יום רביעי, 28 בספטמבר 2011

תשליך: כל מיני מנהגים

'תשליך' - ציור של אלכסנדר גירימסקי (Alexander Gierymski) משנת 1890, על גבי בול (פולין 1984)

הנה עוד כמה דברים חביבים שימתיקו את תוגת השנה החדשה...

א. פֿון אונזער אַלטען אוצר (מאוצרנו הישן)

אלן נדלר שלח לי את הקריקטורה הזו, שהתפרסמה בעיתון היידיש 'היינט', שנדפס בוורשה בין שתי מלחמות העולם. והמבין יבין.


ב. איך להשליך תפוח לדבש?

דן אלמגור שלח לי את הקליפ החביב והאקטואלי הזה. באנגלית זה נשמע הרבה יותר מצחיק...



ג. נהר תשליך בק"ק אומן


(צילם רמי נוידרפר)

ד. תשליך בחסידות נדבורנה

תשליך בחסידות נדבורנה, בני-ברק 2010 (צילום: גיל כהן-מגן)

מתוך ספרו החדש של גיל כהן-מגן, 'בחצרות החסידים'.

ה. היו שלום ותודה על הדגים...

וכאן עורך עונ"ש בודק את קשקשיו של קרפיון בשוק הדגים שבק"ק לטיטשב יע"א שבפלך פודוליה.


(צילם רמי נוידרפר)


יום שלישי, 27 בספטמבר 2011

שנה טובה לכ-ו-ל-ם

איור: נעם נדב



שנה טובה לקהילת קוראי וכותבי עונ"ש

תכלה שנה וקללותיה – תחל שנה וברכותיה



יום שני, 26 בספטמבר 2011

מבית הכנסת לקונצרט רוק: מסע מן הכורסא בעקבות 'אבינו מלכנו'

'אבינו מלכנו' מתוך מחזור קטלוניה, כתב יד משנת 1280 בקירוב

א. קצת רקע

תפילת 'אבינו מלכנו' היא מן היפות שבמחזור לימים הנוראים. היא נאמרת אחרי תפילת העמידה בתעניות ציבור, ובמיוחד בעשרת ימי תשובה שבין ראש השנה ליום הכיפורים, ואת שורותיה האחרונות שר כל הציבור במנגינה אהובה, שמוכרת בכל בית בישראל. מחבר הלחן אינו ידוע אך ברור שמקורו של הלחן הוא בתפוצה האשכנזית.

בפרוס ראש השנה תשע"ב נצא בעקבות 'אבינו מלכנו'.

התפילה קדומה מאוד והיא נזכרת כבר במסכת תענית של התלמוד הבבלי (דף כה, ב) שם מסופר על תענית ציבור להורדת גשמים:
מעשה בר' אליעזר שירד לפני התיבה ואמר עשרים וארבע ברכות ולא נענה. ירד רבי עקיבא אחריו ואמר: 'אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה, אבינו מלכנו למענך רחם עלינו' – וירדו גשמים.
הנה התפילה (הארוכה) בשלמותה. חלקים ממנה נקבעו כאמור כבר בימי המשנה, במאה השנייה לספירה; חלקים אחרים נוספו מאוחר יותר (יש הסבורים כי במקורה היא תאמה את י"ח הברכות של תפילת העמידה):
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ חָטָאנוּ לְפָנֶיךָ:
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ אֵין לָנוּ מֶלֶךְ אֶלָּא אָתָּה:
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ עֲשֵׂה עִמָּנוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ:
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ חַדֵּשׁ עָלֵינוּ שָׁנָה טובָה:
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ בַּטֵּל מֵעָלֵינוּ כָּל גְּזֵרות קָשׁות:
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ בַּטֵּל מַחְשְׁבות שונְאֵינוּ:
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ הָפֵר עֲצַת אויְבֵינוּ:
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ כַּלֵּה כָּל צַר וּמַשְׂטִין מֵעָלֵינוּ:
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ סְתם פִּיּות מַשְׂטִינֵינוּ וּמְקַטְרְגֵינוּ:
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ כַּלֵּה דֶבֶר וְחֶרֶב וְרָעָב וּשְׁבִי וּמַשְׁחִית וְעָון וּשְׁמַד מִבְּנֵי בְרִיתֶךָ:
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ מְנַע מַגֵּפָה מִנַּחֲלָתֶךָ:
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ סְלַח וּמְחַל לְכָל עֲונותֵינוּ:
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ מְחֵה וְהַעֲבֵר פְּשָׁעֵינוּ וְחַטּאתֵינוּ מִנֶּגֶד עֵינֶיךָ:
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ מְחק בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים כָּל שִׁטְרֵי חובותֵינוּ:
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ הַחֲזִירֵנוּ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ:
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ שְׁלַח רְפוּאָה שְׁלֵמָה לְחולֵי עַמֶּךָ:
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ קְרַע רעַ גְּזַר דִּינֵנוּ:
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ זָכְרֵנוּ בְּזִכָּרון טוב לְפָנֶיךָ:
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ כתבנו / חָתְמֵנוּ בְּסֵפֶר חַיִּים טובִים:
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ כתבנו / חָתְמֵנוּ בְּסֵפֶר גְּאֻלָּה וִישׁוּעָה:
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ כתבנו / חָתְמֵנוּ בְּסֵפֶר פַּרְנָסָה וְכַלְכָּלָה:
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ כתבנו / חָתְמֵנוּ בְּסֵפֶר זְכֻיּות:
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ כתבנו / חָתְמֵנוּ בְּסֵפֶר סְלִיחָה וּמְחִילָה:
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ הַצְמַח לָנוּ יְשׁוּעָה בְּקָרוב:
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ הָרֵם קֶרֶן יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ:
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ הָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחֶךָ:
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ מַלֵּא יָדֵינוּ מִבִּרְכותֶיךָ:
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ מַלֵּא אֲסָמֵינוּ שָׂבָע:
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ שְׁמַע קולֵנוּ, חוּס וְרַחֵם עָלֵינוּ:
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ קַבֵּל בְּרַחֲמִים וּבְרָצון אֶת תְּפִלָּתֵנוּ:
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ פְּתַח שַׁעֲרֵי שָׁמַיִם לִתְפִלָּתֵנוּ:
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ זָכור, כִּי עָפָר אֲנָחְנוּ:
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ נָא אַל תְּשִׁיבֵנוּ רֵיקָם מִלְּפָנֶיךָ:
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ תְּהֵא הַשָּׁעָה הַזּאת שְׁעַת רַחֲמִים וְעֵת רָצון מִלְּפָנֶיךָ:
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ חֲמל עָלֵינוּ וְעַל עולָלֵינוּ וְטַפֵּנוּ:
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ עֲשֵׂה לְמַעַן הֲרוּגִים עַל שֵׁם קָדְשֶׁךָ:
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ עֲשֵׂה לְמַעַן טְבוּחִים עַל יִחוּדֶךָ:
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ עֲשֵׂה לְמַעַן בָּאֵי בָאֵשׁ וּבַמַּיִם עַל קִדּוּשׁ שְׁמֶךָ:
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ נְקם נִקְמַת דַּם עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ:
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ עֲשֵׂה לְמַעַנְךָ אִם לא לְמַעֲנֵנוּ:
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ עֲשֵׂה לְמַעַנְךָ וְהוֹשִיעֵנוּ
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ עֲשֵׂה לְמַעַן רַחֲמֶיךָ הָרַבִּים:
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ עֲשֵׂה לְמַעַן שִׁמְךָ הַגָּדול הַגִּבּור וְהַנּורָא שֶׁנִּקְרָא עָלֵינוּ:
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ חָנֵּנוּ וַעֲנֵנוּ כִּי אֵין בָּנוּ מַעֲשִׂים עֲשֵׂה עִמָּנוּ צְדָקָה וָחֶסֶד וְהושִׁיענו.

