יום שלישי, 19 באוגוסט 2014

שו"ת זיו (ד): על המושב שְׁזוֹר, המעיינות הכפולים של אעבלין, וממתי נמצאת חדרה בשומרון?

ציון קברו של התנא שמעון השזורי (מקור: ויקיפדיה)

א. שְׁזוֹר!

שאל יעקב לויפר:
מדוע מנוקד שמו של המושב שְׁזוֹר שבגליל העליון (כחמישה ק"מ ממזרח לכרמיאל) בצורת ציווי?
והשיב יהודה זיו
מקור השם שְׁזוֹר בשמו של התנא רבי שמעון השֵזוּרִי, שהיה, כנראה, שוזר חבלים לפרנסתו. תושביו הדרוזים של הכפר הסמוך מכנים אותו סָאג'וּר (سَاجُور)בצד אותו כפר, השוכן בבקעת בית כרם שבגבול הגליל העליון והתחתון, הוקמה בשנת 1953 היאחזות נח"ל וב-25 באוקטובר של אותה שנה קבעה לה ועדת השמות הממשלתית את השם 'שְׁזוֹר', בעקבות השם הקדום. מכאן אף שמותיהם של אתרים סמוכים נוספים: הר שְׁזוֹר (6 ביוני 1954), נחל שְׁזוֹר (18 ביולי 1954), מערת שְׁזוֹר (28 באפריל 1957) ועין שְׁזוֹר (9 בפברואר 1958). על מקום היאחזות הנח"ל קם לימים מושב של עולי מרוקו, אך רובם נטשוהו והוחלפו בידי עולים מאיראן ומעיראק.  
צורתו הערבית של שם הכפר, כבהרבה מקרים דומים לאחר כיבוש הארץ על ידי המוסלמים במאה ה-7, אינה אלא התאמת מקורו העברי הקדום לאוזן הערבית: 'שְׁזִיר' העברי או 'שִׁזְרָא' הארמי משמעותם 'פתיל, רצועה שזורה'; ואכן, גם בערבית ساجورהוא רצועה (לכלב). 
רצונם של חברי ועדת השמות הממשלתית לשמר בשמו של היישוב החדש את הוראת השם העברי הקדום הוא אשר הוליד את צורת הציווי: שְׁזוֹר. מדוע הועדפה צורה זאת על פני צורות אחרות? ראשית, אין זה דבר יוצא דופן, וכמותו יש על מפת הארץ שמות כגון בְּרוֹר(-חַיִל)', 'גְּדוֹר' וכן 'פְּתוֹר' (עירו של בלעם), על משקל 'דְּרוֹר'. ושנית, אני משער כי בין כינויו של אותו 'שזורי' מימי קדם לבין שמו הנוכחי של הכפר 'סאג'ור', ביקשו אז חברי הוועדה שם עברי סביר וקליט, והאפשרויות שעמדון לרשותם היו: שׁוֹזֵר, שָׁזוּר, או שְׁזוֹר. אף שהשני שבהם קרוב יותר לצלצול השם הערבי, הם העדיפו את האחרון שכן הוא הדומה ביותר לכינוי הקדום שֵׁזוּרִי 
וזה המקום להעיר כי אין כל קשר בין אותו שמעון השזורי לבין נשיאה השלישי של מדינת ישראל זלמן שז"ר, אשר בבואו לעברת את שם משפחתו הקודם, רוּבָּשׁוֹב (שם שמלמד, כנראה, על סוחר או חייט רוּבָּשְׁקוֹת, אותן חולצות רוסיות רקומות, שהיו מקובלות בימי העלייה השנייה), יצר את ראשי התיבות : שניאור זלמן רוּבָּשׁוֹב, אך ניקד אותו כדין בניין קל בעבר: שָׁזַ"ר...  

ב. המעיינות הכפולים של אעבלין?


