יום חמישי, 23 באפריל 2015

עוללות מטקס הכרזת העצמאות


מאת מרדכי נאור

יום העצמאות השישים ושבעה של מדינת ישראל הוא הזדמנות נאותה לחזור לימים הגדולים והמסעירים של הקמת המדינה – ה' באייר תש"ח (14 במאי 1948) והימים הסמוכים לו, לפניו ואחריו. אומנם הייתי אז כבר ילד בן 14, אך לְמה שבאמת קרה שם התוודעתי מקרוב רק בחודשים האחרונים, בהכיני לדפוס את הספר יום שישי הגדול – הדרמה הגדולה של הקמת המדינה (הוצאת ספריית יהודה דקל, המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל ובית העצמאות, תל אביב 2014).

הנה כמה סיפורים קטנים המופיעים בספר וכמה שלא נכללו בו.

פנחס רוזן שכח את ההזמנה בבית
א. מי היה השר שלא הורשה להיכנס לטקס?

פנחס רוזן (אז היה מוכר בשמו הלועזי, פליקס רוזנבליט) היה ראש מפלגה קטנה בשם 'עלייה חדשה' (שרוב מצביעיה באו מקרב עולי גרמניה). הוא עמד להיכנס לתפקיד שר המשפטים בממשלה הזמנית, נמנה עם מועצת המדינה הזמנית וחתם על מגילת העצמאות.

אכן חתם, אך מתברר שכפסע היה בינו לבין החמצת החתימה, משום שרק בבואו למוזיאון תל אביב, הבית שבו עמד הטקס להיערך, גילה כי שכח את ההזמנה בבית. השומר בכניסה, שלא ידע חוכמות, לא התיר לו להיכנס, באומרו: קיבלתי הוראה חד-משמעית לא להכניס אנשים בלי הזמנות. שר המסחר והתעשייה המיועד ואיש 'הציונים הכלליים', פרץ ברנשטיין, חש לעזרת רוזנבליט, אך השומר עמד על דעתו: בלי הזמנה – אין כניסה. 

רק התערבותו של זאב שרף, מזכיר הממשלה הזמנית, אפשרה את כניסתו של רוזנבליט לאולם.

ב. מי חילק את כרטיסי ההזמנה? 

הרשימות של מקבלי ההזמנות לטקס הכרזת המדינה אבדו, ואולי יום אחד יתגלו. אך ידוע כי על חלוקת ההזמנות היה אחראי אברהם דב ריבקינד, מנהל קרן היסוד בתל אביב, ואחד ממנהלי הטקס (כמה חודשים לאחר מכן הוא מונה למנכ"ל הראשון של חברת 'אל על'). אשתו הדסה, שעוד נמצאת אתנו ועברה זה מכבר את גיל התשעים, שימשה בעת ההיא מזכירתו. היא זוכרת היטב, שבעקבות חלוקת ההזמנות צבר ריבקינד ידידים ושונאים במידה שווה. מי שקיבל הזמנה – הפך לידידו לנצח; מי שלא קיבל – שנא אותו עד יומו האחרון. 

אברהם דב ריבקינד בין משה שרת (אז שרתוק) לדוד בן-גוריון

ג. מי היה בעל ההזמנה היחיד שלא בא לטקס?

למרות הבדיקות הקפדניות היו ככל הנראה אנשים ונשים שהצליחו ל'התפלח' לטקס ההיסטורי של הכרזת העצמאות. דקות מספר לפני תחילת הטקס התלוננו כמה מן המוזמנים כי מקומותיהם נתפסו. שוטרים צבאיים, ששמרו על הסדר באולם ומחוצה לו, גילו שלוש נשים תל-אביביות כבוּדות, שהצליחו להיכנס ללא הזמנות. הן שולחו מיד החוצה. 

מיכאל בן-גל מפקד 'ההגנה' בתל אביב
מסיפור זה, וגם מן השכל הישר, אפשר ללמוד עד כמה מבוקשת הייתה ההזמנה לטקס. ובכל זאת, אחד ממקבלי ההזמנות העדיף להיות במקום אחר, אם כי האזין לשידורו של הטקס ברדיו. זה היה מפקד חטיבת 'קרייתי', מיכאל (ג'יימס) בן-גל, לימים אלוף בצה"ל. 

בשעה שהטקס אורגן ונערך, נכנסו כוחות ה'הגנה' בפיקודו ליפו וקיבלו את כניעת העיר הערבית הגדולה, שהייתה כמעט ריקה מתושביה. שיירת המכוניות יצאה ממקוה ישראל ובשעה ארבע אחר הצהריים בדיוק הייתה באזור אבו-כביר. השיירה נעצרה וכל נוסעיה התאספו סביב מכוניתו של יהודה נדיבי, מזכיר עיריית תל אביב, שהיה בה מקלט רדיו, והאזינו לשידור ההיסטורי. אחר כך המשיכו ליפו...