נוסח 'אבינו מלכנו' מתוך 'סדר התמיד', תפילות כמנהג קהילות פרובאנס (אוויניון תקכ"ז; 1767)

ב. אשכנזים וספרדים

נתחיל עם הגרסה האשכנזית, המוכרת והחביבה, בביצוע המקהלה היהודית של וינה עם הסולנית סווטלנה קונדיש:


וכאן הגרסה הספרדית, הפחות מוכרת, בפי יצחק מסוֹרוֹ (2008-1918), שהיה חזן בבית הכנסת 'נווה שלום' שבאיסטנבול מאז פתיחתו בשנת 1951. הביצוע הוקלט באיסטנבול בשנת 1960: 


עוד ניגוני עדוֹת אפשר לשמוע באתר הזמנה לפיוט.

ג. 'אבינו מלכנו' בלחנו של מקס ינובסקי

לטעמי, הגרסה היפה והמרגשת ביותר של 'אבינו מלכנו' היא זו שהלחין מקס ינובסקי (Max Janowski) והתפרסמה בביצוע המזהיר של ברברה סטרייסנד.

מקס ינובסקי (ויקיפדיה)

ינובסקי (1991-1912) נולד בברלין, היגר ליפן בראשית שנות השלושים, ובשנת 1937 הגיע לארה"ב וגר בשיקגו. הוא הלחין מאות יצירות ליטורגיות, והידועה והאהובה שבהן היא 'אבינו מלכנו'. השיר זכה לגרסאות רבות, כמה מהן בהמשך, אבל אין כמו המקור. הנה ברברה סטרייסנד:


וכאן שרה החזנית הישראלית עדי ארד, ולצדה הזמרות מירלה גרדינרו וקארין הוכמן, את 'אבינו מלכנו' של ינובסקי עם תזמורת האופרה הישראלית. אמנם יש רעשים ברקע אבל הביצוע מרשים מאוד:


ולמי שמחמיר ב'קול באשה', הנה חזן ושמו צודיק גרינוולד, ששר עם מקהלת גברים. ביצוע יפה מאוד שהוקלט בפאריס ב-2009.


וכאן מקהלת הגברים היהודים ממוסקווה והסולן גיה בשיטאשווילי (Gia Beshitaishvily, אני מקווה שאייתתי את שמו נכון). הקונצרט התקיים במוסקווה בשנת 2008 לכבוד שישים שנות עצמאות ישראל והוא מאוד מרשים, אך ענן של מוזרות אופף אותו. ראשית, במקהלת הגברים יש גם המון גברות; ושנית, החסות של חברת 'נסטלי' נראית לא ממש שייכת...


ד. 'אבינו מלכנו' קצת אחרת

כאן נוסח שונה (ואיך לומר זאת בלי להעליב, גם קצת משונה) של 'אבינו מלכנו', ושוב בפי מקהלת הגברים של בית הכנסת במוסקווה בניצוחו של אלכסנדר צליוק:


ממש לפני כמה שבועות יצאה לאור העולם מנגינה חדשה ל'אבינו מלכנו', פרי של שיתוף פעולה בין המוזיקאים והזמרים רמי קליינשטיין וארז לב-ארי:


ה. 'אבינו מלכנו' בגרסת רוק

ומכאן לגלגול שונה לגמרי, שהוציא את 'אבינו מלכנו' מבית הכנסת ושילב אותו בעולם מוסיקת הרוק.
שיא השיאים הוא כנראה הביצוע האינסטרומנטלי המזהיר והפוסט-רוקי של להקת הרוק הסקוטית מוגוואי (Mogwai), וכמובן שלא נופתע לגלות שבדרך קיבל השיר מגע נוצרי קל.

'אבינו מלכנו' של המוגוואי נקרא 'אבי, מלכי' (My Father, My King), ולמרות אורכו המופלג (כעשרים דקות) נוהגת הלהקה לסיים עמו את הקונצרטים שלה. על השיר ועל הביצוע יש גם ערך בוויקיפדיה באנגלית (תודה לגרשון בקון על ההפניה).


הנה שני חלקי היצירה בקונצרט פומבי משנת 2001:


ולסיום הנה להקת הרוק האמריקנית פיש (Phish יש אומרים שהיא ממשיכת דרכה של להקת גרייטפול דד  מבצעת את 'אבינו מלכנו' (בערך מתזמון 4:10), וגם שרה בעברית לפי הלחן האשכנזי הישן. הוקלט ב-2019:


תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה!

בעלי התוספות

בזכות המגיב האנונימי מצאתי את הביצוע של שלמה גרוניך משנת 1971:


בהערות שצורפו לקליפ ביו-טיוב צוטט שלמה גרוניך:
שוב, הכאב שהיה אצור בפנים מתפרץ כאלתור, ללא תכנון מוקדם, אל זיכרון של ניגון יהודי (שמגיל צעיר נשמתי נקשרה אליו). אני שר במבטא אשכנזי לא כפרודיה, אלא בחיבור אמיתי אל שורשי הניגון הזה. פה מתחיל גל הכאב העצום שהמשיך ברצועה הבאה לקטע האחרון, הטריפי, המסיים את האלבום. בסוף השיר הזה ריצ'ארד הטכנאי, שהעלה גיטרה חשמלית על ההקלטה של השיר, מנפץ אותה על הרצפה וחוזר לשולחן בחדר הבקרה.

יום ראשון, 25 בספטמבר 2011

הגהות וזוטות: תפילה ותחתונים, פירוש מקורי לשלושת השְׁבועות וסמרטפון לקב"ה

א. מנהג חדש בק"ק אשדוד לקראת הימים הנוראים


(תודה לארי חיטריק ואביש שור)

ב. פירוש מקורי לשלושת השְׁבועות שהשביע הקב"ה את עם ישראל

את הכיסא הזה והשלט שהודבק עליו צילם חיים וקסמן בבריכה שבחוף הירוק של נתניה:


ג. סמרטפון לקב"ה

את המודעה הזאת צילם עלי כהן בפתח תקווה:

בלי מילים



יום שבת, 24 בספטמבר 2011

לוח שנה עברי - כמו שצריך!

