יום שישי, 30 במרץ 2012

גלגוליו של מכתב (ג): 'מכתב מבן לאמא'

כרזה לעידוד ההתנדבות לחיל הנשים הבריטי (עיצוב האחים שמיר, 1942)

רשימות נוספות בסדרה

מאת דן אלמגור ודוד אסף

בשתי הרשימות הקודמות עסקנו באריכות בגלגולי השיר 'מכתב מאמא'. התחלנו בשירם המוכר של אלתרמן ופרשקו, שנכתב בשנת 1941 עבור להקת 'המטאטא', והמשכנו בהיכרות עם המקור ביידיש, שנכתב בראשית המאה העשרים על רקע ההגירה הגדולה לאמריקה.

עתה נחזור לשנות הארבעים ולהדים שהותיר שירו של אלתרמן, שכן השיר בגלגולו העברי זכה להצלחה רבה, ועד מהרה צצו גם חיקויים וציטוטים. את הרשימה הזו, וגם את הרשימות הבאות, נקדיש לפזמוני ההמשך: תחילה מכתב מן הבן לאמא. ובפעמים הבאות: מכתב מהאבא-החייל לאשה ולבן שנותרו בעורף, מכתב מהבת לאמא, מכתב מן הנכדה לסבתא, ועוד ועוד.

התגובה המיידית לשירם של אלתרמן ופרשקו היתה ממש בת-הזמן, פרי עטו של חייל ארץ-ישראלי ושמו אמציה עמרמי. אמציה, שנולד ברמת גן בשנת 1922, התנדב לחיל התובלה של הצבא הבריטי ושירת במדבר המערבי של לוב כמוביל מיכליות מים (WT, דהיינו Water Tanks). יחידת הנהגים הארץ ישראלים כונתה בשם יע"ל (יחידה עברית להובלה), ואחד הנהגים היה לא אחר מאשר המשורר לימים אמיר גלבוע (פרטים על שירותו ביחידת התובלה הובאו במבוא שכתבה חגית הלפרין לספר שערכה: אמיר גלבֹּע, הנה ימים באים, שירים: 1946-1942, אוניברסיטת תל אביב, תשס"ז; תודה לגדעון טיקוצקי על ההפניה).

אמציה גם היה כנראה חבר בצוות הבידור של יע"ל וחיבר שירים פרודיים למנגינות ידועות. במחברתו (ראו בהמשך) מצאנו שיר פרודי ושמו 'המנון צחצוח הכפתורים (במחנה אמונים אי-שם בארץ)', המבוסס על 'זמר הפלוגות' של נתן אלתרמן ודניאל סמבורסקי (1937). השיר, שנכתב כנראה בזמן שהיחידה של אמציה ישבה בבסיס בארץ ועסקה בצחצוח כפתורי הנחושת ב'בראסו', טרם שירדו מצרימה, נפתח כך:
את שיר הכפתורים נשירה למזכרת, / ידעו דורות באים איך מתאמן צבא. / ישבה פלוגה על ישבניה לתפארת, / ישבה וצחצחה בעוז ואהבה...
אמציה חיבר כנראה גם המנון ליחידה, ואף הוא נרשם במחברתו בכתב ידו. השיר נקרא 'היה היתה', והוא נפתח כך: 
היה היתה פלוגונת הובלה בישראל / והיא היתה נחמודת כה ושמה היה יעל...
וברוח זו כתב אמציה גם את 'מכתב מבן לאמא' על בסיס המנגינה של פרשקו. השיר פורסם לראשונה בשנת 1944 בעיתון 'לחייל  עתון יומי לחיילים עברים ביבשת אירופה', אך לצערנו לא הצלחנו למצוא את מראה המקום המדויק של הפרסום.

עם סיום המלחמה חזר עמרמי לארץ, שירת כמ"מ ב'הגנה' ובמלחמת השחרור לחם במסגרת חטיבת אלכסנדרוני. הוא היה בין חיילי החטיבה שתבעו לדין את תדי כ"ץ, שבשנת 1998 חיבר עבודת מוסמך באוניברסיטת חיפה ובה העליל על חיילי אלכסנדרוני כי ביצעו טבח בערביי הכפר טנטורה. הלוחמים זכו בתביעה ואוניברסיטת חיפה פסלה את עבודתו של כ"ץ. אמציה עמרמי נפטר בשנת 2009, ואנו מודים לרעייתו בתיה עמרמי על עזרתה.

מילות שירו של עמרמי נדפסו בכמה מקומות, אך עם שיבושים רבים (כולל בכותרת השיר). בתיה העמידה לרשותנו את המחברת שבה רשם אמציה בכתב ידו את המילים המקוריות של השיר, וכך גם הצלחנו לא רק להחזיר עטרה ליושנה אלא גם לפתור כמה חידות טקסטואליות שנבעו מן ההדפסות המשובשות.

הנה כך נדפס השיר בספרה של נתיבה בן יהודה, אוטוביוגרפיה בשיר וזמר (הוצאת כתר, 1990, עמ' 146), שאפילו לא ידעה מיהו מחבר המילים, וכן באתר 'זמרשת' (שם כבר נכתב שמו של עמרמי):


מימין: טוראי אמציה עמרמי ('חייל פשוט בלי סרט'), עם חבר בדרגת קורפורל
והנה כתב ידו הרהוט והיפה של אמציה עמרמי:

אמציה עם הוריו חיה ודב עמרמי

במחברת נרשמו רק שני הבתים הראשונים של השיר, ואילו שני הבתים האחרונים, שבהם מספר החייל על המשך מאמציו הרומנטיים, אינם נמצאים במחברת. ייתכן שאמציה הוסיף אותן רק מאוחר יותר, לקראת פרסומן בדפוס.

מחברת השירים של אמציה עמרמי
המחברת נקנתה כנראה במצריים או בלוב (בראש המדבקה כתובת בערבית: 'משרד החינוך הכללי')
כדי להבין את תשובת הבן לאשורה נדרשים כאן כמה פירושי מילים והערות:
  • בנדלך  סרטים (ביידיש: בענדעלך). מתכתב כמובן עם השיר של אלתרמן, שבו האמא שולחת סרטים לדרגת הקורפורל של בנה.
  • עושה 'פַטִיג' (במקור 'פטיך')  הכוונה ל-fatigues, שהם בגדי עבודה שלובשים חיילים בעת ביצוע עבודות שירות שאינן צבאיות. בצבא הבריטי זה היה כינוי למטלה שניתנה לחיילים ששוחררו מהאימונים בשל עייפות או עבירות משמעת. החייל שלנו נרדם בשמירה ונתפס, ולכן הורד בדרגה ונענש. 
  • סי. בי.   ראשי התיבות: Confined to Barracks, כלומר ריתוק למחנה.
  • הג"א  ראשי התיבות: התגוננות אזרחית. ועדות הג"א הוקמו בכל היישובים העירוניים הגדולים, עוד לפני הקמת המדינה, ושירתו בהן, בדרך כלל, מבוגרים או כאלה שמסיבות שונות לא יכלו לצאת לשדה הקרב 'האמתי'. 
  • בוליביף (במקור: בולביף)  Bulli Beef. פחיות של בשר משומר (לא כשר). זהו האב הקדמון של ה'לוף' הצה"לי. כתבה לנו חברת הכנסת לשעבר אסתר הרליץ, שהיתה מתנדבת: 'במסגרת העזרה האמריקנית לבריטים (בטרם הצטרפה ארה"ב למלחמה) שלחו מאמריקה מצרכים ותחמושת במסגרת שנקראה Land Lease. בין היתר היו קופסאות בשר עם ירקות, וגם מה שנקרא Spam. אכלנו הרבה מזה, וזמן רב. שומרי הכשרות קיבלו סרדינים, הרבה סרדינים'...
  • הפחית לסולוג שימי נא  מה זה סולוג? על החידה הזו שברנו את הראש זמן רב והטרחנו אנשים רבים שלא הבינו מה אנחנו רוצים מהם. לבסוף מצאנו את הפתרון במחברת של אמציה, שם כתוב ומנוקד: סַלְוֶץ', שפירושו: Salvage, פח למיחזור חפצים.

  • אֵיי. טִי. אֵס.  ATS ראשי תיבות: Auxiliary Territorial Service. זהו כמובן חיל העזר הבריטי שהורכב על טהרת המין הנשי, ובו שירתו אלפי מתנדבות מן היישוב הארץ ישראלי. על פי הערכות, מתוך כ-30,000 מתנדבים בני היישוב ששירתו בימי מלחמת העולם השנייה בצבא הבריטי, כ-3,500 היו נשים.

  • את ה'שניר' שלך  שנור ביידיש היא כַּלָּה (אשת הבן).

  • אינספקשן  inspection; ביקורת חדרים (מסדר מיטות, ניקיון, לבוש וכדומה).

  • פרפקשן  perfection; מושלם.

  • סטופ-פי  stop pay; קנס כספי, כלומר המשכורת תעוכב או לא תשולם.

  • 'אתמול זוג הולסטם חדשים קרעתי'  ניסינו לברר מה פירושה של השורה המוזרה הזו, אבל אף אחד לא ידע מה זה 'הולסטם'. עד שנפל האסימון: מדובר כנראה בגרבי צמר צבאיות (וול; Wool). איך הגיע לכאן ה'סטם'  או אולי 'סתם'  אנחנו עדיין לא יודעים...
'זוג הולסטם'  גרביים (לא קרועים) של הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה

כרה לעידוד ההתנדבות לאי. טי. אס.

משירו של עמרמי לא נותרה הקלטה, ולא ברור אם השיר בוצע אי פעם באופן 'רשמי'. אבל כאן יש לנו הפתעה נוספת.

ככל הנראה ביצוע הבכורה העולמי של השיר היה בכנס שנערך בהיכל התרבות בשנת 1993, לכבוד חמישים שנה להתנדבות היישוב לצבא הבריטי והקמת הבריגדה ואותו הנחה דן אלמגור. התכנית המקורית היתה להשמיע, בזה אחר זה, את 'מכתב מאמא' של אלתרמן, ואת 'תשובת הבן' של עמרמי. 

את ה'מכתב מאמא' אמורה היתה לשיר נורית גלרון, שאימה, לאה סיטין, שירתה ב'להקה הצבאית העברית מעין זה' (חידוד לשון, שכן הלהקה פעלה במסגרת חיל החינוך הבריטי, שנודע בראשי התיבות ENSA).

בין חבריה של להקה זו, שנוסדה ב-1944, היו חנה מאירצ'ק (לימים: מרון), יוסף סוקניק (לימים: ידין), יצחק יצחק (לימים: יצחק בן-ישראל, שחיבר את רוב השירים), המלחין מרדכי זעירא, המשורר והמלחין צבי בן-יוסף, שהיה המנהל המוסיקלי של הלהקה, ושלמה דויטשר (לימים: דרורי), שהיה סולן הלהקה. מפקד הלהקה היה אליהו גולדנברג, אביו של דודו טופז. ובין הלהיטים הגדולים שלהם היו 'כל הדרכים מובילות לרומא', 'הורה נהלל', 'את חכי לי ואחזור' ועוד.

קצת על תולדותיה של להקת 'מעין זה', ראו בספרו של שמואליק טסלר, שירים במדים, יד יצחק בן צבי, 2007, עמ' 22-16.


'הפלסטינאים'  כרזה לתכנית השלישית של להקת 'מעין זה'
להקת 'מעין זה'  מימין לשמאל: חנה מרון, יוסי ידין, שלמה דרורי (הנמוך), במרכז: אליהו גולדנברג (לוחץ יד לקצין), לאה סיטין (החיילת הנמוכה)


נחזור להיכל התרבות 1993. את תשובת הבן אמור היה לשיר הזמר יואל לרנר. אלא שקרה מה שקרה, וממש ברגע האחרון איבד לרנר את קולו ולא יכול היה לעלות על הבמה. באלתור ובאומץ לב קיבל על עצמו דן אלמגור את גזר דינה של נורית גלרון, שהוא יהיה זה שישיר את ה'תשובה'.

השניים ערכו חזרה קצרצרה. עזריה רפפורט  השחקן, העיתונאי והקריין הזכור לטוב בקולו העמוק, שבעצמו היה מתנדב לצבא הבריטי  חבש על ראשו של דן כובע סירה מגוחך, שהיה כנראה כובע אותנטי שחבשו סמלים או קצינים בצבא הבריטי, והזמר המפתיע פצח ברינה, לראשונה בחייו על הבמה, מול אולם ובו כ-3,000 מתנדבים ובני משפחותיהם.

הנה הקלטה נדירה מהכנס המדובר (ותודה לאיתמר ארגוב על עזרתו), ובו שרה נורית גלרון ועונה לה  דן אלמגור, שכבש את לב ההמונים. ליד הפסנתר: חגי אלקיים.




השירון שהופק לכבוד כנס המתנדבים

לפני ההופעה, באותו ערב הוקרה, סיפרה חנה מרון את הסיפור המשעשע הבא:

חנה, שהיתה אז בת שמונה-עשרה ותלמידת בית הספר למשחק של 'הבימה', שניהל צבי פרידלנד, התנדבה כמו רבים מחברותיה, לחיל העזר של הצבא הבריטי, ה-ATS. חלומה היה להיות נהגת ג'יפ... היא התנדבה בלי לספר מאומה לאמה, שאתה גרה עד אז, משום שהיתה בטוחה שהאם תאסור עליה להתגייס. סיבה נוספת היתה לה: היא חשבה שזו תהיה דרך נוחה להתרחק מן הבית ולהשתחרר קצת מלחציה של האמא השאפתנית שלה, שדחפה אותה  עוד בברלין  להופיע כ'ילדת פלא' על הבמה ובקולנוע (כילדה בת חמש הופיעה חנה בסרטו הידוע של פריץ לאנג M, שבו גילם פיטר לורה דמות של רוצח ילדים סדרתי).

'עזבתי את הבית בלי לגלות לאמי שהתנדבתי', סיפרה חנה מרון, 'כדי שלא תאסור עליי להתגייס. הגענו למחנה סרפנד (צריפין של היום), ושם מצאתי את עצמי בצריף גדול עם המון בנות אחרות. עוד אני מסדרת את המיטה הצבאית ומקפלת את השמיכה, שמעתי לפתע מקצה הצריף קול מוכר מאוד... זאת היתה האמא שלי, שגם היא התנדבה לחיל הנשים בלי לגלות לי, וכך שתינו מצאנו את עצמנו באותו צריף עצמו'.

כנראה שמחיבוקה של אמא יהודייה קשה להשתחרר... אבל לשמחתה של חנה, האם לא החזיקה מעמד ולאחר שבועיים התחרטה ושבה לביתה בתל אביב.

הסיפור הזה היה מוכר כנראה למתנדבים שישבו באולם, משום שכאשר דיברה חנה באותו ערב וסיפרה על כך רק ברמז, פרצו רבים מן הנוכחים בצחוק גדול.