הסביר בן-גל: 'לא פעם שאלו אותי איך ויתרתי על המעמד ההיסטורי. התשובה שלי היא, שבתור מפקד "ההגנה" בתל אביב, עם כל החשיבות של הכרזת המדינה במוזיאון, ידעתי שמקומי הוא ביפו עם אנשי'.


שיירת 'ההגנה' נעצרת באבו-כביר כדי לשמוע ברדיו את טקס הכרזת המדינה

ד. מי נתן למגילת העצמאות את הנוסח הסופי?

התשובה: דוד בן-גוריון. היו נוסחים שונים וביום חמישי, יום אחד לפני הטקס, גובש נוסח כמעט סופי על ידי ועדת חמישה בראשותו של משה שרתוק (שרת). בן-גוריון לא היה מרוצה מהתוצאה. בלילה שבין יום חמישי לשישי הוא ערך את הנוסח: קיצר, תמצת, ומחק את המילה 'הואיל', שהופיעה 12 פעמים בראש כל פסקה.

בבוקר הגיעו לביתו של בן-גוריון הרב יהודה לייב פישמן (מימון), איש 'המזרחי' ולימים שר הדתות הראשון, ואהרן ציזלינג, איש עין חרוד ולימים שר החקלאות הראשון. יחד עם משה שרת הם היו אמורים לבדוק את הנוסח הסופי. אך לשרתוק נודע על השינויים המפליגים שהכניס בן-גוריון ולכן לא הופיע. השלושה התווכחו ביניהם על המילים בהכרזה 'צור ישראל וגואלו' והסכימו שלא להסכים. לבן-גוריון הייתה הצעה יצירתית: לכתוב 'צור ישראל' וכל אחד ימצא בשתי מילים אלה מענה לתפיסתו. הם הסכימו ונוסח זה אושר במלואו בישיבת מועצת העם שהתכנסה בצהריים, זמן קצר לפני הטקס.


הקראת מגילת העצמאות על ידי בן-גוריון. קיצוני מימין  ציזלינג, רביעי משמאל – הרב פישמן 
(צילום: רודי ויסנשטיין, הספריה הלאומית)

ה. האם פולה תרמה מילה למגילת העצמאות? 

סיפר לי ידידי המנוח, המשפטן זאב סגל, כי שמע יותר מפעם אחת שפולה בן-גוריון, רעייתו של ראש הממשלה הראשון, הרימה תרומה מעניינת לנוסח הסופי של מגילת העצמאות. לפי מידע זה, היא עקבה אחרי מלאכת העריכה הסופית של המגילה בידי בעלה, בערב שקדם להכרזת העצמאות, ושאלה אותו מדוע לא מופיעה המילה 'מין' ברשימת הזכויות שתוענקנה לתושבי המדינה. בן-גוריון חשב, אמר שיקרא בקול רם את המשפט: '[המדינה] תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע', ואז הוסיף את המילה ו'מין' כדי להיווכח אם התוספת 'מצלצלת נכון'. לפי הסיפור, הוא שוכנע שהמילה משתלבת היטב במשפט, והשאר היסטוריה.

יש רק בעיה אחת עם הסיפור הזה: אין לו שום אסמכתה והמומחים לבן-גוריון כופרים בנכונותו. אבל, איך נהוג לומר? למה לקלקל סיפור טוב... 


דוד ופולה בן גוריון על סיפון אניית חיל הים, יולי 1949 (מקור: ויקיפדיה)

ו. למה העיתונים בארץ לא יצאו מגדרם?

ביישוב היהודי שהקים את המדינה, בן כ-600,000 התושבים, ראו אור במאי 1948 לא פחות מ-16 עיתונים יומיים – 13 הופיעו בתל אביב ו-3 בירושלים. 13 היו בשפה העברית, שניים בגרמנית ואחד באנגלית. העיתונים לא היו אדישים לאירוע ההיסטורי הגדול, אך בגלל הסודיות במקום ובשעה של טקס הקמת המדינה ובשל האיפוק שהיה מקובל אז במתן כותרות – העיתונים לא יצאו מגדרם. מי שרגיל לכותרות הענק שבהם מדווחים העיתונים היום על אירועים זניחים ילמד שיעור באיפוק וריסון עצמי.



לא כך נהגו עיתונים יהודיים בעולם: מארצות הברית ועד אוסטרליה, ממחנות הפליטים בגרמניה ועד צ'ילה, יצאו העיתונים בכותרות ענק. הנה למשל עמודו הראשון של העיתון הניו-יורקי ביידיש 'דער טאָג' (היום). לא לדאוג: בישראל הנולדת לא הוכרזה מלוכה. ביידיש 'מלוכה' זו מדינה...



ז. מי היו שני השרים ש'שיפרו' את חתימתם?

שניים מהחותמים על מגילת העצמאות, שיועדו כשרים לממשלה הזמנית, הרב פישמן (מימון) – שר הדתות, ודוד רמז – שר התחבורה, חרגו מן ההוראות שקיבלו החותמים. כולם התבקשו להשתמש בעט שנרכש במיוחד ולא להוסיף דבר זולת חתימתם. פישמן 'הגניב' לפני חתימתו את האותיות בעז"ה (בעזרת השם) ואילו רמז, ככל הנראה, הביא מביתו עט בעל ציפורן עבה, כך שחתימתו היא הבולטת ביותר בין 37 החתימות. ליתר הדגשה הוא גם ניקד את שמו.

ותודה לאבי גיסר (בתגובות למטה) שהוסיף ל'משפרים' גם את דוד צבי פנקס, מראשי תנועת 'המזרחי' ולימים שר התחבורה, שגם הוא הוסיף ב"ה לפני חתימתו (מתחת לחתימת הרב פישמן).

את חתימותיהם של פישמן ורמז הקפנו בעיגול אדום 

ולסיום חידה.

מדוע נשאר בתחתית הטור הראשון רווח כה גדול בין חתימותיהם של אליהו דובקין ומאיר וילנר?

פתרון (אפשרי) לחידה

האמת היא שאין תשובה טובה לחידה. 

במשך השנים הועלו השערות שונות, והנפוצה שבהן היא שהמקום הושאר לחתימתו של חיים וייצמן, שהיה אז בארה"ב. הצעה זו אינה נכונה הן משום שבן-גוריון לא היה מסכים להשאיר לו מקום ולשלבו בהכרזה מגילה, הן משום שהשם וייצמן נכתב בימים ההם בי' אחת (ויצמן), ואם כך, הוא היה צריך לבוא אחרי וילנר ולא לפניו.

התשובה ההגיונית ביותר היא זו: לפני הרווח שנשאר, חתמו שלושה ירושלמים שלא נכחו בטקס החתימה  יצחק גרינבוים, אברהם גרנובסקי ואליהו דובקין  ולכן הושאר להם רווח מתאים. ככל הנראה הרווח שהושאר היה גדול מדי והם לא הצליחו למלא אותו 'נכון'. דובקין, שהיה בימי המנדט ראש מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, וכונה 'שר העלייה של המדינה שבדרך', אמר לנכדו בועז (הוא בועז דקל, המו"ל של הספר 'יום שישי הגדול'), כי הירושלמים היו אנשים צנועים ולכן גם חתימותיהם היו צנועות, והם לא נזקקו לכל המקום שהושאר להם.


12 תגובות:

  1. אם אינני טועה, ברווח שבין דובקין לווילנר אמור היה לחתום חיים וייצמן.

    השבמחק
  2. ככל הידוע לי, היו כמה חברי מועצת העם שנתקעו בירושלים הנצורה. את המקום השאירו עבורם

    השבמחק
  3. התשובה של אבי, הצייר יעקב וכסלר, לשאלה 'איפה היית כשהכריזו על הקמת המדינה?' היתה יוצאת דופן, כי הוא היה האדם היחיד שעליו שמעתי, שסרב להצעה להיות נוכח בטקס.

    בחודש פברואר 1948 הזמין אותו ד"ר חיים גמזו, מנהל מוזיאון תל אביב דאז, להציג שם תערוכת יחיד. התערוכה היתה אמורה להפתח באמצע מאי, ואבי הגיע למוזיאון בשבוע שלפני כן כדי לתלות את התמונות (אז עדיין לא היה דבר כזה כמו אוצר תערוכות. כל אחד עשה הכל בעצמו, כולל תלייה).
    הוא התגורר אז בחיפה והתמונות הגיעו לתל אביב במשוריין.

    ביום שישי (14.5) בצהריים הסתיימה התלייה והוא התכונן לחזור הביתה. הוא סיפר שבתוך הבניין היתה תכונה רבה והיה ברור שמשהו יוצא דופן עומד לקרות. כששאל מה קורה נענה שאי אפשר לומר; אם ירצה, יוכל להשאר, אבל אם יעזוב, לא יוכל להכנס שוב.

    אבי שלא גילה שום חוש למשק כנפי ההיסטוריה, בחר לעזוב כדי לא להחמיץ את האוטובוס האחרון לחיפה, וכך הפסיד את הטקס. מי שכן נכחו שם היו התמונות שלו שהוצגו באולמות הסמוכים. למיטב ידיעתי, זאת היתה התערוכה הראשונה שנפתחה במדינת ישראל.

    השבמחק
  4. ועוד על אותו נושא- מגילת העצמאות- בקישור הבא [כולל גם את מאמרו של דוד אסף] http://chagumoed.weebly.com/150615101502148814931514.html

    השבמחק
  5. יפה, נחמד ומענג. מה האמת בסיפור שקראתי אי-פעם אי-שם שהמגילה עצמה לא היתה מוכנה לרגע ההכרזה ודב"ג קרא אותה מן הנייר שלו, שאולי הוסתר ע"י המגילה הריקה?

    השבמחק
    תשובות
    1. הסיפור נכון לגמרי. בגלל הוויכוחים במועצת העם התאחרה כתיבת המגילה, עד שלא הייתה אפשרות להספיק להשלימה בזמן. אי לכך, בן-גוריון הקריא את המגילה מכמה עמודים מודפסים שהיו בידו, החותמים חתמו על החלק התחתון ולאחר מספר ימים הושלמה הכתיבה.

      מחק
  6. דוד צבי פנקס הוסיף לפני חתימתו הק' = הקטן. הק' דוד צבי פנקס.

    השבמחק
    תשובות
    1. טעיתם בכפליים. דוד צבי פנקס מתנועת המזרחי הוסיף לפני חתימתו ,כמו הרב פישמן ,את הביטוי
      ברוך השם בשתי אותיות בצורה ציורית זו למעלה מזו. הוא רשם ב ולמעלה ממנה כעין דגל את האות ה.

      מחק
  7. לפני מספר שנים פגשתי בירושלים את אריה הנדלר ז"ל. הנדלר שהיה חברו של אבי ז"ל בימי נעוריו היה כל השנים איש המזרחי ושימש יו"ר המזרחי באנגליה עד פטירתו בשיבה טובה. הנדלר הציג בפני את כרטיס ההזמנה המקורי שהוא קיבל לטקס הכרזת העצמאות. הוא התגאה במוצג ובזכות הנדירה הזו בפני רבים וסיפר לי שבאירוע מסוים בעבר יצחק רבין ביקש ממנו מאד שיתן לו את הכרטיס אך הוא כמובן לא ויתר עליו אבל החתים את רבין על הכרטיס. עוד סיפר שבן גוריון הכיר אותו כעסקן צעיר של המזרחי ועל כן כאשר הסתיים הטקס בן גוריון קרא לו ואמר לו בערך כך : אריה, אתה דתי ! הרב פישמן הגיע הבוקר ולא סודר לו מקום לשהות בו בשבת. דאג לרב פישמן לכל סדרי השבת. ( אני הוא שרשמתי את ההערה לעיל ביחס לפנקס שהיה דוד של אמי )

    השבמחק
  8. אני מכיר שויצמן לא אהב את העובדה שבן-גוריון הקפיץ עצמו לראשות רשימת החתימות כנגד הסדר האלף-בתי ולכן נותר חור במקום המיועד לחתימת הנשיא.

    השבמחק
    תשובות
    1. עלי כהן קופנהגן28 באפריל 2015 בשעה 0:33

      חיים וייצמן טרם היה נשיא ביום הכרזת המדינה, כך שהשאלה הזו על חתימתו של חיים וייצמן נשארת בינתיים פתוחה.
      הנה הקטע מהויקיפדיה
      יומיים לאחר הכרזת העצמאות, ב-16 במאי 1948, נבחר‏[10] ויצמן כנשיא מועצת-המדינה הזמנית. ב-1949 נבחר לכהן כנשיאהּ הראשון של מדינת ישראל, והושבע לתפקיד ב-17 בפברואר.

      מחק
  9. שלום
    כדאי להוסיף כאן גם את עדותו של זרח ורהפטיג בזיכרונותיו שפרסמו בספרו" חמישים שנה ושנה" (ירושלים, יד שפירא, תשנ"ח) עמ' 60-61. גם הוא חתם באיחור (כחבריו הירושלמים) ורצה להוסיף שמו בסוף הטור הראשון אך ב"ג דחק בו לרשום שמו בראש הטור השני.
    הוא מתאר שם שחלם בלילות שקדמו,שלפני חתימתו על המגילה יילך למקוה טהרה וילבש בגדי שבת... אך לבסוף חתם כשמקלו ותרמילו בידו.
    אבישי אלבוים

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.