יום חמישי, 13 בספטמבר 2012

תשורה קטנה לחגי תשרי: רמזי אלול

שדרות פרימורסקי באודסה, אוגוסט 2012 (צילום: מישאל אסף)

האם יש בכלל סתיו בארץ ישראל? מומחים אומרים שכל העניין הזה מדומיין לגמרי, ושגם כאן אנחנו מנסים לכפות מציאות אירופית על הלבאנט. ואכן הגיע הזמן שנודה ביושר כי מחזור השנה כאן אינו מתחלק לארבע עונות שוות בארכן, כמו שלימדו אותנו בשיעורי 'מולדת' (כשעוד היו כאלה). בסופו של דבר אנו חיים בארץ מדבר וישימון שיש בה שתי עונות בלבד - חורף וקיץ, עם עוד כמה 'זנבות' של חודש סתיו וחודש אביב (במקרה הטוב).

תהא אשר תהא עונת השנה; חודש אלול יש ויש, ודי בכך. 

חודש אלול  מזל בתולה (שנת הופעה: 1961)

לכבוד חודש אלול המסתלק מאתנו בעוד כמה ימים ולכבוד השנה החדשה שבפתחנו, הנה שניים מן השירים העבריים היפים על חודש אלול.

האחד  'אלול בשדרה' של אברהם בן-יצחק – מוכר רק לחובבי השירה הלירית; השני, 'סתיו יהודי' של אברהם חלפי, מוכר ברבים בזכות הלחן הנהדר של יוני רכטר והביצוע של אריק איינשטיין.

שניהם מתארים תחושות ונופים של מקומות אחרים. לא מעכשיו, לא מכאן.

א. אלול בשדרה

אברהם בן-יצחק (1950-1883)

השיר 'אלול בשדרה' של אברהם בן-יצחק (שמו הספרותי של אברהם סוֹנֶה, Sonne) נכתב בחודש תשרי תרע"ג (1912), בדיוק לפני מאה שנה. הוא היה אז בן עשרים ותשע...

בן יצחק, יליד פשמישל (Przemyśl) שבגליציה המזרחית (היום בפולין), היה משורר שלא כתב הרבה  בסך הכל 12 שירים נדפסו בחייו  ואף על פי כן זכה להערכה עצומה.
השיר 'אלול בשדרה' נדפס לראשונה בקובץ הספרותי רביבים, ג-ד, ירושלים תרע"ג. קובץ זה נערך כידוע על ידי יוסף חיים ברנר. שתי החוברות הראשונות של  'רביבים' נערכו ונדפסו בימי שהותו בלבוב בשנת 1908. בשנת 1909 עלה ברנר לארץ ולאחר שלוש שנים, ובמאמצים עילאיים, הוא הצליח לחדש את הדפסת 'רביבים' בהוצאת 'השרון' שביפו, ובדפוס 'אחדות' בירושלים.
ברנר פגש את בן-יצחק בארץ ישראל (בן-יצחק הגיע לארץ בפסח תרע"ג ושהה בארץ כשנה, עד קיץ 1914. הוא חזר לווינה עוד קודם שפרצה מלחמת העולם הראשונה) ופרסם ב'רביבים' ארבעה שירים פרי עטו (שליש מסך כל השירים שפרסם בן-יצחק בחייו).
החלטתו של ברנר הצדיקה את עצמה. בביקורת שפרסם הסופר אהרן אברהם קבק בעיתון 'הפועל הצעיר' (16 במרס 1914), הוא שיבח במיוחד את שיריו של בן-יצחק. הנה קטעים מביקורתו הארוכה:

[...]