מאלבומה של המתנדבת חנה מאירצ'ק. בתמונה למעלה  להקת 'מעין זה' (משמאל לימין: חנה מאירצ'ק-מרון, יוסי סוקניק-ידין, אליהו גולדנברג, לא מזוהה, לאה סיטין)

חנה מרון לא מימשה את חלומה לנהוג עם מונטגומרי בג'יפ. היא שירתה במשך שנה וחצי כפקידה ('חשוב מאוד אבל משעמם עד מוות'), ואחר כך הועברה לקהיר ('קיירו' בלשון התקופה) וגם שם עסקה בתפקיד פקידותי ביחידת הניקוב (סוג של מחשבים קדמוניים בגודל קיר), עד שב-1944 נזכרו בכישוריה והיא הצטרפה ללהקת 'מעין זה'.

הנה ההקלטה מאותו כנס מתנדבים. חנה מרון מספרת מעט זיכרונות ואחר כך קוראת את הפיליטון שכתבה השחקנית מרים ברנשטיין-כהן, 'האיי.טי. אס. צועד'.



ביום עיון על 'הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה', שנערך במאי 2009 במשכנות שאננים בירושלים, חזרה חנה מרון וסיפרה את זיכרונותיה מתקופה זו.



יום חמישי, 29 במרץ 2012

שלטים מקומיים / סלון ביוטי

צילם וכתב איתמר וכסלר

יזראלי ביוטי. רחוב הכרמל 38, ירושלים. ינואר 2012.

אחת התופעות שעשו עליי רושם יותר מכל כשעברנו מן הקיבוץ אל העיר היתה שכנתנו לאה. שפתיה היו צבועות בליפסטיק אדום-אש, על ראשה התנוססה תסרוקת מדהימה בצבע בלונד-פלטינה ושמלותיה צבעוניות ונפוחות. לקיבוצניקיות בראשית שנות השישים לא היו מלתחות והן גם לא ראו בעין יפה גנדרנות ושימוש בתמרוקים, שלא לדבר על מספרות. הפערים בין הופעתה הפשוטה של אמי לבין הופעתה המרהיבה של השכנה היו עצומים ובלתי ניתנים לגישור. היחידה שיכלה אולי להשתוות ללאה במראה הייתה המורה החדשה שלי דבורה. ההבדל העיקרי ביניהן היה שאצל המורה דבורה התסרוקת ('פריזורה' כמו שאבי קרא לה) הייתה מעוצבת כמו כיפת הוותיקן, בעוד שאצל לאה הנטייה הייתה למגדל פיזה.

מדי פעם נסעה לאה לסלון יופי ברמת גן, ושם דאגו בין היתר לתחזק את הפריזורה בעזרת כמויות גדולות של ספריי לשיער. עם שובה היה חודר אלינו מבעד לחלון המטבח ריח עז ומבושם שהתערבב עם ריחות החביתה והשניצל. מי שבמיוחד אהבו את ריח הספריי היו הברחשים, שהתעופפו אחריה כשובל בכל אשר פנתה. כשענן הברחשים היה נעלם ידעתי שזה האות לכך שהגיע הזמן שלאה תלך שוב לסלון.

מילים כמו 'פריזורה' או 'סלון יופי' נמצאות כבר מזמן בבוידעם של השפה העברית. קשה גם להעלות על הדעת שמישהי תוציא מפיה משפט כמו 'אני רצה לסלון, אני באיחור לפדיקור'. הסלונים הפכו מזמן למכונים, או למוסדות בעלי שמות מתוחכמים יותר. כאן כדאי להזכיר שהמילה 'סלון' מקורה בצרפת של המאה ה-17, עת גברים ונשים חבושי פיאות ומפודרי פנים התהלכו מעדנות באולמות מפוארים ושוחחו בנימוס מופלג על ספרות, מוסיקה או ציור. אבל את המשמעות האמיתית שלו קיבל הסלון אצלנו בישראל, בעיקר כדי לתאר את חדר המגורים (זה שבילדותי קראו לו 'חדר אורחים') או את מערכת הריהוט-קומפלט שנועדה לחדר זה. כולם יודעים שהקשר בין 'יופי' לבין סלון ישראלי הוא רופף מאוד, וכנראה משום כך הפך גם החיבור בין שתי מילים אלה מיושן ולא רלוונטי.

בניגוד לנו, ברחבי העולם המושג Beauty Salon דווקא מקובל מאוד, ולאף אחד אין בעיה אתו. לי יש רושם שאילנה, מן המספרה 'סלון ביוטי אילנה', ניסתה לגשר על פער תרבותי ולשוני זה, כי השם שהיא בחרה בו הוא גם וגם. גם מסורת וגם עדכנות (היום קוראים לזה וינטג'), גם לוקלי וגם אוניברסלי. ובעיקר, גם עברית וגם אנגלית, וגם בהפוך. ובעצם יש כאן גם מחווה למשמעות המקורית של המילה. כי האם אין סלון הביוטי מייצג בדיוק אותו סוג של מקומות בהן מאצילות אילנות מרוחן המשוחררת על קהל הלקוחות המתכנס בהם?

השילוט כולו עבודה עצמית  קופירייטינג, עיצוב וביצוע. את המשקוף מעטר גם שלט ירוק, ולמרות מצבו הירוד הוא מחזק את הרוח האופטימית השורה על המקום. השלט מצופה במדבקה שקופה שמצמידה אליו, לצד כמה מגזרות פרחים מנייר, גם תצלום של מייבש שיער וגם מספריים אמיתיים לגמרי. בשלט נפרד מוצעים לעוברים ושבים טיפולים רבים, שלצערי לא היה לכולם מקום בתמונה, אבל אני יכול להבטיח שאין דבר הקשור לשערותיכם, לגבותיכם או לציפורניכם שאילנה לא יודעת לעשות, כולל הלחמות שיער והחלקות קליאופטרה, גם אם אתם גברים או ילדים.