העיתונאי ד"ר רפי מן, קורא נאמן של עונ"ש וצלם לעת מצוא, פתח בלוג חדש  הערות שוליים להיסטוריה. הוא הביא שם צילום של המודעה הזאת, שנתלתה על גבי קיר בשכונה החרד"לית קרית משה שבירושלים.



לאחר שהפצתי את הצילום בעונ"ש השבועי, הגיעו לידיעתי פרטים מעניינים על הרקע למודעה זו.

כתב לי מנחם רהט:
הכרזות הללו הן מעשה ידיו של תנחום שיפטן, רואה חשבון ירושלמי, שיש לו אובססיה: להיצמד לתאריך העברי ולהתנתק כליל, לחלוטין, ממש, מכל זיק של תאריך אזרחי. עד כדי כך הוא 'משוגע לדבר', שלמרות היותו רו"ח שמגיש דו"חות לרשויות המס, לא מוזכר בהם התאריך האזרחי כלל. יום הגשת הדו"ח מופיע על פי הלוח העברי וכנ"ל השנה עצמה: שנת 2011 למשל היא השנה שבין כ"ה בשבט תשע"ב ל-ה' בטבת תשע"ב.  
כיצד התוועדתי אליו? אני יושב עם אביו בן ה-91, יואל שיפטן, שהיה מנהל מוסד עליה ואחר כך מנהל אגף החינוך בעיריית ירושלים, ובתוך כך נודע לי שבנו, תנחום, ראיין את אביו בווידיאו ובידיו כעשרים שעות הקלטה. ביקשתי לראות החומר כדי להעבירו לתימלול, אבל הלה היתנה תנאי אחד: שאתחייב בנקיטת חפץ, באלה ובשבועה ובקונם, שבתמלול לא יוזכר אף לא תאריך אזרחי אחד, גם לגבי אירועים מקובלים: מלחמת העולם נפתחה לשיטתו לא ב-1 בספטמבר 1939, אלא בי"ז באלול תרצ"ט, וכן הלאה. אפילו בעמוד 3 או 5 של הספר, שבו מדפיסים את שנת ההוצאה, תיכתב השנה העברית בלבד. בקיצור, כל תאריך לועזי מאן דכר שמיה. לא חי ולא קיים. ממש כך. מבחינתו לא קיים. זה הסיפור.  
בביקורי אצל אביו מצאתי דפים מן הסוג שבצילום, באתה גרפיקה ובאותו כיתוב: 'רק עם התאריך של הקב"ה'.

והוסיף אביעד רוזנברג:
תנחום שיפטן כבר לוחם במשך שנים מול כל המימסד על הפיכת לוח השנה היהודי לרשמי במדינה. הוא מוחק מעל כל המחאה את התאריך הלועזי, דאג שבחברות הסלולאריות תהיה אפליקצייה של לוח שנה עברי, ועוד פעולות רבות ומגונות. הוא יהודי מיוחד ומשעשע.  
אם תרצה אדאג לך ללוח שנה כזה (היכנס לכלבו עדיקה ברחוב כנפי נשרים וראה שהוא סיפק לאטליז לוח שנה כזה שבו כתוב 'גם סאלים משתמש רק בלוח השנה העברי'...

ועוד הוסיף מוטי שור:
ה'לוח הכשר' שהופיע הינו פרי עבודתו של תנחום שיפטן שקבע לעצמו משימה בחיים לייהד את התאריכים במדינת ישראל. זכיתי והוא שימש מספר שנים כמנהל החשבונות אצלי ביקב ובתקופה זאת הוא הצליח לשגע את רשויות המסים, ביטוח לאומי ושאר מזיקים עם הלוח ה'אמיתי'. שכרי היה שלרשויות נמאס ממנו ומנדנודיו והם ויתרו לנו במספר מחלוקות חשבונאיות. 
הוא הצליח לשגע גם את לקוחותיי החרדיים בקנאותו ללוח העברי וניסה לאלצם להשתמש בלוח העברי בשיקים, עד שלקוח חרדי אמר לי שעל ה'מזרוחניקים' נאמר (בפרפרזה לדברי הגמרא על הכותים) שכל מצוה שהחזיקו בה (כמו גם יישוב ארץ ישראל) מדקדין בה יותר מישראל... 
לתנחום היתה שיטה מצויינת להלחם בגופים שלא השיבו לפניותיו – שיטת הפקס המצטבר. הוא היה שולח לדוגמא מכתב לישראכרט על חיוב שחוייב בסך 4.32 ש"ח. למחרת היה שולח פקס נוסף: טרם קיבלתי תשובה לפנייתי מיום א' אלול הרצ"ב (הצטברו 2 דפים); למחרת פקס טרם קיבלתי תשובה לפנייתי מיום א' אלול ומיום ב' אלול הרצ"ב (הצטברו 4 דפים), וכן הלאה, מוסיף והולך. 
נקודת השבירה של הנמענים היתה, בדרך כלל, בימי ראשון, שכן ביום זה הגיעו למשרד ובפקס הצטברו הדפים שנשלחו בימי ו', מוצ"ש ויום א', ואז כל המנגנון הזדרז לטפל מפנייתו. 
פעם גם אני השתמשתי בשיטה זו לגוף מסויים שהתעלם מפניותי וזה אכן עבד. 
איך כתוב בספרי הסגולות? 'בדוק ומנוסה'.

*

בכתב העת גילוי דעת, מס' 56, מכ"ו באדר ב' תשע"א (ברור שאין אזכור של תאריך לועזי), מצאתי ריאיון עם תנחום שיפטן, שמסביר את השקפת עולמו. הנה הוא לפניכם:


המאבק שלו, לדבריו, הוא 'בראש ובראשונה הלכתי', אבל גם 'לאומי'. ובכן, מהי תשובתו של שיפטן לשאלה שהשחיל המראיין בעדינות, ששמות החודשים העבריים הם לא ממש עבריים, אלא בעצם בבליים או אכדיים ומקצתם אף לקוחים מהעולם האלילי של המזרח הקדמון? לשיפטן אין שום בעיה עם זה:


לוח השנה לפי שמות המזלות הוא פתרון טוב לכולם, גם ליהודים וגם ללא-יהודים!
פסיפס מן המאה השישית לספירת הנוצרים (אופס...) על רצפת בית הכנסת בבית אלפא.

יום רביעי, 21 בספטמבר 2011

הגהות וזוטות: השדכן הגדול מברסלב, הרב הערבי מבני ברק ומבצע שוביניסטי לחגים

מודעה שצילמתי בשבוע שעבר בעיירה אוּמָן, ליד קברו של רבי נחמן מברסלב, 'השדכן הגדול':




מנחם בטלר שלח לי את ההסכמה הנפלאה הזו, כלומר לא ההסכמה אלא התרגום הביזארי לאנגלית של הכותרת.




