יום שני, 17 בדצמבר 2012

על דעת המקום: היכן הן גִּבְעוֹת שֵׁיךְ-אַבְּרֶק וְחַרְתִּיָה?

אנדרטת הבטון המקורית של אלכסנדר זייד (צילום: יוסף שוייג; באדיבות הארכיון ההיסטורי של קרית טבעון)

מאת יהודה זיו

אלכסנדר זייד, חבר ארגון 'השומר', הקים בשעתו את ביתו מעל אתר בית שערים. הוא נרצח מן המארב בשנת 1938, בשובו רכוב על סוסתו מקבלת השבת בקיבוץ אלונים, שעלה זה עתה על הקרקע כיישוב 'חומה ומגדל' (מייסדיו, חברי קבוצת 'הרועים', המתינו עת ארוכה בתור להתיישבות: תחילה ישבו בקריית חרושת הסמוכה וב-1935 עברו לשבת בצד חצר ביתו של זייד). ב-1939, בעקבות הרצח, כתב אלכסנדר פֶּן  שהיה אף הוא מיושבי חצר זייד  את שירו הנודע 'אֲדָמָה-אַדְמָתִי'. מרדכי זעירא הלחין אותו והוא מוכר יותר בזכות השורה החוזרת 'עַל גִּבְעוֹת שֵׁיך-אַבְּרֶק וְחַרְתִּיָה'. היכן מקומן של אותן גבעות ומה משמעות שמותיהן הערביים?

אלכסנדר פן, לְאֹרֶךְ הַדֶּרֶךְ, 1956, עמ' 55-54

הבה ניזכר גם בשיר, מפי צמד העופרים:


ב-7 ביולי 1941, ביום השנה השלישי להרצחו של זייד, הוצבה במקום נפילתו אנדרטת בטון מעשה ידי הפסל דוד פּוֹלוּס. זייד נראה בו רוכב על סוסתו, מאהיל את עיניו וצופה על הכרמל המתנשא מימינו, ועל מרחבי העמק הפרושים לרגליו. ליצני האזור גרסו, כי זייד מאהיל על עיניו בשל חריוני היונים שהתגודדו על בלוריתו... 

פגעי הזמן פגעו בבטון ובשנות השבעים שופץ הפסל וצופה בברונזה בידי אמן המתכת דן זריצקי, ונחנך מחדש בשנת 1979. בשנת 2007 חמדו גנבי מתכות באזור את הפסל ובאישון לילה ניסרו את פרסות הסוסה. משהפכו הגנבים את הפסל על צדו התברר להם כי עשו מקח טעות, ולפיכך הותירוהו שרוע על הארץ והסתלקו משם. על בסיס האירוע ההזוי הזה יצר יפתח חוצב, בשנת 2010, 'קומדיה ציונית' משעשעת מאוד בכיכובם של שלמה בר-אבא ומיכאל הנגבי – חצי טון ברונזה.

כאן אפשר לראות את הסרט המהנה בשלמותו:


נחזור לגבעות שיך-אברֶק ולחרתיה. 

רבים מראשוני ההתיישבות העברית החדשה ראו בערביי הארץ את בני דמותם של אבותינו מימי המקרא, ולפיכך השתדלו לסגל לעצמם את לשונם ומנהגיהם של אלה. על כך יעידו תצלומיהם של אנשי 'השומר', בעלי שפמים עבותים, חבושי 'כאפיות' ו'עקאלים' ולבושי 'עבאיות'!

תמונה קבוצתית של חברי 'השומר', 1909

עד עצם היום הזה רבים המוסיפים להתרפק על שמות המקומות הערביים לשעבר, ככתוב 'על עֲרָבִים בתוכה תלינו כנורותינו' (תהלים, קלז 2)... התרפקות זו נובעת לעתים מבּוּרוּת, משום שמקצת השמות זה מכבר אינם בשימוש בפי בעליהם, אחרים נמסרו מלכתחילה במשובש ובהיגוי שגוי, כדרך שנשמעו בשעתם לאוזניהם האירופיות של המתיישבים הראשונים, ומקצתם הם שמות ערביים 'מפוברקים', שלא היו ולא נבראו. כך גם צמד השמות השגויים 'שֵׁיךְ אַבְּרֶק וְחַרְתִיָה'. 

א. 'שֵּׁיח' אַבְּרֵיכּ/בֻּרֵיכּ' (شيخ أبرَيك/بْرَيك,Sheikh Abreik / Bureik – או 'שֵׁיח' אִבְּרִַיק' (شيخ أبْرَيق  Sheikh ‘Ibraiq)?  

דרומית-מזרחית לבית זייד, ממרום רכס הגבעות של בית שערים הקדומה, נשקף היום פסלו של אלכסנדר זייד. בצדו ניצב מַקָאם (קבר מקודש למוסלמים), אשר יומן הסקר של הקרן הבריטית לחקירת ארץ ישראל (PEF) ציין אותו בשנת 1881 כך (בתרגום מאנגלית; תוספות שלי בתוך סוגריים מרובעים):
Sheikh Abreik [שַׁיח' אַבְּרֵיכּ, צורת הקטנה של أبرَك 'אַבְּרַכּ' פירושו כורע ברך לתפילה] – כפר קטן, בראש גבעה, עם מַקָאם בדרום הנשקף למרחוק. מים רבים בדרום ממעיינות שונים (עֻיּוּן אַל-עָפִיֶּה [עינות הבריאות] ואחרים). הבתים בנויים בעיקרם בוץ, אך ניכרים בהם גם יסודות איתנים יותר. המקום היה פעם אתר חשוב. הכפר שייך למשפחת סוּרְסוּק [ממנה רכש לימים יהושע חנקין שטחים נרחבים במערב עמק יזרעאל], אשר סוכן שלה יושב כאן. בצלע הגבעה מִדְרְגֵי תבואה ומדרום לכפר, במישור, מגדלים כותנה. מספר התושבים כ-150 נפש (גֶרַן [כרך 'הגליל', בספרו 'ארץ הקודש', שראה אור באותה שנה] העריך אותם ב-350), וב-1859 עיבדו 16 פַדָאן [4,200 מ"ר – הוא 'צֶמֶד שָׂדֶה' (שמואל א, יד 14), שטח, אשר צמד שוורים חורש ביום אחד], כלומר, כשבעים דונם (Survey of Western Palestine (Memoirs), vol. I: Galilee, PEF, London 1881, p. 273)

