יום ראשון, 11 במרץ 2012

זיכרון בספר: 'אלכה ואשובה אל אישי הראשון' – מתנת פרידה מח"י רות

כיכר האחים רוֹת בשכונת רמות בירושלים (צילמה: תמר הירדני, ויקיפדיה)

פרופסור חיים יהודה רוֹת (Leon Roth), יליד אנגליה, היה בן למשפחה ציונית מכובדת (אחיו היה ההיסטוריון בצלאל ססיל רוֹת) וחוקר פילוסופיה ידוע שלימד באוניברסיטת מנצ'סטר. הוא הוזמן ללמד באוניברסיטה העברית, בחוג לפילוסופיה שראשיתו היתה בקתדרה על שמו של אחד העם שנפטר ב-1927. רות עלה לארץ והחל ללמד בשנת 1929 לצדו של שמואל הוגו ברגמן. בשנת  1940 הוא התמנה לרקטור. ככל הנראה, רוֹת לא היה אדם קל ונוח לבריות. גם עמדותיו הפוליטיות, שהיו ברוח תנועת 'ברית שלום', קוממו עליו רבים. שנות כהונתו כרקטור היו סוערות ורוויות מתחים, ובשנת 1943, הוא החליט להתפטר ויצא לחופשה ארוכה. בתפקידו האחרון היה דיקן הפקולטה למדעי הרוח עד שבשנת 1951 החליט לעזוב את ישראל ארצו ולשוב לאנגליה מולדתו. הוא נפטר בניו-זילנד בשנת 1963 ונטמן בבית הקברות היהודי בוולינגטון. על מצבתו נחרט בעברית ובאנגלית הפסוק האחרון שדובבו שפתיו: 'אשא עיני אל ההרים' (I WILL LIFT UP MINE EYES UNTO THE HILLS), מתוך תהלים פרק קכא, 1.

כך נראית מצבתו:

צילום: מנחם בטלר, ספטמבר 2012

נחזור לירושלים המנדטורית של שנות הארבעים.

ב-1943, בד בבד עם פרישתו מתפקיד הרקטור, הסתיימה הדפסת התרגום לעברית שהכין לספר 'המדות לאריסטו'.


רוֹת החליט להגיש את הספר כמתנת פרישה לעמיתיו באוניברסיטה, אך כיוון שהספר נדפס כנראה עוד קודם שהודיע על התפטרותו הוא הכין כרטיס ברכה מיוחד (למעשה, שני כרטיסים) והכניסו בין דפי הספר החדש, שאותו חילק לעמיתיו.

מוישי מירושלים מצא את הכרטיסים תחובים בעותק ישן של 'ספר המידות' והנה הם לפניכם (ותודה לאליעזר ב' שסרק והעביר):


מה שייחודי במתנה זו הוא הפסוק שבו בחר רות ללוות את פרידתו: 

'וְרִדְּפָה אֶת מְאַהֲבֶיהָ וְלֹא תַשִּׂיג אֹתָם וּבִקְשָׁתַם וְלֹא תִמְצָא וְאָמְרָה אֵלְכָה וְאָשׁוּבָה אֶל אִישִׁי הָרִאשׁוֹן כִּי טוֹב לִי אָז מֵעָתָּה' (הושע ב, 9).

ברור שלא ניתן לקשור זאת לעזיבתו של רוֹת את הארץ, שכן זו אירעה עשור לאחר מכן. הדעת נותנת שבפסוק מהושע הוא התכוון לומר, כי הוא שמח לנטוש את עיסוקיו המנהליים כרקטור, שהנחילו לו מפח נפש, ולחזור לעבודתו הספרותית והמחקרית ('אישי הראשון'), שהביאה לו כבוד ויקר.

מה היתה העילה לפרישתו של רות  לא ברור, אבל ככל הנראה הפרישה לא היתה בטריקת דלת. במשך כל השנים הוא שמר על קשר עם הנהלת האוניברסיטה, שמצדה הפצירה בו לשוב וללמד. ד"ר שאול כ"ץ, שחיטט בשליחותי בארכיונו של רות, מצא בו מכתב ששלח לו נשיא האוניברסיטה דאז פרופסור בנימין מזר, בי"ב בסיון תשי"ג (26 במאי 1953), והוא כתוב ברוח טובה וידידותית:



פרופיסור רות היקר,

בקרוב יסתיימו שנתיים מיום שעזבת אותנו ואת ארץ-ישראל, ולא תהיה זו מליצה אם אגיד לך, שכולנו מרגישים בהעדרך והמקום שהתפנה על-ידי צאתך  גם בתוך חוג [ה]לימודים וגם באוניברסיטה כולה  נשאר ריק.

