יום שישי, 23 בינואר 2015

הספרים המבויישים שלי: צ'יץ', ביאליק ואבינעם ילין

מאת אסא כשר


א. צ'יץ' וביאליק

לפני כשלושה חודשים הלך לעולמו שלמה להט, שרבים קראו לו בכינוי שדבק בו בילדותו. אני לא ממהר לכתוב את הכינוי, מפני שלהט עצמו כתב אותו בדרך שאחרים לא השתמשו בה.

וכך כתב על הכרך הרביעי של 'ההיסטוריה של תל-אביב', בעריכתם של הפרופסורים גדעון ביגר ויעקב שביט, שראה אור בשנת 2002. באותה עת כבר לא שימש להט ראש העיר:

לאלה ואשר,
מוגש ספר זה
המכסה את תקופת
כהונתי כראש עיריית ת"א-יפו,
בידידות
שלכם,
צ'יצ'
ינואר 2003




'אלה ואשר', שקיבלו מצ'יץ' את הספר, הם, ככל הנראה, תת-אלוף (במילואים) אשר לוי, שדרכו הצבאית הצטלבה עם זו של צ'יץ', ורעייתו אֵלָה לבית שינדלר.

יהיה כינויו המדויק של צ'יץ' אשר יהיה, יש לי זיכרונות אישיים אליו שקשורים בזיקתו המיוחדת לחיל השריון.

מנהג יפה נהגו בשעתו ערים בישראל  ובמקצתן נשמר נוהג זה עד היום – לאמץ אחד מחילות צה"ל או יחידה צבאית. העיר רמת-גן, למשל, אימצה את חטיבת הצנחנים, ואילו תל-אביב אימצה את חיל השריון. להט כיהן בשעתו בתפקיד מפקד גייסות השריון בסיני, בימים שהביטוי 'אוגדה' עוד היה אסור לפרסום. למן שנות השישים ואילך, בחול המועד סוכות, הפכו כיכר המדינה, ומאוחר יותר גם כיכר מלכי ישראל (היום כיכר רבין), חניון טנקים. השריונאים הציגו לראווה ובגאווה את הטנקים שלהם והניחו לילדים, וגם למבוגרים, לטפס עליהם להנאתם. שנה אחת, מפקד החניון הזה, היה בננו יהורז ז"ל, שהיה מ"פ בחטיבת 'בני אור'. יש לי זיכרון טוב ונעים מן המראה של יהורז כמפקד חניון הטנקים בכיכר מלכי ישראל.

צ'יץ' או צ'יצ'? (מקור: ארכיון עיריית תל-אביב-יפו)

זיכרון אחר שלי מקשר את שלמה להט עם... חיים נחמן ביאליק. (גם זיכרון זה קשור מאוד ביהורז, אבל לא אפרט כאן.) בראשית שנת תשנ"ב, ב-7 באוקטובר 1991, נחנך 'בית ביאליק' המחודש. לכבוד החגיגה, ולא פחות מכך במלאת מאה שנה לכתיבת השיר 'אל הציפור', נדפסה מהדורה מיוחדת של השיר, הכוללת צילומים של כתבי היד של השיר בשני הנוסחים שלו, הראשון משנת 1891 והשני משנת 1897.



המהדורה המיוחדת הופיעה בחמש מאות עותקים ממוספרים. בעמוד השער של העותק שבידי נרשמה הקדשה בכתב ידו של שלמה להט, ומעליה עוד הקדשה.

כך כתב להט בהקדשה המקורית:

במלאת מאה שנה ל"אל הציפור"
ושישים שנה לבית ביאליק.
עם חנוכת בית ביאליק המחודש
כט' בתשרי תשנ"ב  7.10.1991
שלום רב שובך, ציפורי היקרה
צהלי נא קולךְ ורוני!
בהוקרה
שלמה להט
ראש עיריית תל-אביב



מעל ההקדשה נרשמה הקדשה נוספת:

לד"ר וקסלר הנכבד!
חג חרות שמח
ערב פסח תשנ"ג
בן-יהודה חנן

חנן בן-יהודה, המקדיש, שהיה בעברו גזבר הסוכנות, שימש מנכ"ל קרן תל-אביב לפיתוח והיה יועץ קרוב לצ'יץ'. כך מן הסתם הגיע הספר לידיו. ד"ר ויליאם וקסלר היה הנשיא העולמי של 'בני ברית' ויו"ר ועידת הנשיאים (נפטר ב-1 בדצמבר 2000). אשתו, הגניקולוגית ד"ר אסנת לבית איטלסון, הייתה בשעתה רופאת ח"ן ראשית.

מספרייתו של וקסלר הגיע לידי עותק של ספר מעניין מאוד שכותרתו Jews in American Wars (יהודים במלחמות האמריקניות). המהדורה הראשונה של ספר זה נדפסה בשנת 1942, וזו שבידי נדפסה ב-1963. זו סקירה מרתקת על ההיסטוריה של התגייסות יהודים לכוחות הלוחמים של ארה"ב. המחברים, ג'ורג' פרדמן ולואיס פלק (J. George Fredman & Louis A. Falk), היו בעצמם בין הלוחמים הללו במלחמת העולם הראשונה.


ב. 'ביראה ואהבה': ביאליק ואחד העם

נחזור אל חיים נחמן ביאליק.

שירתו 'מגילת האש', שנכתבה באודסה בשנת 1905 ונדפסה לראשונה בכתב העת 'השִׁלֹחַ' (תשרי תרס"ו / אוקטובר 1905), יצאה לאור בדפוס יוסף פישר, קראקוי, תרס"ו [1906]. בחתימת הפואמה נכתב 'אב תרס"ה אודיסא'. על העותק שבידי התנוססה פעם חתימתו של ביאליק, בהקדשה לאחד העם. למרבית הצער, שעה שכרכו את החוברת בכריכה הדורה, נחתכה החתימה, אבל עדיין היא ניכרת ולשונה נותנת מקום למחשבה: 'ביראה ואהבה'. אמנם, ביאליק העריץ את אחד העם, אבל עדיין ההקדשה נשמעת מופלגת.




הגדלה של ההקדשה. התאריך הוא 18 [בינואר?] 1906.

במדור 'שירי הקדשה', שערכו רות שנפלד וחיה הופמן (בחלק השלישי והאחרון של המהדורה המדעית של שירי ביאליק, שערכו דן מירון ואחרים), נרשמו ארבעה שירים שהקדיש ביאליק לאחד העם. אחד בחתימת 'אוהבו וידידו', אחר בחתימת 'באהבה'. אך ההקדשה הראשונה נחתמה גם היא במילים המיוחדות 'ביראה ובאהבה'...


חיים נחמן ביאליק: שירים ביידיש, שירי ילדים, שירי הקדשה, דביר ואוניברסיטת תל-אביב, תשס"א, עמ' 468

היבט נוסף של היחסים בין ביאליק לבין אחד העם מתגלה בשיחה מרתקת שניהל 'המשורר הלאומי' עם הצייר חיים גליקסברג (1970-1904). הצייר והמשורר נפגשו פעמים כה רבות עד שהצייר יכול היה לפרסם ספר שלם בשם 'ביאליק יום-יום: פרקי זכרונות, ציורים ורשומים' (הקיבוץ המאוחד, תש"ה), שכולו 'רשמים בלתי-אמצעיים' בדבר 'ביאליק היומיומי, מידותיו, הרגליו, לבושו' וכדומה.

ביום 16 בדצמבר 1932, סיפר הצייר, 'התחלתי לצייר את ביאליק בפעם הרביעית' (עמ' 63-62). ואכן, הספר מלא וגדוש בציורים וברישומים של ביאליק מעשה ידיו. אחד מהם, ובו נראה ביאליק בחדר עבודתו, כשתמונת אחד העם תלויה על הקיר, פורסם בעונ"ש, ביום 23 במאי 2012, והוא מובא כאן שוב.