במפות מחלקת המדידות המנדטורית של ארץ ישראל וברשומותיה נושא מבנה הקבר את השם 'שֵׁיח' בֻּרַיכּ', שהוא צורת הקטנה של نْرَك (בֻּרַכּ, דהיינו כורע ברך לתפילה). חילוף שמות דומה נתקיים בשעתו בקברו של אַ-שֵֹּיח' בֻּרַיכּ, שאף הוא נשקף מראש רכס הכורכר אשר מדרום למושבה עתלית. בעל הקרקעות שם, ארמני איש חיפה, יישב במקום קבוצה מבני עמו, פליטי הטבח שעשו בהם התורכים במולדתם. הכפר הקטן נשא את שמו של אותו קדוש ונתרוקן לאחר מלחמת העצמאות. יושביו עברו להתגורר בחיפה הסמוכה, והכפר הנטוש זכור לוותיקי עתלית בשם 'שֵּׁיח' אִבְּרַיכּ'.


נחזור לאזור בית שערים. זאב וילנאי קרא למקום (ראו בהמשך) שֵׁיח' אִבְּרֵיק (شيخ أبْرَيق Sheikh ‘Ibraiq), שהוא צורת הקטנה של 'אִבְּרִיק', דהיינו כד בעל זרבובית. שמו הארמי, 'טָפִיחַ' (בשל חילוף ט/צ בין הארמית לעברית, כמו 'קַיְטָא' / 'קַיִץ'), הוא גלגול 'צַפַּחַת' בלשון המקרא (מלכים א, יז 14)  בת-זוגו השטוחה, המיועדת לנשיאה על המותן. בעקבות הצפחת המקראית נכנס ללקסיקון הפלמ"ח משפט כמו 'אִבְּרִיק שחטף צַ'פְּחָה'... כדי לשתות מן ה'איבריק' תוחבים את האגודל לתוך ידיתו, לופתים את צווארו בשלוש האצבעות הבאות – כשהזרת מזדקרת בהדרת חן  וביד פשוטה כלפי מעלה, מעל לראש, מטים את ה'איבריק' לעבר הפה. באותם ימים רחוקים בפלמ"ח נסינו לסגל לעצמנו מיומנות 'אַצְלִית' ('אצילית, של בן המקום' בערבית; ובלשון ימינו 'אַסְלִית') בהנפת ה'איבריק' אל על; בהפניית הקילוח, היורד ממרומים, היישר אל תוך הלוע; ובהפעלת הגרגרת, עולה ויורדת בקצב הנדרש – וכל זאת מבלי שהמים ירטיבו את הפנים עם החולצה... 

זיוה ארבל, קצינת הקשר בפלמ"ח, שעליה כתב אברהם חלפי את שיר 'הכד' (צילום: בוריס כרמי)

'אִבְּרִיק' בערבית הוא אף שם כלי הנחושת בעל הזרבובית, המשמש להרתחת קפה ומכונה גם 'קֻמְקֻם', במלעיל. 'הגשש' פולי, שבמערכון המוכר 'הלו, זה רדיו?', של דן אלמגור, מבקש לדעת 'איך קוראים בעברית לַצּ'וּפְּצִ'יק של הקומקום', אכן הוגה כהלכה את שמו המקורי! ודווקא שייקה, 'הלשונאי', שמתקן אותו – 'קודם כל, קומקום במלרע, ולא קומקום במלעיל' – הוא שטועה.

במושבה הגרמנית בירושלים, שבה אני מתגורר, ישב בשעתו (1904-1896) 'צייר המזרח' הנודע גוּסְטַב בַּאוּארֶנְפַיינְד. תחילה שכר דירה בבית 'אֶבֶּנְעֶזֶר', בית הטוחן מַתֶאוּס פְרַנְק (היום רחוב עמק רפאים 6), ולימים התגורר עם משפחתו בבית משפחת בְּיֶנְצְלֶה ה'טֶמְפְּלֶרִית' (היום רחוב כרמיה 6). בעת ביקורו של ה'קייזר' וילהלם השני בירושלים (1898) הגישו לו תושבי 'המושבה' אלבום רישומי צבע, פרי מכחולו של באוארנפיינד, ואלבום זה מוצג עתה במגדל דוד, בתערוכה מיוחדת המוקדשת לביקורו של ה'קייזר'. מטבע הדברים, ציורי המזרח של באוארנפיינד שופעים אור שמש. כדי להגן על עצמו מפני השמש הקופחת, שלא היה מורגל אליה בגרמניה מולדתו, נהג באוארנפיינד לחבוש לראשו כובע בעל שוליים רחבים, אך אלה הסתירו מפניו את הנוף אשר לפניו ולפיכך קיפל את תיתורת הכובע מלפנים, כעין 'זרבוביתו של הקומקום', ובשל כך זכה מפי יושבי ירושלים בכינוי 'אַבּוּ-קֻמְקֻם', דהיינו בעל הקומקום...

הרחוב הראשי של המושבה הגרמנית בחיפה, 1893. משמאל: כובעו רחב התיתורת של הצייר, מטהו ותרמילו
(אלכס כרמל, 'כאן בארץ שֶׁשָׁמֶיהָ כחולים תמיד...': פרשת חייו של צייר המזרח גוסטב באוארנפיינד 1904-1848, אוניברסיטת חיפה-זמורה ביתן, תש"ס)

קנקן הקפה המוכר, שבעזרת הידית הארוכה, הבולטת בצדו, שופתים אותו על גבי גחלי המדורה, מכוּנה בערבית בַּקְרַג. אך כמו הרבה מילים ערביות אחרות, שלכסיקון הפלמ"ח עשה בהן שימוש שגוי, אף הפִינְגָ'אן, 'הסובב לו' בשירו הנודע של חיים חפר, אינו אלא הספלון, ממנו לוגמים את הקפה והוא מכונה גם קֻבָּאיָה

לגלגוליו של שיר 'הפינג'אן', מארמניה ועד לפלמ"ח, כבר הוקדשה רשימה מיוחדת בעונ"ש.


על חילוף השמות שֵׁיח' בֻּרַיכּ / שֵׁיח' אִבְּרֵיק סיפר זאב וילנאי:
בתחום בית שערים ההיסטורית נמצא קבר קדוש לערבים שהיה נקרא בשם שייך אברייק – וכך נקראה גם בית שערים בקרב הערבים. לפי אחת האגדות הוא ברק בן אבינועם, אשר יחד עם דבורה הנביאה הנחיל על גדות נחל קישון ושדות יזרעאל הסמוכים מפלה ניצחת לחיל הרכב הכנעני. הערבים מספרים, כי שייך אברייק נקרא על שם הכד, בערבית אִבְּרִיק, שהיה תמיד עמו לצרכי רחיצה לפני התפילה. 
בקרבת שייך אברייק, בגבול אדמות המושב השכן שדה יעקב, נובע עֵין אַל-אִצְחַקִיָּה [היום עין יוּדָן] וסביבו בִּיצה טובענית, שנקראה בפי הערבים בשם: 'אַל-מַטְבַּעָה', 'מקום הטביעה' – אליו היו באים ערבים מקרוב ומרחוק, משקעים את גופם, לפעמים עד הצוואר, בתוך הבִּיצה ומאמינים, שזו תרופה בדוקה כנגד כל מיני מחלות. גם נשים עקרות היו באות הנה מתוך תקווה, שהטבילה בבִּיצה תועיל לפתוח את רחמיהן.  
האגדה הערבית מספרת ש'אל-מטבעה', בִּיצת הרפואה, נוצרה בזכותו של שייך אבריק. הוא היה שכיר יום, שעבד בשדה הקרוב, אולם את רוב זמנו היה מבלה ברחיצה ובתפילה [חמש פעמים ביום, כדרך המוסלמים]. בראות זאת אדוניו, הלך בסתר ושבר את כדו, כי אמר בלבו: אם לא יהיו מים בכדו, לא יוכל לרחוץ ולהתפלל – ואז יעבוד ולא יבטל את זמנו לריק! בבוא הדרוויש [בערבית: אדוק, סגפן] לרחוץ לפני תפילת הצהרים, ראה את כדו שבור והצטער על שלא יכול היה להתחיל בתפילתו. לפתע, במקום חרסי הכד השבור, התחילו לנבוע מים זכים – וכך, בזכותו הקדושה, נוצרה 'אל-מטבעה' – בִּיצת הרפואה (זאב וילנאי, אגדות ארץ ישראל, קריית ספר, תשי"ט, אגדה 346, עמ' 670).



ב. אַל-חָארִתִ'יָּה (ألخَارِثِيَة Al-Harithiya)

את השואלים על 'חַרְתִיָה' נוהגים היום להפנות לעבר קריית חרושת. אמנם, הצעת זיהוי זו  שגויה, אבל 'בכל זאת יש בה משהו'... כך מספר יומן סקר ה-PEF  על אותה חַרְתִיָה:
El Harithiyeh   כפרון עלוב, בנוי בוץ, במקום נישא עם רמה פתוחה למזרח, ולרגליו, במערב, מעיין (עֵין אַל-עֻ'פְר [קרי: אַל-גוּפְר, מעיין הַגַּפִירִים, או הנוטרים]). בשנת 1859 ציין כאן הקונסול רוֹגֶ'רְס 120 נפש ותריסר פַדָאן [כארבעים דונם] מעובדים. בעקבות דמיון השם הציעו לראות כאן את 'חֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִּם' של ימי קדם (שופטים, ד 2), ומיקומו אף מאשר, לכאורה, השערה זו. גֶרַן זיהה אתר זה כמקום Besara (בית שערים) של יוֹסֶפוּס (חיי יוסף, כד), 'עשרים מילין מִגֶּבַע', שלדעתו הריהי שֵׁיח' אַבְּרֵיכּ (Sheikh Abrayk).
Survey of Western Palestine (Memoirs), Vol. I: Galilee, PEF, London 1881, p. 270

עם כל הכבוד לחוקר הצרפתי ויקטור גֶרַן ולסדרת ספריו החשובים, המסכמים את מסעותיו ב'ארץ הקודש', קשה להבין מניין נטל את אותו מהלך 'עשרים מילין מגבע' דווקא בין 'גבעות שיך-אברק וחרתיה' של אלכסנדר פן... 

حَارِث (חַארִת') בערבית הוא 'חוֹרֵשׁ'  כינויו של אריס, המעבד את אדמת בעל הקרקעות וחולק עימו את יבולה. חַארִתִ'יֶּה הריהי, לפיכך, 'אֲרִיסִיָּה', כלומר יישוב של אריסים. מפת PEF (1878, גיליון kh/V) מציינת את אַל-חַארִתִ'יֶּה בצד תל אַל-עַמָאר [ألعَمَار, 'הבנוי, המאוכלס' באותו כפר אריסים], שנמצא מצפון לצומת העמקים של היום; אך במפות מחלקת המדידות המנדטורית כפר זה כבר איננו מופיע, ואפשר שניטש בימי מלחמת העולם הראשונה. זכרו נשמר בגשר 'רכבת העמק' על נחל קישון, מדרום לתל, הנושא במפות מימי המנדט את השם 'גִ'סְר [גשר] אַל-חָארִתִ'יֶּה'. היום יושב על אדמות אל-חארת'יה קיבוץ שער העמקים, ממזרח לתל אל-עמאר - הנודע עתה אף בכינוי תל גֶּבַע-שֶׁמֶן, בעקבות זיהויו עם עיר בשם זה, הנזכרת ברשימת כיבושי פרעה תחותמס השלישי (1479 לפנה"ס). ביום 14 בפברואר 1964 קבעה לו ועדת השמות הממשלתית את השם העברי תל מְעַמֵּר, ההולך בעקבות צלצול שמו הערבי, אַל-עַמָאר, ואף בעקבות משמעות השם חַארִתִ'יֶּה   שהרי האריס חורש, זורע, קוצר ומְעַמֵּר, בין היתר, את השיבולים שנקצרו.

זה אפוא מקומה של 'חרתיה', הנזכרת בשירו של אלכסנדר פֶּן, ולא במושבה לשעבר קריית חרושת, שהיום היא חלק מן העיר קריית טבעון. לדברי זאב וילנאי, שם זה ניתן לה עם ייסודה, באביב 1935, 'לקראת הקמת מפעלי חרושת שונים' (אריאל: אנציקלופדיה לידיעת ארץ ישראל, עם עובד, 1979, עמ' 7089). אך נראה, כי את השם 'קריית חרושת' הוליד זיהויו של תל אַל-עַמָאר (תל מְעַמֵּר, המרוחק מכאן ארבעה ק"מ בלבד!) עם 'חרושת הגויים' המקראית. לימים משכו החוקרים את ידיהם מזיהוי זה, לאחר שפרופ' בנימין מַיזְלֶר (מַזָּר) הציע לקרוא את האזור המיוער של גבעות אלונים בשם 'חֹרְשֹׁת הַגּוֹיִּם'... 

חסידי קוז'ניץ ויבלונה, שהקימו בשנת 1925 את היישוב כפר חסידים, התיישבו אף הם בגבעות חרת'יה. אך היכן בדיוק? על כך חלוקות הדעות. יש אומרים כי היה זה לצד קברו של שיך-אברק, במקום שבו ניצב היום פסלו של זייד; יש החושבים כי היה זה באזור גבעות זייד ויש המצפינים את המקום לאזור קרית עמל. בתשובה לשאלתי ענתה לי שולה במברגר, ארכיונאית כפר חסידים, כי אין בארכיון תשובה מוסמכת לשאלה זו, אך בפרק 'אדמת חרתייה', ב'זכרונות סעדיה פז', שראו אור בשנת תשכ"ג בהוצאה פרטית, נכתב כי ראשוני הכפר התיישבו על הגבעה, במקום שהיה בעבר הכפר חרת'יה, והיום הוא מקום הכניסה לקרית עמל. שפרה לשם, מנהלת הארכיון ההיסטורי של קרית טבעון, כתבה לנו כי אין ספק שחסידי יבלונה התיישבו ב-1925 על גבעות חרתי'הקרית עמל וניתן לזהות את המקום המדויק על סמך תמונות שבארכיון. הם קראו ליישוב שלהם 'נחלת יעקב' ולא 'כפר חסידים'. השם כפר חסידים ניתן ליישוב, שהוקם במקום בו הוא שוכן היום, לאחר ש'נחלת יעקב' פורק ומקצת החסידים התחברו עם אנשי הפועל המזרחי, ב-1928 או 1929.

ממזרח לנחל עירון (ואדי עארה), בצד היישוב קציר, חשף לאחרונה הארכאולוג אדם זרטל אתר קדום בשם 'אַל-אַחְוָאט' – שדומים לו מצויים באי סרדיניה, מקום מוצאם של ה'שַׁרְדָּנִים' הנמנים בפי המצרים עם 'גויי הים' של אותה עת. זרטל – שהוא בן עין-שמר, קיבוץ 'השומר הצעיר' – הציע לראות באתר זה את 'חֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִּם', עיר הרכב של צבא סיסרא. ובמבט מחויך, אין בכך כל פלא: כמי שנתחנך על ברכי העיתון 'על המשמר', הפנים זרטל זה מכבר את ה'לוגו' הנודע שנדפס בראשו – 'לציונות, לסוציאליזם, ל...אַחְוָאט עַמִּים'!  


35 תגובות:

  1. גרי אקשטיין ביצע את השיר אדמה אדמתי באלבום שלו ושל משה לוי - פטה מורגנה:
    http://www.youtube.com/watch?v=gWz8uTcUAHM
    (מופיע שם בווליום נמוך מאוד משום מה)

    מאיר אריאל ציטט את השיר בשירו "מדרש יונתי":
    הו, מאמא, מאמא, אדמה, אדמה אדמתי, עד מותי, עד מה אדמתי
    http://www.youtube.com/watch?v=cDkvt9pbnqs

    השבמחק
  2. תשובות
    1. מקור 'קומקום' בלשון הערבית, שבה הוא נהגה מלעיל – אך מששאלה אותו העברית, החלו הוגים אותו מלרע. וראה תיאטרון 'המטאטא' הנודע בשעתו, שקדם לו 'תיאטרון הקומקום' (במלרע!) – ולפיכך אמר עליו אברהם שלונסקי, כי הוא 'מְעַט הַתֵּה שנשאר מן הקומקום!...

      מחק
    2. מקור "קומקום" בלשון חז"ל שמקורו מארמית או ישירות מיוונית, אכן יש "קֻמְקֻם" גם בערבית שאמית ומאותו מקור.
      1. https://he.wiktionary.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%9D
      2.
      قُمْقُم، ج قَماقِم
      bottle with a long narrow neck; this is what the genie pops out of; this is also what is used for sprinkling scented water;

      מחק
  3. מעניינת הקרבה בין בֻּרַיכּ' למילה אברך.

    השבמחק
    תשובות
    1. שעשוע הלשון שהיצעת – יפה, אך לאמיתו של דבר אין איש יודע מה מקור 'אברך' ומה משמעותו. חז"ל דרשו אותו, כזכור: 'אב בחכמה ורך בשנים!'...

