יום שני, 29 באפריל 2013

ברוך הבא: ל"ג בעומר בבתי ראנד



כתב וצילם ברוך גיאן


לא רחוק משוק מחנה יהודה נסתרת לה שכונה קטנטנה, שמורה להפליא, ושמה 'בתי ראנד', על שם מייסדה, מנדל ראנד, חסיד צאנז גליצאי שעלה ארצה בשנת 1901. השכונה היא אחת מרצף של 'שכונות כולל' (או 'הקדש') הסמוכות זו לזו (כנסת ישראל, בתי מונקאטש, בתי מינסק, בתי ברוידא ועוד). המראה הייחודי של בתי ראנד, בתוספת אופיים הנוח והמתון של תושביה החרדים, מושך למקום מבקרים רבים (אגב, קטעים מהסרט 'אושפיזין' של שולי ראנד  אין קשר משפחתי ככל הידוע לנו  צולמו שם). השכונה, שהוקמה בשנת 1909, יועדה לתלמידי חכמים עניים בני היישוב הישן בני העדות החסידיות (בתי ברוידא הסמוכה הוקמה בצורה דומה, אבל יועדה ל'מתנגדים'), שיכלו להתגורר בדירות הקטנות במשך שלוש שנים, ואחר כך לצאת ולאפשר זאת גם למשפחות אחרות. אבל כמו שקרה גם במקומות אחרים, מי שנכנס לרוב כבר לא יצא... גם היום, רוב הדיירים גרים במקום חינם אין כסף אך אינם יכולים להוריש את דירותיהם.

מדורת ל"ג בעומר של בתי ראנד התפרסמה במשך עשרות שנים, וידוע שיצחק בן צבי, נשיא מדינת ישראל השני, ורעייתו רחל ינאית נהגו לבקר שם בכל שנה. במוצאי השבת, ערב ל"ג בעומר, יצאתי גם אני  כמנהגי בעשרים השנים האחרונות  לצפות במדורה המסורתית בחצר השכונה.



בשעה עשר וחצי בערב נכנסתי לבית הכנסת החסידי שבמבנה הגבוה של החצר. אט אט החלו להתאסף אנשי השכונה ואורחים. הגבאי החל במכירת הדלקת נרות ל"ג בעומר, ביידיש עסיסית, ואולי זה המקום לציין שמנהג זה מוכר רק כאן. הגבאי סיפר לי שכך נהוג כאן, ללא שום שינוי, כבר יותר ממאה שנה. היה מי שהוסיף שגם במזרח אירופה היו מקומות שבהם ציינו את ל"ג בעומר בהדלקת נרות שמן בבית הכנסת. ממש כמו כאן.






לאורך בית הכנסת נמתחו שני כבלים ועליהם הונחו נרות שמן שהודלקו, כל כוסית בנפרד.






בשעה 23:30 לערך יצא מדליק המדורה עם מוט ארוך וחומר בעירה והצית את האש. זו לא הייתה המדורה הרגילה שאנו מכירים  מדורת עצים בשדה פתוח  כאן הייתה זו חבית מלאה בבגדים ישנים ודחוסים, שעליהם שפכו מדי פעם חומר בעירה. זה היה מחזה מלהיב: מדורה במרכז חצר מרוצפת  אמנם האחראים דאגו להניח מתחת לחבית לוחות מתכת, כדי שהריצוף העתיק לא ייפגע  עשרות נשים וילדים מביטים מן המרפסות והמדרגות וגברים סובבים במעגל, צמודי ידיים,  ושרים ניגוני ל"ג בעומר. 














אחרי חצות הסתיים האירוע. הגברים עלו בשירה לבית הכנסת להיטיב את לבם בסעודת לילה. יש להניח שגם בל"ג בעומר הבא אבוא שוב לבתי ראנד. 






יום ראשון, 28 באפריל 2013

על קצה הלשון: הרס הציונות בעשרה ימים

קוֹצוֹ שֶׁל יוּד הוּא הֲרָגָנִי (יל"ג, קוצו של יו"ד).

דובי גולדפלם עיין בשבת בבוקר בעלוני פרשת השבוע שמחולקים בבית הכנסת הירושלמי שלו. כשדפדף בעלון 'שבתון  לכל משפחה יהודית' עינו נפלה על מודעת הפרסום של חברת הנסיעות 'בריזה' ומעיו חמרמרו.

