יום רביעי, 4 ביולי 2012

עונ"ש בדרכים: היהודייה האחרונה בנובו-זלטופול

בעיירה הקצת נידחת נוֹבוֹ-זְלַטוֹפּוֹל (Novyy Zlatopol; פירוש השם: שְׂדה-זהב החדש), שבמאה ה-19 הייתה משוייכת לפלך יקטרינוסלב (היום: דנייפרפטרובסק), נוסדה בשנת 1848 קולוניה חקלאית בידי יהודים שהיגרו מפלכי קובנה, ויטבסק ומוהילב שברוסיה הלבנה.

בספרו Notices historiques et caractéristiques sur les israélites d’Odessa, שנדפס באודסה בשנת 1855, דיווח יואכים טרנופול על המושבות החקלאיות החדשות שהוקמו בפלכי חרסון ויקטרינוסלב ומנה את מספרם של היהודים בכל מושבה. מתברר שבנובו-זלטופול כבר היו אז 207 משפחות שמנו כאלף איש.

דיווח בעיתון 'המגיד', 29 בינואר 1858

בשנת 1929 הוקם במקום קולחוז חקלאי, שהפך עד מהרבה לסובחוז, וכך, עד 1941, הייתה העיירה מרכזה של אוטונומיה יהודית חקלאית, היחידה מסוגה באוקראינה (הקמתה תאמה כמובן את חזונו של סטאלין על אוטונומיה יהודית בבירוביג'אן).

מיכאל אוישי, אחד משליחי חב"ד בעיר האוקראינית זַ'פּוֹרוֹז'יֶה שבדרום-מזרח אוקראינה, ביקר במקום ושלח לי את רשמיו המצולמים. הנופים הללו אופייניים למאות ואלפי כפרים ברחבי רוסיה ואוקראינה, ואף על פי כן יש בהם עניין.

*

כתב וצילם מיכאל אוישי

כתב אלתר דרואנוב בספר הבדיחה והחדוד (כרך ג, מס' 2822):
כלל אמרו חכמי ישראל ברוסיה הבולשביקית: כל זמן וכל מקום, שנאמר בהם "כּל", הרי זה סימן לחוסר-לחם:
'כּל-נדרי' – חוסר-לחם ליום אחד; 
'כּל-דכפין' – חוסר-לחם לשבוע אחד; 
'כּל-חוז'– חוסר לחם מראשית השנה ועד אחרית השנה...
לא מכבר נסענו לעיירה נובו-זלטופול שבמחוז זפורוז'ה, העיר שבה אני גר. עיירה זו נמצאת כשלוש שעות נסיעה מהעיר. עד מלחמת העולם השנייה, כשבעים אחוזים מתושבי העיירה היו יהודים. כאשר הגיעו הגרמנים הם ריכזו את יהודי המקום בפאתי העיירה ורצחו את כולם ביריות. היהודים נקברו בקבר אחים ועליו הוצבה, לפני כשבע שנים, מצבת זיכרון בסיוע הקהילה היהודית בז'פרוז'יה. זקני המקום מספרים שבשעת הרצח תופפו הגרמנים על דליים ממתכת כדי להבליע את רעש היריות וזעקות המומתים.


הכפר עצמו ציורי, כמו בסיפורים. אווזים ותרנגולות מסתובבים בחצרות, עגלים נחים בפתחי הבתים, 'איש תחת גפנו ותחת תאנתו'. ניתן ללכת במשעולי הכפר, לקטוף תותי בר ולאכול מהעץ לפה.


מי שאין ברז מים בביתו משתמש במשאבת המים שעומדת בחוץ לרווחת התושבים, כמו בימים עברו...


הבתים ישנים ומקצתם מטים לנפול.



בבית הזה למשל אין דלת כניסה אלא רק וילון. או שאין גנבים, או שאין לגנבים מה לגנוב...


זו הכניסה לבית שבו התגורר רב העיירה.


אחד התושבים כיוון אותנו לביתה של גברת לְיֶנָה ירנולימְקוֹב, לבית וויסמן, שהיא כנראה היהודייה האחרונה בעיירה. היא סיפרה לנו קצת ממה שידוע לה על היהודים שהיו פה. היא מבינה קצת יידיש, וכשהצגתי בפניה את אשת השליח לעירנו במילים 'דאָס איז אונדזערע רביצן', היא אמרה שזכורה לה מילה זו 'רביצן' כתואר שבו פנתה אמהּ לאשה מכובדת.


משם המשכנו למה שהיה פעם בית כנסת. לאחר שבית הכנסת נסגר בפקודת השלטונות הקומוניסטיים (כמובן לאחר הצבעה מסודרת, שבה הוחלט כי המבנה נסגר מרצונם הטוב של היהודים, שממילא כבר אינם מתפללים בו. למען המעטים שבכל זאת רצו להתפלל הוקצה מקום תפילה במרחק 4 ק"מ מהעיירה). לאחר שנסגר בית הכנסת, הפך המבנה לאסם, ואחר כך לתאטרון העיירה, וכך הוא עד היום.

זהו הצד הדרומי של בית הכנסת:



בצד המזרחי הוסיפו חלק חדש לבניין, והאגדה המקומית היא שחלק זה 'מתנתק' כל הזמן מן החלק הישן, כאילו בית הכנסת 'דוחה' את התוספת.


את הסיור סיימנו בבית העלמין היהודי. מצאנו שם מצבות ישנות שרובן כבר אינן ניתנות לקריאה, למעט מצבה אחת בה לא צוין שם הנפטר אלא רק תאריך פטירתו: ז' בשבט תרי"ג (1853).





6 תגובות:

  1. "העיירה זפרוז'יה" מונה 900 אלף תושבים!

    "העיירה" הזאת גדולה מכל הערים הגדולות בישראל.

    השבמחק
    תשובות
    1. לא כתוב בשום מקום "העיירה זפורוז'יה".

      מחק
  2. האתר הזה הוקם לזכר המושבות היהודיות בפלך חרסון באוקראינה:

    http://www.moshavot.com/

    השבמחק
  3. לדוד,
    ביולי 2006, ביקרה קבוצה של בני הדור השני והשלישי ליוצאי המושבות בפלך חרסון (מפורטות בחלק העליון של המסמך שהבאת), במושבות שדה מנוחה ונהר טוב. באתר ה"מושבות" שהוקם לאחר ביקור זה, יש הרבה חומר על תולדות המושבות ועל רשמינו אנו, שביקרנו שם. המידע שמביא שליח חב"ד הוא רק על קצה המזלג, ומתייחס לשנים המאוחרות של מושבות אלו, כשכבר "הולאמו" על ידי סטלין בתהליך הקולקטיביזציה, והפכו ממושבות יהודיות לקולחוזים רוסים.
    תודה לדפנה שהביאה כאן את הקישור לאתר של בני המושבות.

    השבמחק
    תשובות
    1. דווקא ל"קולחוזים יהודיים" במקרה זה.

      מחק
  4. לא מדויק. היהודים חתמו על העברת רכושם לאוקראינים שייושבו בקולחוזים שהיו מושבות, תמורת הבטחה שלא יוכרזו כ"קולאקים" (פרזיטים קפיטליסטים) כי אלה שנמנו על "מעמד" זה נחשבו לאויבי המשטר. היו משפחות שנשארו, אבל המושבות איבדו את צביונן וייחודן היהודי והרוב עברו לערים בסביבה והיו לפועלי חרושת או בעלי מלאכה. המעט שנשארו במושבות הושמדו על ידי הנאצים. אלו שעברו למושבות הגדולות ולערי התעשייה, פונו בזמן המלחמה עם הפינוי הגדול של המפעלים והעובדים לאוראל ולסיביר. משפחתנו שנכסיה החקלאיים הולאמו לטובת הקולקטיביזציה, עברה לז'אפרוז'ה ומשם פונתה עם רכבות הפינוי למגניטוגורסק שבאוראל.

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.