עמדתי מול דלת הסלון, עצמתי את עיניי ודימיתי לראות את לאה משכונת ילדותי יוצאת מדלת הסלון כשתסרוקת קליאופטרה שחורה מחליפה את מגדל פיזה הבלונדיני. היה במראה החדש שלה שינוי מרענן ועדכני, מה גם ששום ברחש לא התעופף סביבה.

יום רביעי, 28 במרץ 2012

זיכרון בספר: ימי צב"ת – הקדשות של זלמן שזר

פרופסור יגאל ידין מארח את נשיא המדינה זלמן שזר על פסגת המצדה (1965-1963?)
(צילום: אריה וולק)

לא מכבר פרסמתי כאן הקדשות של גרשם שלום לזלמן שזר. אביעד רוזנברג מהספרייה הלאומית העביר לי צילומים של כמה הקדשות מעניינות שחיבר זלמן שזר עצמו.

א. 'ימי צב"ת': הקדשה למרטין בובר

את ההקדשה הראשונה כתב שזר על גבי ספרו אור אישים: דברי מסה וזכרון על פגישות שתמו, שנדפס לראשונה בהוצאת עם עובד בשנת תשט"ו (1955).


לידידי ורבי,
לד"ר מרטין בובר,
לזכר ימי צב"ת, שאורם לי לא דעך 

בברכה וביקר
זלמן שזר

ירושלים.
ערב פסח תשט"ז.




שזר (אז רובשוב) הכיר את מרטין בובר כאשר גר בברלין (1919-1914). שזר השתתף בעריכת המדור הספרותי של ביטאון ההסתדרות הציונית Juedische Rundschau וגם כתב בקביעות מאמרים לירחון הציוני Der Jude (שנוסד על ידי זלמן שוקן ובובר ב-1916; בובר ערך את הירחון עד 1928), וההקדשה  מרמזת לאותם ימים.

אך מה הם 'ימי צב"ת' שאורם לא דעך (רמז ל'אור אישים' ולמפגשים שאורם כן דעך)?

חידה זו העסיקה אותי זמן רב עד שמצאתי פתרונה בספר זלמן שזר, הנשיא השלישי: מבחר תעודות מפרקי חייו (1974-1889), בעריכת חגי צורף, הוצאת גנזך המדינה, תשס"ח, עמ' 81:


ובכן, ימי צב"ת רומזים לאותו חוג מחתרתי  ציון במשפט תיפדה  שבובר ורובשוב היו בין פעיליו.

מרטין בובר, ירושלים 1961 (צילום: משה פרידן)

ב. 'רבי לעת זקנותי': הקדשה לגרשם שלום

הקדשה זו כתב שזר בראש חודש ניסן תש"ל  השבוע לפני 42 שנים  על גבי ספרו 'התקוה לשנת הת"ק', שעוסק בציפייה משיחית לקראת שנת ת"ק (1740), שכמובן התנפצה אל מול סלעי המציאות. הספר, שאינו אלא מאמר בן 36 עמודים ואת עיקרו כתב שזר עשרות שנים קודם לכן, נדפס במהדורה חגיגית בהוצאת מאגנס בשנת תש"ל (1970). המאמר נדפס שוב שנה לאחר מכן בספרו של שזר, אורי דורות, מוסד ביאליק, תשל"א.

הקדשה זו כתב שזר לחברו גרשם שלום, והיא מצטרפת יפה למסכת הידידות שמשתקפת מן ההקדשות שכתב גרשם שלום לשזר.


לחברי מנוער ורבי לעת זקנותי,
לפר' גרשם שלום 
בידידות מתמדת
ר"ח ניסן, תש"ל

זלמן שזר

ג.  'פירורי גישושי': הקדשה לישראל היילפרין

ישראל היילפרין (1971-1910)
הקדשה זו, אף היא על הספר 'התקוה לשנת הת"ק', נכתבה לכבודו של ההיסטוריון פרופסור ישראל היילפרין. היילפרין, יליד ביאליסטוק, עלה לארץ בשנת 1934. הוא לימד באוניברסיטה העברית בירושלים והתמחה במחקר יהודי מזרח אירופה והאוטונומיה היהודית (מפעלו המונומנטלי היה שחזור וההדרה של 'פנקס ועד ארבע ארצות').

היילפרין היה, כנראה, בין יוזמי הוצאת המהדורה החגיגית של 'התקוה לשנת הת"ק', וככל הנראה ערך את המאמר ואולי גם עדכן אותו.

לרעי ורבי,
לפרופ' ישראל הלפרין יצ"ו [ישמרהו צורו וגואלו]
שבידיו הפקדו פירורי גישושי,
בהכרת תודה למפרע
ובהערצה חברית

ניסן תש"ל
זלמן שזר


תודה לאביעד רוזנברג, ליעקב ברנאי וליהושע מונדשיין.


יום שלישי, 27 במרץ 2012

פרנסות של ערבים: מי רוצה לשתות קבוצ'ינו ותה מילצ'יק?

צביקה באר ביקר בשבוע שעבר בעיר באקה אל-גרבייה שבשרון, על גבול הקו הירוק, ושלח לי משם צילום כרזה של אחד מבתי הקפה המקומיים:


אני יודע שהכי קל זה ללעוג לשלטים שבהם מתאמצים ערבים לכתוב בעברית  והרי ברור לגמרי שאם בעלי בתי קפה יהודיים ייכתבו משהו בערבית, מן הסתם זה יהיה הרבה יותר עילג  אבל האמת היא שלפעמים זה פשוט מצחיק, ורק כך צריך לראות את זה.


יום שני, 26 במרץ 2012

היכונו לפסח: הטירוף מתחיל...

המכה ה-11

משנכנס ניסן מרבים בשיגעון. אין לך שנה שבה לא תופענה חומרות חדשות לפסח שכמותן לא שיערו אבותינו מעולם (אני מרשה לעצמי להזכיר לכם את הרשימה על נייר הטואלט הקדוש).

א. הקרב על הוועד

איזה כיף לייסד ועד רבנים חדש, והפעם אחד ההזויים שבהם  'הוועד לכשרות המים', ש'נתייסד לתועלת הרבים' והוציא עתה קריאה נרגשת לכבוד פסח תשע"ב.

אנשי הוועד, שמכוון את פעולותיו בעיקר לאחב"י שבניו-יורק, מציעים לכם לרכוש כל מיני פילטרים שיזהו פירורי חמץ ושרצים מיקרוניים וישמידו אותם בטרם יעזו לחלל את קדושת החג.







אני יודע שלא תאמינו לי, אבל למחמירים במיוחד יש גם 'גלאט-פילטר' (בקרוב בנח"ל החרדי?).


ב. כפפות נטולות חמץ

ד"ר אלי לוין, שהוא גם רופא שיניים, שמח לגלות שהשנה יוכל לטפל בלקוחותיו גם בחול המועד (בשינוי כמובן). אמנם, מצד אחד 'המוצר אינו סטרילי', שזה בערך כמו 'המציג איננו רופא', אבל מצד שני אין שום חשש חמץ. לא עדיף?


ג. ישוע נצלב בפסח!

ואם חשבתם שאנשים משונים יש רק בקרב בני עמנו, אז התשובה היא שלילית בהחלט.

הנה מה שצילמתי לפני שבועיים באחת מתחנות הרכבת התחתית של ניו-יורק. לאיש הנלבב הזה יש מטרה ברורה בחיים. הוא מתעקש להוכיח שישוע נצלב בי"ד בניסן, ערב פסח, ולא ביום שישי שקדם לו.

שאלתי אותו למה זה כל כך חשוב לו, אך הוא שתק, הושיט לי את הדף המשוכפל ועמוס הדיאגרמות שהכין במו ידיו, והביט בי בחמלה השמורה עמו לטיפוסים קשי הבנה כמוני.


יום ראשון, 25 במרץ 2012

וויליאם שיקספיר בירושלים והארי פוטר ברמלה

את המצבה הזו צילם ברוך גיאן בשבוע שעבר בבית הקברות של הצבא הבריטי בהר הצופים בירושלים. זהו בית קברות יפהפה ומטופח ובו נקברו חיילים בני כל הדתות שנפלו בימי מלחמת העולם הראשונה.



ובתקריב:



המצבה של וויליאם שייקספיר, שנפל על משמרתו במאי 1918, בהיותו בן 41, הזכירה לי מצבה של גיבור בריטי אחר שנקבר גם הוא בארץ ישראל, הלא הוא הארי פוטר, שנקבר ברמלה. הארי פוטר הארץ ישראלי היה בן 19 בסך הכל. הוא נפל בחברון ביולי 1939.


יהי זכרם ברוך.

אני לא מחדש כאן כלום, משום שלמצבות האלה שמו לב כבר מזמן ואף כתבו עליהן לא מעט. אבל תמיד נחמד להיזכר.

על הקבר של ויליאם שייקספיר אפשר לקרוא בבלוג אפלטון של אורי קציר.

על הקבר של הארי פוטר אפשר לקרוא בבלוג פינת חי של עמיחי אלינסון, וגם כאן.




וברוח זו, הנה עוד משהו ישן על הארי פוטר.

רשימה שנונה במיוחד של מאיר שלו שנדפסה בטורו הקבוע בעיתון ידיעות אחרונות  בשנת 2007, על העיתון החרדי 'יתד נאמן', שביקר את הספר כ'ספר ילדים דימיוני ותלוש מן המציאות'...



יום שישי, 23 במרץ 2012

גלגוליו של מכתב (ב): 'מכתב לאמא', וגם לאבא ולאלוהים

עטיפת חוברת התווים, ניו יורק 1907

רשימות נוספות בסדרה

מאת דוד אסף

ברשימה הקודמת עסקנו ב'מכתב מאמא', שירם המפורסם של נתן אלתרמן ושמואל פרשקו, ועתה נפנה אל המקור שממנו ינקו שניהם  השיר ביידיש, שבכלל היה 'מכתב לאמא'...