      מחק
  4. מאמרו של יהודה זיו הביא אותי לבדוק את נושא שני הכפרים האלה בחומרים שנמצאים אצלי. ראשית במפה היסטורית של פלסטין, מפה באנגלית, (( Historical Palestine Map אותה קניתי בשוק רחוב דוד בעיר העתיקה.
    לפי מפה זאת, המציינת את שמותיהם ומיקומם של כל הכפרים, הערים ווהישובים הערבים שנעזבו ב 48 (המפה היא מפת מדינת ישראל ועליה שמות הישובים הערבים עד 48 והישובים היהודיים של ימינו) שם הכפר האחד הוא Jiser Al Harithiya והוא נמצא ממש בצומת השומרם בצומת כביש 70 עם כביש 75 ליד בית שערים. הכפר השני הוא Sheikh Burek והוא נמצא בין שדה יעקב לבין רמת ישי. מאחר ומפה זאת מציינת את כל הישובים הערבים שהיו ב 48 לפיה 2 כפרים אלה התקיימו עד אז.
    אני מעלה שאלה זאת כי בספרה של נגה קדמון, בצדי הדרך ובשולי התודעה, דחיקת הכפרים הערבים שהתרוקנו ב 1948 מהתודעה הישראלית, הוצאת נובמבר 2008, 2 הכפרים האלה לא נזכרים שהיו קיימים עד מלחמת העצמאות ובגינה נעזבו.
    האם היו קיימים עד 1948 והאם יהודה זיו במאמרו מתייחס לכפרים אלה ממש כמו שהם מופיעים במפה?
    מאת מיקי כהן

    השבמחק
    תשובות
    1. למיקי ידידי, השלום והברכה!
      מפת מחלקת המדידות המנדאטורית בקנ"מ 1:100,000, גיליון 4, מהדורת אוקטובר 1947, שימשה בשעתה מפת בסיס לסדרה הראשונה של מפת ישראל וצורפה אל אוגדני סדרת
      החוברות 'ישראל מדן ועד אילת', שהוציא מדור ידיעת-הארץ של צה"ל באמצעות ההוצא"ל של משהב"ט. לפיכך, הריהי מקור מוסמך ביותר להשיב על שאלתך:
      בצומת ג'למה (היום 'צומת העמקים') מצויין בה תל אל-עמאר (היום 'תל מעמר') – ואילו הכפר לשעבר אל-חארת'יה ניטש זה מכבר ולפיכך אף נמחק מן המפה, בעוד הגשר על נחל קישון – הסמוך לאותו צומת – מכונה בה עדיין 'ג'סר אל-חארת'יה'!
      לעומת זאת, מצויין במפה הכפר א-שייח' בורייכ (Ash Sh. Buraik) – בין צומת השומרים (בכביש שבין טבעון לבין צומת אלונים) לבין הכביש, המסתעף מול שדה-יעקב לעבר 'בית זייד' ואתר בית-שערים. כפר זה ניטש במלחמת העצמאות - ועל מקומו לשעבר נמצא היום בית-הקברות של אגודת השומרים – בו קבור גם מורי ורבי, אליעזר שמאלי (שאף הוא היה בשעתו בין המסתופפים בחצר בית זייד וכתב עליו, כזכור, את הספר הנודע 'אנשי בראשית').
      בהזדמנות אבדוק את המידע, שהביאה בעניין זה נוגה קדמן בספרה!

      מחק
    2. שלום,

      אסביר כי בספרי הסתמכתי על רשימת הכפרים של וליד ח'לידי בספרו All that remains, בהם כלל רק כפרים עם מבני קבע בהם חיו ערבים עד שנת 1948. משום כך, למשל, לא נכללים בו בכלל מקומות מחיה של בדווים בנגב.

      לפי דברי יהודה זיו בהערתו עולה כי אל-חארת'יה א-שיח' התרוקן קודם לשנה זו, והוא אכן אינו מופיע ברשימתו של ח'אידי. גם א-שיח' בוריכ אינו נכלל בה - אולי גם הוא התרוקן מוקדם יותר? אינני יודעת. ואגב - בדיעבד אני יודעת שגם ברשימתו של ח'לידי נפלו טעויות פה ושם.

      מחק
  5. הלחן של זעירא מעניין, כדוגמה מובהקת לסגנון 'ארצישראלי'-מקורי, שהמלחין תמרן, בכישרון רב, בינו לבין סגנון מוזיקלי שונה לחלוטין (לדוגמה : "שלכת";"לילה לילה"). זעירא היה אחד מאותם מלחינים-מייסדים רב-סגנוניים ורב-ז'אנריים ( בדומה לדויד זהבי; לא כמו מתתיהו שלם, עמנואל עמירן או שרה לוי-תנאי). מעניין לבדוק כיצד טקסטים נושאי מסר מסוים עשויים "להכתיב" למלחין כגון זעירא בחירה בסגנון מוזיקלי זה או אחר.

    הטקסט של אלכסנדר פן מעניין עוד יותר, לא רק כשאנו בוחנים אותו כדוגמה לשלב מוקדם, "ציוני" , ביצירתו של אלכסנדר פן, שונה כמובן מהשלב המרכזי, ה"קומוניסטי", במהלך כתיבתו. לדעתי, הניגוד בין שני השלבים קיים רק ברובד העליון, ב"מסר" הגלוי. הפואטיקה זהה. מה שמרתק ב"שיך אבריק" - ובקריאה עכשווית ממש דוחה - הוא הפולחן הארוטי של אדמה/אהבת-נצח/ מוות: "ארשתיך לי בדם"... " את שבויה לי...".
    אני יכול לשער שזעירא, ומרביתם של אנשי היישוב בשנים ההן, לא פענחו כך את הטקסט
    (או שלא רצו או שלא יכלו, בצוק העתים, להתאמץ ולפענח אותו בדרך זו). וכך הולחן שירו של פן והושר כמעין "הורה" נושאת מסר של זיכרון וגבורה בלבד. אני, כשלעצמי, גדלתי עם השיר הזה בגלגוליו המאוחרים, יחסית ( אם בהקלטות עסקינן, זכורה לי הקלטה של יפה ירקוני משנות החמישים, עוד לפני צמד העופרים), אבל היום אינני מסוגל לקבל אותו כ"נוסטלגיה" חביבה . אני חייב לפענח את המסר שלו בלי משוא-פנים, ולהוציא אותו ממאגר "שירי היישוב" שלי.