החברה מציעה סיור איכותי ומיוחד במינו לשומרי מסורת, אפשר לומר סיור אקסטרים. נסיעה של עשרה ימים לאוקראינה, והיעד קצת יומרני: הרס הציונות.

הציונות עמדה כבר במבחנים קשים יותר. אבל זה מה שקורה (כנראה)  כתב לי דובי  כשמעבירים טקסט בטלפון וערש נשמע כמו הרס. אני רק שואל את עצמי, מה היה קורה אילו היה נדפס ארס או אפילו ערס...





יום שישי, 26 באפריל 2013

גלגולו של ניגון: ''בּוֹאִי כַּלָּה' – לא רוֹצָה ולא רוֹצָה!


א. 'הוא' ו'היא'

במוצאי שבת הקרוב יציינו המדקדקים בספירת העומר ל"ג ימים וסוף סוף תותר רצועת האבלוּת. שומרים באתרי בנייה, שנכנסו כבר מזמן לכוננות מוגברת מפני גונבי הקרשים המיומנים, יוכלו לשוב ולנמנם במשמרתם; וחתנים וכלות טריים, שכבר סופרים שעות עד שיוכלו סוף סוף לבוא בברית הנישואין, יוכלו להתחיל ולספור את השעות שאחרי. וכשהמדורות יבערו ברחבי הארץ וישמחו את לב ילדינו ינדדו רבנים מאולם שמחות אחד לשני  ויסדרו חופה וקידושין כדת משה וישראל, יען כי חג נישואין הוא לבית ישראל. לכבודם נעיין בתולדותיו של שיר מענייני דיומא.

'בואי כלה', שירה של לאה גולדברג, הולחן על ידי אחינועם ניני וגיל דור והוקלט על ידם לראשונה בשנת 1993. מני אז ועד היום שיר אהוב זה מושמע בטקסי נישואין רבים, ובדין: הוא יפה, הוא קליט ובעיקר הוא רומנטי.

למען הדיוק, שמו של השיר אינו 'בואי כלה' אלא 'האוהבים על שפת הים'. במקורו השיר מתחלק לשניים, החלק הראשון נקרא 'הוא' והשני  'היא' (וכפי שיתברר בהמשך, זה חשוב!). השם הפופולרי 'בואי כלה' ניתן לשיר בשל השורה החוזרת שלו בסוף כל בית.

הנה אחינועם ניני ב'הוא', מתוך התקליט 'אוסף ראשון':



למעשה, חלק זה של השיר הולחן שש שנים קודם לכן על ידי מיקי גבריאלוב, ובשנת 1987 נכלל ב'על גבול האור', תקליטם המשותף של אריק איינשטיין ומיקי גבריאלוב. גם כאן מדובר רק על החלק הראשון  'הוא':


 


כתב לי עידו וינטר:
לפני זמן מה גיליתי משהו מעניין, ודי עצוב, על 'בואי כלה', שמוכר כשיר אהבה רומנטי. החתן עורג לאהובתו ('קִרְבָתֵךְ וְקִרְבַת הַיָּם / גָּזְלוּ אֶת שְׁנָתִי') וקורא לה 'בואי כלה', ואז מובן  לפחות, לכל מי שמקשיב לשיר הזה כאשר הכלה מובלת מעדנות לחופתה   שהיא אכן נענית להפצרתו, באה אליו והם חיים באושר עד היום הזה. בכל מקרה, כאשר משמיעים את השיר בטקס החתונה היא תמיד באה אליו...  
והנה הזדמן לי לקרוא את השיר במקורו   בשמו המקורי 'האוהבים על שפת הַיָּם'  והופתעי לגלות שהוא נגמר בצורה שונה לגמר. הכלה מסרבת לבוא!
צִוִּיתָ עַל הַיָּם לְהֵאָנֵח, 
בְּקוֹל אַהֲבָה וּתְחִנָּה   
אֲבָל אֲנִי לֹא אָבוֹא, לֹא אָבוֹא, לֹא אָבוֹא!  
כמה מאכזב, כמה לא רומנטי! וכמה חשוב לבדוק ציטוטים במקורם ובהקשרם...

לאה גולדברג, מוקדם ומאוחר, ספרית פועלים, 2006, עמ' 250-249

חשוב לומר, שאחינועם ניני וגילי דור הלחינו גם את החלק השני של 'האוהבים על שפת הים' – 'היא'. אבל שיר זה הרבה פחות מוכר, ואותו כמובן לא שרים באף חתונה...

הנה אחינועם ניני שרה את 'היא':



לאה גולדברג (מקור: הספרייה הלאומית)


ב. על תולדות השיר 'האוהבים על שפת הים' 

מאת גדעון טיקוצקי

צמד השירים נדפס לראשונה בעיתון על המשמר, בערב ראש השנה תשט"ז (16 בספטמבר 1955, עמ' 8). 




נוסחו של 'הוא' בעיתון שונה משמעותית מן הנוסח המוכר, וכבר עמד על כך המשורר, חתן פרס ישראל, טוביה ריבנר, חוקרה המובהק של יצירת לאה גולדברג (בנספח חילופי הנוסח, שהתקין עם אורה קוּריס, בסוף מהדורת כל שירי לאה גולדברג, שנדפסה בשנת 1973 ובמהדורות שמאז ואילך).

כלומר, בבואה לערוך את ספר שיריה 'מֻקְדָּם וּמְאֻחָר' (1959), שבו כונס השיר לראשונה, הכניסה גולדברג ב'הוא' שינויים מפליגים ביחס לנוסח העיתון, וכך נוצר הנוסח שהכול מכירים הודות להלחנותיו. בין השאר נוספה בנוסח הערוך, המאוחר, השורה 'בואי כלה' הממסגרת כל אחד משלושת הבתים, שבזכות הלחן של אחינועם ניני וגיל דור הפכה לכל כך ממגנטת ונתנה לשיר את שמו העממי.

התופעה שעידו וינטר מצביע עליה מעניינת  ושכיחה (ולא רק במקרה של לאה גולדברג). כמה יודעים שלשיר 'סליחות' נלוו במקור שלושה שירים נוספים תחת אותה כותרת-גג? או שלשיר 'בְּאֶרֶץ אַהֲבָתִי הַשָּׁקֵד פּוֹרֵחַ' ('משירי ארץ אהבתי', שיר ב) יש בית אחרון, ומוני אמריליו בחר שלא להלחינו, אולי בגלל נימתו המלנכולית, המכזיבה עולמית את הציפייה שכל השיר תלוי ועומד לאורה?

אַךְ מִי עֵינֵי-נֶשֶׁר לוֹ וְיִרְאֶנּוּ,
מִי לֵב-חָכָם לוֹ וְיַכִּירֶנּוּ,
מִי לֹא יִטְעֶה,
מִי לֹא יִשְׁגֶּה,
מִי וָמִי יִפְתַּח לוֹ הַדֶּלֶת? [עד כאן 
 הולחן]


אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר,
עַל פְּנֵי בֵּיתִי הָאוֹרֵחַ עוֹבֵר.
וְהַבֹּקֶר אוֹר
וּבֶחָצֵר
אֶבֶן בּוֹדְדָה מִתְגּוֹלֶלֶת.

המחזור 'משירי ארץ אהבתי' נדפס לראשונה בשנת 1951, ו'האוהבים על שפת הים' 
– כעבור ארבע שנים. והנה, בשני מחזורי השירים ישנה ציפייה נכזבת לאורח או לאהוב, ושימוש כפשוטו, או על דרך ההיפוך, בלשון מגילת שיר השירים (רעיונית ומילולית): 'אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר. קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק, פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי, רַעְיָתִי, יוֹנָתִי, תַמָּתִי, שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל, קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה' (שיר השירים, ה 2), וכן 'אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה, אִתִּי מִלְּבָנוֹן תָּבוֹאִי' (שם, ד 8).


כמובן שלאה גולדברג לא יצרה בעצמה את הצירוף 'בואי כלה', אלא אימצה אותו מ'לכה דודי', פיוטו הנודע של שלמה הלוי אלקבץ מצפת, בן המאה ה-16: 'בּוֹאִי כַלָּה, בּוֹאִי כַלָּה / בּוֹאִי כַלָּה, שַׁבָּת מַלְכְּתָא' (אלקבץ כשלעצמו נסמך על פסוקי שיר השירים). אך בשונה מהכ"ף הרפויה בפיוט של אלקבץ ('בּוֹאִי כַלָּה') גולדברג העדיפה להדגישה ('בּוֹאִי כַּלָּה')  מה שבוודאי מקל על משמחי החתונות, ששרים בהתלהבות את השיר של גולדברג. אלמלא כן היו חושבים רבים שמדובר ב'בואי חלה'...

כיוון שהזכרתי בדברַי את טוביה ריבנר, איש קיבוץ מרחביה, שעשה רבות להנצחת יצירתה של לאה גולדברג, איני יכול שלא לציין את ספר שיריו שראה אור בימים אלה בהוצאת קשב לשירה, בעריכת רפי וייכרט, 'אחרונים, 2012-2011'. זהו ספר משובח ויפה להפליא של משורר בן 89 העומד במלוא כוחו השירי. אפשר להאזין כאן לראיון מלבב בן כשעה שערכה איתו ציפי גון-גרוס בתוכניתה 'ספרים, רבותי, ספרים' וששודר בחול המועד פסח (29 במרס 2013). כשנפגשתי עם טוביה לפני החג איחלתי לו, שכשם שלאה גולדברג חתמה את 'מוקדם ומאוחר' במדור שירים ששמו רב-המשמעי 'מילים אחרונות', ואף על פי כן הצליחה לפרסם כעבור כמה שנים ספר שירה נוסף, כך גם ה'אחרונים' שלו לא יהיו באמת אחרונים...





יום רביעי, 24 באפריל 2013

קיצור תולדות השניצל

השניצלים של Figlmüller

מאת רמי נוידרפר


השניצל, כך נדמה, נמצא איתנו מאז ומעולם. 'מילון בן יהודה שטראסה', מילונם של היקים בארץ ישראל שראה אור לאחרונה (ידיעות אחרונות וספרי חמד, 2012), ניכס ליוצאי הארצות דוברות הגרמנית את היצירה הקולינרית המפוארת הזו, כ'אחת התרומות המכובדות של העדה היקית למטבח הישראלי'.



ככל הנראה, הצדק אתם (למרות שבראש העין אנו מוצאים את 'שניצל שבזי', שסיסמתו החתרנית והאנטי-יקית בעליל, היא 'אין כמוני, שניצל תֵּמוֹני'). אבל בכל מקרה, השניצל 'תוצרת הארץ' איבד מזמן את זהותו הגרמנית, והפך לאחד המאכלים הישראליים ביותר. אין הורים שלא הכינו שניצל לילדיהם, אין משפחה שלא יימצא בה מתכון ייחודי משלה לשניצל (עם פירה או בלעדיו). לא נופתע אם משפחות התפרקו על רקע ויכוח עקרוני בשאלה כמה פעמים מטבילים את חזה העוף בביצים הטרופות ובפירורי הלחם... 

לא רק בתל אביב אפשר לאכול את השניצלים הטובים ביותר, אלא גם בכל אתרי התרמילאים הישראליים. במזרח הרחוק, בהודו ובדרום אמריקה צצות להן מסעדות ישראליות ובהן מגישים גם שניצל (אני יכול להמליץ במיוחד על השניצלים של מסעדת 'חלום כחול' ועל 'הרצל', שתיהן ב'סימטת המציקים' בעיר קוסקו, בירת חבל האנדים בפרו). 

במסעדת 'הדודות מקוסקו' שבפרו מגישים גם פלאפל וגם שניצל

כל כך הרבה אפשרויות שניצל מוצעים אצלנו  משניצל דג עבור בשניצל תרד וכלה בשניצל תירס  ומעניין שמוצרים רבים מתהדרים בתואר 'שניצל אמיתי', ללמדך עד כמה רבה ההפקרות בשוק השניצלים, שבו מזייפים שניצלים...



האם השניצל הוא המאכל הלאומי של ישראל? 

דן אלמגור, שחיבר בשנת 1958 את 'ולנו יש פלאפל' (לחן: משה וילנסקי) עבור להקת 'אַיָלוֹן', היה נחרץ בתשובתו השלילית. לדעתו השניצל שייך לווינאים ('לאוסטרים בְּוִינָה שניצל טעים'), ולנו יש פלאפל... 

הנה ברוך נדב, סולן הלהקה, שר את הבית הראשון:




הצ'ופצ'יק של הקומקום: משירי דן אלמגור, כנרת, 2012, עמ' 60

אבל יד על הלב: מה אכלתם בשנה האחרונה יותר? פלאפל או שניצל?

בצוק העיתים, וככל כשהאמהות הצטרפו יותר ויותר לאבות ויצאו מן הבית לעבודת יומם, החלו לצוץ מוצרי השניצל התעשייתי המוכן, שאותם יכולים הילדים לחמם בעצמם ולאכול ישר מן התנור או המיקרוגל. מגוון עצום של שניצלים בסגנונות שונים, שברובם עשויים מתערובת של חלקי בשר מעובד ומפוקפק וחלבונים צמחיים, כולל שניצלי 'בריאות' העשויים מסויה (ככל הנראה המצאה ישראלית), וטעמם – השם ישמור!

כאוהב שניצל מושבע (שניצל אמיתי ובשום אופן לא 'אמיתי', מעוף או מעגל, לא דק מדי, עם חרדל וחצי לימון), כנצר ליוצאי גרמניה וכישראלי גאה, יצאתי למסע בעקבות השניצל בהיסטוריה הארץ ישראלית. שאלתי את עצמי: מתי באמת הגיע השניצל לארצנו, מי אכל אותו ואיפה, וכיצד השפיעו המלחמות והצרות, הגזרות והאסונות, הקיצוצים והקיצובים על כתיתה זו?

לפני שנתחיל במסענו, כמה מילים על ההגדרה ועל מקורה של המילה. אם לא נתייחס למוטציות הצמחוניות שלו, הרי 'שניצל' בהגדרה הוא נתח בשר, במקור בשר עגל (אבל יכול להיות גם בשר עוף, הודו ואצל העבריינים גם 'דבר אחר'), ששוּטח באמצעות פטיש, נטבל בביצה ובפירורי לחם, וטוּגן בשמן. המקור הלשוני הוא כנראה במילה הגרמנית Schnitz – 'חיתוך' או נתח. מאכל דומה בשם 'קוטלטה מילנזה', נודע באיטליה עוד במאה ה-12, ולפיכך הסיפור הנאה, לפיו המרשל יוזף רדצקי (זה מהמארש המפורסם, שהיה השליט האוסטרי של צפון איטליה), לימד את טבחו להכין את המתכון לבקשתו של הקייזר, הוא, ככל הנראה, רק סיפור.

השניצל זכה לפופולריות מיוחדת באוסטריה והמונח 'שניצל וינאי' (Wiener Schnitzel) ידוע כבר מ-1845.על פי חוקי המדינה, השניצל הווינאי חייב להיות עשוי מבשר עגל בלבד, וכל מוצר אחר יכול להיקרא לכל היותר 'שניצל בסגנון וינה'. מסעדתFiglmüller  הווינאית, למשל, מכריזה על עצמה כי 'זה למעלה ממאה שנה משמשת מסעדתנו כמולדת השניצל'. השניצל של פיגלמילר מגיע לממדים מפלצתיים כי הוא נכתת עד דק. ראו הוזהרתם!

זו פיצה? לא! זה שניצל וינאי

מתי הופיע השניצל לראשונה בארץ ישראל? באמצעות האתר 'עיתונות יהודית היסטורית' גיליתי כי השניצל אכן עלה ארצה בעקבות רדיפת יהודי גרמניה והוא מופיע לראשונה על דפי העיתונות העברית  ב-20 בדצמבר 1934.

העיתון 'דואר היום', בכתבה של פלוני ושמו (הספרותי?) א. יחף, מספיד את סגירתו של מועדון 'הקלוב הכחול' ברחוב אליעזר בן יהודה 4 בתל אביב. במקומו, מספר הכתב, עתידה להפתח מסעדה בשם 'שבת אחים' ובה ניתן יהיה להשיג מנה טובה של 'קיבאב', מנה טובה של 'שניצל' ויינות משובחים:


דואר היום, 20 בדצמבר 1934

רחוב בן יהודה, זאת יש לדעת, היה מעוז עליית היקים בתל אביב משנת 1933 ואילך, ולכן נודע בכינויו המבודח: 'רחוב בן יהודה שטראסה'. ברחוב זה ייסדו עולי גרמניה הדתיים את בית הכנסת שלהם 'איחוד שיבת ציון' (כל מילה יש לבטא במלעיל), ובו הוקמה גם מסעדת 'שבת אחים'.

קצת יותר משנה לאחר מכן, בגליון 'דבר' מיום 7 בפברואר 1936, התפרסמה מודעה של המסעדה 'קרלטון  קפה ורסטורַן', השוכנת בשדרות רוטשילד 9 בתל אביב.

מסעדת קרלטון, אף זאת יש לדעת, הייתה המפוארת ביותר בעיר. המלצרים בה לבשו מקטורנים שחורים בחורף ומקטורנים לבנים בקיץ ותמיד עם עניבות פרפר שחורות. השולחנות כוסו במפות צחורות ומגוהצות, שהוצמדו לשולחן באטבים. בקהל הסועדים נצפו רופאים ועורכי דין, סוחרים אמידים, שופטים, עיתונאים ופקידים בריטיים שירדו מירושלים. 




מי יודע, אולי 'הטבח המפורסם'  את שמו לא מצאתי   שהגיע לקרלטון, פוטר ממלון 'קמפינסקי' המפואר שבברלין עקב יהדותו ובשל כך ארז חפציו ותרוודיו ועלה לארץ. מכל מקום, התפריט שמוצע לסועדים מדבר אלינו עברית במבטא גרמני כבד: 'מרק אורז קרם', 'סופלה של עוף', 'רוסט עגל' (רוצה לומר, צלי עגל), 'בשר כבש בלנקט', ולקינוח 'דובדבנים ז'ילה' (ג'לי דובדבנים).


עבור הקליינטורה הבריטית, פורסמו תפריטי המסעדה באנגלית בעיתון 'The Palestine Post' (לימים ג'רוסלם פוסט). הנה התפריט של ה-1 בפברואר 1936 (התפריט פורסם ב-31 בינואר). אמנם אין בו שניצל, אך יש 'זאוארבראטן' (צלי בחומץ, מעדן בווארי נודע) וכמובן גם שטרודל.





אגב, שנה מאוחר יותר הוזכרה מסעדת קרלטון בהקשרים פליליים חמורים שהסעירו את היישוב  היעלמו ורציחתו בחולות תל נוף של המהנדס יעקב צוואנגר. בין כתלי המסעדה התרחשו גם פרשיות ריגול מסתוריות, פתייניות מטעם ארגון 'ההגנה' צדו ברשתן פקידי מנדט, ובשירותים הותקן גם הקונדומט העברי הראשון. אך כל הסיפורים המרתקים האלה אינם מעניינו של השניצל.


משתפס השניצל מקום של כבוד בתפריט המסעדות, שאלת שמו העברי החלה להעסיק את נאמני לשוננו, אך ללא הכרעה. את הפרסומת הזו, של חברת השֶׁ‏מֶן 'מגד', אנו מוצאים בעיתון 'דבר' של ה-18 בנובמבר 1936. 





השניצל זכה כנראה להצלחה רבה במסעדות הארץ-ישראליות, עד כדי כך שמגדל ירקות עברי ממושב בית חנן ושמו ש' מאיר הרהר נוגות בסוגיה ושאל את עצמו: למי אני עמל, ולמה לגדל ירקות בארץ אם ממילא לא אוכלים אותם? (דבר, 28 ליולי 1937). לדבריו, במסעדות מגישים רק 'דגים א-לא "גריק", גולאש הונגרי, שניצל וינאי, אינטרנציונל שלם'. ומה  יהיה עם הירקות? מזל שיש בארץ 'חוגים האוהבים ירקות והם עדות המזרח  סלוניקאים, בולגרים וילידי הארץ  אבל האם אדם תרבותי ינסה לאכול מה ש"פרנק"ים וערבים אוכלים?' (צריך לקוות שזו הייתה אמירה אירונית).






המצב בארץ קשה. הימים ימי ה'מאורעות' ומשבר כלכלי חמור. בבית הספר לבישול 'עזרה עצמית', שברחוב יהודה הלוי 41 בתל אביב, נפתחת מסעדה בשם היומרני 'מזונות תשעת האומות', שמוגש בה בין השאר גם 'עוף עם דייסות' (כך!), וכן 'שניצל וינאי או בפשטיק' (סטייק בלשון ימינו) במחיר 29 מיל. הנחה למנויים...