שאל פלוני:
מה פירוש שמו של היישוב הערבי הגלילי אִעְבִּלִין, שאנו נוטים לקרוא לו בשגגה עִבְּלין?
והשיב יהודה זיו:

שם זה הוא שיבוש שמו המקראי הקדום אֶבְלַיִם (או אֲבֵלִים) – שעל אף צלצולו המשונה והמדכא כפל-כפליים, לכאורה, נפוץ בשעתו בפי אבותינו, ואין לו שום קשר לאֵבֶל ומספד.

מקורותינו מונים לפחות תשעה מקומות נוספים, הנושאים את השם 'אָבֵל'. כמנהגי, הסתייעתי באנציקלופדיה 'ארץ ישראל' שחיבר ישעיהו פרס (הוצאת ראובן מס, א, ירושלים 1951, עמ' 5-2), ובה הובאו שישה-עשר ערכים הנוגעים ל'אבל' על שלל הטיותיה וניקודיה: 

1. אָבֵל בהר אֲמָנָה אשר בשלשלת 'מול הלבנון', מצפון-מערב לדמשק;

2. אָבֵל בית מַעֲכָה – אליה נמלט שֶׁבַע בן בכרי מפני דוד (שמואל ב, כ). לימים נקראה אָבֵל מים (ואף 'אָבֵל מַיָא' בארמית) התל הקדום של יישוב זה מתנשא מדרום למטולה;

3. השם הקדום 'אבל' השתמר עד היום גם למרגלות החרמון, ממזרח למטולה, בכפר שיושביו מכנים אותו עתה 'אָבִּל אֶל-קַמְח' [של הקמח], כדי להבדילו מאבל בית מעכה הסמוך;

4. אָבֵל עֲרָב, היא היום עַרָאבֶּה שבבקעת סכנין;

5. אָבֵל [בית] מְחוֹלָה בבקעת הירדן, עירו של אלישע (מלכים א, יט 16);

6. אָבֵל כרמים, בדרום הגלעד (שופטים, יא 33); 

7. אָבֵל מִצְרַיִם, מקום ההספד על יעקב (בראשית, נ 11), המזוהה עם בית חגלה שבדרום הבקעה;

8. אָבֵל הַשִּׁטִּים בערבות מואב (במדבר, לג 49);

9. ואולי אף אָבֵל הגדולה, בגבול ארץ פלשתים (שמואל א, ו 18), אף שכנראה יש לקרוא שם 'אֶבֶן הגדולה'.

משמעותם של שמות אלה, כהצעתו של ויליאם אולברייט (ערך 'אָבֵל', אנציקלופדיה מקראית, עמ' 37-36), הריהי 'אוּבָל', דהיינו יוּבַל מים – כעולה מכינוייה המאוחרים של אָבֵל בית מעכה. 

ואכן, מקור שמה העברי הקדום של אעבלין בנחל אֶבְלַיִם שבצפונה, אשר ועדת השמות הממשלתית החליטה לכנותו בשנת 1953 בצורה הזוגית של שמו העברי, אף שבוקעים בו שלושה מעיינות... יושבי הכפר מכנים אותו היום ואדי אעבלין ואף ואדי אל-קַרַף (נחל הגוֹעל), בשל מי גיאויות החורף העכורים, החולפים בו.

במורד נחל אבליים עשה את דרכו, עוד מימי קדם, נתיב רוחב חשוב, שיצא דרך פתחו של הנחל אל מישור הקריות (עמק זבולון) לעבר עכו. נתיב זה נודע בכינויו הערבי  دَرْب حَوَارْنَة (דַרְבּ חַוָארְנֶה, כלומר דרך החורן, כשם מוצאה). דרך זו הוליכה ממנו מערבה, חצתה את הירדן במעבר גִ'סְר אֶל-מַגָ'אמִע (גשר 'ההתכנסות' של הירדן עם הירמוך, המכונה היום גשר נהריים), ועלתה מבקעת יבנאל במעלה 'אֲדָמִי הַנֶּקֶב' לעבר צומת גולני בן ימינו. בחורבת מִשְׁכָּנָה, מצפון לצומת, נמצאה אבן מיל ומערבה משם, בשוליה הדרומיים של בקעת בית נטופה, נראים עד היום גם שני קטעי כביש רומי, המלמדים על קדמותה של הדרך, אשר עינות אבליים שימשו לעוברים בה תחנה אחרונה, לפני הגיעם אל עכו.

