יום ראשון, 4 באוגוסט 2013

ג'וליס וקסטינה כמרכז העולם: חידה כרטוגרפית

חיילי הבטליון ה-19 של הצבא הבריטי במחנה ג'וליס, 1940 (מקור: פליקר)

פרופסור סם רוסקין מסיאטל שבמדינת וושינגטון בארה"ב, שלח לי (בדואר, כמו בימים ההם) צילום של מפת מזרח הים התיכון:


והנה, בהגדלה, המפה של פלשתינה-א"י ובה כמה פרטים תמוהים:


לצד הערים הגדולות ירושלים, חיפה, תל אביב ועזה, בחר הכרטוגרף להבליט דווקא את ג'וליס (היום בסיס צה"ל שנקרא 'מחנה עמנואל') ואת קסטינה (מחנה גדול של חיל האוויר הבריטי, ששמו היה RAF Qastina, על שם הכפר הערבי ששכן בסמוך. היום שוכן בו בסיס חיל האוויר חצור). 

על מה ולמה? 

ידוע שבשני המקומות הללו היו מחנות של הצבא הבריטי, אך למה דווקא הם? המחנות הבריטיים ברפיח ובתל אל-כביר (מדרום לפורט סעיד), שלא לדבר על מחנה סרפנד (צריפין) הענקי ומחנה המעצר של שבויי המלחמה בלטרון – כל אלה אינם מצוינים על המפה.

ברור גם שהמפה שורטטה אחרי 1945, משום שרק באותה שנה הוקם מחנה קסטינה.

כתב רוסקין:
באחת הכיתות באוניברסיטת וושינגטון חילק אחד הפרופסורים לתלמידיו צילום של המפה הזו. כששאלתי אותו מהו מקור המפה, אמר שהיא נלקחה מתוך ספר שאבד והוא אינו מסוגל לזכור את שמו. 
Blaine F. Oates, ששרטט את המפה וחתם את שמו למטה משמאל, החליט משום מה שחצי האי סיני שייך לערב הסעודית ולא למצרים. מעניינת העובדה ששער השיש בקיריניקה שבלוב (שנבנה ב-1937, בתקופת השלטון האיטלקי, ופוצץ בהוראת קדאפי בשנות השבעים) הודפס באותיות דפוס גדולות (MARBLE ARCH).


שיירה של הצבא הבריטי עוברת מתחת לגשר השיש, 1942 (מקור: ויקיפדיה)

'התאוריה שלי', כתב רוסקין, 'היא שלצבא הבריטי בשנים 1943-1942 היו נהגי משאיות מחיל המשלוח של הודו, ומי ששלח את הנהגים לדרכם אמר להם: קחו ציוד צבאי מהמחנות לאורך התעלה (תל אל-כביר), תחצו את התעלה בקנטרה, ואז תמשיכו צפונה לג'וליס ולקסטינה. אם תלכו לאיבוד, המפה הזאת תעזור לכם'...

שאלתי את יהודה זיו לדעתו, וזה מה שהשיבני:
חשיבותה הגדולה של פלשתינה-א"י הייתה גם כגשר יבשתי בין מצרים לבין הנפט העיראקי. נתיב הרכב הראשי בין שני אלה עבר דרך ירושלים (לצורך זה אף נסלל בשעתו 'הכביש החדש' מן הקסטל היישר אל גשר מוצא – במקום עיקולי 'שבע האחיות' ב'כביש הישן', דרך 'ארזה' ומוצא עילית) ויריחו לעבר אֶ-שׁוּנִי במזרח בקעת הירדן (ארמון הקיץ של בני משפחת ההָאשֶׁמִים, שליטי ירדן), מול קיבוץ גשרהמכונה כך בעקבות גשרי המסילה והכביש הסמוכים (שנהרסו במבצע נועז במלחמת העצמאות!). קטע הכביש שבין יריחו לשוני נחנך כבר בימי הנציב העליון 'הראשון ליהודה', הרברט סמואל. משם, דרך אִרְבִּיד ומַפְרַק (בה נכלאו לימים שבויי מלחמת העצמאות – אנשי נהריים, שהובלו אליה ישירות דרך שוני ואירביד; וכן אנשי רובע היהודים בירושלים העתיקה ומגיני גוש-עציון, שבשל הקרבות על ירושלים הובלו אל יריחו בנתיב חתחתים עוקף (דרך עוביידיה, מנזר מר-סבא, הורקניה ונבי-מוסא), לעבר בגדד; או לאורך צינור הנפט של 'חברת הנפט העיראקית' (IPC) אל כִּרְכּוּךְ. 
 נתיב יבשתי חיוני זה הוא, ככל הנראה, שעשה את מחנות ג'וליס וקסטינה בארץ פלשת (דרום מישור החוף) תחנות חשובות – למנוחה, תדלוק והתכנסות לשיירות – על אם עורק עיראקי ראשי זה. 
הבעיה היא, שעיראק כלל אינה משורטטת על המפה הזו.

