ בשנת 1933 ומתוכנו של המכתב ברור שנשלח שנה לאחר מכן, ב-1934 (גם חותמת הדואר שעל הגלויה מעידה שנשלח ב-24 באפריל 1934).

מן המכתב עולה יחסו המעריץ של גראדה  צעיר בן 24  בסך הכל  לחזון איש. הוא רואה בו את רבו, מספר על עוניו המרוד ועל רצונו לברוח מווילנה, להגיע לבני-ברק ולהציל את גופו ואת רוחו הנבוכה. לא ידוע אם החזון איש השיב למכתבו של גראדה. כמובן שמפרסם המכתב מניח א-פריורי שלא ענה, 'לאחר שעמד על מצבו ומדרגתו [הרוחנית]' של גראדה שהפסיק להיות דתי.

גראדה אמנם לא הגיע לבסוף לבני-ברק ואת גופו ואת רוחו הציל בדרך שונה, אך תמיד שמר בלבו פינה חמה לרבו. לימים תיאר אותו בחיבה רבה בספריו 'צמח אטלס' ו'מלחמת היצר' והעניק לו את השם הבדוי אברהם ישעיה מקוסוב בעל 'מחזה אברהם' (החזון איש אכן נולד בעיירה קוסובה). ה'מחזה אברהם' מתואר כדמות בשר ודם, גאון תלמודי עם חולשות אנושיות ורבות מתכונותיו האמיתיות של החזון איש הובלעו בדמותו הספרותית (למשל הבעיות שהיו לו עם אשתו). ה'מחזה אברהם' מנסה לסייע לצמח אטלס בלבטיו ולפתור את בעיותיו הרוחניות, והמכתב המובא להלן אכן מצביע על קרבת הנפש הגדולה בין גראדה לחזון איש.

הנה המכתב ותרגומו כפי שהובאו באתר 'אוצר החכמה':



ב"ה. לכבוד אדוני מורי ורבי
אחדשה"ט. כ'שעם מיך ניט מודה צו זיין ,אז איך האב ביז איצט ניט געשריבען,וויל סאיז בפירוש ניטא אויף אקארטל .
איצט הויבט זיך אן ביי אונז די ערגסטע צייט, נאך פסח און בפרט היינטיקס יאר . פון פיש איז מיר נאך פאר אייער קארטל אנגעקומען צען זלאטי איך האב אים גארניט געענטפערט. אז איר וועט אים שרייבן דאנקט אים כווייס ניט באמת צי איך האב געהאט רעכט אויף דאס געשיקטע געלט.די מאמע האט מיר געגעבין אויף א קארטעל און מיר געהייסן שרייבן : רבי! סאיז שוין באלד א יאר ווי איר זייט אין ארץ ישראל .צי דארף איך וואס וויטער האפין אלץ מער אז איר נעמט מיר אפ אדער מיינע קליינע האפונונגען ווער-ן נאך קליינער? כ'שעם זיך, אייך צו מאטרען מיט שילדערונגען פון מיין לעבין,כוויל אוועק פארן פון דאנען און ראטעווין מיין גוף און נאך מער מיין צעשרויפטן גייסט . די ליטערארישע וילנע האט מיך א נערקענט פאר א שטארקן דיכטאר,איך האב מיך אבער נאך ניט א נער קונט פאר א מענטש . בכדי מציל צו זיין דאס וואס איז מיר נאך געבליבן פון אייער לערע מוז איך אוועק צו אייך אין בני ברק – צוליב מיר און דער עיקר אויך צוליב מיין מאמע... פאר מיר עפענט זיך דא ניט א זעלכע אויסריכטן ווי פאר שלמהן.וועמענס שולד ?- מיינע .כ'דארף זיין אין ארץ ישראל וואו איר זייט דא! כ'האב געהערט א איבער א שנדע ניייעס. דער סטייפעלער איז לעבן אייך.מיין מוטער געריסט אייער פרוי .ווארטינדיק מיט פיינליכער אן שטרענגונג אויף אייער ענטפער, פאר בלייב איך אייער שטענדיק איבער געגעבענער און בענקודער חיים גראדע
ב"ה
לכבוד אדוני מורי ורבי
אחדשה"ט.
אינני בוש להודות שלא כתבתי עד עכשיו, משום שבפירוש אין [כסף] לגלויה.
עכשיו מתחיל אצלינו הזמן הגרוע ביותר אחרי פסח ובפרט השנה הזו.
מפיש הגיעו עשר זלאטי עוד לפני הגלויה שלכם, לא עניתי לו בכלל. כשתכתבו לו תודו לו, אינני יודע אם היה לי באמת זכות על כסף זה שנשלח.
אמא שלי נתנה לי [כסף] עבור גלויה ואמרה לי לכתוב:
רבי ! זה כבר כמעט שנה אשר אתם בארץ ישראל, האם ככל שנמשך הזמן עלי לקות עוד יותר שאתם לוקחים אותי? או שתקוותי הקטנות הם מתקטנות עוד יותר?.
אני מתבייש להטריד אתכם בתיאורים מהחיים שלי, אני רוצה לנסוע מכאן ולהציל את הגוף שלי ויותר מזה את הרוח הנבוכה שלי.
ווילנא הספרותית הכירה בי את המשורר הגדול אבל עדין לא הכירה [גילתה] את האדם שבי.
בשביל להציל מה שנשאר לי עדיין מהלימודים עמכם, חייב אני לבוא אליכם לבני ברק, בשבילי ובעיקר גם עבור האמא שלי.
עבורי לא נפתחות כאן כאלה תקוות כמו לשלמה [כהן], אשמת מי? אשמתי!
אני צריך להיות בארץ ישראל במקום שאתם נמצאים.
שמעתי חדשה מרעישה, שהסטייפלער לידכם.
אמא שלי דורשת בשלום אשתך.
בציפיה למענה שלכם, אני נשאר תמיד מסור לכם ומתגעגע אליכם תמיד.
חיים גראדה
בהמשך הדיון שם נרשמו הערות מעניינות של המשתתפים, וכמו כן הובא צילום של ברכת שנה טובה ששלח הרבי מליובאוויץ' לגראדה בשנת תשכ"ו:


בכתב ידו הוסיף הרבי ליד החתימה (תרגום): 'בכבוד ובברכה ובתודה עבור העידוד לידידנו שליט"א קודם המעשה ועוד יותר לאחר המעשה [בכפלים?] ולרפואה קרובה' (התרגום הובא בפורום שם).

<על הרקע למכתב זה ראו כאן; 'ידידנו שליט"א' הוא הנשיא זלמן שזר, שביקורו אצל הרבי עורר ביקורת>

ומעניין לעניין באותו עניין. ידידי אליעזר, שהפנה את תשומת לבי למכתבו של גראדה לחזון איש, הפנה אותי גם לירחון החרדי 'בית יעקב', שנה עשירית (תשכ"ט), מס' 114/113, עמ' 3, שצילומו מובא להלן. מן הדברים הללו עולה כי בראשית שנת תשכ"ג (1962) ביקר גראדה בישראל ואף עלה על קברו של החזון איש בבני-ברק.

ספרי שירתו של גראדה אינם ברשותי ואינני יודע מאיזה מקום בדיוק תורגם 'שיר הווידוי המזעזע' של גראדה.


ועוד מכתב מעניין קיבלתי מאת המכונה 'אחר' והנה תוכנו:

Thank you very much for your treatment of chaim grade.attached is an elegy he wrote for vilne and himself. it was published in die goldene keyt. His poem for the murdered yiddish poets, with its memorable opening
איך באויין אייך מיט אלע אויתיות פונעם אלף בית
deserves wide circulation. I once heard him deliver  a lecture at the university of chicago in yiddish. The theme was 'der motif fun shabbes in der yiddisher literatur'. He deliverd the lecture as if he was litvishe rosh-yeshive delivering a shiur on a sugye in shas, with all the cadences and expressionism of that genre. When I mentioned that to him he described a certain roshyeshive's style in teaching: er iz arein in blatt gemore vi a marshall oif'n schlachtfeld.after that lecture in a brief conversation he described himself as a שנה ופירש  
  surely a more fitting title that apikores. In his first marriage his wife was the daugghter of rav regensburg of Zambrow, Poland.she like him had travelled a few steps from her father's table, but only a few, into Zionism. She died or was murdered in the vilne ghetto along with a child

והנה שיר ההספד על וילנה ועל עצמו: