יום שישי, 28 בפברואר 2014

השיר-יון עשה היסטוריה (ג): השיעור בהיסטוריה והמצעד לפרטוריה

פרקים נוספים בסדרת 'השיר-יון עשה היסטוריה'

א. 'כאן השריונים'
ב. בעקבות 'אוהבי הטבע'

הפרק השלישי בסדרת שירי הטנקסיטים עוזב את אזור החיוג הצרפתי ונודד ליבשת אחרת  אפריקה. אבל נתחיל את הסיפור דווקא מכאן, מישראל.

א. 'השריון עשה היסטוריה'



בשלהי שנות השישים ובשנות השבעים של המאה הקודמת (זה נשמע מזמן, אבל רובנו היינו שם), בימי פריחתן של הלהקות הצבאיות, היה השיר 'שיעור בהיסטוריה' (שהתפרסם בשורת הפזמון 'השריון עשה היסטוריה') פופולרי מאוד. הוא נכתב בשנת 1966 על ידי יוסי גמזו עבור התכנית 'כנר על הטנק' של להקת גייסות השריון. גמזו כתב באותה תקופה פזמונים רבים ללהקה זו (ובהם 'הורה שריון', 'לילה ראשון בלי אמא', 'שלא לאהוב אותך', ועוד), אבל מן הסתם לא שיער שבתוך פחות משנה יהפוך דווקא שיר זה למעין נבואה.


התקליט בו נכלל השיר 'שיעור בהיסטוריה'. כוכבי הלהקה נקראו אז רק בשמם הפרטי  אפי, גדי, דני, ורדה... 
(אוסף רפי בינדר)

ואכן, מילותיו של השיר קלעו היטב לניצחון הצבאי המדהים של מלחמת ששת הימים ולכיבוש הבזק של חצי האי סיני ורמת הגולן. השריונאים, ומפקדיהם 'החשופים בצריח', זכו אז לתהילת עולם, והשיר עבר בירושה גם לתכנית הבאה של הלהקה, שהועלתה באוקטובר 1967 ונקראה  כמה צפוי  '6 ימים בטנק'.


שירו של יוסי גמזו גם קבע לדורות את צירוף הסלנג 'עשה היסטוריה', במובן של השפיע או טבע את חותמו על מהלכה של ההיסטוריה. גמזו אמנם לא המציא את המונח, והוא נמצא בעיתונות העברית הרבה לפניו, אך שירו תרם בלי ספק לתפוצת מטבע לשוני זה.

יוסי גמזו

הבה ניזכר בשיר, שהיום צריך לפרש כמה מילים ומושגים שבו. הנה להקת גייסות השריון, בהקלטה המקורית משנת 1966:



וכאן בביצוע לא מוכר של שמעון בר, גם הוא מ-1966.



בגרסה המקורית, ששמענו עתה, התייחס הבית השלישי של השיר למבצע סיני:

כשבא מבצע קדש והזחלים שעטו דרומה
(כן, שעטו דרומה
כן, שעטו דרומה),
התברר שלא כל הדרכים מובילות לרומא,
אלא לסואץ
(די מוחץ).


בית זה הוחלף לאחר מלחמת ששת הימים, ובמקום 'כשבא מבצע קדש' שרה עתה הלהקה (וכך גם בכל השירונים) 'כשב-67'... מובן שעתה היה צריך לשנות גם את מיקומו של בית זה בתוך השיר, ולהתאימו לרצף הכרונולוגי, ולכן הוא הושר לאחר הבית על 'תל אל-קאדי', שעסק באירועי 1964:

יוסי גמזו, סימן שאתה צעיר: מבחר להיטי יוסי גמזו, ידיעות אחרונות, 1972 


פירושים:
  • רמלה ולוד  ערים ערביות אלה נכבשו ביולי 1948, בימי מלחמת העצמאות (מבצע דני), על ידי כוחות השריון של חטיבה 8 בפיקודו של יצחק שדה. 
הטנקים של גדוד 82 (חטיבה 8) במסדר לאחר כיבוש שדה התעופה בלוד, 10 ביולי 1948 (מקור: ויקיפדיה)

  • בטלדרס  מעיל קרב קצר. במורשת הביגוד הצה"לית, ה'בטלדרס' החליף את ה'שינל', ובתורו הוחלף על ידי ה'דובון'.
חיילי צה"ל עם בטלדרס (מימין) ושינל (מקור: יד לשריון)

  • תל אל-קאדי – 'תל השופט' או תל דן, הוא אתר ארכאולוגי שנמצא בימינו בתחומיה של שמורת הטבע תל דן. במקום זה נובעים כמה ממקורות הירדן וסביב השליטה בהם התפתחו סכסוכי גבול רבים. בנובמבר 1964 תבעה סוריה את ריבונותה על מעיינות נחל דן, ובתגובה סללה ישראל דרך פטרולים שהקיפה את התל. הסורים, שטענו כי הדרך נסללה בשטחם, ירו אש טנקים על הכלים שעסקו בסלילת הדרך ועל סיורים צבאיים שנעו בה. ב-13 בנובמבר הגיבה ישראל על הירי ופגעה בשני טנקים סוריים.
  • כלאם פאדי – הכל דיבורים; דיבורי סרק שאיש אינו מתכוון לממש אותם.
  • צנטוריון – טנק בריטי (Centurion) שבשנת 1959 נכנס לשימוש בצה"ל (הוא נקרא 'שׁוֹט') והיה בשימוש בעיקר בחזית הצפון.

ב. 'אנו צועדים לפְּרֶטוֹרְיָה'

חיילים בריטים צועדים לפרטוריה

מי שיבדוק בשירונים או יחפש באינטרנט יתקשה לגלות מי היה המלחין של 'שיעור בהיסטוריה'. לכל היותר ימצא 'לא ידוע', 'דרום אפריקני', או 'עממי', וזאת למרות שעל עטיפת התקליט (שצילומו הובא למעלה) נכתב בפירוש 'ז'וסף מארה'.

האמת היא שכולם צודקים. הוא גם 'לא ידוע', גם 'עממי', גם 'דרום אפריקני' וגם קשור לאותו 'מארה'.

מדובר בשיר לכת (מארש) בריטי, שנקרא 'Marching to Pretoria' (צועדים לפְּרֶטוֹרְיָה). זהו שיר פטריוטי מימי מלחמת הבּוּרִים השנייה, שהתחוללה בראשית המאה העשרים (1902-1899) בין אנגליה לבין הרפובליקות האוטונומיות שהקימו המתיישבים הלבנים (הבּוּרִים) בדרום אפריקה. הקשר היחידי של שיר זה לגייסות השריון הישראליים הוא המילה 'פרטוריה'  שמתחרזת עם 'היסטוריה'...

מלחמת הבּוּרים הייתה אכזרית מאוד. היא נמשכה כשלוש שנים וגבתה את חייהם של עשרות אלפי הרוגים משני הצדדים. זו גם הייתה המלחמה הראשונה שבמהלכה הוקמו (על ידי הבריטים!) 'מחנות ריכוז' ובה יושמו שיטות לחימת קומנדו וטרור. המלחמה הסתיימה בניצחונם של הבריטים ובפועל עיצבה את גבולותיה של דרום אפריקה המודרנית.

פרטוריה היא עיר הבירה הראשית של דרום אפריקה, ובימי המלחמה הייתה בירתם של המורדים. היא נכבשה על ידי הבריטים ב-5 ביוני 1900, ועל רקע זה נכתב השיר.

מחבר השיר והמלחין המנגינה אינם ידועים. ההקלטה המוקדמת ביותר היא משנת 1903 והמבצע הוא זמר בריטון בריטי ושמו יאן קולקוהון (אני לא בטוח בתעתיק שמו). אלו הן המילים המקוריות של השיר, כפי שהועתקו בדי עמל באתר flatinternational מתוך תקליט נדיר ועתיק. אפשר להקשיב לביצוע הזה כאן.

ההקלטה הראשונה של 'צועדים לפרטוריה' (לונדון 1903)

When the call to arms went forth [our hearts were…] and glad
[… those days and…] the brave it bloody had
Every English meadow yielded up its human lad
We March! March! March! on Pretoria

Hooraah! Hooraah! Come hither sail they come
Hooraah! Hooraah! They've made the [business…] calm
Round the world you heard the beat of Britain's ceaseless drum
When we went marching on Pretoria

Far from overseas our brothers flocked to join the flag
[Doing thus that pretty part] what neither blus nor brag
Put the foot they stood with us beneath that dear old flag
When we went marching on Pretoria

Hooraah! Hooraah! [… play this] bonnie song
Hooraah! Hooraah! [Lets] mark an [aid in call]
They have thrown [it] in their [face/faith?] the blood of Britain's [rung/ruin/young?]
When we went marching on Pretoria

Cheer up boys and sing good luck to all our gallant men
Who fought for the empire out in Africa and when
They have brought the seas once more we welcome home again
Conquerors of proud Pretoria

Hooraah! Hooraah! [Foot-soldiers/Get hold] of the King
Hooraah! Hooraah! Their praises let us sing
Victory they have brought us back wherever they have been
And now they are coming home from Pretoria

כפי שהעיר בצדק רוני ה' (למטה בתגובות), מקור השיר הבריטי הוא בשיר שנכתב ב-1865, במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית, הוקדש לגנרל ויליאם טקומסה שרמן (גם הוא קשור איכשהו לטנקים...) ונקרא Marching Through Georgiaאפשר להקשיב לו כאן.

הצעדה לג'ורג'יה (מקור: ויקיפדיה)

ג. הגרסה של ג'וזף מארֶה

ג'וזף מארה (1978-1905) ורוזה דה-מירנדה (1986-1912)

השיר 'נולד מחדש' משעה שהגיע, כנראה בראשית שנות הארבעים, לידיו של ג'וזף מַארֶה (Josef Marais). מארֶה היה זמר אמריקני פופולרי, שהתמחה בבלדות ובשירי עם, בעיקר מארץ מולדתו דרום אפריקה. הוא לא כתב או הלחין את השיר המקורי  שכאמור הוקלט לראשונה ב-1903, שנתיים לפני שנולד  וזהותם של המחבר והמלחין נותרה עלומה ו'עממית', אלא עיבד את הלחן והתאים לו מילים חדשות ופשוטות.

פרט לעיר היעד פְּרֶטוֹרְיָה לא היה במילים החדשות שום דבר ייחודי: תשיר אתי, אשיר אתך, וכך נשיר יחד כשאנו צועדים; רקוד אתי, ארקוד אתך; שתה אתי, אשתה אתך; וכן הלאה. מן השיר המקורי השאיר מארֶה רק שורה אחת: 'אנו צועדים לפרטוריה'...

Sing with me, I'll sing with you, and
So we will sing together (x3
Sing with me, I'll sing with you and so we will sing together
As we march along

We are marching to Pretoria, Pretoria, Pretoria
We are marching to Pretoria, Pretoria, Hooorah

Walk with me, I'll walk with you, and
So we will walk together (x3
Walk with me, I'll walk with you, and so we will walk together
As we march along

We are marching to Pretoria, Pretoria, Pretoria
We are marching to Pretoria, Pretoria, Hooorah

Dance with me, I'll dance with you, and 
So we will dance together (x3
Dance with me, I'll dance with you, and so we will dance together
As we march along

We are marching to Pretoria, Pretoria, Pretoria
We are marching to Pretoria, Pretoria, Hooorah

Drink with me, I'll drink with you, and 
So we will drink together (x3
Drink with me, I'll drink with you, and so we will drink together
As we march along

We are marching to Pretoria, Pretoria, Pretoria
We are marching to Pretoria, Pretoria, Hooorah


נשמע אפוא כמה ביצועים של השיר ואחר כך נספר משהו על יוצרו.

הביצוע המפורסם של השיר הוא של להקת 'האורגים' המיתולוגית (The Weavers), של פיט סיגֶר וחבריו. הם הקליטו את השיר לראשונה באפריל 1960, בהופעה באולם הקונצרטים הניו-יורקי המפורסם 'קרנגי הול'. התקליט עצמו ראה אור רק ב-1963:



וכאן להקת זמרי העם האמריקנית The Highwaymen (שודדי הדרכים), שהייתה פעילה בראשית שנות השישים.



ג'וזף מארה נולד בדרום אפריקה, היגר לארה"ב בשנות השלושים, ושם פגש, ב-1940, את מי שתהיה לימים רעייתו ושותפתו רוזה דה-מירנדה. רוזה הייתה זמרת ילידת הולנד, ממוצא יהודי (שם נעוריה היה ברוּך), שנמלטה מאירופה הכבושה עם בעלה ושני ילדיה. השניים הקימו את הצמד 'מארה ומירנדה', ולאחר גירושיה של רוזה, גם נישאו. במשך כשלושים שנה הם הקליטו, שימרו והפיצו את המורשת המוסיקלית העממית של דרום אפריקה, וברוח שנות השישים – תקופת הזוהר של שירי העם (folk music) במוסיקה האמריקנית –  הם שרו גם בלדות ושירי-עם של כל האומות ובכל השפות, כולל בעברית וביידיש!

תכנית פסח של 'מארה ומירנדה' כללה גם שירים ביידיש ובעברית, והתבססה על סרטם Land of the Book

מארה שר את 'צועדים לפרטוריה' בהופעותיו והביא לפרסומו, וכך הפך השיר מזוהה אתו. השיר נכנס לרפרטואר שלו כבר בשנת 1942, בחוברת תווים Songs from the Veld (שירים מאדמות המרעה של דרום אפריקה).


ככל שהצלחתי לברר, השיר הוקלט לראשונה בשנת 1949 בתקליט זה:



השריון כנראה כבר 'לא יעשה שלום' – כי שלום עושים פוליטיקאים ולא חיילים – וגם טרקטורים כבר לא יכתתו ממנו. אבל השיר בנוסחו העברי, שעוד מעט ומלאו לו חמישים שנה, מנציח אווירה תמימה ואופטימית של פעם, כשרצינו שלום עכשיו, או כמאמר המשורר יוסי גמזו: 'רוצים היום!'.

יום רביעי, 26 בפברואר 2014

על דעת המקום: מזמור לאסף

מאת יהודה זיו

ברכות מאוחרות מעט, אך מקרב לב, לידידי דוד אסף, עורך הבלוג ומייסדו, ביום הולדתו. לכל הדעות, 'מגיע לו' אותו רחוב הנושא את השם 'דוד אסף', גם אם מדובר שם במי ששימש רבהּ של שכונת גאולה בחיפה... 


באתר 'כל מה שקשור לאסף', לזכרו של אסף צור, שנרצח בפיגוע התאבדות באוטובוס בחיפה (2003), נאספו שלטי 'אסף' רבים. למשל, 'מערת אסף', בהר ציון בירושלים.

אין זה 'אסף' יחידי בארצנו. באר שבע, למשל, כיבדה בשם רחוב את הרב הפרופסור שמחה אסף (אוסובסקי), חוקר הספרות הרבנית ותולדות יישובה של ארץ ישראל. בנוסף על אלה, נושאים את זכרו של אלוף אסף שמחוני רחובות בערים רבות בארץ  בהן ירושלים, באר שבע, עפולה עילית, כפר סבא, לוד, פתח תקווה, קרית אתא ורמלה. 


רחוב אלוף שמחוני בירושלים.
תאריך הפטירה שנרשם על השלט שגוי, שכן מטוסו של אסף שמחוני התרסק ב-7 בנובמבר 1956, שהוא ג' בכסלו תשי"ז.

בדימונה יש 'משעול אסף', אך לא נתברר לי על שמו של מי נקרא; אסף הרופא, שחי בארץ ישראל, כנראה במאה השישית, זכה – לבד מהיותו שמו של בית חולים  גם ברחובות הנושאים את זכרו באשקלון, באר שבע, הוד השרון ותל אביב.


רחוב אסף הרופא בהוד השרון (מקור: כל מה שקשור לאסף; האתר לזכרו של אסף צור)

בימים 8-5 בדצמבר 1948 נערך במערב הנגב 'מבצע אסף', וזכרו הונצח בשמות רחובות בבאר שבע ובכרמיאל; שלא לדבר על אסף שכנאי, שאותו מיבצע נקרא בשמו, ועל שמו נקרא 'רחוב אסף' ברמת גן. שכנאי היה איש פלמ"ח, אשר שנה קודם לכן, ב-9 בדצמבר 1947, פקד על סיור לאורך 'קו צינור המים לנגב', בין קיבוץ גבולות לקיבוץ נירים. הכח נכנס בטעות לכפר הבדואי שועוט ושם ניסה המון ערבי לעשות בהם שפטים. אסף פקד על חבריו לסגת ונפל במהלך החיפויי על נסיגתם.


תיאור נפילתו של אסף שכנאי וחבריו (על המשמר, 5 בינואר 1949)


אסף שכנאי (1947-1928)

שמו של אסף שכנאי הונצח במקומות רבים. סמוך לצומת גבולות, כקילומטר מדרום למושב עין הבשור, הוקמה אנדרטה לזכר הנופלים ובסמוך גם 'נחל אסף' (30 בדצמבר 1952), 'באר אסף' (21 בדצמבר 1958) ו'חניון אסף'.


אנדרטה סמוך לצומת גבולות לזכר הנופלים בכפר שועוט (מקור: יואב אבניאון

על שם 'אסף המזכיר' אין אף רחוב, אבל יש ספר. השם נלקח מן הפסוק: 'וַיֵּצֵא אֵלָיו אֶלְיָקִים בֶּן חִלְקִיָּהוּ אֲשֶׁר עַל הַבָּיִת וְשֶׁבְנָא הַסֹּפֵר וְיוֹאָח בֶּן אָסָף הַמַּזְכִּיר' (ישעיהו, לו 3).


מהדורה ראשונה של הספר אסף המזכיר מאת זכריה פורטו, ונציה 1675 (מקור: קדם)

אך בעוד רבים מחבריי יכולים להתגאות ברחובות 'על שמם', ממני נבצר הדבר: מאז 1971, משנעשיתי חבר ועדת השמות הממשלתית, אני מקפיד שלא יוכל איש לבוא עלי בטענות על שאני זורע את שמי על מפת ישראל, בעודי מאשים אחרים באותו עוון (ראו את רשימתי בעונ"ש על הנצחתו העצמית של אוסישקין). 

אומנם, בבואי אל ועדת השמות כבר מצאתי 'מן המוכן' את עין זיו בנחל כזיב (ששמו העברי נקבע ביום 16 באוגוסט 1953) ואת הר זיו, הנשקף עליו (21 בדצמבר 1958), שלא לדבר על קיבוץ עין זיוון שבצפון רמת הגולן, שמתיישביו מקפידים לכתוב אותו, מסיבות מובנות, בכתיב מלא. אך לימים, שעה שנדונה בישיבת ועדת השמות הממשלתית (26 באוקטובר 1979) בקשת המתיישבים בראש הר זיו, לכנות את יישובם בשם 'מצפה זיו', דרשתי בתוקף, שיישוב חדש זה לא יישא את שמי לשווא, והצעתי לקרוא לו 'מצפה הילָּה שם, שנודע לימים כיישובו של גלעד שליט. 


אפילו בוויקיפדיה ציינו שמצפה הילה חייב את שמו ליהודה זיו; אך טעות בידם ואין מדובר ב'חוק' שאוסר זאת.

במצפה הילה, שנקרא גם 'הילה', ממתינים לשובו של גלעד שליט, אוקטובר 2011 (צילום: ברני ארדוב)

בשנת 2000 קראה המועצה האזורית 'מעלה יוסף' (על שמו של יוסף וייץ) שבמערב הגליל ליישוב קהילתי בין נהריה למעלות  ושלא על דעת ועדת השמות הממשלתית!  דווקא בשם 'נווה זיו' (שמו הראשון של היישוב היה זיו הגליל), על שמו של הלורד ישראל זיו, שהיה מראשי ההסתדרות הציונית באנגליה.


לורד ישראל משה זיו (1972-1889) מקור: ויקיפדיה

וכדי שידידים וקרובים לא יבקשו ממני הלוואה כספית, עליי להדגיש כי אין כל קשר ביני לבין משפחת 'מַלְיָאנִים' זו, ושמות שנינו מעוברתים (שלי מזלצין; של הלורד – מ-Sieff). הקשר הסמוי היחיד בינינו נמצא בצומת הישן של ראש פינה. בתחילת מלחמת העולם הראשונה הציב שם ג'מאל-פחה אנדרטה, שנהרסה בשנת 1956 ונעלמה. לימים ערכתי מחקר שהתחקה אחר אותה אנדרטה והוא נקרא 'אבן הייתה לראש פינה'. היום מוצב על מקום אותה אנדרטה תמרור, הנושא את השם 'זיו' – אך לא על שמי, אלא כציון דרך אל בית החולים זיו, שבצפת הסמוכה, הנושא את שמה של רבקה זיו, רעייתו של הלורד זיו. רבקה, שהייתה בת למשפחת מרקס, הביאה לשידוך את בית הכל-בו הלונדוני הידוע 'מארקס אנד ספנסר', בעוד הארי סאקר (Sacher ולא Sucker!), שנשא לאשה את מרים, אחותה של רבקה, תרם לנו את גן סאקר המפורסם בירושלים.
רבקה זיו (1966-1890) מקור: ויקיפדיה

מלבד בית החולים הצפתי יש עוד בית חולים הנקרא 'זיו', וגם הוא לא קרוי על שמי למרות שהוא בעירי ירושלים. זהו בית החולים הגרמני, שפעל מאמצע המאה ה-19 בעיר העתיקה, אך בתחילת המאה ה-20 עבר לעיר החדשה. הוא נבנה בפינת הרחובות הנביאים ושטראוס והיום הוא חלק מבית החולים 'ביקור חולים'. השם 'זיו' ניתן לו על שם מקימו הרופא דוקטור רודי וֶרט-זיו.


(צילום: יהונתן לוירר, ויקיפדיה)

ומזיו חזרה לאסף. בשנים 1984-1976 עמדתי בראש מדור מורי"ה (מורשת ידיעת הארץ) במִפקדת קצין חינוך ראשי. יום אחד העביר אלי קצין החינוך של חיל ההנדסה משאלה אישית: 'מפקד בסיס חיל ההנדסה במזרח השומרון מבקש כי תבוא לביקור ביחידתו'. מיהרתי להיענות לבקשתו וכך יצאתי אל 'הגיגית'  כינויה של בקעה אליפטית ממערב לקרן סרטבה, אשר בשל צורתה קבעה ועדת השמות הממשלתית (23 במרס 1973) למושב אשר בשוליה המערביים את השם גִּתִּית – ועליתי אל מחנה ההנדסה, שישב בראש גבעה. 

מתברר שזה מכבר ביקש אותו מפקד שם קולע למחנה יחידתו, ולפיכך, בעודנו צופים ממרומיו על מושב גיתית, שלפתי מתרמיל הצד שלי את ספר התנ"ך אשר עמי תמיד, ופתחתי אותו במזמור פא של ספר תהלים, שראשיתו 'לַמְנַצֵּחַ עַל הַגִּתִּית, לְאָסָף'. עיני מפקד היחידה ואנשיו אוֹרוּ: זה מכבר ידעו, כי ממרום גבעתם הם 'מנצחים את גיתית', והנה לפניהם אף כתוב מפורש, המלמד גם על שם המנצח אָסָף.

בלשכתו שלף מפקד הבסיס מן המדף שלימינו 'ספר זכרונות' מהודר וביקש ממני לכתוב בו, במו ידי, הסבר מפורט על הצעת השם לבסיס, ואני, כדרכי, מילאתי בשמחה ובפרטי-פרטים את בקשתו בדבר השם הקולע כל כך: 'מחנה אסף'. 

אך שנים לאחר מכן נזכרו פתאום בצה"ל כי שכחו להנציח את זכר אלוף פיקוד הדרום, אסף שמחוני – אשר נספה בתאונת מטוס בשובו ממסדר הניצחון של חטיבת המילואים 9 (עימה נמניתי בעת ההיא אף אני) בשארם א-שייח', בליל 7 בנובמבר 1956. מטבע הדברים הוחלט לקרוא בשמו את מחנה מפקדת פיקוד הדרום בבאר שבע, אלא שעל דרכה של הנצחה זו עמד אותו בסיס הנדסה במזרח השומרון, שנשא בגאון את השם 'מחנה אסף'. לפיכך נגזל ממנו שמו, השופע גאוות יחידה, והוענק לפיקוד דרום... וכך, כמאמר הרומאים: Sic transit gloria mundi, חולפת תהילת עולם.

על כן, כיון שאינני יכול עוד לצערי להגיש לדוד אסף כמתנת יום הולדת את שמו של אותו 'מחנה אסף', יש בידי שי צנוע אחר: פסוק נוסף מספר תהלים, ובו נאמר: 'לַמְנַצֵּחַ עַל הַגִּתִּית – מִזְמוֹר לְדָוִד' (ח 1).

יום שלישי, 25 בפברואר 2014

מסיפורי פוצ'ו אפשר ללמוד: נקמתו של מורה


מאת פוצ'ו


'המורה שמילקיהו' נולד עם הולדת עיתון 'מעריב לנוער', ב-3 ביוני 1957, במדור השבועי 'יומנה של איה הג'ינג'ית'. יחד עמו באו לאוויר העולם גם המורה הקשוח למתימטיקה חיים חיימוביץ, והמורה האנמי לטבע, שנולד ללא שם. בעוד שני האחרונים נמצאו דועכים מגיליון לגיליון, עלה כפורח דווקא המורה שמילקיהו, המסתיר בקרבו את כעסו על משרד החינוך, אשר מעולם לא מצא לנכון להמליץ עליו לקבלת פרס ישראל. מר שמילקיהו, המכונה בפי תלמידיו 'שמיליק', הוא מורה לתנ"ך ולהיסטוריה, איש בעל נשמה המשתף את התלמידים בבעיותיו מבית ומרבה להטיף לאהבת הארץ ולאהבת האדם. התלמידים אוהבים להקשיב להטפות אלה כל זמן שהן נאמרות על חשבון השיעור, אך אבוי לו אם יגלוש עמן להפסקה, כי אז רק הספסלים הריקים יהיו המאזינים לדבריו. 


את דמות המורה שמיליקיהו בניתי על פי שני מורים שהכרתי טוב. האחד הוא, משה צדק, מחנכי בגימנסיה הרצליה, והשני הוא – לא נעים לגלות – אני עצמי, כשהייתי מורה לביולוגיה בכפר גלים


כדי לעמוד על ייחודו של הראשון והמעניין יותר, אספר על קוריוז שהיה לי עמו והמעיד יותר מכל על הימים שבהם מקצוע ההוראה נחשב לייעוד ואידיאל.


איור: אראלה (תעלומת הילקוט [שנסחב מהמורה שמילקיהו], מסדה 1970, עמ' 139)

משה צדק נולד בירושלים בשנת 1907 ולימד דורות של תלמידים בגימנסיה הרצליה. הוא היה מורה למתימטיקה ולפיסיקה אך בעיקר אהב להקדיש חלק גדול מהשיעור לאהבת הארץ, להפרחת השממה ולמתן תרומות לקרן הקיימת. מיותר לספר שגם אנו, כמוהו, אהבנו את החלק הזה של השיעור יותר מאשר את חלקו האחר. רעייתו, ד"ר מרים רייטר-צדק, גם היא, כבעלה, הייתה בעלת אידיאלים נשגבים: 'תוקעת בשופר בית ישראל [!!!], שכל חייה הוקדשו לעם ולארץ' (כפי שנכתב בפירוש על מצבת קבורתה, בצילום למטה).


המורה משה צדק, מקור ההשראה של המורה שמילקיהו

יום אחד, לפני כשלושים שנה ואולי יותר, כשעבדתי בבית חרושת לפלסטיק בפתח תקוה, צלצל הטלפון וקול מבוגר ומוכר שאל אותי אם אני יכול לנחש מיהו המדבר. במקרים כאלה, כשאין לי מושג מי האיש, אני בדרך כלל זורק את השם 'משה', ואחר כך מתנצל לפי הצורך.

להפתעתי האיש לא התכחש לשם והביע התפעלות מזיכרוני המופלג. אחר כך שמעתי אותו אומר לאשתו: 'אמרתי לך שהוא יזכור אותי!' 


המשכנו לשוחח כשאני שובר את הראש ומעביר בו את כל ה'משה-יים' שאני מכיר, עד שקרה נס והוא הזכיר את שם בנו 'נחמיה'. ברגע זה ירד לי האסימון, נזכרתי במחנכי מהגימנסיה וקראתי בהפתעה: 'המורה!'.


לא היה לי מושג מדוע טילפן אלי ומתוך נימוס חיכיתי שיגיד בעצמו. בסופו של דבר הוא הגיע לעניין ואמר, שהתקשר אליי כדי להגיד לי שאם במקרה אהיה ברמת גן, ליד רחוב מעלה הצופים, שאכנס לביתו כי הוא רוצה לשאול אותי משהו. 


'אם זו לא שאלה במתימטיקה'  – אמרתי – 'אני בא כבר עכשיו'.


הוא הבטיח שזו אפילו לא שאלה בגיאומטריה, ואני עליתי על הקטנוע וטסתי לשמוע מה המורה הדגול רוצה ממני פתאום, אחרי כל כך הרבה שנים. 


ישבתי מולו ליד השולחן כשווה אל שווה, כשהוא מעלה זיכרונות מתקופת לימודיו, בעוד מרים, אשתו המסורה, יושבת לידינו, מוסיפה ומתקנת. ישבתי והקשבתי כשאני תוהה ושואל את עצמי מדוע הזמין אותי? מדי פעם, ברגעים של אתנחתא בין נושא לנושא, היה נועץ בי את עיני הזכוכית שלו ומתעניין לדעת אם אני רוצה אולי כוס קפה. ואני, כדי לא להטריח, הייתי עונה: 'תודה, כבר שתיתי בעבודה'. אחרי חמש פעמים של 'כבר שתיתי' הייתה לי הארה. הבנתי שהוא רוצה שאשתו תצא. ואז, כששאל בפעם השישית, כחכחתי בגרוני ואמרתי: 'בסדר, אולי אשתה משהו חם'.


'מרים, תביאי לילד קפה!', אמר בחצי פקודה. וכשהיא יצאה מהחדר, רכן לעברי ולחש לי כהאי לישנא: 'תשמע ויסלר, הייתה אתמול ההלוויה של המורה ליפשיץ. הלכתי אחרי הארון ושמעתי איך אשתו ממלמלת: "אף תלמיד לא בא". הסתכלתי סביב וראיתי שאכן מתוך עשרות אלפי התלמידים שהעמיד בחייו, לא הגיע אפילו אחד. ברגע זה החלטתי שאצלי לא יהיה כזאת. אני לא מוכן למות בלי תלמידים לצידי. לפני חודשיים יצאתי לפנסיה. היו לי כבר שתי התקפות לב ומחר יכולה להיות השלישית והאחרונה. הכנתי כאן רשימה של ארבעים תלמידים, שאני בטוח שהם ישמחו לבוא ללוויה שלי. מה שאני מבקש ממך, שכשזה יקרה תטלפן אליהם ותגיד להם בשמי שהם מוזמנים'. 


ברגע זה נכנסה אשתו עם הקפה, וכששמעה זאת רעדו ידיה והיא אמרה בכעס: 'משה, אתה לא מתבייש? בשביל זה הוצאת אותו מהעבודה? מה רצית? תלמידים בלוויה שלך? אל תדאג! אני אביא לך כמה תלמידים שתרצה!'.


'את?' – החזיר לה מחנכי הדגול 
 את רוצה למות אחרי? נדמה לך!'.

השניים התחילו לריב ואני התחמקתי מביתם, לא לפני שהבטחתי להביא לו תלמידים ללוויה.


היום, כשאני מנסה לנתח את סיבת פנייתו הבלתי מקובלת, אין לי הסבר אחר מאשר ההנחה שאולי הוא החליט להפוך את הסדר. במקום שתלמידים יתעללו במורה, כמקובל, הגיע הזמן שהמורה יחזיר להם מנה אחת אפיים. כך קרה שבניגוד להבטחתו למות בקרוב, הוא המשיך לחיות עוד למעלה מעשרים שנה, ואני, נאמן להבטחתי, חתמתי מינוי על עתון 'הארץ', כדי לעקוב יום יום אחר מודעות האבל. יתרה מזאת, אפילו טרחתי והקמתי את 'עמותת מלווי צדק', כדי שיעמדו על המשמר ויהיו מוכנים לבוא ללוויה בכל רגע. לפני כחמש עשרה שנים נעדרתי מהארץ לשבועיים ובחזרי נתקפתי חרדה על ששכחתי למנות ממלא מקום. פניתי לפרופ' יצחק בית-אריה, שישב לידי בגימנסיה והיה חבר העמותה, שיטלפן למורה צדק וישאל אותו אם עודנו חי. מרים, אשת המורה, הרימה את הטלפון וסיפרה שבעלה בן התשעים שוכב בבית חולים והם מחכים למותו בכל יום. כחצי שנה הם המשיכו לחכות, כשהוא דוחה את מועד פטירתו מיום ליום, כדי להתנקם בנו ככל היותר. 


בסוף זה קרה, ומשאלתו של המורה הדגול התגשמה מעל ומעבר. קרוב למאה מתלמידיו לשעבר באו ללוותו, נפגשו בשער בית הקברות, התחבקו, התנשקו וטפחו כתף זה לזה. עד היום מספרים שלוויה שמחה שכזאת לא נראתה בקריית שאול מאז הקמתה. 


צחוק צחוק, אבל הסיפור האמתי הזה, וקטעים מצולמים מן הלוויה, שולבו בסרטו התיעודי של דוד אופק 'חמישה סיפורי אהבה', שהוקרן בערוץ 1 בשנת 1999 וזכה בפרס דוקאביב 2000 לסרט הישראלי הטוב ביותר.

קברם של בני הזוג צדק בבית העלמין קרית שאול (מקור: נשמה)

יום ראשון, 23 בפברואר 2014

פרנסות של יהודים: רפי הסַפָּר מחלק צ'ולנט

המודעה הזו, שצולמה על ידי בנימין אלבוים, מודבקת בשכונות החרדיות של ירושלים ומעוררת עניין מכמה היבטים. היא עשוייה במתכונת ה'פשקווילים' הקלאסיים: כותרת ראשית הזועקת לשמיים ('איך העזת?'), אחר כך מפורט בלשון מליצית החטא הגדול ('תעתועיך הנוראים') וננקב בשמו המפורש של העבריין רפי פנחסוב, ולבסוף שמות החותמים – שהם תמיד אנונימיים ('תלמידיך', 'אומני השיער בירושלים').

אבל מתברר כי מאחורי המילים המפוצצות מסתתרת פשוט 'קנאת סַפָּרים' ותחרות על לקוחות.


כשהסתכלתי בתמונה בפעם הראשונה תהיתי אם אין מדובר בכרוז היתולי, אבל כשבדקתי קצת הבנתי שזה רציני לגמרי.

בלוג הפרסום של AVIA מגלה לנו כי שמעון ורפי, מהמספרה הוותיקה שברחוב אלשיך בשכונת גאולה, החליטו למתג את עצמם מחדש, וכדי למשוך לקוחות הנפיק עבורם משרד הפרסום ששכרו – כנהוג בעולם הגדול – שוברי הנחה ומתנות...

המתנות אמנם קצת משונות, בלשון המעטה – פחית משקה; צ'ולנט ביום חמישי (בהשגחת הרב רובין!) – אבל נאמר זאת כך: יש מקומות שבהם גם דברים כאלה מתקבלים בראש מורכן, בפה פעור ובגרון נטוי...

ויודעי ח"ן מצאו לכך זכר במשנה (בבא מציעא, ד, יב):
רבי יהודה אומר, לא יחלק החנוני קליות ואגוזין לתינוקות, מפני שהוא מרגילן לבוא אצלו. וחכמים מתירין.


אלשיך או אלשייך? מספר 13 או 16?

יום שישי, 21 בפברואר 2014

סיפורי רחובות: איפה יש רחוב דוד אסף?

אחרי שכבר עסקנו ב'רחוב עונג שבת', כחלק מאירועי יום ההולדת של הבלוג, נוסיף עוד רחוב אחד לחגיגה, ודי.

יש לי סימפטיה לחיפה, למרות שמזמן לא ביקרתי בה.

לא רק שבנעוריי רווח מיתוס שהבחורות הכי יפות בארץ גרות בחיפה (שזה נכון בערך כמו המיתוס שכל היפות נמצאות בהפגנות של השמאל), אלא שזו גם העיר היחידה בארץ, ובעצם גם בעולם, שיש בה רחוב על שמי, ועוד בחיי.



צילום: אלה אבידור

טוב, לא ממש על שמי ולא קשור אליי בכלל – אבל זה הכי קרוב שיכול להיות...

וזה הרב דוד אסף 'המקורי' (1976-1906):

דוד תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובניו, יא, עמ' 3873

אז נכון שהוא לא קשור, אבל בהחלט נחמד שיש רחוב כזה.

לאחרונה שמחתי גם לקבל בתיבת הדואר שלי כרטיס ביקור של קבלן שיפוצים שחולק אתי את אותו שם משפחה...


בעלי התוספות

עמי יובל מצא השבוע בתיבת הדואר שלו עלון פרסומת לדירה 'עם פוטנציאל אדיר' ברחוב דוד אסף, ומיהר לשלוח לי. אולי אני מעוניין לרכוש בהנחת 'סלבס'...







יום רביעי, 19 בפברואר 2014

היום יום הולדת: בלוג עונ"ש בן שלוש

א. יום הולדת חגיגה נחמדת

אם בשבוע שעבר ציינתי בקול ענות חלושה את יום הולדתי הלא-חשוב-כמה, הרי השבוע חוגג בלוג עונג שבת (עונ"ש) אירוע חשוב הרבה יותר – יום הולדת שלישי.

אם הייתם שואלים אותי אז, ב-19 בפברואר 2011, לא הייתי מעלה על דעתי שאצליח לפרסם 721 פוסטים (נכון להיום) – פרטים מלאים לתולדות הבלוג, כולל כל הפוסטים כולם, נמצאים ב'ארכיון הבלוג' שבטור השמאלי.

זו גם הזדמנות להיפרד בצער מד"ר עינת אמיתי, שסייעה לי בעוד הבלוג בחיתוליו ונפטרה השנה בטרם עת, ולהודות לכותבים הנפלאים, ה' יאריך ימיהם ושנותיהם (דן אלמגור, ברוך גיאן, גרימי גלעד, איתמר וכסלר, יהודה זיו, יהושע מונדשיין, נעם נדב, רמי נוידרפר, ובטח שכחתי עוד כמה), לצלמים החובבים, לציידי הקוריוזים והאזוטריקה שמשתפים אותי במציאותיהם, ליועצים הרבים שתורמים ברצון ממומחיותם, ולאלפי הקוראים והמגיבים, שמלווים את הבלוג בנאמנות כל ימות השנה.

גם מגיבים כאלה מלווים אותי פה ושם...

הבלוג, מראשיתו, נכתב שלא על מנת לקבל פרס והוא פתוח לכולם, ובחינם. אבל כל מי שקורא בו, ולוּ במעט, מבין כי מושקעות בו עשרות רבות של שעות עבודה בכל שבוע. מי שמסכים שתוכן איכותי ומוקפד ראוי לְתִּגְמוּל, וגלישה באינטרנט אינה שונה ממסעדה, ספר, סרט, קונצרט או הצגת תיאטרון שעולים כסף, מוזמן להציץ בטור השמאלי ולתרום לתחזוקת הבלוג ככל אשר ידבנו לבו. לא חובה, כמובן. זו הבעת אמון, שמטבע העניין גם עוזרת לחיזוק המוטיבציה של העורך והמו"ל, שהרהורי פרישה וחזרה למגדל השן האקדמי פוקדים אותו מדי פעם. ברוח אחד המדורים החביבים בבלוג, הרי זו גם 'פרנסה של יהודים'... ועל תומכי הבלוג ייאמר: עץ חיים היא למחזיקים בו וכל תומכיו מאושר.

עיצוב: 'הפולניה' (תודה למיכל)

לכבוד יום ההולדת השלישי, הנה מחווה צנועה לשם 'עונג שבת'.

בעל העונ"ש עם ברוך גיאן (מימין), שנמצא בדרך כלל בצד השני של המצלמה

ב. 'עונג שבת'  הרחוב

הידעתם שבירושלים יש רחוב ושמו 'עונג שבת'?

צילום: ברוך גיאן

הרחוב נמצא בשכונת מאה שערים, וכמה חבל שאין הוא נקרא לא על שם הבלוג, לא על שם ערבֵי 'עונג שבת' של ביאליק (ראו בהמשך), ואף לא על שם ארכיון 'עונג שבת', שניהל ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום בגטו ורשה.

הרחוב נקרא כמובן על שם מצוות עונג שבת, שנזכרה בדברי הנביא ישעיהו והובנה בדרך כלל כחובה להתענג בסעודות השבת במאכלים ובמשקאות משובחים: 'אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי, וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ יְהוָה מְכֻבָּד, וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ, מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר' (ישעיהו, נח 13).

עונג שבת למבינים (צילום: דוד אסף)

ג. עונג שבת  השירון 

מדי פעם מתלוננים בפניי קוראים על ראשי התיבות של הבלוג 'עונ"ש', בין משום שהם רואים בכך בדיחה לא מוצלחת ונעלבים בשמה של השבת, בין משום שהם טוענים (ובצדק), כי אין מדובר בעונש וההפך הוא הנכון.

מוצלח או לא מוצלח, את ראשי התיבות האלה, שהמצאתי כבר לפני יותר משש שנים, עוד בימים שהוא היה סתם עלון אי-מיילי, כנראה כבר לא אשנה. כבר נמצאו להם ק"ן טעמים, ומסורת היא מסורת. מה גם שהתברר לי כי ביקום הווירטואלי יש בלוג ותיק ומכובד, שמוקדש למוסיקת רוק, וגם הוא מתהדר בשם 'עונג שבת' (Haoneg)! לא שיש חשש שמישהו יתבלבל, אבל בכל זאת צריך בידול.


הסמליל של המתחרים

תמר זיגמן מצאה באוסף מאיר נוי, שבמחלקה למוסיקה בספרייה הלאומית, את עטיפת השירון שהונהג במסיבות 'עונג שבת', שאותן ייסד ח"נ ביאליק בתל-אביב בשלהי שנת 1926 (שנתיים לאחר מכן, במאי 1929, הועברו ערבים אלה לאולם 'אוהל שם' שברחוב בלפור). השירון הוא משנת 1934, ומן הקִטְלוּג שעשה מאיר נוי למדנו שכבר הקדימוני גדולים. אמנם לא עונ"ש, אלא בכתיב חסר: ענ"ש.

עטיפת השירון בכתב ידו של מאיר נוי

על ייסוד אגודת 'עונג שבת' כתב שמואל אבנרי, מנהל ארכיון בית ביאליק, מאמר מאלף, שכותרתו: 'איך חישמל "עונג שבת" של ביאליק את היישוב?', מים מדליו, 18, תשס"ז, עמ' 370-357. אבנרי גם העביר לי את הצילום הבא מתוך 'זמירות עונג שבת' בעריכת מ' רבינוביץ (הוא המוסיקאי מנשה רבינא).