רעיונות נוספים?

חיילים בריטים במחנה ג'וליס, 1940 (מקור: פליקר)

בעלי התוספות

אבי נבון מקיבוץ להב כתב:
'חידת ג'וליס וקסטינה' אינה כה חידתית: הדבר אופייני לכל ספרי המסעות, ביוגרפיות למיניהן ויומנים אישיים, שהמפות בהן מפרטות את המסלול האישי שעבר הכותב. יש לזכור, ששני הכפרים (לא המחנות) היו על צמתי דרכים עוד לפני הבריטים (ראה מפת ה-PEF) ולבטח שימשו עדיין ציוני דרך באמצע שנות הארבעים המנדטוריות.  
נראה לי סביר, שהמפרט את הדרך החוצה את דרום ארץ ישראל יציין את קסטינה (שוב, לא בגלל בסיס חיל האוויר!) וגם את ג'וליס, ולא את סרפנד (צריפין), שאינה על ציר אורך אלא על ציר יפו-ירושלים.  
יש לשים לב, שבצפון מצריים מציינת המפה (מפית! תרשים סכמטי) ציר תנועה (כביש? רכבת?) מזרחה, עד תעלת סואץ, אך בלי המשך לסיני ולארץ ישראל. נראה שניתן לשחזר כאן מסע, שתחילתו בסביבות לוב (טריפוליטניה וקירנייקה, וכן נקודות רבות), לאורך חופי צפון מצריים, ועד לסואץ. הכותב כנראה המשיך דרך צפון סיני וחלף (או חנה, או לן, או פרק, או תדלק) בצומת עזה, בג'וליס, בקסטינה, והמשיך לירושלים (?). אין מספיק פרטים כדי לנחש את ההמשך.  
השגיאה בסימון סיני כטריטוריה סעודית היא בתחום הסביר, כאשר זוכרים שהכותב אינו מקומי, שסעודיה הייתה יישות צעירה יחסית, והמדבר היה פחות מוכר, אפילו מבחינת מפות ואטלסים. 
(תודה ליהודה זיו שתיווך)

10 תגובות:

  1. לעורך הבלוג,

    משעשע מאתגר ומלא השראה:

    א. ענין חצי האי סיני שניתן לערב הסעודית (הסודית) הוא רעיון לא רע בכלל. שהרי רק לפני מספר ימים התבטא ראש המוסד לשעבר, שעל ישראל לחזק את קשריה עם ערב הסעודית וממלכת ירדן, טרם היא נגשת לשולחן המו"מ עם אלו הקוראים לעצמם "פלסטינים". גם הורינו שיחיו שנולדו בארץ קבלו תעודות מנדטוריות עליהם הוטבעה המילה "Palestine".

    ב. ההתבטאות של יהודה זיו, על הנציב הבריטי העליון, 'הראשון ליהודה' פשוט במקומה, מה עוד שהיא חיננית, ומבעד לעדשתה ניכרת ראיה בהירה של התמונה במרחב התיכון.

    ג. רוב המחנות המסומנים נמצאים על דרך החוף, וקשה לטעות בהם, משום שמשך כל הנסיעה רואים את הים, אבל במקרה שנוסעים לירושלים (כלומר עוזבים את שפלת החוף, ומראה הים) הרי שנתנה נקודת ציון נוספת כדי שלא יאבדו ב'דרך המלך' היא דרך ההר.

    תודה על שיתוף הקוראים בהגיגים.

    השבמחק
  2. המפה קשורה ללא ספק להיסטוריה של קמפיין צפון אפריקה של הצבא הבריטי. הדרך היחידה שמסומנת בה היא הדרך לאורך החוף הצפוני, ורבים מהאתרים בה קשורים למסע המערכה הזה. מן הסתם היא צוירה לאחר 1945, והכותב הכניס שם את בסיס חה"א המלכותי החשוב מאז.

