יום חמישי, 17 ביולי 2014

הזקן בן המאה ועשר שנעלם

בשנת 2009 התפרסם הספר הנהדר, המצחיק והמומלץ 'הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם', שחיבר השוודי יונס יונסון. הספר, שהפך מיד לרב-מכר עולמי ונמכר במיליוני עותקים, תורגם לעברית על ידי רות שפירא וראה אור בשנת 2011 בהוצאת 'כתר'.



זהו אחד הספרים המצחיקים ביותר שקראתי, ואני בהחלט מתכוון לראות גם את הגרסה הקולנועית שעלתה לפני זמן מה על האקרנים.


מתברר שאנשי רשות האוכלוסין וההגירה שבמשרד הפנים שלנו – לאחר שסיימו לפתור בהצלחה את בעיית הפליטים והמסתננים, הגֵרים, חסרי הדת וחסרי האזרחות – התקנאו בהצלחת הספר והחליטו למנף את הפוטנציאל הגלום בו.

דובי גולדפלם שם לב למודעה ההזויה שהתפרסמה אתמול בעיתון 'ישראל היום':



כלומר, בני ה-110 ומעלה שימו לב (בהנחה שאתם קוראים 'ישראל היום')!

אם אתם עונים על הקריטריונים – דהיינו שהביטוח הלאומי לא שילם לכם עד היום גמלה או הבטחת הכנסה ואיכשהו שרדתם את השנים הקשות בלעדינו – אנא הודיעו לנו תוך שלושים יום (לא נעים, אבל בגילכם כל יום קובע!). אם לא תעשו כן לא תותירו בידינו בררה אלא להגדירכם כתושב 'לא פעיל' (???) ונאלץ למחוק אתכם ממרשם האוכלוסין. ראו הוזהרתם!

מנקודת המבט של מרשם האוכלוסין, אם לא ידוע לנו שאתה מת – הרי שאתה חי איכשהו, גם אם אתה בן 110 ומעלה... אמנם אלה חיים 'לא פעילים', אבל גם זה משהו.

ואולי בכלל מקור ההשראה אינו בשוודיה, אלא ברוסיה, ברומן הסאטירי הגדול 'נפשות מתות', שחיבר ניקולאי גוגול? גם אצל גוגול, העובדה שמישהו מת אינה רלוונטית. כל עוד הוא לא נרשם כמת, אפשר לעשות עסקים על חשבונו כאילו הוא חי.

ובמחשבה נוספת, למה בחרו אנשי משרד הפנים דווקא בגיל 110? והרי משר הפנים גדעון סער – שלאחרונה החל לשמור שבת על חשבון תושבי תל-אביב – אפשר היה לצפות לקצת יותר ייִדישקייט ולבחור דווקא את הגיל 'היהודי' כל כך – 120...

אין לי תשובה. אבל זו הזדמנות מצוינת להוציא מן המחסן את 'עד מאה ועשרים', שירו הנשכח של מייק בורשטיין הנהדר, כפי שהושר בסרט 'הבורקס האשכנזי' המביך, 'קוני למל בתל אביב' (1976).

מילים: עמוס אטינגר; לחן: דובי זלצר.


עד מאה ועשרים, עד מאה ועשרים,
עד מאה ועשרים, שתהיה צעיר.
עד מאה ועשרים, עד מאה ועשרים,
עד מאה ועשרים, יהודים לשיר.

נרימה כוס משקה, שהחיינו
ונשתה בלי די,
על אף כל הצרות שעברנו,
עם ישראל חי, אי-אי-אי.

עד מאה ועשרים...

עוד יום יבוא יבוא משיחנו
לא נשאל מתי,
וכך נישא אל-על תפילתינו
עוד אבינו חי, אי-אי-אי.

עד מאה ועשרים...
 


13 תגובות:

  1. פשוט אדיר!
    אגב, במצרים העתיקה 110 נחשב לגיל האידאלי (מקביל ל-120 'היהודי'), אבל מסופקני אם במרשם האוכלוסין שאבו משם את ההשראה...
    יישר כוח על העלאת החיוך בימים אפורים אלה.

    השבמחק
  2. תגובה זו הוסרה על ידי מנהל המערכת.

    השבמחק
  3. האם יש הנחיות מסוימות לבני 109 שנים ...
    (אגב, מה פירוש "מעל 110 שנים ומעלה" ?)

    השבמחק
  4. ברור שהכוונה היא לאנשים שלא ידועים למרשם שהם מעל גיל 110, ומסיבות סטטיסטיות מובנות ההנחה היא שהם מתים, אלא אם הם יודיעו שהם חיים. איני רואה בזה בעיה פרט לניסוח תימהוני ועמום משהו. מה הבעיה העקרונית הזה? לגבי קביעת גיל 110, אם היו קובעים את גיל 130 הייתם ואדי שואלים למה 130, וכך לגבי 120, או 115. כך גם אפשר לשאול למה המהירות המותרת בכביש חיפה ת"א היא 90 ולא 100 או 80 או 110. צריך לקבוע קו כלשהו. כך עובדת מערכות פורמליות ואני לא רואה דרך אחרת לנהל זאת.

    השבמחק
  5. עלי כהן, קופנהגן18 ביולי 2014 בשעה 10:02

    השיטה הדנית של מספרי זיהוי האוכלוסיה מתבססת על 10 ספרות, כאשר ששת הראשונות הן תאריך הלידה (היום-למשל- המספר האישי של ילידי היום יהייה 180714). מאחר ומי שיחוג היום את יום הולדתו ה-100 ששת הספרות הראשונות במספר הזיהוי שלו (יליד 1914) ושל מי שיצא היום לאויר העולם (2014). תהיינה זהות.. ארבעת הספרות האחרונות תהיינה ספרות נזיהוי האישיות והסיפרה האחרונה מביניהן תהייה זוג(נקבה) ופרד(זכר). לפני שנים מספר התברר שהשיטה היא "רק כמעט מושלמת" ולא מושלמת לחלוטין --- בשנת 2010 קיבל ישיש בן מאה ושלוש הודעה על מיקום גן הילדים אליו יילך ... מאחר והמחשב הטמבל מצא שמאחר וה"ילד" נולד לפני 3 שנים (ועוד מאה) הגיע זמנו בגיל (מאה ו) שלוש ללכת לגן ילדים.

    השבמחק
  6. וסיפור אמיתי (הכרתי את הנכד) - בתקופת "באג 2000" אושפז זקן בן 100 וכמה חודשים באחד מבתי החולים בארץ והם קיבלו הודעה למה מאשפזים תינוק במחלקה גריאטרית.

    ובנוגע למודעה. אני משוכנע כי זקן בן 110 שאינו קורא "ישראל היום" (אולי מסיבות פוליטיות - כי רבים מהם היו אנשי תנועת העבודה) לא מחמיץ , כמונו , את עונ"ש - וזו הסיבה העיקרית לאריכות ימים.

    שבת שלום ובשורות טובות

    השבמחק
  7. ולא נשכח את שירה של להקת הנח"ל "עד מאה ועשרים" (יחיאל מוהר/ משה וילנסקי) מ-1957 עם השורה הבלתי נשכחת "וגם שר ביטחון לא יפשוט מדיו" בה מחקה ברקו ז"ל (אליהו ברקאי) את דוד בן גוריון.

    השבמחק
  8. מה לעשות ונעלמה תגובתי אז הנה מחדש:
    משרד הפנים ה"רשע" לא פועל כאן בחלל ריק: זוכרים את סיפורם של המתים שהצביעו בבירות בבני ברק, ירושלים ובית שמש? ובכן הסתבר שמאז פרוץ המדינה ועוד לפניה הגיעו ארצה מאות אלפי עולים שחלקם הפכו לפי הגדרתו של רבין ל"נפולת של נמושות" (מה לעשות והגדרתו הזו הופכת אותנו תושבי המדינה שנשארו כאן למה? נמושות! והאם כך אנו? )ובכן אותם "יורדים לא טרחו לרדת עם דרכון ישראלי וכך נעלמו מכתובתם ושנותיהם מרקיעים מעלה מעלה ומגיעים במקרים מספר ל-150 ואף למעלה מזה... אז למה לכם כי תלינו?

    השבמחק
  9. איתן צוק (עופרת של ענן)18 ביולי 2014 בשעה 21:45

    סוף סוף מישהו שעלה על השטות האידיוטית שבמונח "נפולת של נמושות" - מסתבר שהיורדים הם נפולת אבל מי שהחליט להישאר בישראל אינו אלא נמושה

    השבמחק
  10. סרט חמוד ביותר, וגם בידור אסקפיסטי.

    השבמחק
  11. מה מאחלים לאדם ביום הולדתו ה-120?
    - "שיהיה לך יום טוב"...

    השבמחק
  12. לעומת ההומור 'המשוגע' בספר, נראה הסרט קלוש וחיוור – כשהרבה מן המצבים הבלתי מתקבלים על הדעת, העושים את הספר לפנינת הומור, פשוט חסרים בסרט. כך מצאתי את עצמי, בעת הקרנתו, מעיר מדי פעם בקולי-קולות: 'ואיפה הגברת צ'אן-קיי-שק ובעלה?' וכיו"ב...
    לכל המאוכזבים מן הסרט אני מציע את ספרו הבא של יונס יונסון, שתורגם לאחרונה לעברית בשם 'האנאלפביתית שידעה לספור' (הוצ' 'כתר'): הוא 'מכניס את "הזקן שיצא מן החלון" לכיס הקטן' – שלא לדבר על הרגשת הבית, הנלווית על קריאתו, שעה שאתה שב ופוגש בו סוכני 'מוסד' ישראליים ואף את ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, עם ציפי לבני. כמעט שהיית מצפה, תוך התהלכות במבוכיו הסבוכים של ספר מרתק זה, למצוא בו גם הפנייה אל בלוג 'עונג שבת'...

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.