והנה השיר, כפי שנדפס ב'רביבים':


כדאי להעיר, שכשם שלשני הקובצים הראשונים לא היתה כוונה להיות פרי ארץ גליציה, כך אין לקובץ זה וגם לבאים אחריו התעודה להיות דוקא פרי ארץ-ישראל. אמנם, יש בקובץ זה אי-אלו דברים, שחותם-המקום טבוע עליהם, אבל בכלל אין הרוחות המעטות המנשבות בישוב היהודים שבפלשתינה ואף המחשבות, שישוב קטן זה מעורר, צריכות, לדעת מו"ל, להיות המושלות-בכיפה, בדברי-הספרות שלנו, גם באלה שנדפסים במקרה בארץ. אין גבולין במקום לספרות של עם מפוזר ונודד.
ואכן, בשירו של בן-יצחק, שמתאר שלכת סתיו בשדרה אנונימית, אין לכאורה מאומה מארץ ישראל וגם אין שום דבר יהודי.  זאת ועוד, מספרו של פרופ' חנן חבר, פריחת הדומיה: שירת אברהם בן-יצחק (הקיבוץ המאוחד / סימן קריאה, 1993, עמ' 26), למדתי שלשיר היו שני נוסחים קודמים שכותרתם הייתה שונה - הראשון היה 'סתיו בשדרה', והשני 'אסיף בשדרה'. חבר מסביר מדוע, לדעתו, העדיף בן-יצחק בסופו של דבר דווקא את הכותרת - 'אלול בשדרה':


אבל לעניות דעתי היה כאן שיקול נוסף.

מילה זו, 'אלול', היא שיוצרת את הקשר בין מזג האוויר, עונת השנה והנוף ה'פולני' שבשיר עם 'לוח השנה היהודי'. כך, באמצעות מילה אחת של חודש עברי, שטעונה בסמליות רבה המובנת אך ורק בהקשר יהודי, הפך התיאור האוניברסלי של השדרה, שהיה יכול לנבוע מעטו של כל משורר אירופי, למשהו 'יהודי'.

אולי אני מגזים בחיפוש 'רמזי אלול', גם כשהם נחבאים עמוק בתוך הגן הפולני של פשמישל, אבל נדמה לי שבשורות האחרונות, שבהן חתם בן-יצחק את שירו, מהדהדים רמזים לתפילת 'ונתנה תוקף' של יום הכיפורים:


שכך היא גם לשון התפילה:

וּבְשׁופָר גָּדול יִתָּקַע.
וְקוֹל דְּמָמָה דַקָּה יִשָּׁמַע.
וּמַלְאָכִים יֵחָפֵזוּן.
וְחִיל וּרְעָדָה יאחֵזוּן.
[...]
וּכְרוּחַ נושָׁבֶת וּכְאָבָק פּורֵחַ
וְכַחֲלום יָעוּף.


אברהם בן-יצחק (ארכיון 'גנזים')

כידוע, אברהם בן-יצחק, המרוחק והמתבודד ששירתו נאלמה, היה מושא הערצתה, ויש אומרים אהבתה, של לאה גולדברג. ספרה, פגישה עם משורר (ספרית פועלים, 1952), שראה אור כשנתיים אחר מותו של בן-יצחק, מוקדש כולו לדמותו.


וכך כתבה לאה גולדברג על השיר 'אלול בשדרה' (עמ' 63):
יום אחד סיפרתי לו, שאת שירו 'אלול בשדרה' קראתי תחילה רוסית בתרגומו של ולדיסלב חודוסייביץ׳. שאלני, אם הנני זוכרת אותו ברוסית. ציטטתי את שתי השורות האחרונות. הניד ראשו כמפקפק. 'לא זאת, לא זאת. זהו שיר רך מאוד. זהו זיכרון הסתיו של הגן הגדול שבעירי' [פשמישל  ד"א].  
ואזי סיפר לי (מה שכבר סיפר פעם אחת לרגל עניין אחר), על גן העיר הגדול הזה, ואותו מורד יפה שהיה בו, והשדרה יורדת אל שיפועה של גבעה, ואותה חומה נמוכה, לבנה, שהייתה שם אצל המורד הזה, וכיצד חלם בנעוריו, שסבו המנוח הופיע על החומה ואמר לו מילים של אהבה בפנים זועפות ואוהבות כאחת. וכיצד היו אותה חומה ואותו שיפוע חוזרים בחלומותיו, כשכבר לא התגורר בעירו. ולעתים היה באותו חלום מעין מלאך של שיש לבן מופיע על אותה חומה, והיה אומר את הדברים שאמר הסב.
פארק העיר פשמישל (צילום: Krzysztof Piegza)

כל שיריו של אברהם בן-יצחק, אלה שנדפסו בחייו ואלה שאותרו לאחר מותו, כונסו מחדש במהדורת 'כל השירים' שערך חנן חבר (הקיבוץ המאוחד / סימן קריאה, 1992), שאף צירף לה אחרית דבר מלומדת.