במחציתה השנייה של המאה ה-18, עם פריחתה של עכו תחת שלטונו של דאהר אל-עמר, הוליכו ב'דרך החורן' שיירות גמלים מטעני חיטת הבשן אל נמל עכו, ומשם הושטו באוניות לעבר איטליה, שתעשיית הספגטי שלה העדיפה את חיטת הבשן 'הקשה'.


בהמשך שאל משה פיינסוד:
בממלכת ירושלים הצלבנית הייתה רוזנות Ibelin, שמבצרה שכן על אם הדרך בין יפו לאשקלון. האם יש קשר, ולו אף מילולי, בינה ובין אעבלין הצפונית?

והשיב יהודה זיו:
 'יִבְּנֶה', היגויו הערבי של השם יַבְנֶה, אינו אלא שיבוש כפול, בעקבות העובדה שבתקופת הצלבנים הוצבו בה, כחלק מ'חגורת ההגנה' סביב אשקלון המוסלמית, אבירי משפחת  d’Ibelinמצרפת. לימים משלו אבירי ד'איבלן גם ברמלה, מגדל אָפֵק, שכם, ביירות ואפילו בקפריסין... אך בין שמה של משפחת אבירים זו, Ibelin, לבין השם אִעְבִּלִין – שיבוש השם העברי הקדום 'אֶבְלַיִם' (עינות מים) אין כל קשר.


ג. האם זכרון יעקב וחדרה נמצאות בשומרון?

מפת קורט נברצקי, 1915 (מקור: מפות עבריות מראשית המאה העשרים)

שאל הלל יפה (ספרן בדימוס בספרית הר הצופים):
אני מהדיר כעת את זכרונותיו של אבי-אמי שבתי לוי, מי שהיה ראש עיריית חיפה. הוא מכנה את אזור זכרון יעקב וחדרה בשם 'שומרון', ואם זיכרוני אינו מטעני גם לפני מלחמת ששת הימים קראו כך לאזור זה. האמנם?
והשיב יהודה זיו:
היום אנו מדברים על 'ידיעת הארץ', לעומת השם הסתמי 'מולדת' שבו נקרא תחילה מקצוע זה. לאזורים שאנו מכנים היום בשמות 'מדבר יהודה', 'הר בית אל', 'הר ירושלים', 'הר חברון', 'עמקי התלם', 'השפלה הגבוהה', 'השפלה הנמוכה' ו'פלשת' – קראו אנשי העליות הראשונות בשם כולל אחד – 'יהודה'. ותיקי היישוב יזכרו כי בטרם הוקם קואופרטיב 'אגד', נשא שירות  האוטובוסים אל 'מושבות הדרום' את השם 'דרום יהודה'.

אוטובוס של קואופרטיב 'דרום יהודה' (מקור: הבלוג של אריה גורן)

כך הדבר אף במה שנקרא בשעתו בשם הכללי והסתמי 'שומרון', ויעיד על כך 'סלינו על כתפינו', שיר הילדים הנודע, פרי עטו של לוין קיפניס, שנכתב בשנת 1929, ומונה ארבעה חבלי ארץ בלבד: 
מִיהוּדָה, מִיהוּדָה, מִשּׁוֹמְרוֹן, / מִן הָעֵמֶק, מִן הָעֵמֶק וְהַגָּלִיל / פַּנּוּ דֶּרֶךְ לָנוּ, / בִּכּוּרִים אִתָּנוּ, / הַךְ, הַךְ, הַךְ בַּתֹּף, חַלֵּל בֶּחָלִיל!
ולתפיסה כוללנית זו, שמאחדת חלקי ארץ תחת שם אחד, קדם 'שיר האיכר הנודד' של קדיש יהודה סילמן משנת 1914: 
מִקּוּסְטִינָה עַד רֹאשׁ פִּנָּה / וּמָה אִכְפַּת לִי? / מֵרֹאשׁ פִּנָּה עַד קוּסְטִינָה / וּמַה נִּצְרָךְ לִי?
קוּסְטִינָה היא באר-טוביה שבדרום וראש פינה נמצאת כידוע בצפון, אבל 'מה אכפת לי?'...  אין אפוא לתמוה על הכינוי 'מושבות השומרון', שיש עושים בו שימוש עד עצם היום הזה. 

