טעם של פעם: סיפורו של השבועון הנשכח 'חיי שעה'

השחקנית חנה מרון בשער 'חיי שעה', 10 בדצמבר 1953

מאת בני עוּרי

בשנת 1953 הייתה מדינת ישראל רק בת חמש. בארץ חיו אז כמיליון שש מאות ושבעים אלף אזרחים, אך על פי כמות העיתונים שיצאו לאור באותה שנה ישראל נחשבה מעצמה עולמית!

בכל בוקר הופצו שנים-עשר עיתוני בוקר בעברית: 'דבר', 'הארץ', 'על המשמר', 'הבוקר', 'המודיע', 'חרות', 'קול העם', 'הצופה', 'הקול', 'אומר', 'זמנים', 'שערים'; שלושה עיתוני ערב: 'מעריב', 'ידיעות אחרונות', 'הדור'; תשעה עיתונים יומיים בשפות זרות: 'ג'רוזלם פוסט' (אנגלית), 'חדשות ישראל' ו'ידיעות היום' (גרמנית), 'אויקלט' (הונגרית), 'ל'אקו ד'ישראל' (צרפתית), 'לעצטע נייעס' (יידיש), 'פאר טריבונה' (בולגרית), 'אל איתיחאד' ו'אל יום' (ערבית). בסך הכול 24 עיתונים יומיים! לשם השוואה: באותה עת יצאו לאור בקנדה רק עשרים עיתונים יומיים.

גם עשרות שבועונים יצאו לאור. חוץ ממוספי סוף השבוע של העיתונים היומיים והשבועונים לילדים ('הארץ שלנו', 'דבר לילדים', 'משמר לילדים', 'הצופה לילדים'), ראו אור שבועונים בולטים כמו 'לאשה', 'העולם הזה', 'במחנה' – ואלו רק דוגמאות. זו גם הייתה שנה חשובה לעיתונות בישראל ולחופש הביטוי, ובה ניתן 'בג"ץ קול העם', פסק דין עקרוני של בית המשפט העליון נגד ניסיונו של ישראל רוקח, שר הפנים דאז, לסגור את 'קול העם', עיתון המפלגה הקומוניסטית הישראלית. 

ובאותם ימים ממש, בחודש יולי 1953, החליט עיתונאי ותיק ושמו שלום ידידיה, שהגיעה השעה להעמיד לרשות אזרחי המדינה הצעירה 'שבועון מצוייר' שיספק להם, בין השאר, גם מידע חדשותי מעיר הסרטים האמריקנית הוליווד. 

כך בא לעולם השבועון 'חיי שעה'.

דבר, 17 ביולי 1953

מי היה שלום ידידיה?

ב-1952, שנה קודם שנכנס ידידיה להרפתקה העיתונאית החדשה, כתב עליו דוד תדהר:

אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו, ה, 1952, עמ' 2231

כיצד אפוא התגלגל עורך לילה ראשי בעיתון מכובד כ'הארץ' להוצאת שבועון סנסציוני?

במאמרו על הסיפורת הסנסציונית בעיתונות הערב הארץ-ישראלית של שנות הארבעים כתב מרדכי נאור על ראשית הקריירה של ידידיה כסופר מתח. תחת הפסבדונים ש' ורשאי פרסם ידידיה סיפורי מתח, ריגול ואהבה שנפרשו על פני מאות חלקים. סיפורו הראשון נדפס בעיתון 'ידיעות אחרונות' בשלהי שנת 1940:

מרדכי נאור, 'סיפורת סנסציונית בעיתונות הערב בשנות ה-40', קשר, 22 (1997), עמ' 111-110

ידידיה-ורשאי פרסם עוד כמה רומנים כאלה בידיעות אחרונות, אבל בשלב מסוים החליט שהגיעה השעה לעשות גם לביתו, ולהוציא לאור שבועון משלו ולפי טעמו.

התגלגלו לידי 11 חוברות של 'חיי שעה' מהשנה הראשונה להופעתו, וזו הזדמנות להציץ בהן במשותף.

הנה למשל גיליון מספר 4, שיצא לאור ב-13 באוגוסט 1953 ומנה 16 עמודים. בשער הגיליון הופיעה 'פצצת זמן' – איליין סטיוארט, שחקנית (ממוצא יהודי), שכיכבה בסרט חדש:

בדבר העורך נדרש ידידיה, בין השאר, גם לתמונות השער של השבועון, שבהן הופיעו כוכבות קולנוע מהוליווד.

עם הזמן, כך נראה, התפתח עוד יותר 'החוש האסתיטי של המוני הקוראים', והם זכו מדי פעם לתמונות שער נועזות עוד יותר, כמו זו של השחקנית ריטה מורנו, שהופיעה בשער גיליון 52 (שמחירו הוכפל, ועמד עתה על 300 פרוטות).

נחזור לגיליון מס' 4. 

היה בו אוסף אקלקטי של כתבות, סיפורים ותמונות, שקשה מאוד למצוא חוט מקשר ביניהם. בעמוד 3 נדפס המדור 'מי ומי – מאחורי החדשות', לקט ידיעות מאת עיתונאי אלמוני ושמו 'יוסף כהן'. במדור זה סופר על ראש הממשלה דוד בן גוריון, שמתכנן להכניס שינויים מרחיקי לכת במוסדות שונים של המדינה; על 'ברוגז' של שר הפיתוח דב יוסף; על מינויו של 'איש המסתורין' ראובן שילוח לציר בשגרירות ישראל בוושינגטון, ועוד כהנה וכהנה. באותו עמוד נחשף סיפורו של תושב ישראל, שעבד במפעל גרעיני ברוסיה, אולי רמז למה שהתחולל באותה שנה כאן בארץ בסודי סודות.

בעמוד הבא נדפס המדור 'מעשה שהיה', ובידיעה, שכותרתה 'בעלי חזר אלי', סופר על משולש אהבה, בגידה וסוף טוב. סיפור זה הופיע, כמו כתבות ומאמרים רבים אחרים, בלי ציון שמו של הכותב. אך גם שמות הכותבים שכן נרשמו אינם ידועים ועושים רושם של פסבדונים ולא של שמות אמתיים: צ' מועדי, דוד צפנת, ח' דוידי, ש' צוריאל. מישהו שמע עליהם?

גם במדור הספורט לא חתום אף שם של עיתונאי, ורק ב'עמוד האשה' יש קרדיט: מרים ידידיה... רעייתו של העורך.

ברוח קביעתו של מרדכי נאור, על כישרונו של ידידיה לכתוב במהירות על כל נושא, 'בין אם הוא התרחש לפני אלף שנה או בשבוע שעבר', ניתן להניח שידידיה כתב בעצמו את רוב המאמרים שבעיתונו ולא נזקק לכותבים נוספים.

על מרים ידידיה, שלימים הוציאה לאור את כרכי 'אלמנך האשה', כתב הסוציולוג פרופסור עוז אלמוג בספרו פרידה משרוליק: שינוי ערכים באליטה הישראלית (2004):

הן ב'לאשה' והן במדורי הנשים בעיתונות הכללית הופיעו מדי פעם גילויים זעירים של חתרנות ומרדנות, שבישרו שינוי. למשל, במדור 'עמוד האישה', שכתבה וערכה מרים ידידיה בשבועון 'חיי שעה'. המדור אמנם נכתב על פי המתכונת המגדרית הסטריאוטיפית שרווחה באותה עת, והתפיסה הבסיסית שבאה בו לידי ביטוי היתה שהאישה אמורה לרצות את הגבר. אך סגנון הכתיבה שלה היה שונה במעט מהמקובל במדורי הנשים בארץ. היא הצטיינה בסגנון שנון, אירוני ולעתים 'חצוף' (במובן החיובי), שביטא דגם של אישה אסרטיבית ועצמאית. ידידיה נהגה 'להגניב' מדי פעם למדוֹרה אמירות בעלות גוון פמיניסטי ולהטיח ביקורת בגברים. כך, למשל, בשתי הכתבות הבאות:

הגיעה השעה, שהבחורות בגיל של עשרים וחמש עד שלושים, שאינן נשואות עדיין – וישנן אלפים כאלה – תתכנסנה ותחלטנה לעשות דבר-מה בענין אותם האנשים בגיל העמידה, בעלי הרצון הטוב, הנוהגים לומר להן: 'כיצד יתכן הדבר, שבחורה מתוקה ומושכת שכמותך לא נישאה עדיין?'. שאלה מעין זו מביאה אותנו במבוכה, היא מכאיבה ומרגיזה. עייפנו מלשמוע על נשואים בגיל הילדות ועל צעירות שנישאו בגיל של תשע-עשרה שנה והספיקו ללדת ארבעה ילדים עד גיל עשרים ושש; נמאסו עלינו הדיבורים על החשיבות שבנישואין בגיל צעיר. מה נפלא כל כך בנישואין למחרת הילדות? מה מוכיח הדבר? האם נישואין בגיל צעיר הם באמת בגדר של הישג גדול לבחורה? ומה יש להתפאר בתוצרת של חמישה או ששה ילדים בגיל שלמטה משלושים? 

אחד הדברים המוזרים בעולמנו הוא שגבר הנאלץ לדבר אל אשה יותר מעשר דקות, נראה משועמם ביותר [...] ונשאלת השאלה: במי יש להטיל את האשמה למצב הזה? אין כל ספק ששני הצדדים אשמים בכך. ברם, אם אשה אינטליגנטית הופכת לפתע ליצור משעמם, הרי שכנראה שבעלה הוא האשם בכך. [...] אם אתה הגבר הופך את העתון שלך למעין אוהל בידואי כשאתה חוזר הביתה, וכשאתה עונה בהעוויות לכל שאלה שלה, אתה עושה עוול גם לאשתך וגם לעצמך.

'מה תגיד חמותך?' – מודעה על הופעת אלמנך האשה (מעריב, 27 בינואר 1961) 

חלק מן הכתבות והסיפורים שפורסמו ב'חיי שעה' תורגמו משבועונים בעולם, למרות שגם עובדה זו לא הוזכרה בעיתון. עוד הובאו בגיליון מספר 4 כתבה על טיפוסים תל-אביבים של שנת 1953, זיכרונות של קצין משטרה, וכן פרשיה עלומה על צעירה אמריקנית שריגלה עבור יפן בימי מלחמת העולם השנייה, נתפסה ונדונה לעשר שנות מאסר. במדור 'אדוני הדוקטור' ניבא הכותב 'ג'ון פייפר' כי המדענים צועדים 'לקראת הדברת הסרטן'.

שלום ידידיה לא שכח את הצלחת הרומנים בהמשכים שאותם פרסם בעיתונו הקודם, וגם בעיתונו שלו פרסם רומן בהמשכים בשם 'האחות יעל', שעליו חתום סופר בלתי מוכר ושמו ש' צוריאל.

שלא כמו הרומנים הקודמים שפרסם, שעסקו במקומות רחוקים, הרומן הזה הוא סיפור 'משלנו'. הגיבורה היא יעל אפרת, 'נערה כבת 18, מקסימה ובעלת הופעה עדינה'. הסיפור מלא וגדוש בתפניות מלודרמטיות של אהבות, נישואין, בגידות ומעשי רצח. ספרות 'שׁוּנְד' במיטבה...

מגיליון מספר 52 אפשר ללמוד כי הרומן בהמשכים הפך להיות ספר בהוצאת 'חיי שעה'.

לא היה זה הרומן המקומי היחיד שהתפרסם ב'חיי שעה', ולשם כך גייס ידידיה לעיתונו את דמותו המוכרת של הסופר וההיסטוריון הבית"רי יוסף נדבה:

מעריב, 4 במאי 1954

בניגוד לרושם העולה מתמונות השער, בפועל רק העמוד האחרון הוקדש ל'כוכבי קולנוע' ול'חדשות מעולם הקולנוע'. במרכז העמוד: ג'וזף קוטן הבלתי נשכח.

רק שתי פרסומות הופיעו בגיליון מספר 4. מאחת מהן למדנו על מונח נחמד שמשום מה לא 'תפס' בעברית. הזמר יוסף גולנד הוגדר 'מנהל מצב הרוח'...

למרות מאמצי הפרסום והגרלות שנערכו בין הקוראים, 'חיי שעה' שרד עד שנת 1958, ובסך הכל ראו אור 230 גיליונות.

דבר, 13 בינואר 1954

ב-1954 החל ידידיה להוציא 'ירחון למתבגר' בשם 'הוא והיא', שעסק בענייני אהבה, אך גם פרסום זה לא האריך ימים. בראשית 1955 הוא הפך לירחון בשם 'חוה', שעסק בענייני אופנה בלבד ואותו ערכה מרים ידידיה.

'חיי שעה' זכה אפוא רק לחיי שעה ולא לחיי נצח. ניפרד ממנו בכמה דפי שער משנת קיומו הראשונה.