יום חמישי, 10 ביולי 2014

'חשוב שאנו נכה בגויים': בן-גוריון על כדורגל

כדורגל הוא לא אהב, אבל ספורט הוא דווקא עשה

'צוק איתן' או 'מונדיאל'? זו לא השאלה. בגרמניה, שבה אני נמצא עכשיו בעסקי מחקר, החליטו פה אחד  מונדיאל. התבוסה המשפילה שהנחילה שלשום נבחרת גרמניה לברזיל (1:7) התקבלה בצהלות בעיר שבה אני נמצא (לייפציג). לי זה הזכיר את הרשימה שחיברתי בשנה שעברה, 'כך הסרתי את חֶרְפַּת וְרוֹצְלָב', אודות המשחק ההיסטורי משנת 1959 שבו הפסידה נבחרת ישראל בכדורגל 2:7 לנבחרת פולין.

כולם כאן מתכוננים לגמר הגדול ביום ראשון  לניצחון או לתבוסה  ולאיש לא אכפת מן המלחמות האמתיות בעזה או בזיקים.

ובכן, משחקי ה'מונדיאל', שבאותם ימים רחוקים בהם התעניינתי בכדורגל קראו להם סתם 'משחקי הגביע העולמי', עומדים להסתיים בשבוע הבא. ישראל לא הצליחה להעפיל למשחקים אלה, וכנראה בצדק (הפעם היחידה שבה הצליחה נבחרת ישראל להגיע למשחקי המונדיאל הייתה ב-1970, במקסיקו).

פרופ' פנינה להב, שישבה בארכיון המדינה ועלעלה בפרוטוקולים ישנים של ישיבות ממשלת ישראל, שלחה לי צילום של שני דפי פרוטוקול מישיבה שנערכה ב-22 ביולי 1956 (י"ד באב תשט"ז). שרי הממשלה התכנסו בצל אירוע היסטורי  משחק הכדורגל, שנערך עשרה ימים קודם לכן (11 ביולי 1956), באצטדיון דינמו מוסקבה, בין נבחרות ישראל וברית המועצות. היו אלה המשחקים המוקדמים לקראת משחקי האולימפיאדה, שהיו אמורים להתקיים במלבורן (אוסטרליה) ב-1956. ישראל הוגרלה לבית אחד עם ברית המועצות, שנחשבה אז לאחת הנבחרות החזקות, ובמיוחד יצא לתהילה שמו של השוער הרוסי האגדי לב יאשין.

זו הייתה הפעם הראשונה שבה נפגשו שתי הנבחרות. שבעים אלף איש נכחו במשחק, מהם כשלושים אלף יהודים נרגשים שהגיעו מכל רחבי ברית המועצות (מי ידע לספור את היהודים שם? אך כך לפחות דיווחו העיתונים). שחקני הנבחרת הישראלית חטפו פיק ברכיים, אך 'לחמו כאריות', והמשחק הסתיים בתוצאה המביכה 0:5...


'סדר עמידת השחקנים', דבר, 12 ביולי 1956

אגב,טרם צאתם התבקשו שחקני הנבחרת לעברת את שמות המשפחה שלהם. העיתון 'דבר' רשם את שמותיהם החדשים של השחקנים: השוער יעקב חודורוב היה ליעקב הוֹד, החלוץ שייע גלזר היה לגל-זר, נחום סטלמך שינה לנחום פלד ('סטאלין' מקומי) ויוסלה מרימוביץ שינה למירום... היו ימים.


משחק הגומלין התקיים באצטדיון רמת-גן ב-31 ביולי 1956, והסתיים בתוצאה קצת יותר סבירה  1:2 לטובת ברית המועצות... את שער הכבוד שלנו הבקיע נחום סטלמך (סליחה, פלד).

שחקני נבחרת ישראל בכדורגל לפני תחילת משחק הגומלין נגד ברית המועצות, 31 ביולי 1956

שמחתי לגלות שגם בן-גוריון, ראש הממשלה המיתולוגי שלנו, לא ממש התפעל מהמשחקים האלה, אבל בדרכו הבולשביקית משהו ראה בהם 'אמצעי תעמולה טוב', העלה מחשבות ראשונות על הפניית ספורטאים צעירים מצטיינים לאימונים אינטנסיביים במקום שירותם הצבאי, וציין כי 'חשוב שאנו נכה בגויים'...

כיוון שאיכות צילום הפרוטוקול אינה טובה יובא בהמשך הפענוח; בתוך הסוגריים המרובעים הוספתי מעט הסברים.



[גולדה מאיר, שרת החוץ:] ומשהו משמח  בדבר משחק כדור הרגל במוסקווה. חזר כבר אחד מהם. האיש מסר [ש]כאשר יהודי וילנה שמעו בקול ישראל שהקבוצה יצאה ממוסקווה עמדו כל היום בשדה התעופה וחיכו להם (רה"מ ד' בן-גוריון: כך חיכו פעם להרצל כאשר הוא חזר מפטרסבורג [הרצל הגיע לסנט פטרבורג ב-1903 כדי להיפגש עם שר הפנים וויאצ'סלב פלווה ולשכנעו לבטל את האיסור על פעילות ציונית]), התנפלו על הבחורים, הורידו מהם את הסמלים, כל מה שהיה עליהם ואפשר היה לקחת לזיכרון; האיש שלנו שבא מספר דברים יוצאים מן הכלל ואקרא גם מברק מ[השגריר בברית המועצות יוסף] אבידר (העתק המברק בתיקי משרד החוץ). 
ראש הממשלה ד. בן-גוריון: אני רוצה להוסיף דבר בעניין המרשילד [הדיפלומט השוודי דאג המרשלד, שהיה אז מזכ"ל האו"ם], אבל ראשית דבר על העניין העומד אצל הכל כנראה על סדר היום – מעולם לא הלכתי לראות משחק כדורגל ולא אלך לראות גם את המשחק עם הרוסים פה, אבל אני רואה שזהו אמצעי תעמולה גדול ביותר. הם שיחקו עם קבוצה שלא היו לה עד עכשיו כשלונות, יש חברים החושבים שזהו ניצחון, אינני חושב זאת לניצחון, יש לי מחשבה, אינני חושב את זאת עוד להצעה קונקרטית, אבדוק דבר זה עם הצבא. אחת הסיבות לכשלון היא כפי שאמרו לי ההתחרויות בין הגופים השונים, כל גוף מסרב לתת דווקא את השחקן הטוב ביותר. הסוד של הצלחת הרוסים הוא פשוט מאד: קודם כל יש להם מבחר גדול יותר, יש להם אוכלוסיה של 200,000,000, מהם אפשר לבחור יותר מאשר 1,600,000 נפש [מספר תושבי ישראל באותה עת]. זה אולי אינו קובע, הדבר העיקרי: אנשים אלה אינם עושים שום דבר, המדינה מכלכלת אותם, הם עוסקים אך ורק באמונים. 
מזכיר הממשלה ז'[אב] שרף: זאת מסתירים. לפי חוקי הספורט הבינלאומיים זה אסור. 
ראש הממשלה ד. בן-גוריון: יש לי מחשבה שנקח עשרים צעירים, שהם חייבים לשרת שנתיים וחצי בצבא, שכל זמנם יהיה מוקדש לאמונים ספורטיביים, זה לא יגרע מכוח הצבא, אבל הם יתאמנו (השר מ'[שה] כרמל [שר התחבורה]: חלק מזמנם, גם זה יספיק), אם יסעו לאיזה מקום – יהיה לפחות איזה שער. לי זה לא נחוץ, אבל כנראה שזה נחוץ לציבור. אני הקשבתי לשידור ברדיו רק בפתיחה, כאשר הגיעו למשחק סגרתי את הרדיו, כי ידעתי שיהיו רק כשלונות. רציתי לשמוע את השידור של הפתיחה, את התגובה ואת החוויה של ביקור ישראלים במוסקווה. אני קצת הייתי [ב]דברים [כ]אלה, כאשר הייתי בשם ההסתדרות ב-1923 במוסקווה, תיארתי לי מה החוויה כששומעים את [צלילי המנון] התקווה במוסקווה, הצטערתי על הצער שיבוא אחר כך כאשר תהיה מפלה במשחק. חשוב שאנו נכה בגויים, אני בטוח שהבחורים שלנו אם יתאמנו יכולים להיות לא יותר גרועים מהרוסים. שמעתי מיצחק נבון [מנהל לשכת ראש הממשלה] שהחבורה הטובה ביותר היא של מדינה קטנה, של אורוגוואי (השר מ. כרמל: היתה), זאת אומרת שכמות האוכלוסייה אינה קובעת.
דבריו אלה של בן-גוריון אינם בלתי ידועים, וכבר נזכרו בספרו של ד"ר חגי חריף, ציונות של שרירים (יד יצחק בן צבי, תשע"א).



מתברר כי דבריו של בן-גוריון, על כך שכדורגל אינו מעניין אותו, לא הרשימו את חבריו לממשלה, שדווקא התעניינו מאוד.

עשרה שרים ושרה אחת (גולדה) הטריחו את עצמם לאצטדיון רמת-גן לצפות במשחק הגומלין בין ישראל לברית המועצות. 'גיוס כללי' זה שעשע והרגיז את נתן אלתרמן, שהצליף בהם ב'טור השביעי' שלו (דבר, 3 באוגוסט 1956).

'כן, גם אותי ריתק קולו של נחמיה בן אברהם', ציטט אלתרמן ידיד (ומן הסתם התכוון לעצמו), והודה לשדרן קול ישראל האגדי, שהוא 'חביב מנואמים רבים'; גם לבבו שלו נע עם 'ששת הריבוא באצטדיון' כאשר 'סטלמך אץ קדימה'. ובכל זאת, משהו הפריע לו: הופעת הממשלה כולה (כמעט) 'אן-בלוק'  'גיוס כולל והתיצבות מלאה' – וזאת בשעה שיש מקומות שמשוועים לביקוריהם של שרים אלה (שאת שמותיהם הוא מזכיר אחד לאחד), כמו שווקים, לשכות רישום, תורים...


ולסיום, הנה שתי סוכריות נוסטלגיה מדהימות, שימתיקו לכם את השהייה במרחב המוגן.

מתברר שיש צילומים באיכות מצוינת של שני המשחקים והם שודרו בשעתו, בשנת 1956, ב'יומני כרמל'.



וכאן הקלטה של נחמיה בן-אברהם משדר את הרגע שבו הבקיע סטלמך את שערו של יאשין והשווה את התוצאה ל-1:1. קטע זה התפרסם במילותיו הבלתי נשכחות של בן-אברהם:
נגיחה של סטלמך! זה בפנים! סטלמך כבש עכשיו שער והשווה את התוצאות לאחד-אחד. אני משאיר את המיקרופון לקהל...



3 תגובות:

  1. יעקב חודורוב הוא "הוד" ולא "חוד".
    אמציה לבקוביץ היה אמציה לביא.
    אליעזר שפיגל הפך לאליעזר אלרואי.
    יעקב ויסוקר - יעקב סוקר
    דוד קרמר - דוד כרמל.

    שבת שלום

    השבמחק
    תשובות
    1. ואם לחבר את הקצוות בנאמר כאן, אז בהתאם לגישתו (האגרסיבית לפעמים) של דוד בן גוריון לעברת את שמות המשפחה, הוא מסיים איגרת ברכה לנתן אלתרמן, ליובל החמישים של המשורר ומתחת לחתימה הוא מוסיף:
      "ואם פניתי אליך כלנתן א. - אין זאת מפני שאתה חותם ככה לרוב תחת שיריך, אלא מפני שצר לי על שלא שנית שמך הלועזי, שבמקרה משמעותו הוא ההיפך של מהותך. אינך "איש זקן" (האין זה פירושה של אלטרמן?) וראוי אתה שאפילו הגלוי הפורמלי, החיצוני שלך - שם המשפחה - יהיה עברי.
      תסלח לי על הערה מחוצפת זו.
      ד.ב.ג

      (איגרת מיום 12.8.1960)

      מחק
  2. התמזל מזלי והייתי במשחק עם רוסיה בר"ג ב-31.7.1956, בהיותי בן 8. מה שאני זוכר זה חום אימים, דוחק נוראי, וכלב משטרה שפרץ בשלב מסויים למגרש ורדף אחרי הכדור.... כמה שנים טובות מאוחר יותר יצא לי לפגוש בתור לרופא שיניים את שייע גלזר האגדי שסיפר שהגול המפורסם של סלמך הובקע מ"נבדל". לשאלתי כיצד, אם כן, אישר השופט את השער השיב שייע: השופט היה איטלקי והוא גם רצה לשוב לאיטליה בשלום...

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.