יום רביעי, 25 במרץ 2015

קוצים ושושנים: קַו צַבָּר רָשָׁע, שָׁמִיר וָשַּׁיִת

פסח עיר-שי, 1946 (מקור: ציוני דרך: כרזות מאוסף ציונות 2000, בית יהושע, 2008, עמ' 30)

מאת אמוץ דפני

א. הצבר הרשע

לרבים נדמה שהצבר הוא תושב ארצנו מימים ימימה. ילידי הארץ קרויים על שמו 'צברים', מאחר והם אמורים להיות 'קוצניים מבחוץ ומתוקים מפנים', כמו פירות הצבר. למען הדיוק הבוטני, מקורו של הצבר הוא במקסיקו. הוא הובא על ידי הספרדים למולדתם רק אחרי גילוי אמריקה ומשם התפשט לארצות הים התיכון האחרות. 

אברהם אופיר שמש, שחקר את  תולדות הצבר בארץ, ציין שהראשון שהזכירו באזורנו היה הרב הירושלמי רפאל מיוחס (1771-1701), שנשאל מה הברכה שיש לברך על פריו  בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה? הרב מיוחס פסק שמדובר בעץ ('עדויות היסטוריות להתאזרחותו של הצבר בארץ-ישראל במאות השנים האחרונות', מחקרי יהודה ושומרון, 2001, עמ'  220). הפוליטיקאי וההיסטוריון הצרפתי קונסטנטין פרנסואה דה-וולניי (Constantin François de Chassebœuf), שסייר במצרים ובארץ ישראל בשנים 1785-1783, דיווח על שיחי צבר שראה משני צדי הדרך ללוד (מסע במצרים ובסוריה, תרגם אהרן אמיר, יד יצחק בן-צבי, 1966, עמ' 228).

נראה שהראשון  שיצר את ההקבלה המטפורית בין מתיקותו של צמח הצבר מבפנים וקוצניותו מבחוץ לבין תכונותיו של בן הארץ היה אורי קיסרי, שכתב ב-1931 מאמר בעיתון 'דואר היום' בשם 'אנחנו ... עלי הצבר!' (ולא 'פרי הצבר'). הרשימה קַבלה על כך שילידי הארץ (חמישים שנה אחרי תחילת העלייה הראשונה!) מקופחים על ידי המהגרים החדשים.


המושג 'צברים' תפש מיד, ותוך שנה-שנתיים כבר נכתבו כמה שירים על הצברים, וב-1932 אפילו הופק סרט עלילתי בשם 'צבר', שנחשב לסרט העלילתי המדבר הראשון שהופק בארץ ישראל.


דואר היום, 20 באפריל 1931, עמ' 2

העיר על כך עוז אלמוג בספרו הצבר  דיוקן, 1997, עמ' 15:
יש הסוברים כי מקור הכינוי 'צבר' בכינוי הגנאי 'סאברס' שהדביקו מהגרי העלייה השנייה והשלישית לנערי העלייה הראשונה, שהיו דור הילידים הראשון של התנועה הציונית ... לאחר זמן, בשנות השלושים (ובאופן ניכר יותר בשנות הארבעים), נהפך כינוי הגנאי 'סאברס' לכינוי חיבה, ולא הודגשו עוד קוציו הדוקרניים של הצמח, אלא תוכו, פריו המתוק, שאיננו כברו הקוצני – ממש כמו בן הארץ, שהחספוס הגברי החיצוני מסתיר כביכול נפש עדינה ורגישה.

הצבר היה לא רק פרי מאכל אלא שימש בעיקר שיח לגידור ולהגנה מפני חיות טרף ובני אדם. למעשה, נופי הכפר בארץ היו 'נופי צבר' כפי שהיטיב לבטא שאול טשרניחובסקי.

שאול טשרניחובסקי, שירים ובלדות, עם עובד, 1990, עמ' 330-329

מבין העצים ציין המשורר 'הדר', 'זית', 'דקל' ו'שקמה', ומבין צמחי הבר את ה'שמיר' וה'שית', שהם סמל לעזובה, ואת 'גדר-קו-צבר רשע'.