'על יד שולחן הכתיבה' (ביאליק יום-יום, עמ' 77)

 'פני ביאליק', המשיך גליקסברג, 'הן חידה לכל צייר. הן משתנות בכל רגע. ולא רק הבעתן הכללית, אלא כל חלק וחלק מהן משתנה ... העיניים משתנות בכל דקה, כחולות הן, ירוקות, לפעמים כהות, ולפעמים בהירות ושקופות. והמעניין ביותר הוא שעיניו אינן משתנות רק על ידי השפעת האור, אלא גם ובעיקר ע"י מצבי רוחו'.

הצייר שיתף בהגיג זה את ביאליק, שהגיב: 
אתה יודע, פני כלבנה בין העננים, נסתרת ונגלית, מתחבאה וצפה ונראית, וכשם שקשה לתפוס את הלבנה במצב כזה, כן קשה לתפוס גם את פני. 
ואחרי שתיקה קלה: 
– ואחד-העם היה אומר: פניך הם כאילו מזכוכית, ואפשר לראות מה שנעשה בחדרי חדריך...
הנה כי כן, ביאליק סבור היה שאחד העם מכיר את חדרי חדריו.

בידי עותק מספר זה של גליקסברג, שאותו הקדיש לידידו, ד"ר דוד רוטבלום (1947-1876). רוטבלום, יליד קרקוב, היה בעל תואר ד"ר למשפטים מאוניברסיטת וינה, אבל קנה לעצמו גם השכלה מקיפה ביהדות ובספרות עברית, בבית המדרש לרבנים בווינה. הוא היה מראשוני עוזריו של הרצל והתקרב מאוד לביאליק, עוד בשנותיו בווינה. כשעלה לתל-אביב, בשנת 1939, התמסר רוטבלום לפעילות בכל המוסדות שהיו קשורים בביאליק, כדוגמת 'אהל שם' ו'דביר', ושימש גם כעורך הדין שלהם.



ג. ביאליק ואבינעם ילין

אסיים באחד ממעשיו של חיים נחמן ביאליק, שטיבו המדויק אינו מחוור לחלוטין, אבל אפשר לנחש ולהתברך.

אבינעם ילין נולד בירושלים בשנת 1900 ונסע לאנגליה כדי ללמוד שפות שמיות באוניברסיטת קמברידג'. עבודת הדוקטורט שלו עסקה בספר אחיקר החכם, ספר מְשָׁלים הדומה ברוחו לספרי החכמה 'משלי' ו'בן סירא'. ידועים היו כתבי יד של הספר בשפות רבות ושונות, אבל לא בעברית. ילין תרגם את הספר וגם כתב מבוא ובו ניתוח מאיר עיניים של תוכן הספר ותיאור של כתבי היד השונים. הספר ראה אור בשנת 1923 בהוצאת 'מוריה-דביר' (ברלין-ירושלים), זמן לא רב לאחר שאבינעם בן ה-23 קיבל את תואר הדוקטור.




כמקובל, המבוא לספר הסתיים בדברי תודה. המחבר הודה לאביו ('לאבי רבי ומורי, דוד ילין הי"ו, ראשית בכורים'), ולא שכח להודות גם 'למורי הנכבד הח'[כם] נ. מקלין ... ולמר ח"נ ביאליק, על עזרתם אשר הגישו לי בהיותם לי לאור ולמורה דרך בעבודתי זאת'. 

מה היא העזרה אשר הושיט לו ביאליק? אפשר לשער שמדובר בהוצאה לאור של הספר. בשנת 1923 עדיין שהה ביאליק בגרמניה (הוא עלה לארץ ב-1924), ושם עסק בין השאר בהדפסת ספרים עבריים בהוצאת 'דביר', שאותה ייסד בראשית המאה באודסה  תחת השם 'מוריה'. ההוצאה עברה יחד עמו לברלין ואחר כך לתל-אביב.

עם שובו לארץ מונה הצעיר המוכשר, אבינעם ילין, על ידי שלטונות המנדט הבריטי לתפקיד המפקח על החינוך העברי. ביום 21 באוקטובר 1937 נורה אבינעם, סמוך למשרדו שבהר ציון, בידי מתנקש ערבי ומת למחרת מפצעיו והוא בן 37 שנים. חודש לאחר הרצח הופיעה המהדורה השנייה של הספר בעריכת האב השכול, דוד ילין.

אבינעם ילין (1937-1900)

דבר, 21 באוקטובר 1937

דוד ילין היה אחד האישים הבולטים ביותר ביישוב העברי בארץ באותה תקופה, וידו הייתה בכל תחומי החיים. אשתו הייתה איטה, בתו של יחיאל מיכל פינס, מאבות הציונות הדתית. אשתו של אבינעם ילין הייתה עלזה, בתו של רבי אלעזר הלוי גרינהוט (שההדיר את ספר המסעות של פתחיה מרגנסבורג). שלושתם, דוד, איטה ועלזה, חתומים על עותק אחד של 'ספר אחיקר החכם', בהקדשה לקרוב משפחתם רודולף זקש (שאמו רגינה הייתה אחותה של עלזה גרינהוט).



לקרובנו האדון רודולף זקש
מזכרת לאבינעם יֶלין ז"ל
דוד ילין, אטה יֶלִין
עלזה יֶלִין

לספר שבידי (מהדורה שנייה, ירושלים תרצ"ח / 1937), שני מבואות. האחד, שכתב 'אבינעם בר"ד ילין, איש ירושלים, בחדש האביב תרפ"ג, פה קמברידג' ', הועתק כלשונו מהמהדורה הראשונה. המבוא החדש, שכתב דוד ילין לזכר בנו אבינעם, מעט לאחר הרצח, קורע לב. הנה השורות האחרונות של מבוא זה:
לי הקדשת בכורי עבודותיך המדעיות, ומה אקדיש לך אני במותך? ראשית-הקדשתי יהי נא פרסום ספרך זה המצין במדעיותו הרחבה והעמקה, ובסגנונו העברי הנפלא, ספרך זה אשר כגורלך אתה המתרחק מכל פרסום כך היה גם גורלו: לא השמיעו עליו צלצלי תרועה, לא פורסם ולא נודע. יהי נא ספרך זה למקור מדע לאנשי מדע ולשעשוע רוחני לכל אלה הקטנים אשר בשם 'הדוד אבינעם' קראוך. 
אביך השכול 
דוד ילין
 בשולי העמוד האחרון של הספר נכתב: 'נגמרה הדפסת הספר ביום השלשים לפטירת המחבר ז"ל'...


13 תגובות:

  1. "אחת העם" מבקשת בזה להודות על השפע המשובח שבו זכינו לגעת בכתבה דלעיל. ולו יהי פרסום נפלא זה כמעין מסיר עוון ומרפא לאוזניים שנאלצו לשמוע לא מכבר מעשה מביש באדם ששלח בחזרה ספר עם הקדשה שקיבל לכבוד חגיגה משפחתית = בנימוק שמי צריך ספרים ו"העולם" מסתפק ב"מלבנים" צבעוניים שנקראים "סטיפות" או "צ'קים" , כשאי אפשר לקבל את הרצוי ביותר,כלומר ארגזים וסלים גדושים במטילי זהב ואבנים טובות.

    השבמחק
  2. לגבי ההקדשה לאחד העם:
    למרות הפרשנויות השונות (בעיקר לקולא) מאד מתמיהה המשנה במסכת אבות האומרת "רבי יעקב אומר המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה מה נאה ניר זה מעלה עליו הכתוב כאילו מתחיב בנפשו" .

    השבמחק
    תשובות
    1. קרא שוב את ההקדשה של ביאליק ותיווכח כי ה'דרך' שהוא מדבר עליה איננה שביל טיולים אלא השקפת עולם.

      מחק
    2. נהניתי מהרשימה העשירה, ואעיר רק לגבי התמיהה על הנוסח המופלג, כביכול, של ההקדשה 'ביראה ובאהבה'. זהו חלק מרצף התבטאויות עקבי ומנומק של ביאליק על אחד העם, שאותו הגדיר 'המקרה היותר מכריע שקרה לי בחיי'. זו הייתה תחושתו הסובייקטיבית, ככל שהיא יכולה להפליא אותנו. אכן, דב סדן כתב פעם שאינו מבין כיצד 'יחיד העם' כפף ראשו בפני 'אחד העם'...

      מחק
    3. אכן נוסח "ביראה ואהבה" הוא נוסח מופלג רק כביכול. צפוי שכך יתבטא מי שרואה עצמו תלמיד כלפי רבו הגדול. צירוף מילים זה נשען על דרשת חז"ל ומצוי הרבה בספרות הרבנית ובספרות המוסר, וברי שמשם שאב אותו ביאליק.
      במקורו מציין צירוף זה את שתי הדרכים בעבודת ה' המשלימות זו את זו ויסודו בדרשת חז"ל על שני כתובים המכחישים זה את זה לכאורה: "ואהבת את ה' אלהיך" לעומת "את ה' אלהיך תירא". והמסקנה: "עשה מאהבה ועשה מיראה" ואף "גדול העושה מאהבה יותר מן העושה מיראה" (סוטה לא ע"א). ויעוין גם במשנה סוטה סוטה ה, ה.

      מחק
    4. גם חז"ל לא התכוונו, כנראה, ל'דרך' שהיא שביל טיולים...

      מחק
    5. ההקדשה המחוכמת והטעונה של ביאליק עוררה הרבה הדים, לכן אמרתי שִׁמְעָה לִּי, אחווה דעי אף אָנִי, כלשונו של אליפז.

      לדעתי, חז"ל דווקא התכוונו ל"דרך" כפשוטה.

      לתמיהתו של דוד תירוש על שהמשנה גוזרת על האומר "מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה" שייתחייב בנפשו – כלומר, נגזר עליו שימות! – קודמת למשנה "רבי שמעון אומר, המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו", אבות פרק ג, משנה ז, משנה ד, שם: "רבי חנינא בן חכינאי אומר, הנעור בלילה והמהלך בדרך יחידי והמפנה לבו לבטלה – הרי זה מתחייב בנפשו". ביאליק ניסח את ההקדשה על פי לשונן של שתי המשניות.

      הדרכים היו בחזקת סכנה. ליסטים היו אורבים ומלסטסים עוברי דרכים (עיין תפילת רב חסדא ליוצא לדרך, ברכות כט ע"ב: "...ותצילני מכף כל אויב ואורב בדרך"). גם הלילה מסוכן, והמהלך בלילה בדרך, ודאי מסתכן. אלא שהתורה מגינה, זה מה שהתנאים רצו לומר.

      הן לפי תפיסתם של חז"ל לשנות (אם מלשון לחזור עליהן שנית או לשנן ולגרוס) משניות, זו עבודת קודש (ספרות המשנה לא הייתה כתובה, ואסור היה לכותבה – ככל שהדבר מוזר בעינינו, והשינון הזה היה מקיים את התורה, שלא תשתכח מישראל).

      כל זמן ששפתיו מרחשות בדברי תורה, אפילו למלאך המוות אין שליטה עליו – זכרו את האגדה על מות דוד המלך – המלאך השמיט מדרגה מתחת לרגליו, והוא הפסיק...

      שינון המשנה הוא אפוא שמציל מפני סכנות הדרכים והלילה.

      לפיכך מובן, שֶׁהַמְּפַנּה את לבו מדברי תורה ומסיעו לדברי בַטַּלָּה הרי זה מתחייב בנפשו.

      מחק
    6. המשך התגובה הקודמת:

      ייסלח לו לרבי שמעון, שהוא לא היה ווֹרְדְסווֹרְת או לֶרְמוֹנטוֹב. חכמינו עדיין לא היו רומנטיקנים, ונוי של "ניר זה, אילן זה" לפי תפיסתם הם בכלל "דברים בטלים". אבל ביאליק, אף על פי שהעריץ את מפעלם של חכמינו, היה משיירי כנסת הגדולה של הרומנטיקה העברית המאוחרת, והעריץ גם את הטבע על הַבְּרֵכָה ואילנותיה וְיַעֲרָהּ, "מָגִנָּהּ רַב הַפֹּארוֹת" של הַבְּרֵכָה...

      אבל אחד-העם לא היה רומנטיקן כלל וכל. אבל הייתה לו "מִשְׁנָה" והייתה לו "דרך" (וּפֹה שתיהן מטאפוריות), שגם אותן ביאליק העריץ.

      אולם רמזי דבריו של ביאליק עוד יותר מדויקים:

      גם "שמו" וגם "משנתו" של אחד-העם קשורים ב"דרך" – ולהבדיל מן ה"דרך" שבמשנה מסכת אבות, הדרך של אחד-העם בהקדשה של ביאליק היא אכן מטאפורית. מאמרו הראשון של אחד-העם, היה "לא זה הדרך", ובו טען כי אם כל ההתעוררות החדשה והמפעל המלא כוח עלומים יסתכמו רק במעשה החומרי של ייסוד המושבות בארץ-ישראל, ללא פעולה למען התעוררות הלבבות והרוח, הוא נידון לכישלון (בסוף מאמרו אחד-העם קורא למושבות בלעג "משואות", כמזהיר: זה עלול להסתיים בחורבן). על המאמר הזה חתם אשר גינצבורג בשם הענווה "אחד-העם", כלומר – לא מנהיג אני ואיני מתיימר להיות מורה הדור, אני אחד מן העם (ודאי ליצני הדור הזכירו את מקורה המקראי של חתימה זו, "כמעט שכב אחד העם את אשתך").

      ביאליק חולק על המשמעות הממעטת של הכינוי "אחד העם" – כאומר: לא אחד מן העם אתה, אלא יחיד בעם! לך יש דרך מיוחדת, שהיא לעת-עתה דרך יחיד, וּלואי תהיה דרך רבים, ואתה הולך בה יחידי ושונה את משנתך. כולך קודש לרעיון ולרוח. אני מעריץ אותך ומעריך את דרכך. אבל עם כל ההערצה הכנה הזאת רמז ביאליק רמז של מחלוקת: אחד העם האינטלקטואל לא הותיר באופק שלו יותר מדיי מקום ל"פוֹאֶזיה". במאמר הפרוגרמטי עם ייסוד השילוח הוא קובע: "יצירות פרוזה ושירה, אך רק כאלו האחוזות בחיי היהודים ומעידות על מצבם, צרכיהם ושאיפותיהם, ובפירוש לא 'פואזיה' בלבד, השתפכות הנפש על הדר הטבע ונועם האהבה וכדומה"!

      בהקדשתו אומר ביאליק: "אתה יחיד בדורך דרך-יָחִיד לך, ואתה הולך בדרכך וְשׁוֹנֶה משנתך ואינך מפנה לבך לְבַטַּלָה – ואני מעריץ אותך. אולם יש הבדל בינינו: אני משורר, ואני הולך בדרכי הארצית, כִּפְשׁוּטָּהּ וְּמַפֶּנה לִבִּי [לְבַטָּלָה, כִּבְמִשְׁנָה ד], לניר ולאילן [של משנה ז]. ולמרות ההבדל בינינו אני מתייחס אליך ביראה – יראת כבוד, ובאהבה.

      חיים כהן סבור שלאור דברי חכמינו על "אהבה ויראה" (בעבודת האל! ירושלמי סוטה ה הל' ה ; בבלי סוטה לא ע"א) "הנוסח" של ביאליק "באהבה ויראה" הוא רק "מופלג כביכול". אבל זו התעלמות מן ה"הפלגה" וחומר הנפץ שבהעברה מתחום לתחום. "יראה ואהבה" הם מונחים מן התחום הדתי, וביאליק תמיד עשה שימוש פארודי בטרמינולוגיה הדתית, למן השירה הלירית, שירת האהבה ("ויהי חיקך מקלט ראשי, קן תפילותיי הנידחות") ועד ה"שירים ופזמונות לילדים" ("נַד נֵד, נַד נֵד / רֵד עֲלֵה, עֲלֵה וָרֵד! מַה- לְּמַעֲלָה מַה לּמַטָּה? – רַק אֲנִי, אֲנִי וָאָתָּה" – השוו, : "כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור וכל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם”).

      מחק
  3. בעקבות רשימה זו מצאתי הקשר מעניין באתר 'עיתונות היהודית היסטורית'. מסתבר כי אחד העם וביאליק פעלו/סייעו להוציא לאור את הספר "דברי אחיקר החכם" בזמנים שונים.

    תרגום מוקדם לעברית לספר דברי אחיקר החכם נעשה על-ידי המשורר והמתרגם יוסף מזל תרגום זה קדם כחצי יובל שנים לפרסום תרגומו של אבינעם ילין.
    http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%95%D7%A1%D7%A3_%D7%9E%D7%96%D7%9C

    מסתבר שהפרסום הנ"ל (1898) היה בכתב העת השילוח, עורכו היה "אחד העם", והמו"ל "אחיאסף", הוצאת ספרים שייסד אחד העם
    http://jhpress.nli.org.il/Repository/getFiles.asp?Style=OliveXLib:LowLevelEntityToSaveGifMSIE_TAUHE&Type=text/html&Locale=hebrew-skin-custom&Path=HMZ/1898/11/22&ChunkNum=-1&ID=Ad00703&PageLabel=6

    שנה לאחר מכן (1899) פורסם בהשילוח "על דבר ספר אחיקר" מאת מאיר איש שלום
    http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%90%D7%99%D7%A8_%D7%90%D7%99%D7%A9-%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%9D

    http://jhpress.nli.org.il/Repository/getFiles.asp?Style=OliveXLib:LowLevelEntityToSaveGifMSIE_TAUHE&Type=text/html&Locale=hebrew-skin-custom&Path=HMZ/1899/02/24&ChunkNum=-1&ID=Ad00700&PageLabel=6

    מספר שנים לאחר מכן (1904) שוב יצא לאור הספר, בתרגום של יוסף מזל ועם מבוא מאת מאיר איש שלום הפעם בהוצאת קרית ספר.
    http://jhpress.nli.org.il/Repository/getFiles.asp?Style=OliveXLib:LowLevelEntityToSaveGifMSIE_TAUHE&Type=text/html&Locale=hebrew-skin-custom&Path=HZF/1904/10/18&ChunkNum=-1&ID=Ad00404&PageLabel=4

    כמתואר במאמרו של פרופ' כשר הספר יצא לאור גם בתרגומו של אבינעם ילין בהוצאת מוריה-דביר שייסדו ביאליק ואחרים קישור לפרסום לספר ב"הפועל הצעיר" בשנת 1924
    http://jhpress.nli.org.il/Repository/getFiles.asp?Style=OliveXLib:LowLevelEntityToSaveGifMSIE_TAUHE&Type=text/html&Locale=hebrew-skin-custom&Path=HHR/1924/11/20&ChunkNum=-1&ID=Ad00202&PageLabel=2

    אנקדוטה מעניינת נוספת היא שבשנות השלושים החלו לפעול בארץ-ישראל ההוצאות אחיאסף וקרית ספר, לפחות במקרה של אחיאסף יש קשר ישיר למקור.
    http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%97%D7%99%D7%90%D7%A1%D7%A3

    http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%A8%D7%99%D7%99%D7%AA_%D7%A1%D7%A4%D7%A8_%28%D7%94%D7%95%D7%A6%D7%90%D7%AA_%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%9D%29

    השבמחק
  4. תיקונצ'יקוביץ23 בינואר 2015 בשעה 15:02

    בשליפת הטקסט של ההקדשה עם הרקע השחור, בשורה "צהלי נא קולך: ורוני!" - יש לתקן את הנקודותיים המיותרות במילה "קולך:", שכן אלו אינם נקודתיים להם כיוון המשורר אלא סימון 2 נקודות בתוך האות ך, ויעוין בכתב ידו של המקדיש.

    השבמחק
    תשובות
    1. כמדומני שזה שווא נח של סוף מילה.

      מחק
  5. ווי תורן, סן פרנסיסקו23 בינואר 2015 בשעה 19:33

    תודה רבה לאסא כשר. מרתק ומרגש.

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.