אוי, גדולי תורה דגולים, אם אינכם יודעים אנגלית למה שלא תמצאו מישהו שיעשה לכם הגהה?


יחזקאל חובב שלח לי מודעה שהתפרסמה בחנות קרביץ לצרכי כתיבה:




יום שני, 19 בספטמבר 2011

על קברו של הרשלה מאוסטרופוליה


לא תאמינו! בשנת 2008 הוציאה החברה הממשלתית למדליות ולמטבעות מטבע רשמי המנציח את הרשלה מאוסטרופוליה

לו מישהו היה אומר לי לפני עשרים שנה, כי יום יבוא ואפקוד את קברו של הרשלה מאוסטרופוליה, זה היה נשמע דמיוני ומצחיק הרבה יותר מכל הבדיחות שסופרו אי פעם על הרשלה או בשמו. והנה זה קרה...

בשבוע שעבר חזרתי מסיור מקיף באוקראינה מטעם 'בית ש"י עגנון', שאותו הדרכתי יחד עם ידידי הסופר חיים באר. חוויות רבות זומנו לנו שם וגילוי קברו של הרשלה הוא בוודאי אחת ההזויות שבהן.

הרשלה – שם חיבה של צבי-הירש–  הוא דמות ידועה בפולקלור של יהודי מזרח אירופה. מין ג'וחא אשכנזי (ושמא ג'וחא הוא מין הרשלה מזרחי), לץ  ממזרי, שחידודיו השתמרו בזיכרון העממי ואף לוקטו והועלו על הכתב בקבצים שונים, למבוגרים ולילדים.


הנה דוגמה לבדיחת הרשלה שלקוחה מ'ספר הבדיחה והחדוד' של אלתר דרויאנוב:



אוסטרופוליה (Ostropol) היא עיירה בדרום פלך וולין שבאוקראינה, ובה היתה קהילה יהודית חשובה. אך מיהו הרשלה? האם היה איש כזה או שמא מדובר בדמות אגדית בדויה? ובכן, הרשלה היה כנראה דמות אמיתית, בשר ודם. יש עליו אפילו ערך בוויקיפדיה (ושם נכתב עליו, בהגזמה פראית, כי 'היה לתלמיד חכם ובקי בחכמת הקבלה').

המפגש הראשון שלי עם דמותו ההיסטורית של הרשלה היה כשקראתי את זיכרונותיו של המשכיל אברהם דב גוטלובר, שבשנות השמונים של המאה ה-19 תיאר בהרחבה את דמותו של רבי ברוך ממז'יבוז' (נפטר 1811), נכדו של הבעש"ט. רבי ברוך זה התפרסם במריבותיו הבלתי פוסקות על כבוד ועל טריטוריה, בנטיתו הדיכאונית ובהתקפי הזעם שלו. 'איש מוגבל בשכלו וגרוע במדותיו' – כך הגדיר אותו ההיסטוריון שמעון דובנוב, שציין כי 'היה בו רק מעט מאד מהרוחניות שבאביו הזקן' (תולדות החסידות, עמ' 212). רבי שניאור זלמן מליאדי, מייסד חסידות חב"ד, שגם אתו הסתכסך רבי ברוך, הציע אבחנה מעניינת לפשר התנהגותו כפוית הטובה ושוחרת המדון:
ויש לדונו לכף זכות לרוח שטות שבדמיונו, שעליו אמרו רז"ל משחרב בית המקדש נתנה נבואה לשוטים. וכידוע לכל שאירע לו כמה פעמים בחמימות הקיץ טירוף גמור...
(אגרות קודש מאת כ"ק אדמו"ר הזקן..., ברוקלין תשמ"ז, עמ' קיז)
<העירו לי בשם הביבליוגרף החב"די ר' חיים ליברמן, כי אין שום ודאות שרש"ז התכוון בדבריו הקשים לר' ברוך ממז'יבוז' (כפי שהציע אפרים קופפר, שפרסם לראשונה את המכתב), אלא כוונתו היתה לצדיק אחר. וכשנשאל ליברמן אם יהיה מוכן לפרסם את זהותו של צדיק זה ענה בשלילה ואמר, ומה ארוויח אם אעביר את הדברים מצדיק זה לצדיק אחר... אם ליברמן צודק, ייתכן והכוונה היתה לר' מרדכי מלכוביץ, שגם בינו לבין רש"ז גבהו הרים>

הרשלה היה הבדחן של רבי ברוך, כלומר זה שניסה להפיג את צערו או זעמו בדבר בדיחה וחדוד. אבל גם הרשלה – לפחות לדברי גוטלובר – עשה  פעם טעות. הוא חצה את הקו האדום ושילם בחייו על בדיחה אחת לא מוצלחת:
וה' פקד את אודיל [בתו של הבעש"ט] ... ויתן לאודיל בן, ברוך-ה', ותקרא שמו ברוך, הוא הצדיק ר' ברוכיל ממיזיבוז, שהיה מושבו בתחילה בטולטשין, ומשם איווה למושב לו העיר מיזיבוז, רומא של החסידים, שם החזיק במעון אבי זקנו הבעש"ט, ויחדש כנשר נעורי החסידות בפודוליה...  הצדיק הזה, יורש עצר רך ויחיד לאמו, נתגדל על ברכי הבטלה, לא קרא ולא שנה ולא למד, לא הגה ברוחו ולא חשב בשכלו, לא ידע לא תורה ולא דרך ארץ ... לא דווה ליבו על השחתתם ולא ראה את הנולד, ויהי למופת ולראש ולנשיא בישראל. ותהי ראשית מלאכתו לנסוע מעיר לעיר לאסוף כחול כסף, וכל המרבה לתת הרים כסאו מעל כסאות יתר הנגידים. וילך הלוך ונסוע בצבים ובכרכרות כשר וגדול, והיה חוגג כל ימי חייו במשתה יין וכרים מצאן, ויהי כל האנשים ההולכים בנתיבותיו שיכורים, הלומי יין והולכי בטל, ויקראו גם הם את שמם חסידים. 
וכאשר היה בימים ההם המנהג אצל המלכים והשרים (בייחוד שרי פולין) להחזיק להם בחצרותם איש בער ולץ ... גם הצדיק התנהג כמוהם (ואחריו כל ישרי לב הצדיקים ורבי החסידים שבכל דור). ויהי לו איש אחד ושמו ר' צבי (הירשיל אוסטרפוליר). האיש ההוא היה ערום ובעל מזימות ובקי בהטיית לב הצדיק מיגון לשמחה ומכעס לשחוק (כי כעסן ובעל חימה היה הצדיק הזה, איש האלוהים הקדוש!) וכפי הנראה מכל המסופר ממנו – כי עוד סיפוריו ומעשיו ומילי טבי שלו שגורים בפי כל איש – לא היה מאמין גדול בהצדיק שהיה משמח, ופעמים הרבה אמר לו דברים אמיתיים ורמז לו על דרכיו המקולקלים, במסווה הליצנות והשחוק. עד שפעם אחת הרשה לעצמו להראות לו תרמיתו בדרך היתול מלובש באיזה סיפור, והצדיק הבין להיכן הוא פשוט וייחר לו, ויצו גם הוא בשחוק וקלות-ראש להוציא את הבדחן הזה מן הבית ולהדפהו ממעלות הבית מאיגרא רמא. ויעשו החסידים הן, וצבי מאוסטרופולי חלה ימים רבים וימת בעניין רע, כי נתפרקו חוליותיו בנפלו, ולא נרפא מחוליו. אלה תולדות מידותיו הקדושות של הצדיק ר' ברוכיל, נכד הבעש"ט ויושב על כסאו ברומא של החסידים.
(זיכרונות ומסעות, מהדורת ראובן גולדברג, א, עמ' 166-164)
קשה לדעת עד כמה מהימן תיאורו של גוטלובר, שלא הסתיר את סלידתו מרבי ברוך ממז'יבוז', אך ברור שהוא לא המציא את הדברים מלבו אלא קלט אותם כסיפור שמהלך בין הבריות. אם יש משהו של אמת בסיפור הזה, הרי שהחסידים, שזרקו את הרשלה מכל המדרגות – פשוטו כמשמעו – וגרמו למותו, עשו כן בהוראת הרבי. אולי היה הדבר בימות הקיץ, כשר' ברוך היה נתון לאותם התקפים שתיאר רבי שניאור זלמן מליאדי. מי יודע? מכל מקום, הרצח של הרשלה היה כנראה הבדיחה האחרונה שלו.