    השבמחק
    תשובות
    1. הסיבה שזעירא הלחין את שירו של פן כריקוד 'הורה' קשורה למילות השיר עצמו: 'המחול בגלים /יעגל עגולים'.

      אני לא בטוח שאתה צודק לגבי שני שלבים נפרדים ביצירתו של פו - הציוני והקומוניסטי. ספק אם אפשר להבחין ביניהם. גם בשיר זה יש מוטיבים 'סובייטיים' קלאסיים, שמטבע העניין היו גם נחלת ההתיישבות החלוצית, למן 'עורי שמש' ועד 'כי ציווני חרות / האדם הפשוט'. אין צריך לומר שהמונח 'אדם פשוט' עומד במרכז הפואמה הכי קומוניסטית של פן - 'נגד!', שמתיל במילים: 'הוא היה אדם פשוט', שנכתבה ב-1935, ארבע שנים קודם 'אדמה אדמתי'.

      מחק
    2. תיקון קטנטן, זייד היה בדרכו אל קיבוץ אלונים ולא ממנו. ביום שני ולא ביום שישי. הוא היה מעין מדריך או מלווה משקי לישוב הצעיר והיה בדרכו לאסיפה.
      אישור - לפחות לענין היום בשבוע - מתקבל מבדיקת התאריך. 11.7.1938 היה יום שני בשבוע.

      מחק
    3. קיבוץ אלונים עלה על הקרקע ביום ראשון, כ"ז בסיון תרצ"ח (26 ביוני 1938) –
      וביום ראשון (לא שני!), י"א בתמוז תרצ"ח (10 ביולי 1938), במלאות שבועיים
      ליישוב החדש, יצא לשם אלכסנדר זייד - 'האב המאמץ' של 'קבוצת הרועים', גרעין המייסדים של אלונים – ונרצח בדרכו!
      מזה שנים אני נושא עמי, משום מה, את הידיעה שהיה זה בשובו מאלונים ממסיבת
      ליל שבת, ועתה איני מצליח לזכור היכן קראתי או שמעתי זאת! אך בדיקת
      התאריך, המצוין במקורות שבידי, מעלה ללא ספק כי המדובר ביום א' בשבוע!
      לפי אותו מקור היסטורי שבידי, נערכה אחד-עשר יום לאחר מכן – ביום חמישי,
      כ"ב בתמוז תרצ"ח (21 ביולי 1938) – התקפת כנופיית ערבים על קריית-חרושת
      הסמוכה, בה נהרגו חמישה יהודים; וכעבור שלושה שבועות בלבד תקפו ערבים 'טנדר' נוטרים, בדרכו אל 'יערות הכרמל', והרגו 8 נוטרים ושתי נשים, שנסעו
      עמם.
      אכן, לא לחינם נקראה שנה זו בשם 'שנת תִּרְצַ"ח'!!!

      מחק
    4. הבהרה:
      עליה על הקרקע ב"קוסקוס תחתית" (מדרום לקבוץ אלונים היום) היה בכ"א בסיון תרצ"ח 20.6.1938 . הקבוצה חיה בשני מקומות: כ-30 איש נושאי נשק היו בנקודה הנבנית והשאר כמאה חברים המשיכו לשבת ב"שיך אבריק". (היום רח' הבונים בקרית עמל - טבעון). אלכסנדר זייד היה בדרכו מביתו לאספה במחנה בשיך אבריק . גופתו התגלתה רק למחרת בבוקר.
      דבורה ירדני מייזל ביתו של דב מייזל מראשוני אלונים.

      מחק
  6. מאיר יפה, קיבוץ רמת יוחנןיום שבת, 22 דצמבר, 2012

    בעקבות הרשימה המשובחת על אלכסנדר זייד כדאי לעשות קצת צדק עם זכרו של אדם ואירועים שיש להם קשר וזיקה לא מבוטלים לזייד ולכל מה שייצג, שלמרות גדולתו וערכו לאתוס הציוני החלוצי (בעיני) נשכח מהזיכרון הלאומי. לצערי לא היה בסביבתו אלכסנדר פן או דומה לו, שיחרוט ויצרוב אותו בזיכרון האומה (מתתיהו שלם אז עוד לא היה ברמת יוחנן).
    כוונתי לאמציה כהן ז"ל, שנרצח כשומר שדות ברמת יוחנן.
    כמה נקודות לסיפורו ולדמותו המרתקת:
    1. הוא נרצח בדיוק יומיים לאחר אלכסנדר זייד – 10 ק"מ בקו אוויר ממקום הרצחו של אלכסנדר זייד, ומותו עורר אבל כבד. היה אז דמות מוכרת וידועה למרות גילו הצעיר.
    2. יוסף וייץ ואנשי דור המייסדים ראו בו את התגלמות הצבר האולטימטיבי (קשה מבחוץ ורך מבפנים).
    3. אמציה היה שומר השדות, אך הקדיש מאמצים גדולים ליצירת קשרים עם ערביי הסביבה וצד מאבקו בהם, וביומנו כתב תיאורי מחקר ואיפיון על הבדואים באזור גבעות טבעון ושפרעם שערכם רב ואין להם תחליף מחקרי עד היום.
    4. ההתקפה שהוביל על תוקפי מעבדי השדות ברמת יוחנן נחשבת לפעולה ההתקפית הראשונה ולנקודת מפנה בהתנהלות ההגנה כנגד הפורעים.
    חומר רב עליו נמצא בספר 'אמציה' שראה אור ב-1939 בקיבוץ רמת יוחנן והוא אחד מספרי היזכור הראשונים שנדפסו בארץ לזכרו של חלל שנפל על הגנת הארץ, וכן באתר מפורט בארכיון לתולדות ההגנה.
    http://www.archives.mod.gov.il/pages/Exhibitions/Amatzia/default.asp
    ראו גם באתר של קיבוץ רמת יוחנן בערך מפורט המוקדש לזכרו:
    http://www.kry.org.il/cgi-webaxy/sal/sal.pl?lang=he&ID=851266_ramat_yohanan&act=show&dbid=pages&dataid=85


    השבמחק
    תשובות
    1. בדבר תאריכי אירועים אני נוהג להסתמך על פרסום חשוב, שראה בשעתו אור בהוצאת 'יד יצחק בן-צבי' – 'כרונולוגיה לתולדות היישוב היהודי החדש בארץ-ישראל' תרצ"ו-תש"ז/1947-1936, ירושלים 1974; תרע"ח-תרצ"ו/1935-1917, ירושלים 1979 – ומסתבר, שפרשת השומר אמציה כהן מרמת-יוחנן נשמטה ממנו... עתה השלמתי, בזכותך, את החסר וציינתי בגוף הספר את תמצית אותו מעשה. תודה!