 ב. סתיו יהודי

אברהם חלפי (1980-1906)

'סתיו יהודי' של אברהם חלפי מוכר בזכות הלחן הנהדר של יוני רכטר והביצוע של אריק איינשטיין.

אברהם חלפי נולד בשנת 1906 בלודז' (אז חלק מפולין הקונגרסאית שבחסות רוסיה הצארית), אך גדל והתחנך במינסק, עד שעלה בשנת 1924 לארץ ישראל. הוא נודע בעיקר כשחקן בתיאטרון הקאמרי (וזכור במיוחד משחקו בתפקיד האישוֹן, בהצגה 'עוץ לי גוץ לי'), אך בד בבד כתב עשרות רבות של שירים.

שירתו הלירית זכתה לפרסום נרחב בעיקר לאחר מותו, כאשר יוני רכטר הלחין מבחר משיריו ואריק איינשטיין שר אותם. השיר המפורסם ביותר שלו הוא 'עטור מצחך זהב שחור', שהוקלט בשנת 1977 ונחשב לאחד השירים הישראלים היפים ביותר בכל הזמנים.

בשנת 1988 הוציאו אריק איינשטיין ויוני רכטר תקליט שכולו מוקדש לשיריו של חלפי, ובתוכם גם 'סתיו יהודי'.



אברהם חלפי, שירים, ב, הקיבוץ המאוחד, 1988, עמ' 202

מאז שמעתי את השיר לראשונה, אני תוהה היכן היא 'ארץ אבותי' שבה נחווה הסתיו היהודי?

האם הכוונה לארץ ישראל, או שמא  כפי שאני די בטוח  הכוונה היא לפולין, הארץ שבה נולד חלפי ובה נולדו אבותיו, שבה הסתיו מתחיל באמת זמן-מה לפני חגי תשרי.

גדעון טיקוצקי, שסייע לי הרבה בהכנת רשימה זו, סרק עבורנו במכון 'גנזים' את השיר בכתב ידו של חלפי, שעליו רשם המשורר את תאריך הכתיבה: 2 בספטמבר 1971. התאריך העברי הוא י"ב באלול תשל"א, שבועיים וחצי לפני ראש השנה דאז...

הפרסום הראשון של השיר היה בכתב העת מאזנים, כרך לה, גיליון 4-3, אב-אלול תשל"ב (אוגוסט-ספטמבר 1972), עמ' 197, כלומר כשנה לאחר כתיבתו.

סריקת כתב היד באדיבות משפחת חלפי וארכיון 'גנזים' מיסוד אגודת הסופרים
תודה מיוחדת למשוררת רחל חלפי ולהילה צור מארכיון 'גנזים'

כותב גדעון טיקוצקי:
ה'נשימה' של השיר בכתב היד שונה מעט מזו שבשיר המוגמר: השורה השביעית מבין תריסר שורות השיר נועדה בתחילה לעמוד בפני עצמה, כמעין חציצה בין חלקו הראשון של השיר לבין חלקו השני. אך אז, בקריאה נוספת, החליט חלפי, כך ניתן לשער, לחבר אל שורה יחידה זו את המשך השיר כולו: מכאן הסימון השחור דמוי הקשת בימין השיר, המבקש לאגד את השורות.   
כבר בנוסח המודפס הראשון, ב'מאזנים', מופיע השיר עם 'תיקון' זה ועם שינוי נוסף ביחס לכתב היד: הוכנסה שורת רווח מעל צמד השורות החותם את השיר. שורת רווח זו אינה עניין טכני גרידא, שכן יש לה חשיבות לסיגור השיר (closure), כלומר להגברת האפקט של סיומו. 
מעבר לענייני צורה אלה, שטומנים בחובם משמעות, דומה שעיקר קסמו של השיר בהפגשת הסתיו היהודי עם הסתיו המקומי, 'בארץ אבותי' (בהנחה ש'ארץ האבות' שבשיר היא אמנם ארץ ישראל). הרי בארץ אין באמת סתיו... שאלנו את תפיסת העונות האירופית לכאן, כפי שהראו זיוה בן-פורת בספרה 'הסתיו בשירה העברית: על הקשרים בין מציאות, מושגים והיצגים ספרותיים וגילוייהם בשירה' (האוניברסיטה המשודרת, משרד הבטחון, ההוצאה לאור, 1991) ואחרים. וכך חלפי יוצק משמעות לסתיו המקומי, הודות ל'יבוא' הסתיו היהודי מ'שם'. 
כך או כך, רמזי אלול (כגון, אני לדודי ודודי לי), הסתיו וקול השופרות כבר מתדפקים על דלתותינו ולבבותינו.