יצחק הרצברג, הרשלי האוסטרפולי מלך הלצנים, תל אביב 1947 (ציור העטיפה: בינה גבירץ)

זאב איגרת, יליד אוסטרופוליה, לא הטיל ספק שהרשלה היה דמות ריאלית לכל דבר. במאמר שפרסם על תולדות עיירתו ידע אגרת לספר על מנהג ייחודי שיוסד בעיירה לכבודו של הרשלה:
למחרת יום החופה, לאחר סעודת הצהריים החגיגית, יצאו המחותנים בליווי תזמורת אל אחת החנויות ושם פתחו בריקודים ושתו לחיים. נהגו גם לשפוך יי"ש על הקרקע ונעמדו ליד חנות אחת מסומנת. הטקס הזה נקרא בשם 'הוּליאַשצינה'. בין זקני העיירה היו חילוקי דעות על מקורו של המנהג. דעה אחת גרסה כי באותו מקום היתה דירתו של הרשלה ובה גר עד שנקרא לחצרו של רבי ברוך במז'יבוז'. לאחר מותו של הרשלה חש הצדיק בחסרונו, וכשביקר פעם באוסטרופוליה ביקש מחסידיו להוליכו אל הבית בו נולד הרשלה ובו גדל. הבית כבר עמד בחורבותיו, ללא דלתות וחלונות. הצדיק עמד בפתח הבית הרהר כמה דקות ואמר: 'הרשילה, הרשילה! גם ביתך נחרב, ודאי ניחר גרונך בקבר, יבשו שפתיך, כי צמא אתה לטיפת יי"ש'. 
ציווה הצדיק למזוג לו כוס של יי"ש, ברך על היין, לגם מעט מן הכוס ואת השאר שפך אל פתח הבית. שתו גם החסידים ויצאו במחול, ומאז נשאר המנהג לבקר את ביתו של הרשלה בכל יום שמחה.
ועוד כתב איגרת, כי החסידים מספרים בשמו של ר' ברוך, שבאחרית ימיו היה הרשלה חירש והעמיד פנים שאינו שומע את שאלותיו של מלאך המוות, ואך דבר אחד ביקש מהמלאך, שיביאהו לפני כסא הכבוד ושם בוודאי ייטיב לשמוע וישיב על השאלות. ואכן  סיים הצדיק  שבעיני רוחו ראה כי גם שם, בישיבה של מעלה, בידח הרשלה והצהיל את כל הפמליה.

על כל פנים, באוסטרופוליה עצמה לא היה כל ספק שאדם כזה היה קיים, וכל מה שמייחסים לו וכל מה שמסופר עליו אמת ויציב.

(זאב איגרת, 'אוסטרופוליה באספקלריה של דורות', העבר, יט, תשל"ב, עמ' 211-209)

לפני כמה שבועות הפנה יוסקה רום את תשומת לבי לכך שקברו של הרשלה אותר לאחרונה במז'יבוז', ממש סמוך ונראה לקברותיהם של הבעל-שם-טוב ונכדו רבי ברוך, ובשבוע שעבר, כשהזדמנתי לק"ק מז'יבוז', זכיתי גם אני להשתטח על קברו של הבדחן הדגול. לטובת המגיעים למקום: כשיוצאים מציון הבעש"ט פונים ימינה ושוב ימינה.


לאחר ההתרגשות נפניתי לבחון מקרוב את הכתוב על המצבה, שהיא כמובן חדשה לגמרי. ובכן לא סתם לץ או בדחן, אלא רב וצדיק: 'הרה"ק [הרב הקדוש] רבי צבי מאוסטרופולי זיע"א [זכותו יגן עלינו, אמן] ... צדיק וירא שמים'! מי היה מאמין שזהו הרשלה?

והנה, כשמתבוננים בשורה הראשונה של לוח ההנצחה מגלים שהאחראי לשלט הוא 'הרב החסיד ישראל מאיר גבאי', העומד בראש אגודת 'אהלי צדיקים'. גבאי הוא אדם שכוחו וגבורתו מלאים את כל אוקראינה, והוא משוטט בה כבתוך שלו - מגלה קברי צדיקים ומשקמם, מקים בתי מדרש ובתי הכנסת אורחים, בונה 'אוהלים' מעל ציוני קברים קדושים, ועוד כהנה וכהנה.

ומי גילה לרב  החסיד גבאי שאכן כאן קבור הצדיק הרשלה, מרחק מטרים ספורים מקברו של הבעש"ט, ללא שהתגלה ולו שבר מצבה או סימן מקורי כלשהו לקבורתו שם?

ובכן, לא רק 'השכל הישר', שמן הסתם גורס כי הרשלה חייב היה להיקבר סמוך לרבו ברוך, אלא גם 'הוכחה'. ואת ההוכחה הזו יש לקרוא בצד השני של המצבה:

'מקום קבורתו נקבע על פי חוקרים יהודים מאוניברסיטת פטרבורג
חלקם עדיין זוכרים את מקום הקבורה ואת הקבר מלפני ארבעים שנה'

במילים אחרות, מדובר על 'מסורת', ובמקרה זה מסורת מומצאת. יש כביכול אנשים שזוכרים שכאן היה קבור הרשלה, ולא סתם אנשים אלא 'חוקרים מאוניברסיטת פטרבורג' (מה שאמור בדרך משונה להקנות למסורת גם הילה אקדמית), ולא סתם חוקרים אלא 'יהודים' (שהרי גוי פשוט לא יצלח להעיד על כך).