מקור: מגזין המושבות

21 תגובות:

  1. לעניין השומרון ויהודה, יש לי השערה לא מבוססת: מושבות העליה הראשונה (ובהמשך גם יישובי העליה השניה) נוסדו במישור החוף ובשפלה, פה ושם בשיפולי הכרמל ובאוזר הגליל, אך לא הצליחו (או לא ניסו) כמעט בכלל להאחז בשדרת ההר המרכזית (יהודה ושומרון של היום). עם זאת, עד שהגיעה התמיכה מהברון רוטשילד, הן נעזרו בכספי תרומות שאספו חובבי ציון בקרב יהודי אירופה. אני משער שתרומה להתיישבות ב"יהודה" או ב"שומרון" היתה "מיתוג" אטרקטיבי יותר לאיסוף תרומות מאשר "מישור החוף" או "שפלת יהודה"...

    השבמחק
    תשובות
    1. לי דווקא נראה שהשמות נובעים מהחלוקה התנכית המוכרת, לפי גבולות ממלכת יהודה וממלכת שומרון. לא עסקו בקטנות של "שרון", "עמק חפר" וכדומה. 'שומרון' כלל גם את ההר וגם את מישור החוף שלמערבו עד הים.

      מחק
  2. שזור בגליל העליון
    האמנם שזור (וגם הכפר הסמוך סאג'ור), ששוכנים בבקעת בית כרם, כבר שייכים לגליל העליון?
    אמנם שזור שייך למועצה אזורית מרום הגליל, שרוב ישוביה נמצאים בגליל העליון המזרחי, אך כוללת גם את לבנים, כלנית וחזון, שנמצאים בבירור בגליל התחתון.
    אם להסתמך על המקורות: "מכפר חנניה ולמעלה, כל שאינו מגדל שקמים--גליל העליון; ומכפר חנניה ולמטן, כל שהוא מגדל שקמים--גליל התחתון" (מסכת שביעית, ט ב).

    אבליים
    צורת הזוגי היתה קיימת פעם גם בלשון העברית, ונשתמרה בעיקר בשמות אברי גוף (נחיריים, רגליים וכו') ופריטי לבוש (מכנסיים), אך לא משמשת יותר כצורה חיה באופן כללי לשמות עצם אחרים. בערבית צורה זו עדיין קיימת.

    השבמחק
    תשובות
    1. דוגמא יפה היא 'ירושלים'...

      מחק
  3. שומרון
    בתשובתו של יהודה זיו (הנפלאה כתמיד, שנזכה לשנים רבות עמו) מצוין כי פעם נחלקה הארץ לארבעה אזורים בלבד, וכך גם במפה המצורפת.
    אם כך, מתי החלו להשתמש בחלוקה הפרטנית המקובלת כיום?

    השבמחק
  4. המורה שלי לגיאוגרפיה בשנות ה-50 הסביר שלדוגמא
    סניף קופת חולים בחדרה נקרא מחוז שומרון בגלל
    שהשומרון לא בידנו כתוצאה ממלחמת השחרור השאירו סממן
    של החזון הפוליטי של כיבוש כל/רוב חלקי הארץ
    האם החזון השמאלני של פעם טוב מהחזון הימני של היום?
    קותי

    השבמחק
  5. ליהודה זיו הנפלא
    למה "מולדת" הוא סתמי לעומת "ידיעת הארץ"? לי נראה לגמרי הפוך. "ארץ" היא דבר סתמי לחלוטין. יכולה להיות כל ארץ שהיא. מולדת יש רק אחת. בימי (ואני הרי צוציק לידך) למדו "מולדת" אפילו בבית ספרי החרדי (היום אין דבר כזה בבי"ס חרדי, גם בגלל שזה חדל להיות ערך חשוב כל כך וגם מחמת התקציב המדולדל. ילדי לומדים מולדת ממני וגם קוראים בהנאה את סיפורי הפלמ"ח שלך)
    עם זאת ברור שמולדת לבד אינה מספיקה וצריך גם לדעת ולהכיר אותה
    ברור הרי שידיעת ארצנו המופלגת שלך נובעת מן ההכרה שארץ זו היא לנו מולדת.
    לכן הייתי מציע פשוט לדבר על "ידיעת המולדת"