הנה שיר נפלא זה בלחנה של נעמי שמר ובביצוע הגבעטרון:

 

ב-1952 פרסם אפרים קישון, העולה החדש מהונגריה שתמיד רצה להיות 'צבר', הומורסקה על פרי הצבר והצביע על כך שכל מי שאוכל את 
פריו מוצא בו טעמים שונים ומשונים רק לא 'טעם של צבר'...


מעריב, 31 ביולי 1952

על השיר 'ארץ הצבר', שכתב והלחין עוזי חיטמן, ראו ברשימה קודמת בעונ"ש כאן.

ב. נוֹף שֶׁל שָׁמִיר וָשַּׁיִת, יָפְיוֹ יִגַּע עַד-לֵב

שדה קוצים מול הר תבור (צילום: אילן שריף; מקור: פיקיוויקי)

בעוד מרבדי הפריחה האביביים חולפים במהרה, לקוצים יופי משלהם והם מאפיינים את הארץ רוב ימות השנה.

כך כתבה לאה גולדברג ביומנה, ב-12 באוגוסט 1949 (יומני לאה גולדברג, ספריית פועלים, 2005, עמ' 285-284):
מציירת יום-יום, בעיקר קוצים ודרדרים למיניהם. מה יפות הצורות שאפשר לגלות בצמחים הללו כאשר מתבוננים בהם היטב. גם הצבעים יפים עד למאוד. אותו חום-צהבהב מונוטוני כביכול של שדותינו בקיץ, כמה גוונים יש בו! יום-יום אני מגלה משהו חדש. והתענוג הכפול של ההתבוננות והציור גדול מאוד.
בשירה 'קיץ' היא עמדה על אומץ לבם של הקוצים ועל יופים הצנוע שלאחר השרב. 

לאה גולדברג, צריף קטן, ספרית פועלים, 1959, עמ' 69


כאן המקום לברר מי הם, או מה הם, 'שמיר ושית'. 'צמד' צמחים זה מופיע רק בספר ישעיהו, ולא פחות משבע פעמים. יהודה פליקס סבר, ש'שמיר ושית' אינו אלא שלב בהתפתחות הצומח, בין בתה (שיחים נמוכים) לבין יער. הוא הסתמך על הפסוק בישעיהו, ה 6 : 'וַאֲשִׁיתֵהוּ בָתָה לא יִזָּמֵר וְלא יֵעָדֵר וְעָלָה שָׁמִיר וָשָׁיִת' (עולם הצומח המקראי, תשי"ז, עמ'  212). זהר עמר גרס, כי מדובר בשם כללי לשמות נרדפים או קיבוציים של קוצים, כמו צירופים מקראיים אחרים: 'קוץ ודרדר' או 'קימוש וחוח' (צמחי המקרא, 2012, עמ' 46). לעומתםו זיהה אמוץ כהן את ה'שמיר' עם הסירה הקוצנית ואת ה'שית' עם הקורנית המקורקפת, וזאת על סמך התפשטותם לאחר נטישת השדות ('שמיר ושית', בית מקרא, פג, תש"ם, עמ' 357).

בעוד השית נשכח ונזנח לאנחות, ומופיע רק בשירה ובספרות, השמיר (באנגלית: Dill) עדיין מככב במטבח העולמי והישראלי. אלא שהשם שמיר אינו אלא כינוי, ושמו הרשמי בפי הבוטנאים הוא 'שֶׁבֶת ריחני'. עד לא מזמן כּוּנה השיח הקוצניPaliurus spina-christi  בשם 'שמיר קוצני', אך לאחרונה קבעה האקדמיה ללשון העברית את שמו, ועתה הוא נקרא 'אֶשְׁמָר קוֹצָנִי'.

פיצ'י (כינויו של המשורר יורם בן-מאיר) תינה אהבים בשירתו עם צמחי הארץ והקדיש ספר שלם לקוצים בשם 'כתר קוצים', עם רישומים של הצייר ליאופולד קרקאור (ספרית פועלים, 1979).

כתר קוצים, עמ' 15

לאוהב הקוצים מתחלף 'קו צבר רשע' ב'יפעה אחרת', והוא 'מְצַמְּחָם אֶל לֵב'...


6 תגובות:

  1. מה שאני יכול להוסיף במסגרת המוגבלת של תגובה בבלוג הוא שהמילה צבר מקורה בערבית, ונראה שהשם צבאר היה קודם שמו של צמח האלו-וורה (שאינו קקטוס). מעניין לציין שהיום האלו-וורה נקראת בערבית "צבר אמיתי".

    לגבי השימוש במילה צבר בעברית, יש לשים לב שהרבנים שהתייחסו לצמח במאה השמונה עשרה השתמשו בשמות הערביים והספרדיים שלו. השימוש הראשון שמצאתי בשם העברי "צבר" הוא רק מסוף המאה התשע עשרה: "לדקור בשרם בקליפות פרי הצבר המלא קוצים" (הצפירה, 19 אוגוסט 1891). גם השימוש הראשון בשם "סברס" הוא מאותו הזמן: "עד הגיעו להשביל המוביל בין מטעי הצבר (סאברעס) אשר משני צדי הכרמים" (חבצלת, 18 דצמבר 1896). מעניין לשים לב שהמילה "סברס", שהיא הלחם של המילה הערבית צאבר עם סיומת רבים לועזית (לדעתי סביר יותר שמקורה בלדינו), חדרה גם לערבית, ומוכרי הסאברס הערביים משתמשים גם הם במילה הזאת, שאינה ערבית מקורית.

    ולסיום, לאור מה שכתב פרופ' אלמוג על כך שהשימוש הראשון בכינוי סברס היה בפי אנשי העליה השניה כלפי ילדי העליה הראשונה (מן הסתם בתחילת המאה העשרים), לא ברור לי מה הוסיף על כך אורי קיסרי. בדבריו לא נעשה קישור בין מתיקות הפרי הפנימית והקוצים החיצוניים לבין אופיו של יליד הארץ, וקישור זה נעשה כנראה מאוחר יותר.

    השבמחק
    תשובות
    1. רצוי להוסיף שיש השערה שהצבר הובא עלידי הספרדים מדרום אמריקה בשל כנימת הקוצ"ינלה הקשורה אליו אשר שימשה לצביעת בדים עד הופעת הצבעים הסינטטים שייתרו את השימוש במוצרים טבעיים והשאירו לנו את הצבר כצמח גדרות ופריו הכייפי בקיץ.כדאי לקרוא את רשימתו של רענן רשף באתר "צמח בר"על הצבר.

      מחק
  2. עלי כהן, קופנהגן27 במרץ 2015 בשעה 9:55

    חברת הנוער הישראלית שהתארגנה בקיבוץ שער הגולן שבעמק הירדן בדיוק לפני 65 שנים, ב-1950 כללה צעירים מכל רחבי המדינה הצעירה. בעיקר הגיעו אליה חברים מקיני "השומר הצעיר", אבל לא רק. כאשר עמדה בפנינו (היינו כ-40 חברים) שאלת שם לחברה לא היה כלל היסוס: אנחנו צברים, ילידי הארץ, והשם נבחר פה אחד- חברת הנוער "צבר", ומאוחר יותר- גרעין "צבר".. ב"עונג שבת" מן ה- 12.2.2015 כתבתי במסגרת דברים על שמואליק קראוס ("בלדה לעוזב קיבוץ"- שמואליק קראוס בשער הגולן" -, בשנת 1950 הגיע שמואליק מחולון לקיבוץ שער הגולן שבעמק הירדן ונקלט במסגרת של חברת נוער ישראלית שקראה לעצמה "צבר" (ובה הייתי בעצמי חבר).... לעלון החברה, אותו ערכתיי,קראתי "קקטוס" והסבר לשם - מיותר - קקטוס הוא אותו צבר. מאחר והעלון יצא בכתב ידי ובמהדורה של טופס אחד (!!) התמחיתי בציור של סמל, שהיה כמובן שיח הצבר ופירות דוקרניים. העלון יחידש הופעתו כאשר התכנסנו לכינוסים לרגל איחרועים שונים ואז כבר הוא הודפס במהדורה של מספר עלונים כמספר החברים וחולק למתכנסים.,

    השבמחק
  3. בועז אקסלרוד27 במרץ 2015 בשעה 15:55

    בטקסט המובא כאן, ארבע שורות לפני סוף השיר, מופיעות המלים "מטליות מדבר וחול / שביל זרוע שחלת.
    בפועל, בכל הגירסאות המוקלטות, המקהלה חוזרת שם על המלים "ריח פרדסי אביב / שיר צלצל גמלת".
    האם למישהו יש הסבר, מדוע נשמטו שתי השורות היפהפיות הללו? אולי בעיני מישהו החליט שלא יפה לציין את המדבר והנגב כמטליות חול, בעוד בן-גוריון מדבר על הפרחת השממה? או שמא, מחוסר ידיעה מהי אותה שחלת, שהשביל זרוע בה?

    הלכתי לחפש, ומצאתי את השיר הזה בספר השנה של ההסתדרות, משנת תרצ"ד. גם שם מופיע הטקסט המקורי, זה עם המטליות והשחלת. מעניין עד מסקרן לדעת מה קרה לשתי השורות המרהיבות הללו, מדוע הושמטו.

    השבמחק
  4. כמה הערות:
    1. תודה על מילות "הוי ארצי מולדתי" - שירו הנפלא של טשרניחובסקי. כולנו שרים לה-לה-לה בהנאה רבה בלי לדעת את המילים כלל. והינה - הנאה חדשה מהשיר המוכר.
    כמובן תמהתי מהי אותה "שחלת" - מילה שטרם שמעתי. פתחתי מילון אב"ש (משנת 1965), ושם מצאתי:
    שחלת - נ. אחד מצמחי הבושם ששימשו לפנים להכנת קטורת (שמות ל לד). לדעת הרמב"ם, "השחלת היא הציפורן" (כלי המקדש ב ד). גם אתם תוהים אם שטשרניחובסקי התייעץ עם איזה מילונאי לפני שכתב את שירו הנפלא?
    2. לגבי הופעת הצבר באזורנו: שמעתי ממדריך טיולים של הקק"ל כי כפות צבר שימשו כ'ריפוד' במשלוחי תפוחי אדמה שהגיעו בדרך הים לאלכסנדריה שבמצרים. מקבלי המשלוחים אספו את התפ"א והשליכו את עלי הצבר. כעבור זמן עלים אלה נבטו, והשאר - היסטוריה. מאלכסנדריה התפשט הצבר גם אל א"י. ניסיתי בזמנו לאשש את הסיפור הזה ולא הצלחתי. אולי הפעם, בעזרת הבלוג, השאלה תגיע ליעד המתאים ותיענה.
    3. אולי 'כיתוב' של תמונה הוא מעין תעודת זהות שלה ואין לשנותו, אבל בכל זאת, במאמר מאת אמוץ דפני, לא יעלה על הדעת להסתפק בכותרת: "שדה קוצים מול הר תבור". מיהו הקוץ? האם זה חוחן הקנרס?
    - תודה על עוד פינה מקסימה. קצת הקדימה את זמנה, שהרי רשמית אנחנו עדיין ממש בתחילת האביב...

    השבמחק
  5. בספרו האוטוביוגראפי של אורי אבנרי שיצא לאור לאחרונה - 2014- (אורי אבנרי- אופטימיסט") ניתן למצוא את הציטוט על הצבר: בעמוד 117 מופיעים הדברים הבאים על יליד הארץ, הצבר. הנה הציטוט של המדוייק מדבריו של אבנרי : ה"צבר" , העברי החדש שנולד בארץ, נראה כדמות אידיאלית שיש להידמות לה, להתמזג בה. הצבר, כפי שנתפס על ידיי עצמו ועל ידי סביבתו- היה קשוח, מעשי , לא סנטימנטלי. השם עצמו אמר את שלו: דוקרני וקשוח בחוץ, רך ומתוק בפנים. היו אמורים להיות לו רגשות, אך אלה חבויים מתחת למעטה המוחספס. --- סוף ציטוט

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.