קשה להאמין שלפני ארבעים שנה (סביב 1970) היתה במקום מצבה אותנטית של הרשלה ולא היינו שומעים או יודעים משהו עליה. אבל מה זה חשוב, מעכשיו נוסף אתר חדש לחובבי הקברים הקדושים מכאן ולחובבי הקוריוזים והפיקנטריה מכאן.

ספרו בגרמנית של חיים בלוך על הרשלה, טיל אוילנשפיגל היהודי
זהו כנראה האוסף המוקדם ביותר של סיפורי הרשלה

בעלי התוספות

מתברר כי רשימתי זו עשתה רושם גדול על כמה עיתונאים, ובראשם עקיבא נוביק ואדוארד דוקס מ'ידיעות אחרונות', שהעתיקו ממנה חופשי-חופשי בלי להזכיר את מקורותיהם.


במאה ה-19 קראו לפלגיאט כזה 'דברים עתיקים'...



רשימה מפורטת על הפלגיאט פרסמתי בבלוג ביקורת העיתונות של דבורית שרגל (וולווט אנדרגראונד), ואפשר לקרוא שם את כל פרטי המעשה.


*

בביקור שערכתי במקום באוגוסט 2013 התברר כי המצבה של הרשלה נעקרה ממקומה.

כאן הייתה המצבה של הרשלה (צילום: דוד אסף)

מי עשה זאת? גונבי מתכות או שמא קנאים לכבודם של הצדיקים האמתיים הקבורים במקום? עיתון מעריב, שדיווח על חילול הקודש, מעריך שמדובר ב'עבודה עברית', פרי עבודתם של מתנגדי ישראל גבאי, שיזם את הקמת המצבה.

האם הרשלה באמת נקבר במז'יבוז?

יהושע מונדשיין הפנה את תשומת לבי למקור מעניין. ספרו של אברהם רעכטמאַן, ייִדישע עטנאָגראַיע און אָלקלאָר, בואנוס איירס 1958, עמ' 117. רכטמן, שהשתתף במשלחת המחקר האתנוגרפית בראשותו של ש. אנ-סקי, שביקרה בעיירות בוולין ובפודוליה בשנת 1912, ציין כי לא הרחק מקברו של הבעש"ט נמצא גם קברו של הרשלה.



יום שני, 5 בספטמבר 2011

גלגולו של ניגון: פרשי הקומסומול רוכבים על המורים שלנו


מחר אני יוצא לאוקראינה כדי להדריך (יחד עם ידידי ורעי הסופר חיים באר) טיול של עשרה ימים מטעם בית ש"י עגנון. משמע, הבלוג יוצא לחופשה של שבועיים. אך כדי שהקוראים הנאמנים לא יחושו נטושים הנה מתנת פרדה עד שאשוב.

בחיל הפרשים של הצבא האדום ובמארש של פרשי בודיוני כבר עסקתי באחת הרשימות הקודמות של עונ"ש. הפעם נפנה את המבט אל השיר 'חיל פרשים אנו' , שמוכר לכל מי שגדל בארץ משנות הארבעים ואילך.

זה היה שיר מעגל פופולרי, במיוחד בקרב בני נוער, בשל מילותיו המתריסות נגד 'המורים שלנו'. תלמידי בתי ספר, בעיר ובכפר, זימרו ורקדו שיר זה בלי לחשוב יותר מדי על מקורותיו ומשמעותו:

חֵיל פָּרָשִׁים אָנוּ
אַף עַל פִּי שֶׁאֵין סוּסִים לָנוּ.
אִם תִּשְׁאֲלוּ עַל מִי רוֹכְבִים אָנוּ
אָנוּ רוֹכְבִים עַל הַמּוֹרִים שֶׁלָּנוּ!
יל פרשים אנו
אף על פי שאין סוסים לנו
אם תשאלו על מי רוכבים אנו
אנו רוכבים על המורים שלנו!

וכמובן שהיתה גם גרסה גסה שאותה שרו רק הבנים ('אנו רוכבים על הבנות שלנו'); הבנות מצדן שרו 'אנו רוכבות על הבנים שלנו', וכך כולם היו מרוצים.

רק מעטים ידעו באותם ימי תום, שהשיר המקורי היה אחר לגמרי, רציני ופטריוטי להחריד, ומקורו כמובן בברית המועצות. על כך בהמשך, וקודם כל נספר על גלגוליו העבריים של השיר.

א. הגלגול העברי

הגרסה הליצנית הרווחת  עד היום איש לא יודע מי חיבר אותה  התבססה כנראה על התרגום הרציני של השיר הרוסי. המתרגם הוא אברהם ברושי ובאתר זמרשת הובאו מילותיו: 

חֵיל פָּרָשִׁים אָנוּ
שׁוֹט וְדָרְבָּנוֹת פְּלָדָה לָנוּ
עַז וְנוֹעָז פֹּה כָּל פָּרָשׁ בֶּן חַיִל
עֵר וְשׁוֹמֵר הוּא יוֹם וָלַיִל.

חֵיל פָּרָשִׁים אָנוּ
וְסוּסִים סוּסֵי בָּזָק לָנוּ
אִישׁ לְלֹא כְּבִישׁ יִצְעַד עַל הַר וָגֶבַע
אָנוּ אַרְצֵנוּ לָךְ מִשְׁמָר.

אברהם ברושי, שדומה כי שמו ותרומתו לזמר העברי נשכחו, נולד במוסקבה בשנת 1923 אך עלה לארץ עם משפחתו בגיל שנה וחצי. הוא חיבר כמאתיים שירים ופזמונים, בעיקר (אך לא רק) כאלה שכונו אז 'סלוניים'. הידועים שבשיריו הם 'קרה זה רק הפעם', ו'לדוד משה הייתה חוה'... ביוגרפיה קצרה שלו נכתבה על ידי נחומי הרציון.

לא הצלחתי לברר באיזו שנה תרגם ברושי את השיר ואם מישהו מן הקוראים יודע זאת אשמח אם יספר לי. מפתיע שהגרסה הפופולרית של השיר, שכאמור התבססה על תרגומו של ברושי, נותרה אנונימית ועדיין לא טען איש לבעלות עליה. ואולי גם כאן יוכל אחד הקוראים להאיר את עינינו, לזהות את המחבר רב התהילה ולזכּוֹתוֹ בקרדיט המגיע לו? הזמרת חנה אהרוני הקליטה בשעתה את תרגומו של ברושי.