דבר, 5 בדצמבר 1937

מלחמת העולם השנייה יצרה מחסור בבשר עוף ובקר וברחבי האימפריה הבריטית הונהג קיצוב מזון. ומה יהיה על השניצל? אין בררה אלא להסתפק בתחליפים. מדור ויצ"ו, שהתפרסם בעיתון 'הצופה' ב-1942, הציע לקוראים להכין 'שניצל מלאקרדה' (לַקֶרְדָה היא דג מעושן או כבוש, שהגיע בדרך כלל מטורקיה), ואפילו 'צלי מלאקרדה' ו'שניצל מדלעת'.



הצופה, 28 בדצמבר 1942
הצופה, 22 באוקטובר 1942



בשנים אלה הולכות ומתרבות בארץ ישראל הידיעות על המתרחש בארצות הכיבוש הנאצי, ולאף אחד אין מצב רוח להתעסק יותר מדי באוכל. השניצל מופיע שוב רק בחודש יוני 1945, לאחר הנצחון על גרמניה. מאחר וקיצוב המזון נמשך וקשה להשיג ביצים ותפוחי אדמה, ערך המפקח על המזון תערוכות בכל רחבי הארץ, שבהן ניסו ללמד את עקרות הבית להכין אוכל מתחליפים, כמו אבקת ביצים או תפוחי אדמה מיובשים. אחד המאכלים שהוצגו בתערוכה בבית ויצ"ו היה 'שניצל של גבינה חריפה'...


על המשמר, 12 ביוני 1945

ביוני 1949, לקראת סיום מלחמת העצמאות, חוזר השניצל לתל-אביב. במסעדת 'חינגא-בר', שברחוב גאולה 40, נפתח 'הגן הנהדר והקריר המיוחד במינו'. ומה מגישים בו, 'במחירים ממשלתיים'? שניצל! 'המנות לא הוקטנו', מבטיחה ההנהלה.



מעריב, 15 ביוני 1949


ואגב 'תזמורת שעשועים ורקודים', שהנעימה את זמנם של סועדי השניצל, נציין כי ל'חינגא-בר' הדקדנטי שמור מקום של כבוד בהיסטוריה של תל-אביב גם כחלוץ מופעי הסטריפטיז בשנות החמישים והשישים. אמנם, מופעי עירום נשיים היו אסורים על פי החוק אך הסטריפטיזאית הראשונה שהופיעה שם הייתה טרנסקסואלית  צרפתי שהפך להיות צרפתיה – ומבחינת החוק היבש נחשב/ה לגבר.

אמנם המלחמה תמה, אך בארץ עדיין הונהג צנע חמור ולא בכל יום היה מותר לאכול בשר. ישנם 'ימי בשר', שגם בהם לא הוגש במסעדות הבודדות בשר אמיתי, אלא כל מיני תחליפים מפוקפקים. הנה למשל ידיעה מ'על המשמר' מיום 28 באוגוסט 1949.



שניצל מעוף? הס מלהזכיר. במקומו יש 'שניצל דג מעושן', כנראה מהדג הקפוא שנודע אז בשם 'דג פילֶה'. הנה מתכון מספר 353א:


את סקירתנו ההיסטורית נסיים בסאטירה מוזרה, בחתימת פלוני שכינה את עצמו בשם 'חברה'מן', שהתפרסמה ב'מעריב' מיום 12 בינואר 1950. הכותב הציע לקרוא רחובות בתל-אביב על שם האוכל שהוגש בעיר לפני הצנע, למשל רחוב שמנת, רחוב מרגרינה, רחוב ביפסטק, וכמובן רחוב שניצל. כנראה שזה הצחיק מישהו...




ולסיום פרק זה, שלוש חידות שניצלאיות:
1. באיזה ספר, ובאיזה הקשר, הזכיר עמוס עוז שניצל?
2. באיזה ספר, שגם היה רב-מכר והפך לסרט מצליח, מופיע גיבור שכינויו 'שניצל'?
3. באיזה סרט מופיע (לפחות בדיבוב העברי) 'שיר השניצל'?

ולפותר יטעם.
___________________________________________________

והנה התשובות (ולא שמישהו ניסה אפילו לפתור):


1. 'לדעת אישה'

2. 'אם יש גן עדן' של רון לשם


3. כיפה אדומה - הסיפור האמיתי


בעלי התוספות

הנה ואלס השניצל הווינאי של טום לרר: