יום שני, 15 באפריל 2013

גלגולו של ניגון: משחקי ילדים ב'ארץ הצבר'

כרזת קק"ל, 1990 (עיצוב: מוטי מלמד)
____________________________________________________________________

גולשים יקרים,

אם הגעתם לכאן בוודאי תשמחו לדעת שפרק זה קיבל פנים חדשות בספרי שיר הוא לא רק מילים: פרקי מסע בזמר העברי (הוצאת עם עובד, תש"ף / 2019).

אתם מוזמנים לבקר בפרק השמונה עשר של הבלוג 'שיר הוא לא רק מילים' ושם תמצאו מידע נוסף על הספר ועל השיר.

____________________________________________________________________

לכבוד יום העצמאות ה-65 של מדינתנו

לכבוד יום העצמאות – כתבה לי יפעת גלבר  – למד נהוראי, בנה שבכיתה א', את שירו השמח של עוזי חיטמן, 'ארץ הצבר'. הילד חזר הביתה וביקש מאמו שתבאר לו את המילים הקשות: 'קיפקא וטיארה', 'גוגואים ודודס'. כשיפעת קראה את מילות השיר היא שמה לב שיש שם מושגים נוספים שכבר אינם מוכרים לילדי הפייסבוק ('גזוז חמוץ-מתוק', 'חצי מיל'), והציעה שאכין מהדורה מבוארת. 

אז הנה משהו על תולדות השיר ופירושיו, ואת הרשימה אני מקדיש לנהוראי ולבני גילו. אני יכול להבטיח להם שכאשר הם יהיו גדולים, גם להם יהיו געגועים משלהם ('מי האמין שפעם השתמשנו בסמרטפונים ושיחקנו במשחקי מחשב', הם יגידו זה לזה בנוסטלגיה, בעוד כחמישים שנה).

עוזי חיטמן המוכשר והאהוב (2004-1952), שגדל וחי רוב ימיו ברמת גן ונפטר כל כך צעיר, כתב והלחין את השיר 'ארץ הצבר' בשנת 1985 לתחרות ה'פסטיגל' של שירי הילדים. הוא ביצע אותו יחד עם חבריו לשלישיית 'כמו צועני' – יגאל בשן ויונתן מילר – והשיר זכה במקום השני בתחרות. ב-1986 החליפה השלישייה את שמה ל'הופה היי', ובשם זה החלו חבריה להופיע בסדרת נוער טלוויזיונית שהוקרנה בערוץ הראשון. הם נדדו עם התכנית ברחבי הארץ וזכו להצלחה רבה. ב-1988 התפרקה הלהקה המקורית, אך המותג 'הופה היי' עוד המשיך שנים ארוכות בהרכב חדש, ואת מקומם של חיטמן ומילר תפסו אבי דור ואהרן פררה.


השיר 'ארץ הצבר' שייך לסוגת שירי הגעגועים לארץ ישראל היפה והאבודה של פעם, אלא שבניגוד לשירים רבים כאלה, שנכתבו עבור מבוגרים שהיו פעם ילדים ועתה, ממרומי גילם, הם נזכרים בילדותם (למשל, שירו של עלי מוהר 'שיעור מולדת'); שירו של חיטמן נכתב עבור ילדים. הזמרים המבוגרים שרים לילדים על הארץ התמימה והמדומיינת, שאותה הם זוכרים ושאותה הם דורשים – במין התפנקות ילדותית – להחזיר להם 'כמו שהיא הייתה' (למרות שהם עצמם מודים שבכלל לא בטוח שהיא הייתה)...

הנה הם, החבר'ה ליצים:



ואלה הן המילים:

ארץ ושמיים, ירק ומדבר
ליד מגדל של מים, בין שבילי עפר
שם אני נולדתי, שם ליבי נשבר
ביום שבו לקחו לי את ארץ הצבר.

היתה או לא היתה,
אני עוד חי איתה,
תחזירו לי אותה -
כמו שהיא היתה.

היתה או לא היתה,
אני עוד חי איתה,
תחזירו לי אותה -
את ארץ הצבר.

כובע טמבל חאקי, פוני ותלתל,
גזוז חמוץ-מתוק, עמוד אחד חשמל,
סרט ופלאפל, בקושי חצי מיל,
חלב בתוך בקבוק כל בוקר כרגיל.

היתה או לא היתה...

קיפקא וטיארה מעל צמרות ברושים,
בן לוקח בת בערב יום שישי,
גוגואים ודודס, יו-יו, מחבואים,
היינו 'ילדודס' ולא סתם ילדים. 


היתה או לא היתה...



*
משוכת צברים בנחל תבור (צילום: דוד אסף)

אז מה היה לנו כאן?

ארץ הצבר
שיחי הצבר המצוי אכן מילאו את הארץ, בעיקר בכפרים ערביים, והם עדיין מצויים אם כי לא בכמויות שהיו פעם. הם נשתלו  כדי לסמן חלקות וגבולות וליצור מחסום קוצני בפני אורחים לא קרואים. על הדרך, היו להם גם פירות טעימים ומתוקים, וילדי ישראל פיתחו שיטות מגוונות לקטוף את הפרי בלי להסתכן בדקירת הקוצים הרבים. כידוע, שיח הצבר נתן לילידי הארץ את כינויים – 'צברים' או 'סָבְּרֶס' (מוזר, אבל דווקא כינוי זה קיבל צורת יידיש!) – שהתפרש בדרך כלל: קוצני ומחוספס בחוץ, רגיש ומתוק בפנים.

פאול קונרד הניך, 'החלוץ האלמוני ובת זוגו', חיתוך עץ, 1938 (מקור: המרכז לאמנות, מדע וטכנולוגיה בטכניון)

מגדל של מים
כמעט בכל יישוב כפרי, וגם בשכונות קצה בערים הגדולות, היו מגדלי מים. היו אלה למעשה מיכלי מים שהוצבו על עמודים גבוהים, ובאמצעותם סופקו המים לצנרת של תושבי המקום. המגדלים היו נקודות ציון בולטות בנוף, ושימשו גם עמדות שמירה ותצפית.

מגדל מים ושדה חרוש  כך נראתה 'ארץ הצבר'
דִבְקִית לתקליט בהוצאת 'כנור' (אנגליה), שם הצייר אינו ידוע (מקור: קדם - מכירות פומביות)

כובע טמבל חאקי
כובע טמבל היה הכובע הסטנדרטי של ילדי ישראל, עד שיום אחד – אי-שם בשנות השבעים – הוא נחשב למטופש. בבת אחת ירד הכובע מראשינו ונשאר רק על ראשי התיירים הלא-מעודכנים מאמריקה. החאקי היה כמובן הבד שסימל פשטות וצניעות וממנו נתפרו כובעים ומכנסיים. חברי תנועות הנוער לבשו חאקי, ורק חאקי (בניגוד לבגדי 'טֶרֶלין', שאותם לבשו אלה שהלכו ל'ריקודים סלוניים').

בסוף הקליפ של שלישיית 'כמו צועני' חובשים הזמרים את כובע הטמבל שבכותפות, וגם הם מחייכים במבוכה...

היה או לא היה?  עורך עונ"ש חובש כובע טמבל מחאקי כחול, 1971 

גזוז חמוץ-מתוק
הגזוז היה בעצם מי סודה שנמהלו בסירופ פרי ובצבעי מאכל עזים. הגזוז על טעמיו וצבעיו (כולל חמוץ-מתוק) נמכר ב'קיוסקים' שהיו בכל מקום.

ברז אחד לגזוז פטל, ברז שני לגזוז לימון, וברז שלישי לגזוז 'מעורב' (מקור: נוסטלגיה אונליין)

חצי מיל
המיל היה מטבע נחושת שאיתו יכלו לקנות המון דברים כשבגרוש היה חור (המטבעות עם החורים היו שווים 5, 10 ו-20 מיל). המיל, שהוכנס לשימוש בתקופת המנדט הבריטי (1927), היה החלק ה-1,000 של הלירה.

למעשה מעולם לא היה מטבע של 'חצי מיל', שכן הערך הנמוך ביותר של מטבע זה היה מיל אחד. זאת ועוד, המיל בוטל ועבר מן העולם בשנת 1952, באותה שנה שעוזי חיטמן נולד בה. חיטמן התכוון מן הסתם ל'פרוטה', שהחליפה את המיל.

תוספת
הקוראת נירה אורני מעידה שהיה גם היה מטבע של חצי מיל, שהיה קשור למפעל 'כופר היישוב' לפני קום המדינה. המטבע לא היה הילך חוקי, אבל נעשה בו שימוש כאילו היה כזה. כך או כך, גם את המטבע הזה לא יכול היה עוזי חיטמן לזכור...

שני מיל של פלשתינה-א"י (מקור: ויקיפדיה)

חלב בתוך בקבוק
פעם החלב חולק כאן על ידי מחלקי חלב ('חלבנים'), שהיו מניחים את בקבוק הזכוכית האטום ליד דלת הבית, לצד עיתון הבוקר. אף אחד לא ראה את זה כפינוק. כך זה היה – פרנסה של יהודים. בשנות השישים נעלמו החלבנים ובקבוקי הזכוכית, והוחלפו בשקיות פלסטיק שקונים במרכולים.

מקור: נוסטלגיה אונליין

קיפקא
אני מודה שזו המילה היחידה שבשיר שלא הכרתי מילדותי, בתל אביב של שנות השישים. אבל מחקר קטן לימד אותי שהכוונה היא למטוסי הנייר, שקופלו באמנות אוריגמי פרימיטבית למדי מדפי נייר מחברת, והוטסו בדרך כלל מעל ראשי הילדים בכיתה, כשהמורה לא שמה לב... מטוסים כאלה גם היו בכיתה שלי, אבל לא קראנו להם 'קיפקא'.

תוספת
קוראים רבים הסבו את תשומת לבי לכך שבמחוזותיהם (תל אביב ובנותיה) 'קיפקא' לא הייתה מטוס נייר אלא עפיפון נייר פשוט, שגם הוא הונף אל על עם חוט.
כתב לי יהודה וולוך:
הקיפקה הייתה עפיפון לדלפונים חומר הגלם היה דף שנתלש ממחברת, מקופל לאורך אחד האלכסונים שלו, כל משולש שנוצר קופל החוצה ושוב פנימה .שני המשולשים האחרונים שימשו לקשירת החוט המאזן וגם זנב מפואר צורף לו שאותו קרענו מדף אחר... הקיפקה נשלטה בעזרת חוט תפירה.  בשמי חוף הים בת"א נראו לא פעם עשרות קיפקות מתמרנות בזריזות כשמעליהן מעופפת ברישרוש אדנותי טייארה מגונדרת.

הקיפקא הוא כנראה אב הטיפוס של המזל"ט

טַיָארָה
בערבית 'טיארה' היא מטוס, אבל בסלנג הכוונה הייתה תמיד לעפיפון נייר או צלופן צבעוני שקשור בחוט ארוך. העפיפונים של פעם היו פשוטים, ולכל היותר הדביקו להם 'זנב'. העיקר שהם עפו ברוח...