מכל מקום, גלגוליו של השיר בעברית נמשכו כאשר רמי קידר חיבר גרסה חדשה עבור מקהלת הגבעטרון. השיר, שאינו דומה כלל למקור הרוסי, נקרא 'עד מי הפלג' ואין בו לא פרשים ולא סוסים, אלא דווקא הולכי רגל הצועדים במסע אין סופי. השיר נכלל בתקליט 'רחוק רחוק' שהוציאו חברי הגבעטרון בשנת 1986 והוא מוקדש לשירים רוסיים בעברית:


הנה מקהלת הגבעטרון (רק קול+שיקופיות של המילים):



עד כמה חלחל השיר למעמקי התרבות הישראלית הפופולרית יעיד מחזה שחיבר מיכאל גורביץ ושמו 'חיל פרשים אנו'. המחזה הוצג בתיאטרון החאן בשנת 2003 וגורביץ תיאר בו חבורת ישראלים בגילאי חמישים שפגישתם המחודשת במקום שבו נהגו לשחק מחזירה אותם לאירועים שהתרחשו בימי ילדותם ועיצבו את חייהם הבוגרים.


ב. המקור הרוסי

השיר הרוסי המקורי נקרא Полюшко-поле (בתעתיק: Polyushko-polye; פּוֹלְיוּשְׁקוֹ פּוֹלְיֶה), שפירושו בקירוב הוא ארץ השדות, או הערבות, או המישורים, החביבה שלי (polye פירושו שדות; Polyushko היא צורת ההקטנה והחיבה).

עטיפת תקליט שנדפס ב-1937/8 ובו השיר 'פוליושקו-פוליה'

מסתבר שהשיר לא נכתב כפזמון עצמאי אלא הוא קטע מתוך סימפוניה שהלחין הקומפוזיטור הרוסי לב קניפר (Лев Константинович Книппер).

לב קניפֶּר (1974-1898)

בדמו של קניפר, שנולד בטיביליסי שבגרוזיה, לא זרם דם סלאבי. הוא היה בן למשפחה שהיגרה לרוסיה מגרמניה. במלחמת האזרחים לחם באוקראינה ובקרים דווקא לצד צבא 'הלבנים' בשנת 1920, לאחר ניצחון הבולשביקים, גלה לגרמניה אך שנתיים לאחר מכן טוהר שמו והוא חזר לברית המועצות. הוא גר במוסקבה והחל בלימודי מוסיקה (כבר בנעוריו הצטיין בנגינה על פסנתר). בד בבד שימש סוכן פעיל של המשטרה החשאית האוֹ.גֶ.פֶּ.אוּ (שקדם ל-NKVD). הוא סיפק מידע על אינטלקטואלים מהגרים ועל רוסים ממוצא גרמני שחיו בברית המועצות, ועל הדרך מן הסתם גם הלשין על לא מעט חברים.

קניפר שהיה מלחין מחונן כתב מוסיקה לסרטים סובייטים, הלחין המנונים פטריוטיים, חמש אופרות ועשרים סימפוניות. דודתו היתה אולגה קניפר, רעייתו של הסופר המהולל אנטון צ'כוב ושחקנית מפורסמת של התיאטרון הרוסי. לימים היה קניפר מעורב בפרשת ריגול ססגונית שהתערבבו בה ייחוס משפחתי, נשים יפות, תיאטרון, קולנוע, מוסיקה והרבה נאצים.

הסיפור המדהים הזה קשור באחותו הגדולה של לב קניפר, שגם שמה היה אולגה צ'כוב. (היא היתה נשואה למישה צ'כוב, שהסופר אנטון  היה דודו, אך התגרשה ממנו לאחר זמן לא רב). בראשית שנות העשרים נמלטה אולגה מברית המועצות לגרמניה, כשכל רכושה יהלום גנוב. בגרמניה הפכה אולגה היפהפיה לשחקנית קולנוע נערצת, במיוחד על צמרת המפלגה הנאצית ובראשה שר התעמולה יוזף גבלס והפיהרר אדולף היטלר.

בספרו של ההיסטוריון הצבאי אנטון ביוור, 'תעלומת אולגה צ'כובה' (הוצאת יבנה 2006), תוארו עלילותיה. מתברר כי אחיה לב קניפר גייס אותה כסוכנת ריגול 'רדומה' ובשנות מלחמת העולם הוחלט להפעילה. לב קניפר ואולגה צ'כוב היו אמורים לנסות להתנקש בחייו של היטלר. הספר המרתק, המבוסס על מחקר ארכיוני, מספר את סיפורם של בני משפחת קניפר-צ'כוב ולב קניפר ידידנו ממלא בו תפקיד חשוב.

אולגה צ'כוב בחברת הפיהרר

נחזור לקניפר הקומפוזיטור. את הסימפוניה הרביעית שלו אופוס 41, הקרויה 'פואמה ללוחמי הקומסומול' (Поэма о бойце-комсомольце), הוא חיבר בשנת 1934, ובתוכה נכלל גם השיר שלנו שאת מילותיו כתב ויקטור גוסיֶיב (Виктор Михайлович Гусев).

ויקטור גוסיֶב (1944-1909)

השיר הוקדש למרשל ברית המועצות קלימנט וורושילוב (1969-1881), והוא מספר על גיבורי ה'קומסומול'  תנועת הנוער של המפלגה הקומוניסטית שנוסדה ב-1918  ועל השדות הרחבים של ברית המועצות שאותם לוחמים נועזים חוצים כדי להגן על המולדת האהובה מפני אויביה.

eלימנט וורושילוב (תמונה משנת 1935)

בספרו שהוזכר לעיל (עמ' 131-130) כתב אנטוני ביוור:
הצלחתה הגדולה של הסימפוניה הרביעית שלו הובטחה הודות לנושא המוסיקלי שלה, שנודע מאוחר יותר כשיר 'פּוֹליוּשקָה פּוֹליָה' – 'שדה חביב שלי, שׂדִי' בתרגום מקורב. אפילו מלחינו של השיר, שלא היה אדם צנוע במיוחד,הופתע מן ההשפעה שנודעה לו. 'לא הבנתי אז שמצאתי פנינה,' כתב מאוחר יותר. בעודו עובד על הסימפוניה ביקש מן המשורר ויקטור גוּסיֶיב לכתוב שיר לנעימה שחיבר. בתוך זמן קצר מאוד שרו אותו ברחבי ברית-המועצות.

העובדה שהכל סברו כי זהו שיר עם מסורתי שעשעה את לֶב והחמיאה לו. אבל גודל שאפתנותו נחשף כעבור כמה שנים, כאשר שאל אותו דודנו הצעיר ווֹבָה, בנו של זַמר האופרה ולדימיר קניפר, מדוע לא כתב עוד שירים. 'לשירים יש אורך חיים מוגבל,' ענה לֶב. 'ואני רוצה לכתוב דברים שיתקיימו לעד'.
השיר הפטריוטי נפוץ במהירות. הוא נוגן בטקסים רשמיים ובתהלוכות צבאיות, ובמרוצת השנים זכה לביצועים רבים ולעיבודים מעניינים (על כך בהמשך), וכמובן הגיע גם אלינו.


