יום ראשון, 27 באפריל 2014

ברוך הבא: תשעים ותשע שנים של הכחשה



כתב וצילם ברוך גיאן

לוח השנה העברי קירב השנה את יום הזיכרון לשואה ולגבורה המצוין בישראל בכ"ז בניסן (הערב ומחר), עם יום הזיכרון לרצח העם הארמני, שצוין ביום חמישי שעבר, 24 באפריל.

מזה כשלושים שנה אני מצלם ומלווה את בני העדה הארמנית הקטנה שבירושלים. למה? אולי יש משהו משותף בינינו, היהודים, לבינם, בגורל ההיסטורי של קבוצת מיעוט דתית ואתנית, הנמצאת הרחק ממולדתה ומוקפת בסביבה עוינת. עם השנים גם קניתי לעצמי כמה חברים טובים, ובהם הקרמיקאי יעקב אנטריסיאן וההיסטוריון המקומי והספרן ג'ורג' הינטיליאן.

גם היום, כשהם חיים בתוכנו, תחת שלטון דמוקרטי וסובלני המכבד את הזולת (כל עוד לא מדובר בקנאים חרדים, היורקים על כמרים או בפושעי 'תג מחיר' המטנפים כנסיות בכתובות שנאה), נותר משהו חידתי בארמנים. יש בהם איזו חשדנות בסיסית וסגירוּת טבעית מפני הסובב אותם.


הדת הנוצרית (בגרסתה האורתודוקסית) היא חלק בלתי נפרד מזהותם של הארמנים. על פי המקובל, הם היו העם הראשון שהתנצר בשלמותו בראשית המאה הרביעית לספירה. 'ראש ממשלה נבחר בידי אנשים', אמרה לי פעם מדריכת טיולים ארמנית, 'ואילו הפטריארך נבחר על ידי אלוהים'...

האירוע המכונן בתולדותיהם, כמו השואה עבורנו, הוא כמובן הרצח הנורא שחוו בני עמם בשנת 1915. על פי הגרסה הארמנית, כמיליון וחצי איש גורשו מבתיהם ומצאו את מותם בהוצאות להורג ובטרנספר אכזרי שערכו בהם הטורקים. הטורקים מתכחשים לאשמת רצח העם, וטוענים שכל מה שקרה – נורא ככל שהיה – היה חלק מאירועי מלחמה שבה שני הצדדים עשו מעשים אכזריים. בשבוע שעבר עשה רג'פ טאיפ ארדואן, ראש ממשלת טורקיה, צעד היסטורי והביע צער על מה שקרה לארמנים. צער, אך לא אחריות. הארמנים דחו את התבטאותו כבלתי מספקת ונותרו עם ההכחשה, התסכול ועם הזיכרונות המרים.

התסכול נובע כמובן מכך שבלחץ טורקיה רוב מדינות העולם, כולל ישראל, עדיין אינן מכירות ברצח העם הארמני. לפני שנים רבות, כאשר יוסי שריד היה שר החינוך, נעשה ניסיון להכניס למערכת החינוך את סיפורם של הארמנים. הייתי שותף לניסיון זה כצלם, אך החוברת נותרה נסיונית בלבד...

לפני כשנה ביקרתי בארמניה והגענו לאתר ההנצחה בירוואן, בירת ארמניה. הופתעתי לגלות את קווי הדמיון ל'יד ושם' שלנו. אש תמיד דולקת בתוך מבנה בטון חשוף ומרשים שהוקם לצד מוזיאון. למקום מגיעות כיתות בית ספר וגם מבקרים בודדים ותיירים רבים. ממש כמו אצלנו.

אתר ההנצחה בירוואן, ארמניה

ב-24 באפריל 1915 נרצחו כ-250 מנהיגים ואנשי רוח ארמנים, ובתאריך זה מציינים הארמנים מדי שנה את יום הזיכרון לרצח העם הארמני. בשבוע שעבר ציינו הארמנים את יום השנה התשעים ותשעה, ועתה הם נכנסים לשנת המאה לציון האירוע הנורא. אפשר להניח שבמהלכה של השנה הקרובה ישוב רצח העם הארמני להציף את דעת הקהל העולמית, וכך, כנראה, יש להבין את העיתוי שבחר ארדואן להצהרתו.

בשמונה בבוקר הגעתי לכנסייה הארמנית ברובע הארמני שבעיר העתיקה של ירושלים. רק מעטים עמדו לצדם של הנזירים שהתפללו, אך שעה וחצי לאחר מכן כבר המתה הכנסייה מרוב אנשים: בני העדה ואורחים, ובהם לא מעט ישראלים נציגי תנועות נוער שונות (הנוער העובד, השומר הצעיר, דרור). שירת גברים נפלאה נישאה באוויר שעה שהפטריארך החדש, נוראן מנוגיאן, התיישב על כס מוזהב. לצדו עמדו נזירים לובשי שחור ועל ראשם כובע מחודד (יש אומרים, שצורתו המחודדת של הכובע מזכירה את הר אררט).

בעשר וחצי כבר הסתיימה המיסה והמשתתפים יצאו אל רחבת בית הספר התיאולוגי מול הכנסייה. אגב, מבנה זה תוכנן על ידי האדריכל הישראלי אבא אלחנניליד צלבי האבן המעוטרים (קצ'קרים) והמרשימים, הניצבים בחצי סהר, הונחו זרי פרחים. רבים מן הנוכחים לבשו חולצות שחורות ועליהם נכתב Kessab. קיסאב הוא כפר ארמני בגבול טורקיה-סוריה, שנפגע קשה לפני כחודש בהתכתשות בין טורקים לבין מורדים סורים ג'יהאדיסטים. הארמנים חשים כי ההיסטוריה חוזרת...

בתום הטקס עלו חלק מהמשתתפים לאוטובוסים שהובילו אותם להפגנה מול הקונסוליה האמריקנית בשיח ג'ראח ומול השגרירות בתל אביב. הארמנים עדיין מצפים שהעולם החופשי יכיר באסונם.

התמונות למטה צולמו בשבוע שעבר, ומקצתם בימי הזיכרון של השנים 2011, 2012.


הכניסה לרובע הארמני


האזכרה נערכה ברחבת בית הספר התיאולוגי

כמה מן המשתתפים התעטפו בדגלי ארמניה

בדרך לבית הקברות הארמני בהר ציון (2012; השנה לא נערך טקס בבית הקברות)



בבית הקברות הארמני בהר ציון

תלמידי הסמינר התיאולוגי בדרכם לכנסייה

רחבת הכניסה למנזר. שער הברזל הוא בן כשלוש מאות שנים ובלילה הוא נסגר.

המיסה בכנסייה

נוראן מנוגיאן, הפטריארך הארמני החדש


פינת מידע ובה מופץ חומר הסברה על קיסאב

אריאל, נציג תנועת 'דרור', נואם בטקס



חצר הרובע הארמני

אובליסק לזכר הלוחמים הארמנים בטורקים, בית הקברות בהר ציון

העטים שבכיס הם בצבעי הדגל הארמני

6 תגובות:

  1. שלום וברכה לברוך, ולקוראי הבלוג

    עלה במחשבה המלחין ארם חאצ'טוריאן בן לעם הארמני שכתב את היצירה "ספרטקוס" שהיתה נעימת הנושא לסדרת הטלויזיה הבריטית "קו אונידין" שהוקרנה בארץ בשנות השבעים.
    הנה היא למי שמתגעגע https://www.youtube.com/watch?v=Vx7RWW36wes
    כל טוב ושבוע טוב

    אלפי

    השבמחק
  2. תוספת: מענינת תגובת אנשי היישוב היהודי בארץ לרצח בשנת 1915, כאשר ארץ ישראל נמצאת עדיין תחת שלטון טורקיה. אנשי ניל"י, כמו אבשלום פיינברג, ששמעו על אימי הטבח הגיבו בהתכתבויות פרטיות.

    כך כתב אבשלום פיינברג: 'הנה התהלכתי על האדמה הקדושה בדרך ירושליימה ואשאל עצמי אם חיים אנו לעת הזאת בשנת 1915 או בימי טיטוס או נבוכדנאצר? ואני היהודי שכחתי כי יהודי אני (והרי קשה לשכוח זכות יתר זו), גם שאלתי את עצמי אם רשאי אני לבכות על שבר בת עמי בלבד ואם לא הזיל ירמיהו דמעות דם גם על הארמנים?' (כתבים ומכתבים של אבשלום פיינברג, שקמונה 1971). ובמכתב ששלח פיינברג להנרייטה סאלד: 'ובחלל האויר מרחפת השאלה,אשר אלה חפצים בה ואלה חוששים מפניה:תורנו מתי יבוא?'...

    השבמחק
    תשובות
    1. שלום לברוך,

      שנתיים לאחר שכתב אבשלום מכתב זה, נעלם בחולות רפיח. בכסיו היו תמרים בהם הצטייד בדרכו למצרים. בדואי בן שמונים שהשתתף במעשה הנפשע העיד:
      הוא המשיך לירות עד שהתרוקנה מחסניתו ואז ירה בו הסמל, פגע בראשו והרגו...
      לאחר מכן הורה הסמל לקבור את ההרוג עם צידת התמרים שלו כי אלו טמאים עתה לאכילה...
      כשצמח, כעבור שנה, תומר מן הקבר, קראנו למקום 'אלקבר אליהודי'. חשבנו שהאיש היה צדיק ("רג'ל צאלח") אחרת לא היה צומח תומר מקברו. לכן גם שמרנו על התומר, אבל כשהעץ גדל כרת אותו יונס אלבחבח, כנקמה על שהוכה על ידי חברו של ההרוג... כשצמחו נצרים משורשיו של התומר לא נגע בהם איש, והעץ גדל שוב... כפי שמצאת אותו.

      ובעל התהלים כותב צדיק כתמר יפרח, כארז בלבנון ישגה.
      ואנו נזכור כי אבשלום ותמר אחים, ובני מלך.

      כל טוב ותודה על אזכור אבשלום

      אלפי

      מחק
  3. What do the Armenians think of the Jews or Israel. Not very highly, I imagine. Why care about those that hate us?

    השבמחק
    תשובות
    1. ליהודה
      הזדעזעתי מתגובתך. מניין לך השנאה וצרות המבט האלו? לא הכל נמדד בשאלה אם הם נגדנו או לא. כל השנים אנחנו שואלים למה העולם אדיש לסבלנו. איך נוכל להיות אדישים לסבלם של אחרים? למה, הם לא בניו של הבורא? ולטענה עצמה: במקרה הם ממש לא שונאים אותנו. הם מצויים בין הפטיש והסדן, כיוון שהם תמיד נשנאו על ידי הפלסטינאים המוסלמים: בגלל שהם נוצרים, זרים (מבחינה אתנית), ובעלי קשרים טובים עם מדינת ישראל. בזמן האינתיפאדות הם סבלו לא מעט הצקות. לא תמיד ידענו להחזיר להם יחס הוגן. אבל ברוב הזמן היו קשרים טובים גם מצדינו אליהם. אך באיזשהו שלב ישראל הנמיכה את הקשרים אתם, פשוט כדי להגן על שלומם. גם למשפחתי יש קשרים אישיים עם אנשים ארמניים, אחד מהם, החי בארה"ב, הוא עמית מחקר של בעלי ופגשנו את כל משפחתו היינו אתו ברובע הארמני ודיברנו עם אנשים מקומיים. הם אנשים נפלאים. אבל גם אם לא היו - השואה הייתה צריכה להפוך אותנו לאנשים יותר רכים ורגישים לאדם. לא לאנשים שמאמצים את הניכור והשנאה כמוקד חיים.
      השבוע נפטר אדם יקר: פרופ' ראובן פוירשטיין ז"ל. אדם אוהב ישראל שעבר את השואה בדרכים שונות. יהודי גאה, ירא שמים, ציוני בדם. אבל יחד עם זה הוא לא איבד את אהבת האדם. הוא הקים, למשל, ברואנדה בית ספר לשיקום ילדים שעברו את הטבח הנורא. הוא עבד גם עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים מבין הפלסטינאים, ושיך עלי ג'עברי מחברון היה בין הממליצים עליו לפרס נובל לשלום לפני שנתיים. זו הדרך שהייתי רוצה לאמץ.

      מחק
  4. הרי קטע מהכתבה:
    גם היום, כשהם חיים בתוכנו, תחת שלטון דמוקרטי וסובלני המכבד את הזולת (כל עוד לא מדובר בקנאים חרדים, היורקים על כמרים או בפושעי 'תג מחיר' המטנפים כנסיות בכתובות שנאה), נותר משהו חידתי בארמנים. יש בהם איזו חשדנות בסיסית וסגירוּת טבעית מפני הסובב אותם.

    אני כמובן לא מצדיק את המעשים המכוערים שמוזכרים כאן, אבל לצערי הקטע הזה נגוע באותה שטיפת מוח אינטנסיבית שנעשית לכולנו כאן. משום מה נשמטו לו לרב המחבר כל אותם מעשים חמורים הרבה יותר של ערבים ישראלים (ע"ע מכירת בית או קרקע ליהודים, ע"ע מגורי יהודים בפקיעין, ע"ע מניעת תפילה בהר הבית, ע"ע רצח ופציעת יהודים, התפרעויות, זריקות אבנים, ועוד ועוד). כשמהם יוצאים רוצחים זה רק טבעי ואין צורך להזכיר (וזה גם לא מעיב אלעל הנאורות והליברליות של המדינה והחברה שלנו), אבל כשמאיתנו מרססים כתובות על קיר או מפנצ'רים מכונית (מעשים מכוערים כמובן) אלו "פשעי שנאה" וטרור שמאיימים על דמותה הדמוקרטית של המדינה.
    חריגים לדמותה הנאורה והדמוקרטית של המדינה שלנו יש רק אצל הדתיים והחרדים. אין צורך לציין שזו עצמה כמובן התייחסות נאורה וליברלית. \ה נוסח פליטות הפה של כתבני "הארץ" שבכל סקירת ספרים מוצאים לנכון לציין את פשעי השנאה ועוולות הכיבוש (מצד אחד בלבד כמובן). כשערבים (כנראה) פינצ'רו רכבים של יהודים בלוד זה כלל לא דווח בעיתונות. אבל כשמישהו מרסס כתובת על מסגד זה ממש טרור. פשוט התייחסות מכוערת. אין לי מילה אחרת.
    אה, ועוד משהו: תודה על הכתבה היפה, ועל התזכורת הנחוצה והחשובה לשואה הארמנית.

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית 'הגב בתור:', לחצו על 'שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי' אם לא הצלחתם להתגבר על הבעיה – רשמו את השם בתוך התגובה.
לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול ואז 'פרסם' – זהו.
מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.
תגובות לפוסטים ישנים מועברות לאישור ולפיכך ייתכן שיהוי בפרסומן.
תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.