    השבמחק
    תשובות
    1. וזאת ליהודה – מיהודה:
      כמי שגדל על גלגולי שמותיו של מקצוע לימוד זה – שאתה תמה על 'ידיעת הארץ', האחרון והמקובל שבהם – וכמי שנטל בשעתו חלק בעריכת פרק 'ידיעת-הארץ' בתוכנית הלימודים הראשונה של משרד החינוך והתרבות, אני יכול להעיד כי השם המקובל עד אז, 'מולדת' (עם כל הרגשות הלאומיים הכרוכים בו), נשמע לנו ערטילאי וסתמי מדי – לעומת 'ידיעת-הארץ', שנראה קולע ומוגדר הרבה יותר: 'ידיעה' (מלשון 'והאדם ידע את חוה אשתו'), שמשמעותה קשר בלתי-אמצעי ואינטימי אל ארץ-ישראל, הבא לידי ביטוי אף בכינוי הקולע והאינטימי ביותר שלה – 'הארץ', בה"א הידיעה (כב'הופעת הבכורה' שלה בתנ"ך: 'בראשית ברא ה' את השמים ואת הארץ... והארץ היתה תהו ובהו...' – בראשית א:1), והרי אין בינינו מי שאינו יודע לאיזו ארץ הכוונה.
      אפשר, שמשום כך אני גם איש ידיעת 'הארץ' ומנוי עליו מזה שנים רבות – אך אין ספק, כי מלכתחילה הייתה זו אף הכוונה בקריאתו של אותו יומון בשם זה...

      מחק
    2. עלי כהן, קופנהגןיום שישי, 22 אוגוסט, 2014

      אינני מתקנא במורי ה"חדר" שצריכים להסביר לילדי החיידר איזה זוועות חינוכיות התחוללו בספרי הקוידש למיניהם כאשר כבר בפרקים הראשונים בהחלט של בראשית נעשו מעשים שיש עליהם איסור מאורייתא עד עצם ימינו אלה---
      אם "אדם ידע את חוה אשתו" במובן האינטימי , ר"ל,(והאדם ידע את חוה אשתו ותהר ותלד וגו'") הרי שהוא עבר כבר בפרק ב' של "בראשית" עבירה של גילוי עריות שכן אשתו במובן התנכ"י היא יוצאת חלציו, פשוטו כמשמעו, שהרי נלקחה מצלעו. זאת ועוד - הוא גם עבר על"איסור נגיעה" (והיו לבשר אחד".-פרק ב', פסוק 24). אחר כך הם גם עירומים (פרק ג'). אוי ויי זמיר!!

      מחק
    3. ארבע מילים - אוי ווי איז מיר

      מחק
  6. א. נראה לי שהיה טבעי יותר לגזור לאחור מהשם שיזורי את השם שֵזוֹר או שיזור, בצירה (בדומה לאיזורי-איזור). לגבי המקבילה הערבית, מקובל להשוות את השורש שז"ר בעברית דווקא ל-شَزَرَ הערבי (יש קושי בהקבלה של ש' עברית ל-ش ערבית ואפשר אולי להסביר אותו בשינוי העיצור מס' לש' עקב הסמיכות לז'). המשמעות היסודית של השורש היא כנראה פיתול או עיקום. מילון בן-יהודה משווה אותו לשורש שד"ר (כמו בעמוד השדרה). (דרך אגב, לא מצאתי את המילה ساجور במילון ערבי).