שנה טובה ומתוקה.

7 תגובות:

  1. לענ"ד המשפט "ופנים יהודיות מן הגולה" מגלה שנקודת המבט היא כן מתוך 'ארץ האבות' המקורית - הלא היא ארץ ישראל.

    השבמחק

  2. קראתי בעונג ובעניין. אני סבור שהאינטואיציה שלך בדבר הדהודי 'ונתנה תוקף' בסיום השיר יש לה רגליים, ואולי ניתן לקשור זאת לרמיזה המפורשת לתפילת נעילה בשיר 'בודדים אומרים' שנכתב סמוך לאותו זמן.

    אפשר כמובן להרחיב עד אין קץ על השיר והקשריו ועל המחבר. כדאי גם לשים לב לדיונו המפורט והיפה של יוסף האפרתי בשיר זה, בספרו 'המראות והלשון' (שאמנם הוזכר אגב אורחא בציטטה שהובאה מדברי חנן חבר).

    גם משוררים עברים אחרים בגולה 'ייהדו' את עונות השנה והכתירו את שירי העונות שלהם בשמות חודשים עבריים, כגון יעקב פיכמן בשיר הסתיו 'תשרי' (1904) ובשיר האביב 'אדר' (1903). לעיתים עשו זאת גם בשירים מתורגמים, כפי שנהג למשל אחד המתרגמים המוקדמים של 'העורב' של אדגר אלן פו, ח"ד נוסבוים (1925), שהחליף את דצמבר שבמקור בכסלו...

    ואם מדברים על תרגום או ייהוד, הרי שמו הלועזי של אברהם בן יצחק, Sonne, העמיד קשיים מובנים בפני אלה שרצו לתעתק אותו לעברית. כך נמצא אותו קרוי סונה, זונא, זוני אבל לעולם לא בתעתיק הנכון זונה, חוץ מפעם אחת ויחידה, בחוברת הזיכרונות של מאניה ביאליק על בעלה, שם מתוארות פגישותיהם של ביאליק ובן-יצחק בווינה ב-1914. בכל מקום הוא קרוי שם זונא, חוץ מאשר במשפט הנפלא: 'חיים נחמן שכב לפני כן על הספה ושוחח עם זונה והארנק נשמט מן הכיס בלי שהרגיש' ('פרקי זכרונות', הוצאת דביר, עמ' 28). שמעתי פעם שהמגיה בהוצאה לא התאפק והחליט מתוך רוח משובה להשאיר את האיות הזה כפי שהוא.
    שנה טובה

    השבמחק
  3. מה נאה הרשימה, רבי דוד, תודות לך ולגדעון ט', חילכם לשירתא.

    בשולי מחשבותיך המעניינות על רמזי תפילות הימים הנוראים העשויים להתהדהד מתוך שירו של בן יצחק, אוסיף כי אף עיקר התמונה שבה נחתם השיר המופלא הזה עשוי להימצא לו שורש באותה קרקע. עיקר התמונה משמע העלה הנושר: 'הנה עלה אחרון / יעוף למטה'. הרי קודם למובאה שהבאת מלשון הסילוק הקדום 'ונתנה תוקף' נאמר:

    כחציר יבש
    וכציץ נובל
    כצל עובר...

    בשירו של בן יצחק אף נזכרים 'צללים רכים / צללים נלאים', כזכור, ואותו עלה הנושר בסופו הוא כמשתמע עלה שלכת שיבש. אף לשון 'עלה' ממש בהקשר זה תימצא בפיוטי הימים הנוראים שהיו בוודאי מוכרים לבן יצחק, במיוחד בסליחה 'תעלת צרי' לשלמה הבבלי (מהדורת פליישר, עמ' 338 - 339):

    חציר וקש יבש ונדף עלה
    חשובים הננו כציץ השדה עולה
    זכור כי אנחנו עפר ובלה
    זכור כי חיינו צל וכלה

    וכן בסליחתו 'אין כמדת בשר' (שם, עמ' 273 - 274):

    קודש ראשית ערימת שערים
    קצוי ארץ זרויים כשעורים
    *רוח מנשבת בעלי יערים*
    רידוף נשמטת נסים ונסערים

    ולוואי ניכתב וניחתם כולנו לחיים ולשלום ונוסיף להתענג על עונשי"ך הערבים, אכי"ר

    השבמחק
  4. אברהם בן יצחק, המשורר הנעלם, המשורר שכתב את "אשרי הזורעים ולא יקצוֹרו", המשורר שלאה גולדברג אהבה, היה בעיני דמות פלאית, מאז התוודעתי לשירתו לפני הרבה הרבה שנים, ועד היום. עוד לפני הספר של חנן חֶבֶר הכרתי את שירתו, שיצאה לאור בספר בהוצאת "תרשיש" בשנת תשי"ח, ובסופו של הספר מאמר של בנציון שלום על השירה של בן יצחק. בספר הזה, דק, בכריכה קשה, נדפסו לראשונה שירים מן העיזבון שלו, כך נאמר בהקדמה.
    סתיו בארץ הזאת איננו שלכת ועצבות. הוא מועד של התכוננות להתחדשות, ליורה, לגשמי החורף, למים שירוו את השדות, הכרמים, הבוסתנים, החורשות. (שהרי, גם יערות ממש - אין כאן). זו עונה של הקלה מן החמה שיקדה, ושל זרעי קיץ שינועו ברוח שתבוא מן הים. כמו שמושר בשיר הילדים: "רוח רוח קל כנפיים, עופה עופה בשמים. עופה עופה אל הים, עננים הבֵא משם" וגם "את הבשורה הירוקה" אשר בשירה של נעמי שמר ששר יהורם גאון, "כמו חצב". בניגוד מלא לשיר "סתיו מאפיר, ציפורים נדדו/ עירום היער שדות נתייתמו/ רק חלקת שדה אחת לא קצורה/ תעורר מחשבה נוגה ומרה" שתורגם מרוסית הולחן בלחן עצוב, והושר בארץ כשיר שבא ממזרח אירופה. שם באמת היה להם עצוב בסתיו... לי נדמה שיכול להיות שנעימות הסליחות של הספרדים שמחות ומתפרצות ("אל נורא עלילה, המציא לנו מחילה בשעת הנעילה", אפשר ממש למחוא כפיים לקצב ולמנגינה), וזאת - משום הסתיו אשר בפתח, (בלי חמסינים זה לא ילך), עמו הבשורה הירוקה של ההתחדשות.
    כרמלה לכיש

    השבמחק
  5. הסופר אליאס קנטי הכיר היטב את אברהם סונה והוא כתב עליו באריכות בספרו האוטוביוגרפי בשלושה כרכים שקיים בעברית.

    השבמחק
  6. שברים ותרועה.
    לא שמעתי קול שופר
    לא תרנגול קורא עם שחר
    לא ציוץ ציפור
    לא שירת מלאך המבקש סליחה

    ולא שמעתי קול שופר
    לא בכי תינוק באישון ליל
    לא תחינת לב
    לא צעדי גבר בצינת בוקר, צועק: עורי!

    ולא שמעתי קול שופר
    לא טריקת דלת בפני תשובה
    לא שמעתי את לבי שלי
    מגביר פעימות אלול, בשברים ותרועה

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית 'הגב בתור:', לחצו על 'שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי' אם לא הצלחתם להתגבר על הבעיה – רשמו את השם בתוך התגובה.
לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול ואז 'פרסם' – זהו.
מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.
תגובות לפוסטים ישנים מועברות לאישור ולפיכך ייתכן שיהוי בפרסומן.
תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.