הנה מקהלת הצבא האדום (כולל נשים והרבה גברים עם שפמים) שרה אותו בעוז. ההקלטה היא משנת 1992.

/>

וכאן ביצוע קוריוזי משעשע מאוד. הקומיקאי הבריטי מייקל פאלין (מחבורת 'מונטי פייתון') מזייף את השיר ברוסית יחד עם מקהלת מלחים רוסים בוולדיווסטוק:



ג. הגלגול החרדי

גם עולם המוסיקה החרדי קלט את המנגינה היפה וגייר אותה שלא כהלכה ובלי שהתאים לה מילים מן המקורות. היתה זו מקהלת הילדים 'פרחי ניו יורק' והשנה היא 1971. השיר נקרא 'Russian interlude' ושם המעבד הוא הרשל ליבוביץ (פרטים עליו יש בטור השמאלי). לימים ראה אור תקליט זה של חבורת ה'פרחים' גם בצורת תקליטור וכותרתו: Legends of Jewish Music, וזו כבר באמת חוצפה לטעון ששיר סובייטי למהדרין אינו אלא ניגון מאוצרות המוסיקה היהודית.


בכך לא הסתיימו גלגוליו של הניגון בעולם המוסיקה החרדי.

בשנת 1979 הקליט הזמר החסידי מרדכי בן-דוד את להיטו 'וכל מאמינים'. מי שיקשיב בתשומת לב לתזמון שבין 2:56-2:44 יגלה שם את 'פוליושקה פוליה' שלנו...



ד. שאר גלגולים

כפי שנכתב למעלה, השיר 'פוליושקו פוליה' זכה לביצועים רבים  סווינג, ג'ז ורוק  והתגלגל למקומות שונים ומשונים. הנה כמה ביצועים יוצאי דופן שליקטתי.

מתברר כי השיר היה פופולרי גם במערב ואף חצה את האוקיאנוס והגיע לארה"ב. באנגלית הוא מוכר בשמות כמו 'פטרול קוזקי' (The Cossac Patrol), 'חיל הפרשים' (Cavalery of the Steepes), 'שיר האחו' (Meadowlands; Song of the Plaines), וכיוצא באלה.

עיבוד סימפוני נעשה על ידי המלחין האמריקני מורטון גולד, שקרא לו Red Cavalry March.

הנה ביצוע מ-1943 או 1944 של התזמורת  הסימפונית NBC מניו-יורק בניצוחו של ליאופולד סטוקובסקי:



הלחן  'טופל' גם בידי תזמורות ה'ביג בנד' הגדולות, שעשו ממנו מטעמים ברוח ה'סווינג' שהיה פופולרי בשנות השלושים והארבעים. במיוחד התפרסם ביצוע של נגן הג'ז האמריקני האגדי גלן מילר (שנהרג בתאונת מטוס בימי מלחמת העולם השנייה). גם גלן מילר קרא למנגינה Russian Patrol, או The Red Cavalry March.



הנה ביצוע סווינג משנת 1945 מנוגן על ידי גוס דלוף (Gus Deloof). השיר נקרא כאן Cossack Patrol



ביצוע מרשים של השיר נרשם על שמו של הטנור הלמוט לוטי, שגייס לצדו הרבה סוסים וחיילים וקוזקים. לוטי, שהוא בכלל זמר בלגי, שר ברוסית ובאנגלית. התוצאה בהחלט מרוממת רוח:



במדור הביזאר אפשר לצפות בהקלטה משנת 1962 של להקת הרוק השבדית ספוטניק (The Spotnicks) בקטע אינסטרומנטלי (גיטרות) הנקרא 'איש הרקטה' (The Rocket Man). הסכיתו ושמעו:



ולבסוף, משהו מאזור החיוג הים תיכוני.

כאן אפשר לשמוע את הגרסה הערבית מפיה של הזמרת הלבנונית הידועה פיירוז. השיר נקרא בערבית: Kanou Ya Habibi


אגב, גם בסרטו של שמעון דותן, 'חיוך הגדי' (1986), שנעשה על פי סיפור של דוד גרוסמן, נכלל עיבוד של השיר למוסיקה ערבית.

ביבליוגרפיה

יום חמישי, 1 בספטמבר 2011

'בראשון לספטמבר'... מה כל כך שמח כאן?

האחד בספטמבר היום (וגם ב' באלול) וילדי ישראל חוזרים לבתי ספר. יום שמעורר צביטות קלות של התרגשות ונוסטלגיה גם לאלה שכבר מזמן סיימו את בית הספר...

שאול כ"ץ שלח לי את הפתק היפה שחיבר דוד רמז, איש מפא"י, שהיה שר החינוך והתרבות השני של מדינת ישראל:


מכתב מליצי זה, שנועד לילדי ישראל, לא נכתב לקראת תחילת שנת הלימודים, אלא דווקא באמצעה (ח' אדר ב' תשי"א). זמן קצר לאחר מכן נפטר רמז והוחלף על ידי בן-ציון דינור.

קובץ:David Remez.jpg
דוד רמז (1951-1886)

ולכבוד שנת הלימודים החדשה, הנה שירה היפה והבלתי מוכר של נעמי שמר, 'בראשון לספטמבר'. את השיר כתבה שמר עבור שחקן התיאטרון והזמר משה בקר (יליד 1954, שבשנת 1960 הלך לכיתה א'), והוא ששר אותו בתוכניתו 'חפצים אישיים', שכל שיריה נכתבו על ידי נעמי שמר.


השיר נדפס גם בספרה של נעמי שמר, הכל פתוח: כל שירי הילדים (עם עובד, 2006).

הנה המילים (האיורים של נעמה בנזימן). אגב, בעברית נכונה צריך להיות 'אחד בספטמבר', אבל מה לעשות כך כתבה נעמי שמר...



נעמי שמר הצליחה לשקף דווקא את החרדות והמצוקות של ילד ההולך לבית הספר ולא מבין 'מה כל כך שמח כאן'... מה יש למהר? מה בוער?

אגב כך הזכירה שמר 'שיר אחד עצוב', והוא 'חמש שנים חלפו על מיכאל או על דן'. נעמי שמר התכוונה כמובן לשירו הידוע של יצחק קצנלסון 'חמש שנים על מיכאל' (ובגרסאות אחרות: 'על דן'), שיר שמצדיק רשימה בפני עצמה ועוד חזון למועד.

אבל כדי לצאת ידי חובה, הנה אפרת גוש בטקס הדלקת המשואות 2008, בחגיגות השישים למדינת ישראל, שרה שירי ילדים ובהם 'חמש שנים':