    הטעות המטומטמת של ערב הסעודית היא הרבה יותר גדולה.
    לדעתי הטעויות נובעות משום שלא היה לו עורך קפדן כמו פרופ' דוד אסף :)

    השבמחק
  3. כנראה שהמפה נלקחה מספר על תולדות מלחמה או תולדות המנדט וכדומה, ובספר נזכרו רק מחנות קסטינה וגוליס ולכן הוא הזכיר רק את שניהם, וכנהוג בספרים המביאים מפה הנוגעת רק לידיעת ובירור המקומות הנזכרים שם.

    השבמחק
  4. בעניין שערי הניצחון, אפשר להוסיף לשער השיש בלוב עוד שני שערים שהוקמו לכבוד הבריטים:
    - שער שהוקם בתל אביב בשנת 1918 לכבוד גנרל אלנבי: https://www.facebook.com/photo.php?fbid=536779409708608&set=a.327023004017584.91007.228968990489653&type=1&ref=nf
    - שער שהוקם בתל אביב בשנת 1925 לכבוד לורד בלפור: https://www.facebook.com/photo.php?fbid=10151775090089316&set=a.397759079315.171560.280542409315&type=1&relevant_count=1&ref=nf

    השבמחק
  5. מיקי כהן
    מספר שאדמות הכפר הערבי ג'וליס, שננטש על ידי יושביו, מול המחנה הצבאי ליד הכביש לנגבה, נמסרו בשנת 1957 לעיבוד חקלאי לבני המושבות הוותיקות בדרום, רחובות, גדרה, עקרון ונס ציונה. גם אבי ז"ל קבל שם חלקת אדמה שנשקה לגבעה 105 אחת משורת הגבעות שחלשה על הדרכים דרומה ולנגבה. בשנים הראשונות בעת הכנת הקרקע לעיבוד חקלאי מצאנו שם הרבה שאריות של תחמושת ונפלים, עדות לקרבות שהיו באזור במלחמת העצמאות. בראש הגבעה 105 יש לוח זיכרון לחללי גבעתי שלחמו על הגבעה הזאת במסגרת מבצע יואב באוקטובר 1948, מבצע פתיחת הדרך לנגב.
    בהמשך לכיוון נגבה נמצא אחד מאתרי הזיכרון היפים ביותר והמקוריים ביותר אתר תום ותומר בני קיבוץ נגבה שנהרגו באסון המסוקים. האתר משמר את הצמחייה המקומית המקורית של ארץ ישראל ומספר סיפור יחידות הנחל שלוחמיהן נהרגו באסון. ליד האתר עמוד מתח גבוה של חברת חשמל עליו מצוירות יונים צחורות כמספר חללי האסון על רקע השמים הכחולים. את העמוד עיטר רפי פלד שהיה אז מנכ"ל חברת החשמל.

    השבמחק
  6. בהקשרה של התקופה, המפה אינה כל כך יוצאת דופן. קסטינה היה מחנה ענק, והתחנה הראשונה של כוחות בריטיים בארץ-ישראל. הכוחות האוסטרלים והניוזילנדים (ANZAC) התחילו את דרכם בקסטינה ובה התאמנו, קצת כמו צאלים היום (והניחוש הלא-מבוסס שלי קושר את המפה דווקא עם כוחות אלה). קסטינה מוזכרת כמעט בכל ספר על חלקם של הכוחות האלה במלחמת העולם - למשל, The Battle of Brisbane מאת Robert Macklin או בביוגרפיה הזו, המזכירה את ג'וליס וקסטינה ואת ההעברה של הכוחות האוסטרלים ממצריים לארץ ישראל על ידי קולונל אלן (קודודה) - הכוחות לג'וליס, והמפקדה לקסטינה Kokoda Commander:
    The Life of Major-general "Tubby" Allen

    השבמחק
  7. הנה הציטוט בגוגל-בוקס
    http://books.google.co.il/books?id=m8lyAAAAMAAJ&q=QASTINA+ANZAC&dq=QASTINA+ANZAC&hl=en&sa=X&ei=FcsFUubxBozKswa144GgAw&redir_esc=y

    השבמחק
  8. בתמונה של חיילי הבטליון ה 19 הבריטי, נראה שהחיילים הם אוסטרלים, לפי הכובעים.

    השבמחק
  9. נדמה לי שישנה עוד טעות במפה: המדינה שנמצאת צפונית ליוון וטורקיה היא בולגריה. במפה כתוב רומניה.

    השבמחק
  10. הערה חיילית: בצילום חיילי הבטליון ה-19, כל החיילים היושבים בשורה הראשונה "עדויים" בחגור קרב של הימים ההם ("פאוצ'ים"), דהיינו נושאים תחמושת, אבל לאיש מהם אין נשק בהישג יד. "חיילים דמיקולו".

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.