      מחק
    2. ניסיתי להעתיק את הקישורים שכתב מאיר יפה, והם לא עבדו

      מחק
    3. הקישורית הפעילה לאתר רמת יוחנן היא
      tinyurl.com/3cnzr6vz

      מחק
  7. לפרופ. דוד אסף ולד"ר יהודה זיו יקירי, יישר כוחכם להמשך פעילותכם הברוכה!
    העברית נהירה לי, אך אני מתקשה לאתר מלים נאותות בכדי לשבח אתכם כמקובל בלשון המעטה, על אכסניית העונ"ש ונופת הצופים המתפרסם בה.
    מכל מקום, חיבורו המחכים של יהודה אודות שייך אבריק וחרתייה מחזיר אותנו לספר 'אנשי בראשית' של אליעזר שמאלי, וחוויותינו כסיירים אוהבי הארץ. במקורותינו אמנם נאמר: 'כל המוסיף,גורע', אך בצניעות אתייחס כאן רק ליישוב הארמני שייך אבריק מדרום מזרח לעתלית. בחורף 1946, הקר וגשום, שהינו בחוף נווה-ים בקורס מפקדי סירות ולאחר מכן גם באימוני שדה בגבעות ליד הכפר הארמני. הם היו עניים מרודים, וחיו שם במחילות שכוסו בפחים שנגזרו מחביות זפת ריקות שהאנגלים השאירו בשטח לאחר זיפות הכביש בין זיכרון לחיפה. בשלהי 1946, הארמנים כבר לא היו שם, ובמקום נשאר רק שריד לקבר השייך, וכמה מהשוחות בהן הם התגוררו. באחד הימים, הארמנים נלקחו, ממש, על ידי השלטונות לנמל חיפה ושם הועלו לאניית נוסעים רוסית, אם אינני טועה בשם 'טרנסילבניה', והועברו לברה"מ להקמת הרפובליקה הארמנית שם. יתכן שלכמה מאנשי שייך אבריק היו קרובים בחיפה, והם נשארו אצלם.
    ואגב, בשנת 1969 הגענו לניו יורק והתקשינו לשתות את ה'אמריקנו', הקפה הקלוש שהיה מקובל, וידיד סיפר לי על קפה טורקי מעולה הנמכר בחנות מכולת של ארמני בשדרה השלישית פינת רח' 27. מיהרנו לשם, ואכן ניחוח הקפה מילא את מרחבי החנות, והאיש התמוגג מהנאתנו. הוא ממש צהל כששמע שאנחנו מישראל וקרא לרעייתו: בואי, כאן ישנם בני ארצך. היא הגיעה במהרה וסיפרה שהיא במקור מחיפה, והחלפנו רשמים מרחובות העיר. כשבעלה נקרא לפינה אחרת על ידי לקוח, היא לחשה לנו: אני לא מחיפה, בעלי משקר ואומר שהוא מביירות, ולכן אני אומרת שאני מחיפה, אבל האמת שאני מעתלית. בעדינות הערתי שאת הארמנים אני זוכר משייך אבריק, לא מעתלית. והיא לחשה: אני משם!

    השבמחק
    תשובות
    1. עוד פיסת היסטוריה מקומית שרובינו לא ידענו עליה. כל יום לומדים דבר חדש.

      מחק
    2. ראשית, אני מאוד נהנית מהבלוג!
      שנית, רציתי להוסיף בסוגיית זיוה ארבל והכד: ארבל היתה מ"כית, מ"מית וקצינת הקשר הראשונה, שהתפרסמה בעקבות שתי תמונות שצילם בוריס כרמי במלחמת העצמאות והפכו סמל. זו עם הכד היא אחת מהן. השניה היא "הנערה עם האקדח". הסיפור סביב תמונת הכדממצה את מקומה של האשה בתרבות הישראלית באותם ימים: היא לא ידעה שהיא צולמה ואיש לא ביקש את רשותה לפרסם. התמונה פורסמה בעיתון "במחנה" מעל הכיתוב "מי מקנא בכד?" ובין התגובות שפורסמו (!) היתה גם התגובה הבאה: "אני אחד המקנאים בכד והייתי מבקש את כתובתה של הבחורה המשקיעה את כוחה ומרצה במציצה מכד. ואני אי שם, שקוע באחד המשלטים ומאד מאד צמא".גם השיר שהזכרת כאן מכוון לאותה אסוציאציה. וכך אשה לוחמת, פורצת דרך צומצמה להוויה מינית בלבד.

      מחק
  8. רינה צורף, רחובותיום רביעי, 26 דצמבר, 2012

    אני קוראת את כל הרשימות בבלוג, מחכימה ונהנית עד מאוד!
    מעבירה במייל לכל חבריי את הקישורים...
    כה לחי ויישר כוח על המאמרים משובבי הנפש.

    השבמחק
  9. לסוגיית 'האדם הפשוט' בשירת פן ובתרבות השמאל הפרו-סובייטית בכלל. האדם הפשוט הוא קודם כל אנטי אינטלקטואל אנטי בורגני ואומר הן מוחלט לצוו המפלגה. אין לו ייחוד ואין לו פנים - הוא אדם פשוט לא מתוחכם שלא יאיים על השלטון הסובייטי. זהו שקר אידאולוגי מתוחכם ממש כמו פולחן השלום בעשורים מאוחרים יותר. בריה'מ ייצרה את המושג שלום, כדי לפרוק את המערב מנשקו. לא היה בכוונתה להשכין שלום בעולמנו השסוע אפילו רגע אחד קטן. פן הגיע ארצה כשבבריה'מ נערך מסע הסתה ענק נגד האינטלקטואלים למיניהם. ובמקביל האלהת האדם הפשוט כביכול, קרי האספסוף הקומוניסטי, עם העבדים של השלטון הבולשביקי, שיצר את הדיקטטורה של הפרולטריון, יצור זוועה שהיה מלא וגדוש ב'אנשים פשוטים'. ה'אדם הפשוט' הוא קשקוש מפלצתי, דחליל מעורר חלחלה, שאך פלא הוא איך אלכסנדר פן נשבה בקיסמו השקרי.

    השבמחק
  10. הבוקר התפרסם כי זיוה ארבל המצולמת בתמונה שותה מהכד נפטרה בגיל 85.
    http://www.haaretz.co.il/news/education/1.1898514

    השבמחק
  11. הרגע נחשפתי לבלוג המקסים ותגובות הקוראים. ישר כח וכן ירבו.

    השבמחק
  12. תודה לכל הכותבים.
    שאבתי מידע רב מהתגובות השונות.
    אני מעוניינת ללמד את השיר בביה"ס יסודי. אשמח אם תוכלו להפנות אותי לפירוש טקסט השיר ולהקשרים הרעיוניים השונים.
    גלי.

    השבמחק
  13. אלישע פורת.אין מילים בפי,במקלדתי,להעריך את גלוייך. סוף סוף משהו כותב את ה א מ ת על המילים שהתרגלו לשמוע בכיבוסן הלא נקי.
    חזק ואמץ,איתגרת את נושאי ה'בשורה' השיקרית.
    בברכה
    י.ב.ל.

    השבמחק
    תשובות
    1. חשוב ביותר וטוב שהעלית את זכרו של זייד ויהודה זיו הידען הגדול ז"ל. בספרי "שאגה אחרונה במטולה", ניתן למצוא פרטים נוספים על רצח זייד ועדותו של יצחק חנקין נוקם דמו, כיצד הרג את רוצחו של זייד.

      מחק
  14. שכחנו את השיר של פן "שירו של זייד" - םעם ועוד
    שיר של זייד
    אופירה גלוסקא
    מילים: אלכסנדר פן
    לחן: מרדכי זעירא



    פעם ועוד! שלח ואת,
    רסן ורגב חובקות הידים.
    שחר - האות, אופל - העד:
    סלע והר יתומים הם עדין...
    לילה - אוכף, יום - מחרשות:
    זה הוא הקו, זה הוא האות!

    לא גלמודה את, ארצי היוקדת,
    זהר קסמת לי בעול מתרפק.
    אנו הפכנו אותך למולדת:
    מסחה, תל עדש, תל חי, שיך-אברק.
    אומץ ניצב, מורך כרות -
    זהו הצו, זאת היא חרות.

    הרה! - על הר, גא ומחריש,
    דור מתבוסס בעמל, העפילה!
    שעט משמר, תלם חריש,
    זרע בדרכים משממה האבילו.
    אומן בניר, עין בליל -
    זה הוא השיר, זה ההלל!

    לך, אדמתי החמה, המבורכת
    לו גם ארוה צמאונך בדמי,
    עת קריאתי במותה מחייכת
    לילה יבקיע תוך זרם ודמי.
    שבע לבנות, פעם למות -
    זה הוא האות, זה היעוד!

    אומץ ניצב, מורך כרות -
    זהו הצו, זאת היא חרות.

    השבמחק
  15. שיר של זייד
    מילים אלכסנדר פן
    מנגינה מרדכי זעירא
    מבצעת אופירה גלוסקא
    https://www.youtube.com/watch?v=5XrFXamVP2E

    השבמחק
  16. געגועים ליהודה זיו.
    יהא זכרו מבורך לעד.

    השבמחק
  17. יצחק (צ'קלה) גולדפינגר, חדרהיום שבת, 11 דצמבר, 2021

    בכל פעם בה אני נחשף לפן נוסף ממחקריו של יהודה זיו
    אני נזכר בימי נעוריי בהם שירתי בפלוגת מילואים תחת פיקודו של יהודה זיו.‏
    בזכותו הכרתי את שבילי הארץ המוכרים והלא מוכרים.‏
    יהודה זיו הוליכנו בכל דרך והפליא בידענותו גם את הציניקנים הגדולים בפלוגה.‏
    בכל עת שנקראנו לשרות מילואים ציפינו למסעות אלו שהפכו לחוויה בלתי נשכחת.‏
    יהי זכרו של יהודה זיו ברוך.‏

    השבמחק
  18. כאשר השם "אַבְּרֶק" מופיע על לשון אנשים בני התרבות הרוסית כמו פן וזייד, הדימוי שעמד לנגד עיניהם הוא כנראה של לוחם מתבודד ופורע חוק מעממי צפון הקווקז. לוחמים כאלה כינו את עצמם אַבְּרֶק ונכנסו תחת השם הזה לשפה ולתרבות של רוסיה החל מהמאה ה-19, במיוחד (אבל לא רק) בהקשר של לוחמת גרילה אנטי-רוסית.
    https://en.wikipedia.org/wiki/Abrek
    לכן גם אם השם המקורי היה "אִבְּרִיק" אין פלא אם שינו אותו ל"אַבְּרֶק" שנשמע מספיק קרוב, ולו מטעמי רומנטיקה הרפתקנית.

    השבמחק
  19. הגבעה הצמודה לאנדרטה היא כיום אתר ארכיאולוגי , אוניברסיטת חיפה , במקום התגלו מבנים מפוארים שחלשו על העמק .

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית 'הגב בתור:', לחצו על 'שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי' אם לא הצלחתם להתגבר על הבעיה – רשמו את השם בתוך התגובה.
לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול ואז 'פרסם' – זהו.
מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.
תגובות לפוסטים ישנים מועברות לאישור ולפיכך ייתכן שיהוי בפרסומן.
תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.