שלטים מקומיים / עסקי אוויר

צילם וכתב איתמר וכסלר

מטריות נ"א. רחוב רבי עקיבא 92, בני ברק. צולם בנובמבר 2011.

בשנים האחרונות מתברר שוב ושוב, שההשקעה שהשקיע העם היהודי בכלל ונציגיו בישראל בפרט, בלימודי הליבה, מניבה פירות בכל אשר נפנה. כיוון שממש לאחרונה  זכינו שוב בפרס נובל, אני מבקש לשוב לנושא שמעסיק אותי זמן רב – הראש  היהודי, ובעיקר כושר ההמצאה שלו.

מחקרים, כמו גם השכל הסביר, הוכיחו כי אם פעוטות נטולי פניות נשאלים בתכיפות 'מי גאון של אמא?', הרי שאפשר לצפות שמספר אלה שירימו את הכפפה יהיה גבוה, מה שיעמיד אותם בעמדת זינוק משופרת לעומת כל אותם פעוטות שגדלים ללא הכוונה כל כך ברורה. אין ספק שלו היינו מפנים את אותה תשומת לב לתחומי הצטיינות אחרים, כדורגל למשל, או דיפלומטיה, היינו יכולים להיות כבר מזמן כל מה שאנחנו לא.

ביטויים מוצלחים לראש היהודי ישנם לרוב, ובדרך כלל אנחנו שמים לב אליהם כשמישהו מקבל את הנובל או כשאיזה ילד מצליח לעשות 'אקזיט' ולמכור סטרט-אפ בכמה מאות מיליונים. אבל ברור שהילד הזה לעולם לא היה מגיע למה שהגיע בלי סביבה תומכת, וכאן עומדים מאחוריו לא רק הוריו, אלא העם היהודי כולו, שמשחר קיומו מנפק לעולם רעיונות אין קץ ליצירת יש מאין. לכן, ברור לגמרי שבקרב העם היושב בציון – השאור שבעיסה של העם היהודי – אחוז הממציאים גבוה בהרבה מן הממוצע העולמי. 

במטרה למקד את הדיון ולהפוך אותו רלוונטי לזמננו, כדאי להיזכר עד כמה שאבנו כולנו בימים עברו עידוד עצום מ'שיר הפטנטים' הנבואי של חיים חפר ('לא מדינה נידחת / לא עסק מפוקפק / הארץ מתפתחת / בצעדי ענק. / זה עסק יסודי / מספיק עם סנטימנטים / הראש היהודי / ממציא לנו פטנטים!'). כשהשיר נכתב היינו עדיין מדינה בחיתולים עם תסביך נחיתות בלתי מוצדק, וייתכן שזו הסיבה שנכללו בו רק שלוש דוגמאות לגאוניותנו ('שמן הזית היהודי', 'זלמן תנור לבית' וה'תריס זז – תריס עף'). ואולם ככל שעבר הזמן הלכו הדוגמאות האלה והתרבו בטור הנדסי. היום, כשאנו נתקלים בהן תחת כל שיח ותחת כל עץ רענן, אנו צריכים להיזהר מאוד שמא נמעד.

כאספן שלטים ותיק אני מנהל מעקב אחרי הקשר בינם לבין הראש היהודי, ובמשך השנים הצטברו אצלי אין ספור דוגמאות של שלטים המבשרים על סטרט-אפים שקמו וגם נפלו. ככל שדעתי נחשבת, כל אחד ואחד מן הסטרט-אפים האלה היה ראוי לפרס בקטגוריה כלשהי, לו היה קיים בנמצא מישהו שהיה מוכן לחלק אותו. אלא שאצלנו מעדיפים לחלק פרסים בחידוני טריוויה או בתחרויות הרזייה לכוכבים נולדים, ולכן לא נשארים פרסים לדברים האמתיים. הממציאים חסרי המזל צריכים אפוא להמשיך ולסמוך על עצמם, או לחילופין על אבינו שבשמיים.

לו הייתי מתבקש למצוא מאפיין העובר כחוט השני בין כל ההמצאות הנפלאות הללו, הייתי מצביע על הקשר ההדוק שבין היכולות המובטחות של ההמצאה לבין הדרך שבה היא מוצגת לציבור. ככל שאפשר לשפוט, מתקיים יחס הפוך בין פריצת הדרך המדעית לבין הפרסום הביישני שהיא זוכה לו. משום כך, המצאות חשובות, שלא מעט מהן נקרו על דרכי (כמו למשל, 'פטנט עולמי! כיסוי לרכב נגלל בספוילר', או 'פלאניצל - גם פלאפל וגם שניצל', או – כמו במקרה שלפנינו – 'מטריות נוגדי אוויר'), צוללות רובן ככולן אל תהום הנשייה אך ורק בגלל כישלונות שיווקיים.

היחס ההפוך הזה שבין בשורה גדולה לבין ביישנות, מבטיח שכל עוד ימשיכו הממציאים שלנו להיות אנשים הנחבאים אל הכלים, איש מהם לא יוכל לנוח על זרי הדפנה, ולכן אנו צפויים גם בעתיד לשפע המצאות ולעוד ועוד סטרט-אפים. וזו בעיני הבשורה החשובה באמת, כי כל עוד מתקיים בנו הפסוק מספר משלי 'וְאֶת צְנוּעִים חָכְמָה', הרי שגם כאשר המצב יהיה באמת על הפנים, תמיד תבצבץ התקווה מבעד לעננים; תמיד יהיו בינינו, שכם אל שכם לצד מנהיגינו, גם אלה שישמרו על הגניוס היהודי ויצעידו אותו (ואותנו) מחיל אל חיל.