יום שני, 10 בספטמבר 2012

אליהו והעורבים בבית הכנסת של בולחוב

מתוך ספר הזכרון לקדושי בוליחוב (בעריכת יונה ומשה-חנינא אשל), תשי"ז

עד לפני כמה שנים שמה של העיירה הקטנה בּוֹלֶחוֹב (Bolechów) שבגליציה המזרחית (היום במערב אוקראינה, כ-85 ק"מ מדרום ללבוב) היה ידוע ומוכר רק למתי מעט. בראש וראשונה ליוצאי העיירה  מקצתם שעלו לארץ קודם השואה ומקצתם בני שארית הפליטה שנחלצו מגיא ההריגה  וצאצאיהם, שידעו עליה מסיפורי הוריהם.

שמו של מקום זה היה מוכר גם לכל סטודנט להיסטוריה של עם ישראל, שעסק בתולדות יהודי פולין ולמד או לימד על השתדלן וסוחר היין המופלא דוב בער בירקנטל, יליד בולחוב, שהשאיר אחריו ספר זיכרונות מיוחד במינו. לדוב בער ולמצבה המיוחדת שלו אקדיש פרק המשך.

שמה של בולחוב התפרסם בציבור הרחב בשנת 2006, בעקבות The Lost, ספרו המרגש של העיתונאי היהודי-האמריקני דניאל מנדלסון, שתורגם לעברית בשם 'האבודים: שישה מתוך שישה מיליון' (עליית הגג, 2008). הספר, שמתאר את מאמציו ההרואיים של מנדלסון לשחזר את גורלם הלוט בערפל של שישה מבני משפחתו שנספו בשואה וחיו בבולחוב (אח סבו, אשתו וארבעת בנותיו), היה לרב-מכר עולמי.

ספרו של מנדלסון הוא אכן פנינה ספרותית והיסטורית וקראתי בו בהתרגשות גדולה. הוא מעורר מחשבות רבות בלב איש, ועל אף פגמים שמצאתי בו אני ממליץ עליו בחום לכל מי שתקופת השואה והגורל היהודי מעסיקים אותו. מנדלסון מתאר בפרוטרוט בני משפחה שמעולם לא פגש ואת חייהם ביומיום ובימי השואה, אך עיקרו של הספר עוסק במנדלסון עצמו, אינטלקטואל יהודי-אמריקני, השקוע באופן אובססיבי בחיפוש העבר המשפחתי שלו. מה זה אומר עליו (ועלינו) ועל בני דורו?


ספרים נוספים נכתבו על שואת יהודי בולחוב. אמנם הם לא זכו לפרסום עולמי אך הם חשובים לא פחות. אחד מהם הוא 'כיכר העיר ריקה: אודיסאה יהודית בבולחוב' (יד ושם, תשס"א), שחיבר המוסיקאי הגרמני אנאטול רנייה, שאינו חוקר שואה. רנייה היה בעלה של הזמרת הישראלית האהובה נחמה הנדל, שאביה, ההיסטוריון ד"ר מיכאל הנדל, נולד בבולחוב.


ספר נוסף, 'אני שוב יהודי' (יד ושם, תשס"ט), נכתב על ידי שלמה אדלר, יליד בולחוב, שחווה על בשרו את אימי השואה ואחר כך את דיכוי השלטון הקומוניסטי בפולין, ועלה לארץ.


לפני שנתיים (2010) שידר הערוץ הראשון את סרטו התעודי של מנחם הדר, 'שכנים ורוצחים', ובו עקב הדר אחרי ניצולי העיירה, ושלמה אדלר בראשם, שחוזרים לבולחוב כדי להקים במקום אנדרטה. הסרט אינו זמין לצפייה באינטרנט, אך קטע קצר ממנו אפשר לראות כאן.

בולחוב  הכנסייה החדשה (צילום: ישראל שק)

בבולחוב ביקרתי לראשונה בשנת 2003, זמן רב לפני שיצא ספרו של מנדלסון, כדי לחפש את עקבותיו של דוב בער בעל הזיכרונות. לפני שבועיים הגעתי לשם שוב, עם סיור לימודי מטעם 'בית ש"י עגנון' שאותו הדרכתי יחד עם הסופר חיים באר.

תחנתנו הראשונה הייתה ה'שׁוּל'. בית כנסת מאבן, שנבנה ככל הידוע בראשית המאה ה-18 ב'סגנון מבצרי'. בית הכנסת נמצא ממש מול הכנסייה החדשה, שנבנתה כנראה אחרי קריסת ברית המועצות, ולא הרחק מבניין העיריה ('ראטוּש'), שבו ובכיכר שלפניו נרצחו מאות יהודים בדיוק לפני שישים שנה.

בית הכנסת בבולחוב, 1910 (מתוך אתר Bagnówka)

כותל המזרח של בית הכנסת, 2012 (צילום: מישאל אסף)

לאחר המלחמה הפכו הסובייטים את בית הכנסת הגדול למחסן צבאי, ואחר כך למועדון חברתי של בורסקאים, שלימים ננטש. צחוק הגורל. מאז ראשית המאה ה-19 הייתה בולחוב מרכז גדול של מפעלי עיבוד עורות. המפעלים הללו, ברובם, היו בבעלות יהודית ויהודים רבים הועסקו בהם.

בפעמים הקודמות שביקרתי שם היה בית הכנסת סגור על מנעול ובריח, אך הפעם הוא היה פתוח.

נכנסנו פנימה.

חלל ענק, תקרה גבוהה ומרפסות פנימיות. עזובה נוראה, הזנחה ולכלוך רב שהצטבר במשך שנים. העיצוב הפנימי השתנה והותאם לצרכיהם החברתיים של אנשי המועדון הקומוניסטי, ש'שיפצו' את המבנה והשתמשו בו לצרכיהם. לפני כמה עשרות שנים נצבעו הקירות והתקרה מחדש בצבע שמן והחלל הפנימי חולק לקומות חדשות, שנבנו מאבן ומעץ.

צילום: מישאל אסף

על התקרה היו בעבר ציורי קיר יהודיים מסורתיים בתוך מסגרת. כאשר עבר המבנה לידיים סובייטיות שונו הציורים לציורי נוף אוקראיני של ארבע עונות השנה, אך המסגרת נשמרה. אפשר להניח שמתחת לציורים הללו נמצאים ציורי הקיר המקוריים:

כיפת בית הכנסת ומרפסת פנימית (צילום: מישאל אסף)

כיפת בית הכנסת (צילום: ישראל שק)

כשעלינו במדרגות האבן לקומה השנייה  שהייתה בעבר עזרת הנשים – גילינו ששכבת הצבע האחרונה מתקלפת ומתפוררת בקלות.

עזרת הנשים (צילום: ישראל שק)

בְּנִי, מישאל, היה הראשון שזיהה כי מתחת לשכבת הצבע המתפוררת של אחד הקירות מסתתרות אותיות עבריות. קילפנו בעדינות את הצבע וגילינו את הכתובת הזאת: 'העורבים מביאים לו לחם ובשר'

צילום: מישאל אסף

הכתובת רומזת לסיפור המקראי על אליהו הנביא המסתתר במערה בנחל כרית והעורבים מביאים לו את מזונותיו. כך מסופר בספר מלכים א, יז 7-1:
וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתֹּשָׁבֵי גִלְעָד אֶל אַחְאָב: חַי יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְבָרִי. וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלָיו לֵאמֹר: לֵךְ מִזֶּה וּפָנִיתָ לְּךָ קֵדְמָה, וְנִסְתַּרְתָּ בְּנַחַל כְּרִית אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הַיַּרְדֵּן. וְהָיָה מֵהַנַּחַל תִּשְׁתֶּה וְאֶת הָעֹרְבִים צִוִּיתִי לְכַלְכֶּלְךָ שָׁם. וַיֵּלֶךְ וַיַּעַשׂ כִּדְבַר יְהוָה וַיֵּלֶךְ וַיֵּשֶׁב בְּנַחַל כְּרִית אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הַיַּרְדֵּן. וְהָעֹרְבִים מְבִיאִים לוֹ לֶחֶם וּבָשָׂר בַּבֹּקֶר וְלֶחֶם וּבָשָׂר בָּעָרֶב וּמִן הַנַּחַל יִשְׁתֶּה. וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיִּיבַשׁ הַנָּחַל כִּי לֹא הָיָה גֶשֶׁם בָּאָרֶץ.