כזכור לך, ראינו  על-פי הסכם אתך – את יציאתך לא כניתוק קשרים עם האוניברסיטה אלא כחופשה ממושכת, מתוך תקוה שאחרי תקופה ידועה תרצה לחזור אלינו, והאוניברסיטה תשמח לקבלך, בין לקתידרה בפילוסופיה שבה כיהנת, ובין באחד המקצועות האחרים הקרובים ללבך ולהתענינותך.

אם כי לא נקבע כל זמן קצוב לחופשתך ואין גם אני מתכוון לדרוש ממך כרגע תשובה סופית, הרי הייתי שמח לדעת, מה הן תכניותיך לגבי האוניברסיטה ואם שוקל אתה את האפשרות לשוב ארצה בזמן הקרוב  לשנה האקדימית הבאה או בשנה שלאחריה.

תשובתך החיובית  תשמח את כולנו.

ברגשי כבוד ויקר
ובברכת חברים,

ב. מזר
נשיא

חיים יהודה רות (1963-1896)
(מתוך: ח"י רות, הדת וערכי האדם: מבחר מאמרים, ליקט צבי אדר, מאגנס, ירושלים תשל"ג)

ביבליוגרפיה

על רוֹת ועל ראשית החוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית כתבו ניב גורדון וגבריאל מוצקין, 'פילוסופיה ובניית אומה: בין אוניברסליות לפרטיקולריות', חגית לבסקי (עורכת), תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים: התבססות וצמיחה, כרך ב, מאגנס, 2005, עמ' 198-179.

זאב הרוי, 'הפרדוקס הדתי-מדיני על-פי ח"י רות', אביעזר רביצקי (עורך), דת ומדינה, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2005, עמ' 366-357.


עבודת דוקטורט על רות כתב יונה קציו:  Jan Katzew, Leon Roth, His Life and Thought: The Place of Ethics in Jewish Education, The Hebrew University of Jerusalem, 1997,

בעלי התוספות

פרופסור רחל אליאור הוסיפה עדות אישית מאלפת, ופירוש מקורי ובלתי צפוי לפסוק שחרות על קברו:

יהודה ליאון רות היה אדם מקסים, לבבי ואציל נפש, יפה תואר, גבוה, בעל עיני תכלת גדולות, שהיה אהוב על כל יודעיו. כך סיפרו בני משפחתו וכך גם סיפרה אמי שעבדה בביתו כאומנת לשלושת ילדיו בשלהי שנות השלושים ובראשית שנות הארבעים, כשהיה רקטור האוניברסיטה.
כך זוכרת אותו גם אני, שפגשתי אותו בילדותי ובנעורי כשהיה בא לירושלים, בשנות החמישים ובראשית שנות השישים, לבקר את בנו רפי רותם שגר בארץ.

רות עזב את הארץ בשנת 1951 בגלל חילוקי דעות חריפים בעניין יחס היישוב לערבים. הוא, שהיה אדם שעסק במוסר ובהומניזם, לו קרא 'ערכי האדם', מעצם הכשרתו כפילוסוף שהאמין בדמוקרטיה ובשוויון זכויות במובנו העמוק ביותר, התנגד בתוקף ליחס היישוב היהודי לערבים. הוא האמין במדינה דו-לאומית, דמוקרטית ושוויונית, והתנגד בכל תוקף למלחמה נגד הערבים, למציאות שנוצרה בעקבות המלחמה, שכללה גם החרבת כפרים, גירוש פליטים ואפליית הערבים שנותרו בארץ. הוא האמין בערכי 'ברית שלום', בדומה לי"ל מאגנס, הוגו ברגמן, גרשם שלום, ר' בנימין ואחריםרות סירב להתפשר על עקרונותיו. הוא עזב את הארץ משום שסירב להסכין עם מה שקרה לחלום הציוני, שבעקבות המלחמה ראה ככישלון צורב.

הפסוק שחרות על קברו 'אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי' מתייחס לעובדה שהיה מטפס הרים נלהב. זה היה תחביבו לאורך שנים ובחופשות נהג לטפס על הגבוהים שבהרי העולם. את הפסוק שעל המצבה בחרה אשתו, ויניפרד, שסיפרה לי על כך כשפגשתי בה בברייטון בשנת 1970. רות נולד למשפחה אמידה מאד ומשכילה מאד, חובבת אמנות, תרבות ויופי, וטיפוס הרים, שנחשב תחביב יקר, היה בהישג ידו ובטווח אהבתו מנעוריו ועד לפטירתו בניכר בניו-זילנד.


גבריאל (גבי) רות, בנו של ח"י רות שלח לי (7 בפברואר 2013) את הדברים הבאים:

As the only surviving son of Leon Roth (but my sister still lives in London) maybe you would allow me to comment on the article about our father

First, some minor corrections: Leon Roth started teaching at the Hebrew University in 1928, not 1929. He gave a radio talk in New Zealand, but he went there for a holiday, not on a lecture tour

The English family was not a "Zionist" one. Leon's two older brothers (David and Daniel) had no interest in Zionism, and Cecil seemed content in Oxford when I stayed with him there in 1944. I doubt whether Cecil considered leaving Oxford before 1948 

My main disagreement with your post is with the statements that Leon Roth did not get along well with other people; that his rectorship was a difficult and stormy one: and that he resigned from it in 1943 without finishing his term. I concur with the different view, posted by Rachel Elior, and by Edward   Ullendorff (on page 67 of his autobiographical The Two Zions) who
 observed him [Roth] in his dealings with his Jerusalem colleagues and his confreres all over the world, his stewardship of the university press, and his relationship, always self-assured as well as humorous, with the leaders of the Jewish community in Palestine  
As for the rectorship, I was living in Jerusalem in 1943 and do not remember any serious problems. Neither does my sister. Roth was appointed Rector in 1940 for a term of four years and the quote from Hoshea was obviously a friendly, half-humerous, gesture as he was approaching the end of his term. Roth was familiar with his Tanach and was certainly fond of quoting apt biblical verses. As for his wish to return to teaching, I suspect that many of us know academics who, after administrative assignments, expressed similar feelings on returning to teaching and research

My sister and I are sure that our father did not resign from being rector, and we do not recall him taking a long holiday in 1943. The World War was still being fought then, and the Mediterranean was closed to commercial shipping until August 1944

תלמידו של ח"י רות, פרופסור מרדכי רושוולד, ביקש גם הוא להוסיף כמה מילים:

I was Professor Roth's student at the Hebrew University from 1938-1942. He opened before me the vistas of philosophy, primarily through the Platonic dialogues. He was an exceptional teacher which made his lectures crowded also by students who studied other subjects. His lectures were drawn in sharp lines, accompanied by witty and  pungent comments, and personally I owe to him my style in addressing students and others at the Hebrew University (1951-1955) and in universities in the United States, Canada etc. If they were impressed by my wit and irony, it is largely due to my schooling by Prof. Roth

Professor Roth was quite different from other professors of Philosophy whom I have met. Unlike most of them, he seemed not to be interested in the novel approaches, in philosophical vogues, in the  passing figures of the history of philosophy. He was interested in the world and wanted to contribute to its improvement. One might say, letaken olam be-malchut shadai, although I do not recollect him using  the phrase


And here, I think, Socrates served as a model, a point which Tsvi Adar, another student and friend of his, made in a conversation with me


6 תגובות:

  1. תודה על הפוסט היפה כתמיד, וסליחה על הניטפוק:

    פרופסור חיים יהודה רות אולי התגורר באנגליה עד יום מותו, אבל על פי הערך בויקיפדיה שאליו קישרת כאן הוא נפטר בניו זילנד במהלך סדרת הרצאות.

    השבמחק
    תשובות
    1. נעמי, את מוזמנת באופן אישי לערוך בויקיפדיה ותקן שהוא נפטר באנגליה ולא בניו זילנד, לא כזה בעיה :-).

      מחק
  2. דוד, פוסט נהדר. גם לי "ניטפיק" (חיטוט ביצת כינה): האין בצלאל רות ידוע יותר בתור היסטוריון (ולא פילוסוף)?

    השבמחק
    תשובות
    1. והרי כתבתי זאת! ח"י היה הפילוסוף ובצלאל ההיסטוריון.

      מחק
  3. אכן. איתך הסליחה.

    השבמחק
  4. אריה דובנוב14 במרץ 2016 בשעה 18:34

    תיקון קטנטן: רות פרש מעבודתו באוניברסיטה העברית לאחר קום המדינה, ב-1953, ולא ב-1943.

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.