הטייארה של בנג'מין פרנקלין

בן לוקח בת בערב יום שישי
 כשהדתיים (שפעם נקראו אדוקים) ישבו בערב שבת ליד שולחן השבת ושרו זמירות, החופשיים (שהיום נקראים חילוניים) התכנסו ברחוב ורקדו במעגלים. ריקוד פופולרי במיוחד היה 'בן לוקח בת, ובת לוקחת בן / הרבי אמר צריך להתחתן' (בכל זאת ערב שבת וצריך להתחשב ברצונו של הרבי). הבן או הבת היו מדלגים לבדם בתוך המעגל וכאשר הגיעו ל'צריך להתחתן' היו בוחרים לעצמם בן או בת זוג מבין העומדים סביבם. בקהילות מסוימות נוסח השיר היה 'הרבי אמר: אסור להתחתן' או 'אסור להתבייש', אבל אני משום מה זוכר דווקא את ה'צריך להתחתן'.

הגיע הזמן להתחתן! (איור: איתן קדמי)

גוגואים
גרעיני מישמיש מיובשים שנצברו במאותיהם בשקיות ניילון ושימשו למשחקים, בעיקר בהשלכה מטווחת היטב לגומה שנכרתה בחצר בית הספר או לשקערוריות במכסי הביוב שעל מדרכות השכונה. בהשפעת הערבית, הירושלמים קראו לגוגואים בשם 'עג'ואים', אבל עקרונות המשחק היו דומים בכל מקום.


דּוּדֶס
דודס היה משחק של הילדים הגדולים והמסוקסים. זה היה משחק קייץ שהתבסס על ה'בייסבול' האמריקני (רק שאף אחד לא ידע את זה). שתי הקבוצות היו מצויידות במחבטי עץ (שלא היו אלא קרשים) וכדור, שאותו היו צריכים לזרוק על פי כללים מסובכים, שלדעתי גם אלה ששיחקו לא ממש ידעו על בוריים. במקומות מסוימים נקרא המשחק גם 'תחנות' או 'הקפות'. אני עצמי אף פעם לא שיחקתי ב'דודס' והסתפקתי בגוגואים ובג'ולות.

איור: איתן קדמי

יו-יו
על משחק היו-יו, שהוא מן המשחקים העתיקים בעולם, כבר כתבתי משהו ברשימה על שירו של דן אלמגור, 'ויויו גם'.
איור: איתן קדמי

מחבואים
לצד 'תופסת', 'מחבואים' היה ועודנו משחק הילדים הפופולרי ביותר. ילד אחד עומד ופניו אל הקיר או העץ, עוצם את עיניו, סופר עד 10 או עד 100 (בדילוגים) ואז קורא בקול רם: 'כל מי שעומד מאחוריי, מלפניי ומצדדיי הוא העומד, 'חת-שתיים-שלוש'. משהסתיימה ההשבעה מתחיל המשחק: העומד אמור לחשוף ילד מתחבא, לרוץ אחריו ולנגוע בו כדי שהנגוע יהפוך ל'עומד' הבא; המתחבאים מצדם מנסים לגעת במקום שבו נשבע ה'עומד'. אם מישהו מן המסתתרים הקדים את 'העומד', 'העומד' חוזר לתפקידו והטקס מתחיל מחדש.

דואר ישראל, 2011

יְלדוּדֶס
'פניית חיבה ועליצות רווחת לילדים ואף למבוגרים' (דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה, מלון אחול-מניוקי לעברית מדוברת, ב, 1982, עמ' 165).


אז הייתה או לא הייתה? מה שבטוח, לעולם כבר לא יחזירו לנו אותה כפי שהייתה וצריך להסתדר עם מה שיש.

*

האיורים של איתן קדמי נלקחו מספרו של דייויד סלע, אמת או חובה: משחקי הילדוּת שאהבנו, כתר, 2005.



31 תגובות:

  1. בספרו של מרדכי קוסובר על מלים ערביות ביידיש הארצישראלית הוא מונה את המלה "סאברעס" ככינוי לילידי הארץ. עבודתו אמורה לשקף את היידיש של היישוב הישן או לכל היותר העליה הראשונה. האם סאברעס ככינוי הושאל קודם מהערבית אל היידיש ורק אחר כך עבר מהיידיש לעברית והיה לצבר שאנחנו מכירים?

    השבמחק
  2. שתי הערות לשוניות - (לשוגים המקוריים, לא למלבה"ד)
    א. צ"ל 'החלוץ ובת זוגו'. 'בת זוגתו' היא בתה של זוגתו.
    ב. משחקי 'בן לוקח בת' נערכו בערב שבת ולא בערב יום ששי. שוב השתלטה עלינו האנגלית. היממה שלהם מתחילה בחצות, והערב שאחרי ששי הוא לכן חלק מיום ששי ונקרא באנגלית FRIDAY NIGHT. היממה שלנו מתחילה עם שקיעת החמה והערב שאחרי ששי הוא חלק מהשבת ונקרא 'ערב שבת'. ערב ששי, בעברית, הוא הערב שבמוצאי יום חמישי.
    היכן גדוד מגיני השפה ? עברי, דבר עברית, לא אמריקנית במלים עבריות.

    השבמחק
    תשובות
    1. הצדק אתך ותיקנתי היכן שצריך (חוץ משורת השיר).

      מחק
    2. שלום גרימי,
      גם אני נהגתי לקבל חררה מדי שמעי את הצירוף 'בת זוגתו' (כשהכוונה היא לבת זוגו), אך אללי, נתקלתי זה לא כבר באתר האקדמיה במאמרון המתיר צירוף זה ומתייחס אליו כצירוף כשר. הנה קטע מועדבק מן המאמרון:
      ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
      לצירוף בת זוגתו מצאנו עדויות מן הספרות העברית בראשית המאה העשרים ומן העיתונות העברית משנות השישים, והוא הולך ורווח בדור האחרון. נראה שהצירוף נוצר מתוך גרָרה של מין הנקבה מהרכיב הראשון 'בת' אל הרכיב השני 'זוג'. גרָרה דומה מצויה בפי מקצת הדוברים בצירוף 'בן דוד' – "הנוטה" במין ובמספר לפי הרכיב הראשון: בן דוד, בת דודה, בני דודים, בנות דודות (בלי קשר מחייב למין ולמספר של הדודים). תופעה דומה יש בצורת הריבוי של צירופי סמיכות בלשון חכמים שבה ריבוי הנסמך גורר את ריבוי הסומך, כגון "ערבי פסחים" ו"בתי כנסיות". אם כן האומרים 'בת זוגתו', 'בת זוגתי' יש להם על מה שיסמוכו.
      ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
      וזוהי הכתובת שבה הוא מופיע:
      http://hebrew-academy.huji.ac.il/sheelot_teshuvot/MivharTeshuvot/Pages/15031101.aspx

      סוף דבר, נרצה או לא נרצה, עלינו לבלוע את גלולת 'בת זוגתו' ולידום.

      מחק
    3. מוצא חן בעיניי "מועדבק".

      מחק
  3. נ ה ד ר !
    דפנה

    השבמחק
  4. שלום דוד בדודס פספסת. ארבע תחנות (או הקפות כפי שהיו כאלה שקראו למשחק) דומה לבייסבול למעט העובדה שהחובט מבצע את החבטה בעצמו ללא מישהו שזורק אליו ובכלל זה משחק מהיר ולא משעמם. דודס לעומת זאת דומה בעיקרון ל4 תחנות אבל כל עיקרו של המשחק הוא שימוש בכפיס עץ שהחובט המיומן מכה בו מקפיץ אותו לאויר ואז תוך כדי היותו באויר הוא מתאמץ לחבוט בו למרחק (אני זוכר משחקים לוהטים אי אז בשנות ה70 שבהם המקל הקטן עף למרחק של עשרות מטר. דודס היה משחק חביב אבל נדמה לי שהעדפנו בסופו של דבר לשחק ב4 תחנות.

    השבמחק
    תשובות
    1. אצלנו , בירושלים , קראו למשחק בשם: אלאם, סאלאם, פאצ'קה.
      3מילים ל 3 חבטות כשיאחת מתחילה במקום בו נסתימה קודמתה.
      טופי

      מחק
  5. שלום אהוד,
    אצלנו (אי שם בשרון הרחוק) קראו למשחק עם כפיס העץ (למעשה מקל קצר באורך של כ-20 ס"מ (למיטב זכרוני) שחודד בשני קצותיו, כך שניתן באמצעות מקל ארוך יחסית שהוחזק בידי המשחק, להקיש על הקצה, לגרום ע"י כך להקפצתו באוויר, ואז לחבוט בו חבטה רבתי ולהעיפו למרחקים), למשחק זה קראו במקומותינו "מוּכָנים" (בהטעמת מלעיל דמלעיל).

    השבמחק
    תשובות
    1. הי צביקה תודה שהזכרת לי גם אצלנו בגבעתיים היינו אומרים "מוכנים" (במלעיל כמובן) אבל המשחק עצמו נקרא אצלנו דודס

      מחק
    2. בירושלים של שנות החמישים לכפיס העץ קראו "אלמבוליק" ולמשחק עצמו
      "אלאם, סאלאם, פצ'קה".

      מחק
  6. גרימי, הנה מה שאומרת על 'בת זוגתו' האקדמיה ללשון העברית:
    לצירוף בת זוגתו מצאנו עדויות מן הספרות העברית בראשית המאה העשרים ומן העיתונות העברית משנות השישים, והוא הולך ורווח בדור האחרון. נראה שהצירוף נוצר מתוך גרָרה של מין הנקבה מהרכיב הראשון 'בת' אל הרכיב השני 'זוג'. גרָרה דומה מצויה בפי מקצת הדוברים בצירוף 'בן דוד' – "הנוטה" במין ובמספר לפי הרכיב הראשון: בן דוד, בת דודה, בני דודים, בנות דודות (בלי קשר מחייב למין ולמספר של הדודים). תופעה דומה יש בצורת הריבוי של צירופי סמיכות בלשון חכמים שבה ריבוי הנסמך גורר את ריבוי הסומך, כגון "ערבי פסחים" ו"בתי כנסיות". אם כן האומרים 'בת זוגתו', 'בת זוגתי' יש להם על מה שיסמוכו.

    השבמחק
  7. איזה יופי! תודה בשם נהוראי ובשם כל הילדים שלנו ושאנחנו

    השבמחק
  8. למשחקי ה"חוץ", (משחקים שלא שוחקו בתוך הבית) היו שמות שונים בהתאם לאזור הגיאוגרפי שבו הם שוחקו. לדוגמא למשחק ה"דודס", בירושלים שם המשחק היה "אלם-בולי", דוגמא נוספת, משחק "חמש אבנים", בירושלים שמו היה "ז'קסים" ועוד כהנה וכהנה.

    השבמחק
  9. תיקון קטן.

    קיפקא היא לא מטוס נייר המועף בכיתה אלא עפיפון עשוי נייר המועלה בעזרת חוט.

    יודע מנסיון אישי

    מצורף קישור לשלבי הכנה (מצאתי ברשת)

    http://home.walla.co.il/?w=//1781312

    לגבי ההערה למשחקי חוץ, ל"דודס" קראו בגליל "טירו"

    גידי

    השבמחק
  10. "חצי מיל" היה והיה! המושג נובע ממעין מטבע שנקראה "חצי מיל כופר הישוב" (שאני זוכרת) וראה מה אומרת הויקיפדיה:
    כופר היישוב" היה מגבית לצורכי ביטחון היישוב שפעלה עד ימי קום המדינה.
    את רעיון המגבית יזם הוועד הלאומי ביום 24 ביולי 1938.‏[1]המגבית הוקמה בשל הצורך במימון ההוצאות הכבדות שהיו להנהגת היישוב וארגון ההגנה בימי מאורעות תרצ"ו - תרצ"ט. הקרן פעלה על ידי הטלת מסים על היהודים ביישוב היהודי בארץ ישראל ואיסוף תרומות. הכספים שנאספו שימשו לצרכים ביטחוניים, כגון גיוס מתנדבים לשורות ההגנה, הכשרת לוחמים, הקמת גדרות וביצורים ליישובים, סלילת צירי ביטחון וכיוצא בזה. המס העקיף הוטל על נסיעות בתחבורה ציבורית, סיגריות, כניסה לבתי תענוגים וכדומה. דרך נוספת למימון הקרן הייתה הטבעת מטבע פח בערך של חצי מיל. המטבע שימש את היישוב כהילך חוקי על אף שלא היה כזה.

    השבמחק
  11. הערה קטנה לגבי שיח הצבר, ה"סברעס" - הצבר הינו אחד מהדברים המזוהים ביותר עם הישראליות, וכשרוצים לומר על מישהו שהוא ישראלי אסלי, מכנים אותו צבר. מעניין לדעת שהצמח הזה במקורו אינו ישראלי כלל וכלל, אלא מוצאו מיבשת אמריקה, והוא נדד לארצות הים התיכון עם כיבושי הספרדים. עיינו בספר המוצלח "קיצור תולדות האנושות" (של יובל נח הררי) ותמצאו הרבה הרבה נחת.

    השבמחק
  12. לגבי החלב:
    לפני שחילקו חלב בבקבוקים שזו היתה התקדמות גדולה, אני זוכר כילד את החלבן שהיה מגיע באופניים שלשני הצדדים היו קשורים מיכלי חלב. עקרות הבית היו יוצאות אליו עם סירים והוא היה שופך לשם ישירות את החלב. על ההגיינה בתהליך זה אינני רוצה להרחיב את הדיבור אבל אני לא זוכר פעם אחת שחליתי מזה.

    השבמחק
    תשובות
    1. ואוסיף שעקרות הבית היו בטוחות שהחלבן מוסיף מים לחלב שבכדים.

      מחק
  13. תודה וכמה השלמות לשוניות:
    - המילה סברס (או הסיומת -ס) דווקא איננה ממקור יידי. במקרה זה, המילה היסודית היא בערבית (صُبَار - סובאר), והסיומת -ס היא כנראה מלאדינו.
    - גזוז - דוגמה לאחת ההשפעות הנדירות של הטורקית על לשוננו. במקרה זה זהו במקור צרוף מילים בצרפתית: eau gazeuse - מים מוגזים, מי סודה; וכמו מילים נוספות בצרפתית הוא אומץ על ידי הטורקית. העברית קיבלה את המילה מטורקית: gazöz - לימונדה תוססת.
    - מטבעות המיל ושני המיל הבריטיים אחראים לביטוי ידוע בלשון הילדים של פעם. בצד אחד שלהם אפשר לראות ציור של ענף ובצד השני את הכתובת Palestine באנגלית ובערבית לצד המילים העבריות פלשתינה (א"י). המטבע הזה הוא המקור לביטוי "עץ או פלי (=פלשתינה)": מה שאומרים כאשר מטילים מטבע ומבקשים לנחש על איזה צד הוא נחת.
    - על הטיארה והקיפקה, ועל מילים נוספות מאותה התקופה, אפשר לקרוא בהרחבה ברשימתו של ציון שושן הירושלמי: http://safa-ivrit.org/writers/shoshan/jerusalem-pre-state.php (סעיפים 4-5).

    השבמחק
  14. הביטוי "צבר" הוא המצאה ממשית, במקום וזמן מוגדרים, ולא התפתחות עממית כמו ביטויים רבים אחרים של הסלנג והשפה.

    את המילה בהקשרה לילידי הארץ המציא העיתונאי אורי קיסרי, ממש אתמול (יום לפני פרסום העונ"ש הזה) ב- 18.4.1931.

    כלומר הצבר הראשון חגג לא מזמן 80.

    היה זה במאמר בעיתון "דואר היום" תחת הכותרת "אנחנו עלי הצבר!" ובו קרא כנגד קיפוח... ילידי הארץ, אל מול ילדי העולים.

    השבמחק
  15. הטיארה לא הייתה סתם עפיפון צלופן קשור בחוט. אני גדלתי בתל-אביב הקטנה, במרכז העיר, בשנות הארבעים. אצלנו הטיארה הייתה בעלת מסגרת של קני סוף (מה שנקרא בּוּסִים) שיצרו משושה מוקף בוסים שהוא בעצם אוסף משולשים. כל משולש היה מנייר מצבע אחר והמהדרים הוסיפו זנב מנייר צבעוני. ואת כל המבנה המפואר הזה היו מעיפים בעזרת חוט חזק מכיוון שהיה כבד.

    השבמחק
  16. ברור שבשיר אם 'קיפקא' היא עפיפון, 'טיארה' לא יכול להיות עפיפון גם כן.

    השבמחק
    תשובות
    1. קיפקא-הוא עפיפון פשוט העשוי מדף מחברת מקופל. ואילו טיארה הוא עפיפון משוכלל יותר בעל שלד מעץ או קני סוף ועליו מתוח ניר צלופן או ניר צבעוני אחר

      מחק
  17. אצלינו,התל אביבים, הגוגואים שימשו גם לייצור משרוקית. שיפשנו את שני צדדיהם על המדרכה עד שהתגלה הגלעין. חמפרנו בו בעזרת מסמר, והרי לכם משרוקית.

    השבמחק
  18. יש לציין שבחיפה היו שמות אחרים לגוגואים ולמשחקים האחרים שהוזכרו בכתבה.

    השבמחק
  19. האם למישהו יש תמונה של עגלת החלבן ?

    השבמחק
  20. המילה קיפקא זכורה לי מילדותי לא כעפיפון או מטוס מעופף, אלא דוקא כנייר מקופל בצורה מסויימת הדומה לקיפול מטוס לפני פתיחת הכנפיים.
    השימוש בקיפקא נעשה בצורה זאת:
    אחיזת הקיפקא בזנב והורדה מהירה מאוד של היד היתה גורמת לקיפול אמצעי לצאת החוצה ולהשמיע קול חזק. ככל שהקול היה חזק יותר היתה הקיפקא שווה יותר.

    אילנה

    השבמחק
  21. איזה יופי.כף להיזכר.

    השבמחק
  22. א-פרופו "קיפקה", איך זה נשמט מזכרוננו השיר:

    הַמּוֹרֶה לְטֶבַע וְהַגְּבֶרֶת רִבְקָה

    מילים: לא ידוע
    לחן: אנטוניו פרננדז גומז (לונה לונרה)


    הַמּוֹרֶה לְטֶבַע וְהַגְּבֶרֶת רִבְקָה
    הֵם יָשְׁבוּ שָׁעָה וָרֶבַע עַל אוֹתָהּ הַקִּיפְקָה
    עַד שֶׁזֶּה נִמְאָס לָהֶם וְלֹא רָצוּ יוֹתֵר
    אָז הוּא הוֹשִׁיב אוֹתָהּ עַל מַשֶּׁהוּ אַחֵר

    המקור: זמרשת.

    השבמחק
    תשובות
    1. הבעיה היא שה'קיפקה' הזו היא גבעה קטנה ושטוחה - לא עפיפון ולא מטוס נייר...

      מחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית 'הגב בתור:', לחצו על 'שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי' אם לא הצלחתם להתגבר על הבעיה – רשמו את השם בתוך התגובה.
לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול ואז 'פרסם' – זהו.
מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.
תגובות לפוסטים ישנים מועברות לאישור ולפיכך ייתכן שיהוי בפרסומן.
תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.