קילוף נוסף חשף שני עורבים, הדואים בשמיים הכחולים ומביאים לאליהו לחם ובשר (כשר כמובן):

צילום: מישאל אסף

העורבים למעלה והכתובת למטה (צילום: ישראל שק)

כשחזרנו הביתה גיליתי שצייר הולנדי אנונימי בן המאה ה-17 צייר גם הוא שני עורבים (ציור משנת 1658):


נחזור לבולחוב.

התברר כי מתחת לשכבת הצבע המתפורר מסתתרים עיטורים מקוריים נוספים של בית הכנסת:

צילום: מישאל אסף

כאן למשל היה עיטור של קבר רחל:

צילום: מישאל אסף

אין ספק שעבודה מקצועית יותר תצליח לחשוף ציורים נוספים עם כתובות עבריות שמתחבאים מתחת לשכבת הצבע האחרונה.

לנו, מטיילים לרגע ממדינת ישראל של המאה ה-21, זו הייתה דרישת שלום מרגשת מאבות אבותינו.

4 תגובות:

  1. מדהים באיזו קלות ניתן לחשוף אוצרות של ממש. שכבת טיח דקה ואתה חוזר אחורה בזמן.
    מרגש!

    השבמחק
    תשובות
    1. צריך רק להיזהר מפני "שחזור" לא מקצועי. הסרה של שכבת צבע יכולה בקלות להסיר את הצבע המקורי שדבוק לצבע החדש וכך הנזק יעלה על התועלת. בהסתכלות בתשומת לב ניתן לגלות שרידי ציורים גם ללא גירוד של צבע.

      מחק
  2. איזה יופי!! יתכן ואפשר ךפנות לשלטונות אוקראינה כדי שהמקום ישוחזר... חבל שהחמצתי את זה בשנה שעברה

    השבמחק
  3. שלום דוד,

    אחותי שלחה לי זה עתה את הבלוג שלך על בוליחוב, והתרגשתי מאד.

    אבינו, אהרן זאב ברנר ז"ל, היה ניצול שואה מבולחוב (ביחד עם אחיו הבכור משה פנחס ברנר ז"ל – שניהם הסתתרו שנה וחצי בעליית גג של נוצרי מסטניסלבוב תמורת תשלום נכבד), בדפוס של יונה ומשה-חנינא אשל בחיפה (הנזכרים בתחתית ה"יזכור" בבלוג שלך) הדפיסו את ההזמנה לבר המצוה שלי, וגם אני עקבתי בהשתאות לאחרונה על פרסומה של העיירה בעקבות הספרים שפורסמו לאחרונה.

    אנטול רנייה חתם לנו על ספרו בארוע של יוצאי בוליחוב לפני מספר שנים (מי היה מאמין שבעלה של נחמה הנדל, שכמעט נודתה בגלל נישואיה לו, יתגלה כאדם כה רגיש ואוהב ישראל), את ספרו של שלמה אדלר רכשנו רק לאחרונה (היה ועודנו היו"ר הבלתי נלאה של "ועד" יוצאי בוליחוב), ודניאל מנדלסון כמובן הוא שבעיקר גרם לפרסום הגדול והבלתי צפוי של העיירה.

    אני מצטער שלא השתתפתי בסיור שלכם. יישר כוחך על פרסום הדברים,

    משה ברנר

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.