    ב. סיומת ה"זוגי" -ים משמשת בעברית כסיומת מקובלת של שמות מקומות, ואין לכך בהכרח משמעות זוגית. אנחנו מכירים מהמקרא את המקומות אדוריים, בית דבלתיים, גדרותיים, חורוניים, מחניים, עדיתיים, עין עגליים, קריתיים ושעריים. ומהתלמוד את עפריים. נראה שגם בשם ירושלים מדובר בסיומת דומה שנוספה לשם ירושלֵם בתקופת מאוחרת.

    השבמחק
    תשובות
    1. במחשבה שניה, הדוגמה של איזור לא נכונה, כי אם הופכים את המילה אזור לתואר מקבלים את המילה אֲזורי (בחטף-פתח ולא בצירה). הבעיה היא שבעיקרון אם גוזרים שם תואר משְזוֹר אמורים לקבל שְׁזורי בשווא (כמו חלומי, טרומי, ספוגי וכו'). לכאורה השם שיזורי אמור להיגזר מהמילה שיזור, כמו שקיסרי נגזר מקיסר, אבל לא מוכר לי בעברית משקל קֵטול בצירה.

      מחק
    2. לסיומת הזוגי -
      אכן, בעברית המקראית היתה קיימת צורת הזוגי, וזאת במקביל לצורת הרבים: מחניים משמעה שני מחנות, שעריים משמעה שני שערים וכו'. סביר ששמות אלו ואחרים אכן מציינים משהו זוגי באותו המקום (ראה למשל זיהוי שעריים בחרבת קייפה, המבוסס בין השאר על מציאת שני שערים בחומה).

      מחק
    3. סיומת הזוגי בשמות מקומות ציינה אמנם בהתחלה משהו זוגי, אבל במשך הזמן הסיומת החלה לשמש כסיומת לשמות מקומות סתם, מבלי שהיתה לה משמעות זוגית. אינני יודע באילו מבין השמות לעיל אכן מדובר בצורת זוגי אמיתית ובאילו לא. הדוגמאות הבולטות שלפיהן חושבים שלא תמיד מדובר בצורת זוגי הן ירושלים - שהכתיב המקראי שלה הוא ירושלֵם בלי יו"ד (וכך גם ההגייה הלועזית Jerusalem), השם שומרון שנקרא בארמית שָֽׁמְרַיִן, השם נהרים, שנקרא בכתבי תל עמארנה הקדומים nârima או na’rima, מצרים, שנקראת בערבית מצר ובפיניקית מצרם ועוד.

      מחק
    4. דווקא מצאתי את המלה ساجور במילונות הערבית. הסתפקתי במילון "לסאן אלערב" שם כתוב כך:
      الساجور: القلادة أو الخشبة التي توضع في عنق الكلب כלומר: רביד או חבל ששמים על צוואר הכלב (ככל הנראה לצורך קישוט או כדי לשלוט בו - בהתאמה).

      מחק
    5. תודה אורי. המילה לא נמצאת במילונים מודרניים לערבית - לא באיילון-שנער ולא במילון Wehr. היא אכן נמצאת במילון לסאן אלערב, שהוא דרך אגב מילון מהמאה השלוש עשרה, וכן במילון ההיסטורי של Lane. ההגדרה במילון Lane עמ' 1908 היא כדלקמן (בתרגום חופשי): "חפץ מעץ או חתיכת עץ ששמים או תולים על צוואר של כלב. וכן: קולר, או טבעת, או קולר ברזל, שמניחים על צוואר של כלב". בכל אופן לא נראה שיש כאן קשר לפעולה של שזירה.

      מחק
  7. שאזור בערבית אינה רק רצועה לכלב כי אם גם חבל קשירה לבעלי חיים אחרים כדוגמת ה"לאסו" והוא משמש גם להובלת בעלי חיים.

    השבמחק
  8. חברת התחבורה "דרום יהודה" התקיימה גם אחרי שהוקמה אגד. לימים התאחדו השתיים ועימן גם חברת "השחר" ששרתה את חיפה והמחוז לחברת תחבורה אחת ושמה אש"ד - ראשי התיבות של שלושת השמות. אבל השם אשד לא נקלט ועד מהרה חזר אל דרכי הארץ השם המוכר אגד. יותר מאוחר נקלקה גם "המקשר" הירושלמית בקורופרטיב הגדול והפעם אף לא נעשה ניסיון לשנות את השם. היה מי שמסוגל לדמות את תמונת התחבורה בארץ ישראל בלי "אגד"?