שיר זה נכתב בראשית המאה העשרים על רקע גלי ההגירה הגדולים ממזרח אירופה לאמריקה. אלתרמן הארץ-ישראלי לקח מן השיר את המסגרת הרעיונית  אם רחוקה, מתגעגעת ודואגת לבנה ומצפה לאות חיים ממנו  אך לא הותיר זכר מן המילים המקוריות; פרשקו הלחין מחדש את בתי השיר ומן המקור נטל רק את המנגינה של הפזמון החוזר.

א. המקור ביידיש: 'אַ בריוועלע דער מאַמען'

עטיפת חוברת התווים, ניו יורק 1921

השיר 'אַ בריוועלע דער מאַמע' (מכתב לאמא) נכתב במיטב מסורת ה'שׁוּנְד', אך היום היינו קוראים לשיר כזה 'טלנובלה'. עלילתו סנטימנטלית וסוחטת דמעות  עין לא נותרה יבשה. כותרת השיר  'מכתב לאמא'  מכוונת לאותו מכתב קטן, מכתבון (בריוועלע), שהאם הבודדה והאומללה מתחננת בפני בנה שישלח לה.

השיר מספר על בן יחיד, שהיגר ל'עולם החדש' והשאיר את אמו מאחור, בעיירה הענייה והנידחת שבמזרח אירופה. הוא גר עתה בניו-יורק וכבר שמונה שנים שאמו לא שמעה ממנו. לבו לב אבן. הוא אינו שולח לה מכתבים אף על פי שהצליח ויש לו אשה יפה ושני ילדים. והנה, כטוב לבו של הבן עליו, מגיע אליו מכתב המבשר כי אמו מתה ומשאלתה האחרונה היא לשמוע מבנה האהוב תפילת קדיש על נשמתה...

המחבר, המלחין וגם המבצע הראשון היה שלמה שמולביץ (Solomon Smulewitz). הוא נולד בפינסק שבבלארוס והיגר לארה"ב בשנת 1889. באמריקה שינה שמולביץ את שמו וקרא לעצמו סולומון סמול (Solomon Small), ומי יודע אולי גם הוא השאיר מאחור אמא זקנה...

כאן אפשר לקרוא מעט עליו.

שלמה שמולביץ - סולומון סמול (1943-1868)

שמולביץ כתב את השיר כנראה בשנת 1907, ועל כל פנים בשנה זו נדפסו לראשונה תווי השיר. משנת 1908 שרדה ההקלטה המוקדמת ביותר, שאותה ניתן לשמוע כאן בקולו של שמולביץ עצמו.

אלה המילים ביידיש (ואחריהן תרגום מילולי לעברית):


א
ילדי שלי, נחמתי, אתה נוסע מכאן
השתדל להיות בן טוב,
ממך מבקשת בדמעות ובפחד
אמך המסורה והאהובה.

נוסע אתה, ילדי, ילדי יחידי,
מעבר ליַמִּים רחוקים,
העיקר שתגיע לשם רענן ובריא,
ואל תשכח את אמך.

כן, בבריאות, ותגיע במזל
ושים לבך בכל שבוע מכתב לשלוח -
את לב אמך, ילדי, כה תְּשַׁמַח.

פזמון חוזר:
מכתב לאמא
אל נא תתעכב [לשלוח]
כְּתוֹב מהר,
ילדי האהוב,
הענק לה את הנחמה.
אמך תקרא את מכתבך
ותבריא -
מכאוביה יתרפאו 
וגם לבה המר,
נשמתה תתחדש.


ב
שנה שמינית אני לבד,
הילד נדד הרחק,
לבו של הילד קשה כאבן
אף לא מכתב אחד קיבלתי.

איך יכול ילדי שיהיה לו עדיין מצב רוח?
איך הוא מצליח בחיים?
ודאי הולך לו טוב מאוד...
ואינו רוצה לחשוב בכלל [עלי].

שלחתי לו מאה מכתבים,
והוא, אין לו שום מושג,
שמכאוביי כה עמוקים...

ג
בעיר ניו-יורק, בית עשיר מאוד,
[גרים בו] לבבות בלי רגש,
שם גר בנה, הוא חי ברחבות
עם משפחה מאושרת.

אשה יפה, ושני ילדים
שפניהם מאירים,
וכשהוא יושב ומתענג עליהם,
מגיע אליו מכתב:
אמך נפטרה! זה קרה,
בחייה התעלמת ממנה,
זו היתה משאלתה האחרונה:

'קדיש' אחר האמא,
אל נא תתעכב [לומר],
אמור מהר,
ילדי האהוב,
הענק לה את הנחמה.

האמא תשמע את הקדיש שלך,
בקברה, בחפץ לב,
אתה מרפא את מכאוביה
את לבה המר,
תענג את נשמתה.

מילות השיר ביידיש ותוויו זמינים באתר הנהדר Yiddish Sheet Music של אוניברסיטת בראון. התרגום המילולי לעברית הוא שלי (ותודה ליהושע מונדשיין שתיקן).

כמו 'מכתב מאמא' העברי, גם את 'מכתב לאמא' ביידיש שרו בעיקר גברים...