וכאן קטעים מנאומו של ח"נ ביאליק, לרגל הנחת אבן הפינה ל'אהל שם', אייר תרפ"ח (דברים שבעל-פה, ב, תל-אביב: דביר, תרצ"ה, עמ' קס-קסב):
ברצוני לברר את תוכן הרעיון של 'ענג שבת'. אנו באים לא"י לחדש את חיינו; אנו רוצים ליצור לנו כאן חיים עצמיים, שיש להם קלסתר פנים משלהם ואופי מיוחד, ומייסדי 'ענג שבת' חשבו, כי לשם יצירת צורות חיים מקוריות ואמתיות בעלות פרצוף ופנים לאומיים, הכרח להם לקחת את החומר ליצירותיהם מאבני היסוד של צורות החיים הקדמוניות, ואם צריכים לחצוב 'מן השתין' הרי יש לקחת את 'אבן השתיה', את היסוד היותר חזק, ולא מצאו צורה יותר עליונה ויותר עמוקה להתחיל לטוות ממנה את צורות החיים המקוריות מיצירת השבת, שהיא, כידוע, קדמה למתן תורה ועוד במצרים שמרו בני ישראל את השבת. ואמנם השבת היא אבן השתיה של כל היהדות, ולא לחנם היא נקראת 'אות ברית' בין אלהים ובין בני ישראל; בשבת מקופלים כמה רעיונות לאומיים וסוציאליים, ואם ב'עשרת הדברות' מקופלת כל התורה הרי בשבת אולי גלומות ומקופלות כל עשרת הדברות. מטרה אמתית – היא זו הנתונה במרכז וכל ההיקף יונק ממנה במדה שוה. מה עשו בני ישראל? הם לקחו את השבת וקבעו אותה במרכז. לעם ישראל יש שליטה על הזמן. היהודים קובעים את זמן חגיהם ומגבוה מסכימים להם – 'השבת מסורה בידכם ואין אתם מסורים לשבת'. את השבת התחילו למנות מיום ד', שבו נתלו המאורות, וכך קבועה השבת במרכז. היהודים העתיקו את השעון של הטבע, כדי להעמיד את השבת באמצע כנקודה מרכזית בעגול – בחינת מנורה באמצע וכל הקנים נוטים לשבת, כי אפילו להבדיל על הכוס מותר שלשת ימים לאחר השבת. שבעה ימים זה עגול. והזמן התחיל ללכת בעגול: שבע שנות שמיטה. לאחר שבע שמיטות – שבתון, שנת היובל. כל הזמן כאלו קבל תוכן ויתמלא קדושה, השבת היא הסמל לחזרה נצחית בעגול. אם אנו חוזרים לא"י – עלינו לחזור עם השבת, זה הסמל שלנו המלא יופי וחן, שממנו נוכל לשאוב יופי לכל צורות החיים שלנו.  
אנו יודעים מהו סגנון עליון ושאיפה לשכלול. שמאי הזקן – כל דבר נאה שנזדמן לו הניחהו בשביל שבת. השבת מקדשת את רגש היופי של כל האומה כולה. אם אנו קובלים על חוסר סגנון חיים משלנו, אנו יכולים להתחיל מן השבת ביצירת סגנון. היום הזה ראוי שבו יפגשו בני העם זה את זה: בשבת שנתנה לפני התורה והיא למעלה מן התורה, והיא סמל לשלום ואחדות. יש בתוכנו הרבה מפלגות עם תורות ו'שלחן ערוך' משלהן – תהי השבת סמל לאחדות. זוהי הכונה ביסוד המסבות של 'ענג שבת', לשם התחלה להתחדשותנו כאן. ביום הזה צריכים להפגש כל ששת הקנים שלנו מול פני המנורה לשבת של שלום, המאחדת את הלבבות והמזכירה לכל, שיש לנו שרשים עמוקים ושאיפות למעלה. 
  
הזמנה לחנוכת בית 'אהל שם', 9 במאי 1929 (מקור: ארכיון בית ביאליק)

ד. 'עונג שבת' – השיר

דפי התווים של 'עונג שבת', ניו-יורק 1914 (מקור: ספריית הקונגרס האמריקני)

לא רבים מכירים את השיר היפה והמתקתק הזה, שניחוחות של שמאלץ וקוגל אופפים אותו. השיר נכתב בשנת 1912 או 1913 על ידי שלמה שמולביץ, שנקרא גם סולומון סְמוֹל (1943-1868). שמולביץ זכור לטוב בשל היותו המחבר והמלחין המקורי של 'מכתב לאמא', שיר שהקדשתי לו רשימה מיוחדת בעונ"ש.

הנה ביצוע נהדר של 'עונג שבת' בפי אחד מגדולי זמרי העם ביידיש, החזן לואי דנטו (2010-1929). ההקלטה נעשתה במונטריאול בשנת 1991.





השיר שולב בהצגה שנקראה 'לעבעדיקא יתומים' (היתומים החיים), שנכתבה על ידי השחקן והמחזאי הפורה איזידור (יצחק) זוֹלוֹטָרֶבְסְקִי (Zolotorevsky). לא הרבה ידוע על ההצגה פרט לכך שהיא זכתה כנראה להצלחה והוצגה פעמים רבות בשנים 1914-1913 ב-People's Theater ('פּיפּלס-טעאַטער') שברחוב באוארי 201 (Bowery) בניו-יורק. כוכב ההצגה היה יעקב אדלר, אך את השיר 'עונג שבת' שרו כדואט אנני טוֹמָשֶׁבְסְקִי (אחותו הצעירה של השחקן המפורסם בוריס טומשבסקי)  ופיטר (פתחיה) גְרָף. השיר הולחן על ידי יוסף רוּמְשינסקי (1956-1881), מגדולי המלחינים של תיאטרון היידיש האמריקני, שחתום על מאות רבות של שירים.

שלמה שמולביץ, לידער, ניו יורק 1913, עמ' 160-159 

קשה לתרגם את השיר בחרוזיו, ולכן נסתפק בתרגום מילולי (שהכין עבורי יהושע מונדשיין ותודתי לו):
ה'עונג שבת' בכל בית יהודי, / בטוהר, ביופי, גדוֹלה היא הנחת, / הפינות זוהרות וכל מאכל מוכן כדבעי, / על כל פנים שרויה שמחה.  
חלות נאות מונחות על השולחן, / מכוסות במפית צחה, / בחיי! כל הבית מריח / מצימֶס, מרק, בשר ודגים.  
הוא בא מבית הכנסת ואומר לרעייתו: / 'שבת שלום', בניגון ובנועם לשון / והיא משיבה לו: 'שבת שלום'.  
אחרי הסעודה ואחרי הזמירות, / כשהנר כבה, / אז מתחילים להרגיש את עונג שבת... /אין שום דבר טוב יותר עבור שבת.  
פזמון: העונג שבת הוא טוב מאוד ונעים, / מפני שרק השבת מביאה מנוחה ליהודי, / הוא מתחדש, משתחרר / העול הקשה יורד, /שמח כמו בן מלך! / זה מחזק אותו לכל השבוע. / ברוח ובמזל, / העונג שבת הוא כמו תכשיט יקר.  
בבוקר הולך הוא להתפלל בבית הכנסת, / החזן וה'משוררים' שרים שם לרוב / הוא בא אחר התפילה, ורק כדי להעביר את הזמן, / חוזר הוא על הניגונים לפני אשתו...  
היא מביא את הצ'ולנט שהוא ממש לתפארת, / הקוּגֶל, המעיים (קישקע), שממולאים בדברים טובים... / הכל מעשה ידיה. / זה מעדן! תגידו מה שתרצו.  
אחרי האוכל, תענוג / לשכב לישון, / לכבוד שבת. / אחר כך מצא אצלה כוסית של משקה חם / שהיא הכינה עוד מערב שבת. / אין שום דבר טוב יותר עבור שבת.
'זה מעדן! תגידו מה שתרצו'  הצ'ולנט והקישקע של מסעדת שמוליק כהן