    השבמחק
  9. חיים קניג, כפר סבאיום שישי, 22 אוגוסט, 2014

    ליהודה היקר,
    יש בדרום הלבנון ישוב נוצרי בשם "עין אִבֶּל". לדברי המקומיים מקור השם אִבֶּל הוא הֶבֶל בנו של אדם הראשון ומקור המלה "עֵין" היא התפתחות של המלה "אוֹן" שציינה את אל הפריון האמורי (למיטב ידיעתי, אכן ממלכת האמורי הייתה באזור הצפון = לבנון סוריה). אודה מאד להתייחסותך
    בברכה
    חיים

    השבמחק
  10. כמה נתונים לגבי שזור, ובזה יבחר נא כל אחד מן הכותבים מעלה והמנסה לגרור את מקור השם "שזור" אל השם הערבי "סאג'ור" ויראה כי אין כל שחר (ולהיפך, אולי להיפך).
    אמנם לדעת הרמב"ם שזורי על שם מלאכת השזירה וכפי שהזכיר כותב המאמר הנכבד, אולם ע"פ ספר יוחסין (זכות, אברהם בן שמואל 1861) הוא על שם יישוב יהודי קדום בשם "שזור".
    ע"פ סקרים וחפירות באזור הכפר סאג'ור נתגלה כי במיקום זה היה יישוב יהודי עוד בתקופת בית ראשון. אמנם בשטח הכפר סאג'ור עצמו טרם בוצעו חפירות ולפיכך אין ממצאים היסטוריים ממרכז הכפר, אולם כל סביבות הכפר מוקפות במערות קבורה יהודיות עתיקות שאך מיעוטן נבדק.
    בהמשך, מן המאה הי"ג ואילך, ספרות המסעות של התיירנים היהודים מזכירים את האזור ואת הקברים הקדמונים ב"שזור".
    אינני יודע מה היו שיקוליה של ועדת השמות במקרה ספציפי זה, אולם בדרך כלל ישעיהו פרס והאחרים פעלו ע"פ המובאות בתנ"ך ושיקולים נוספים, אולם ודאי שלא שמו של כפר ערבי המאוחר מהשם העברי הקדום הוא שיגרום לבחירת שם המקום. כמו כן, כדי לשמר את השם הקדום בסמיכות למיקומו הקדום, ניתן השם "שזור" לשם היישוב הנוכחי. כך תמיד פעלה וועדת השמות.
    עוד נתון הראוי לציון, בספרות התלמודית ישנם מופעים של אדם נוסף "רבי ישמעאל שזורי" וגם כאן חלקו החולקים בהצעות שונות על שם מה נקרא כך, יש האומרים שהוא הוא רבי ישמעאל כהן גדול ויש הסוברים שאין המדובר כאן אלא באותו רבי שמעון שזורי הנ"ל.
    ויהי רצון שנזכה לצאת מגלות המקלדת ונוכל לתור את ארצנו היפה לעורקה ולרוכבה.
    עונג שבת שלום לכולם.

    השבמחק
  11. אהבתי מאוד את המאמר. אני אוהב מאוד היסטוריה ובפרט היסטוריה של ארצנו, ארץ הקודש.
    במאמר מופיע הביטוי: "רצועה שזורה". יש בעברית לכך פירוש או מילה נרדפת שנקרא מקלעת.
    מקור: http://pitaronfree.blogspot.com/2014/12/blog-post_970.html

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית 'הגב בתור:', לחצו על 'שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי' אם לא הצלחתם להתגבר על הבעיה – רשמו את השם בתוך התגובה.
לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול ואז 'פרסם' – זהו.
מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.
תגובות לפוסטים ישנים מועברות לאישור ולפיכך ייתכן שיהוי בפרסומן.
תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.