הנה כמה דוגמאות. ותחילה יעקב לרמן:



כאן זמר הנשמה הבריטי אל בואלי (Al Bowlly) בהקלטה ג'אזית שנעשתה בארה"ב בשנת 1936:



כאן הזמר היהודי-ההולנדי ליאו פולד שר את הגרסה באנגלית. ההקלטה היא משנות החמישים.



וכמובן דודו פישר:



וכאן, סוף סוף שרה אשה  יהודית ברו-פנחסיק:


חיים גולדברג, גלויה בסדרה 'אָלקס-לידער', הוצאת 'יהודיה', ורשה , 1918-1912

ב. מכתבים לאבא ולאלהים ומכתב מרוסיה

בעקבות ההצלחה האדירה של 'מכתב לאמא' חיבר והלחין שמולביץ בשנת 1911 שיר נוסף. הפעם הוא כיוון אותו לא לאמא אלא לאבא  'אַ בריוועלע דעם טאַטען'!

מאוספי ספריית הקונגרס האמריקני


לא הצלחתי לאתר ביצוע שלו, ולכן הנה הם התווים:

מאוספי ספריית אוניברסיטת בראון

הצלחת המכתבים כנראה סחררה את שמולביץ לגמרי, משום שאת המכתב הבא פרי עטו, שנכתב והולחן בשנת 1912, הוא כבר ייעד לא לאבא ולא לאמא, אלא... לאלהים בכבודו ובעצמו: 'אַ בריוועלע צו גאָט'!



כאן אפשר לשמוע את שמולביץ שר בקולו שלו את 'מכתב לאלהים' (השיר נמצא בתקליט 'לידער ון בוידעם  פּאַפּיראָסן', שיצא בשנת 2004).


שמולביץ  כותב מכתבים סדרתי שכמותו  לא סיים בכך את מיזם המכתבים הגדול, ובאותה שנה, 1912, חיבר והלחין מכתב נוסף. הפעם, 'מכתב מרוסיה'. במחשבה שנייה, גם רוסיה נתפסה תמיד כסוג של 'אמא'...


כאן אפשר לשמוע אותו שר את המכתב מרוסיה.

תודה גדולה לחוה מרחובות על עזרתה הרבה.

פרופסור אברהם נוברשטרן הפנה את תשומת לבי לכך ששמולביץ כינס את כל שיריו, ה'רציניים' והעממיים גם יחד, בספרו 'לידער', שראה אור בניו-יורק בשנת 1913. שירי המכתבים (לא כולל 'מכתב מרוסיה') נמצאים שם בעמ' 136-130.


יש מעט שינויי נוסחאות בין המילים הנדפסות בספר לבין המילים שנדפסו על גבי התקליטים, אבל אלה הם פכים קטנים. הספר זמין להורדה באתר הנפלא של Yiddish Book Center (את הספר יש לחפש על פי הכתיב: Lieder).

ג. 'מכתב לאמא': הסרט

באפריל 1938 הוקרן לראשונה על מסכי הקולנוע בפולין הסרט המוסיקלי דובר היידיש, 'אַ בריוועלע דער מאַמען' (בפולנית: List do matki). זו היתה אחת ההפקות האחרונות של סרטי יידיש שצולמו בפולין לפני השואה. הסרט, שהיה באורך מלא, הופק על ידי הבמאי היהודי-הפולני-האמריקני יוסף גרין. העלילה סוחטת הדמעות עסקה בהתפרקותה של משפחה יהודית בעיירה באוקראינה, קודם מלחמת העולם הראשונה, תוך רמז ברור לשיר הסנטימנטלי הכל כך מפורסם של שמולביץ.
הבמאי והשחקן יוסף גרין (1996-1900)

כרזת הסרט בפולין, 1938
האמא, דבוריש, מנסה לשרוד לאחר שבעלה עזב אותה והיגר לאמריקה, תוך שהיא מגדלת לבד ובמאמצים כבירים את שלושת ילדיה. לאחר זמן מזמין האבא את הבן הצעיר לבוא גם כן לאמריקה, ומתעלם מאשתו ומילדיו המבוגרים. לאחר המלחמה המשפחה מתרוששת לחלוטין והאם מחליטה להגר בעצמה לניו-יורק, שם היא פונה לעזרת ארגון היא"ס כדי להתחקות אחר עקבותיו של בנה הצעיר והאהוב שעתה הוא זמר מפורסם.

ב-14 בספטמבר 1939, שבועיים לאחר פלישת הגרמנים לפולין, התקיימה הפרמיירה של הסרט בניו-יורק והוא הפך להצלחה אדירה.

הנה הסרט, השיר 'שלנו' אכן מנוגן ומושר בו, הן באוברטורה שבפתיחת הסרט הן בתזמון 1:37:37 (ותודה לנחמן הורוויץ שהעיר על כך ב'תגובות'):


על הסרט ראו: נתן גרוס, תולדות הקולנוע היהודי בפולין, 1950-1910, מאגנס, תש"ן, עמ' 72-70.

תמונה מהסרט – מימין לשמאל: לוסי ג'רמן (האמא), אירווינג ברונר, יצחק טורקוב (גרודברג)