יום שישי, 19 ביוני 2015

מסע מן הכורסא אל תל אביב הקטנה: 'זה לא יחזור, כל זה כבר איננו'

איור: אריה נבון (חיים חפר, מלים לַמנגינות, הוצאת עמיקם, 1961, עמ' 59)
____________________________________________________________________

גולשים יקרים,

אם הגעתם לכאן בוודאי תשמחו לדעת שפרק זה קיבל פנים חדשות בספרי שיר הוא לא רק מילים: פרקי מסע בזמר העברי (הוצאת עם עובד, תש"ף / 2019).

אתם מוזמנים לבקר בפרק האחד עשר של הבלוג 'שיר הוא לא רק מילים' ושם תמצאו מידע נוסף על הספר ועל השיר.

____________________________________________________________________

מוקדש בחיבה לבני ובנות כיתתי
בבית הספר המשותף בקבוצת יבנה (מחזור 1973)
לקראת פגישת בני השישים
בשבת הבאה, בקיבוץ עין צורים

א. 'תל אביב הקטנה': הנוסטלגיה, המופע והשיר

'גם הנוסטלגיה כבר לא מה שהייתה פעם', אמר מי שאמר, ומטבע לשון זו הפכה בעצמה לקלישאה נוסטלגית. המופע 'תל אביב הקטנה', שאותו חיברו חיים חפר ודן בן-אמוץ בשנת 1959, בישר את ראשית עידן הנוסטלגיה במדינת ישראל הצעירה לימי התום של 'החלוצים' ושל 'הראשונים'.

ובתוך המופע הנוסטלגי הזה, שיר אחד היה הנוסטלגי מכולם, והוא גם נתן למופע את שמו: 'תל אביב הקטנה'. זה השיר שמוכר במילות הפתיחה 'זה לא יחזור, כל זה כבר איננו', והוא מתאר מין תל אביב, שהיא חצי אמיתית וחצי מדומינת. שיר זה פתח את התכנית וגם סיים אותה.

אגב, אותו חיים חפר, שקבע בנחרצות כי 'זה לא יחזור', כתב עשר שנים קודם לכן, בפזמון אחר פרי עטו: 'רבותי, ההיסטוריה חוזרת, שום דבר לא אבד לא נשכח'. אז חוזרת או לא חוזרת? נכון שמשורר הוא לא היסטוריון, אבל מה עם קצת עקביות?

בין כך ובין כך, שירי המופע ומערכוניו עסקו בתקופה ארוכה יחסית  מימי ייסוד שכונת 'אחוזת בית' (1909) ועד הכרזתה הרשמית של תל אביב לעיר בשנת 1934. כפי שנראה בהמשך, ההווי שמתואר בשיר 'תל אביב הקטנה' אכן 'מערבל זיכרונות', וכמה מושגים שנזכרים בו לא יכלו להתרחש לפני 1935. באותה שנה היו בתל אביב כ-120,000 איש  לא בדיוק עיר קטנה ואינטימית.

המופע 'תל אביב הקטנה' נולד על רקע 'תערוכת היובל', שיזמו פרנסי עיריית תל אביב במלאת חמישים שנה לייסודה של העיר. התערוכה פתחה למעשה את המתחם החדש בצפון העיר, שנקרא מאז ועד היום בשם 'גני התערוכה'. התערוכה, שכללה ביתנים רבים, זכתה להצלחה אדירה. היא נפתחה ביום רביעי, 19 באוגוסט 1959, וכבר בערב הפתיחה נהרו אליה כ-15,000 איש. התערוכה ננעלה לאחר כחודשיים וחצי, בסוף אוקטובר, וביקרו בה למעלה מחצי מיליון אנשים.

בן-אמוץ וחפר החליטו להקים מועדון לילה במתחם התערוכה וכינו אותו 'תל אביב הקטנה'. חפר המנוסה כתב כמה שירים על תל אביב, בן-אמוץ חיבר מערכונים וקטעי קישור, והבמאי שמואל בונים, שביים את כל תכניות הצ'יזבטרון, הכין את צוות השחקנים הצעיר: יונה עטרי (אז בת 26), יוסי בנאי (אז בן 27), ואבנר חזקיהו (אז בן 33). העיבודים המוסיקליים היו של אריה לבנון.

(חיים חפר מספר ומזמר, זמורה-ביתן, 2004, עמ' 233)
מעריב, 21 באוגוסט 1959

המועדון נפתח במוצאי שבת, 22 באוגוסט, בשעה עשר בערב, וההצלחה הייתה אדירה. מכאן ואילך, ערב ערב באותה שעה, ובמשך כחודשיים (עד 24 באוקטובר 1959), עלו יוסי, חזקי ויונה על הבמה המאולתרת, שמעליה נמתחה יריעת ברזנט (הקהל ישב תחת כיפת השמיים), ועל רקע תמונות מוגדלות שצילם אברהם סוסקין  שהנציח את הגרלת המגרשים של 'אחוזת בית' ותמונות תל-אביביות איקוניות רבות אחרות  שרו וסיפרו על תל אביב שכביכול הייתה. ב-1959 עדיין חיו בתל אביב 'ותיקים' רבים, שהשתתפו בעצמם בייסודה של תל אביב ובבנייתה. נעים היה להם, ונעים היה לילדיהם שכבר נולדו בתל אביב, להתגעגע אל 'הימים ההם', שלמען האמת לא היו רחוקים כלל וכלל.

בשל לחץ הזמן לא יכלו חפר ובן-אמוץ לפנות למלחינים ישראליים ולהזמין מהם לחנים מקוריים. בלית בררה נפנה חפר למלאכה שהכיר היטב עוד מימי הצ'יזבטרון  להתאים מילים למנגינות מוכרות מכל רחבי העולם.

את 'טיטינה ואפרים' הוא התאים למנגינה צרפתית ידועה, ששימשה את צ'ארלי צ'פלין בסרט 'זמנים מודרניים' וכבר מוחזרה בגרסה עברית קודמת על ידי נתן אלתרמן באחת מתכניות 'המטאטא' (על שיר זה כתבתי בהרחבה כאן); את 'בחולות' התאים ללחן צרפתי של שיר גס במיוחד ('הינקי-דינקי פַּרְלֶה ווּ'); את 'שני בנאים פה אנו' לשנסון צרפתי (המלחין, שזוהה בשמות שונים ומשונים הוא, כפי שלמדתי מגרימי גלעד, אלדו די לזארו והשיר הוא פיצ'ינינה). את 'המחתרת הטורקית' כתב חפר על פי לחן טורקי.

את השיר 'זה לא יחזור' התאים חפר למנגינה צרפתית, ואת הסיפור הבלשי של גילוי השיר הצרפתי המקורי אספר בהמשך.

כרוז ההזמנה שעיצבו דן בן אמוץ וחיים חפר לפתיחת מועדון 'תל אביב הקטנה', 1959

מעריב, 2 בדצמבר 1960
גם לאחר סגירת התערוכה המשיכו יוסי, חזקי ויונה להופיע עם 'תל אביב הקטנה' בכל רחבי הארץ, אך בדצמבר 1960 התפרקה החבילה בקולות צורמים. השחקנים הסתכסכו עם חפר ובן-אמוץ על רקע כספי והחליטו להפסיק להופיע.

למרות הסכסוך, חפר ובן-אמוץ לא העלו על דעתם לוותר על התרנגולת שהטילה להם ביצי זהב. הם שכרו את בית המרחץ הטורקי הישן ביפו, ניקוהו ושיפצוהו ופתחו בו את תיאטרון 'החמאם'.

תוך זמן קצר התגבש צוות חדש שהעלה את המופע בגרסה משופרת. כוכבי ההפקה השנייה, שעלתה ב-1961 ונמשכה עד אוגוסט 1962, היו אורי זוהר אריק איינשטיין, רחל אטאס ועליזה רוזן. גם את המופע הזה ביים שמואל בונים.

באחד הערבים הגיע ל'חמאם' גם הצלם האגדי אברהם סוסקין, והוא התקבל במחיאות כפיים סוערות על ידי כל הנוכחים.

ההפקה השנייה של המופע (1961). מימין לשמאל: רחל אטאס, אריק איינשטיין ואורי זוהר

הנה השיר בביצוע המקורי של חברי הצוות הראשון – יוסי בנאי, אבנר חזקיהו ויונה עטרי (1959):



וכאן חברי הצוות השני – רחל אטאס, אריק איינשטיין, אורי זוהר ועליזה רוזן (1961). לטעמי, זה הביצוע המוצלח ביותר:



בשנת 1970 חודש המופע שוב במסגרת 'תיאטרון בימות' בבימויו של יוסי בנאי ובעיבודו המוסיקלי של בני נגרי. המופע נקטל על ידי מבקרים שונים (יורם קניוק כתב בעיתון דבר, 9 בספטמבר 1970: 'חאלטורה ממין ירוד למדיי') ולא האריך ימים.

כאן חברי הצוות השלישי – רחל אטאס, אביבה רון-טל, חנן גולדבלט ואושיק לוי (1970):



בשנת 1980 הוציאו בן-אמוץ וחפר את הספר האלבומי 'תל-אביב הקטנה: חזיון' (ספרי 'מציאות'). בספר הובא הנוסח המלא של המופע, כולל קטעי הקישור והמערכונים, מלווים בעשרות צילומים נוסטלגיים ומודעות מעיתונות התקופה. בעמוד השער ציינו המחברים בכנות:
כל דמיון בין דמותה של תל-אביב-הקטנה כפי שהיא משתקפת בספר זה ובין תל-אביב בימיה הראשונים הוא מקרי בהחלט ועל אחריותו של הקורא והצופה. 
אמרו, וידעו מה שאמרו.


וכך סיכם אמנון דנקנר את פרשת 'תל אביב הקטנה' (דן בן אמוץ: ביוגרפיה, כתר, 1992, עמ' 185-183):




ב. השיר ופירושיו

חיים חפר, מלים לַמנגינות, עמ' 72-71; איורים: אריה נבון

שְׂדֵרוֹת בְּלִי עֵצִים, יָרֵחַ מֵעַל 'הֶרְצֶלִיָּה'

אין הכוונה לעיר הרצליה, שהוקמה ב-1924, אלא, כמובן, לגימנסיה העברית 'הרצליה', שבה התחנכו דורות של תלמידים. הגימנסיה העברית הראשונה הוקמה בשנת 1905 ביפו, ובשנת 1909 עברה לשדרות הרצל ('שדרות בלי עצים') ונקראה על שמו של חוזה המדינה. הבניין המרשים והאהוב של הגימנסיה  שתוכנן על ידי האדריכל יוסף ברסקי והפך להיות אחד מסמליה המובהקים של 'תל אביב הקטנה'  נהרס בשנת 1959 ובמקומו נבנה ועומד עד היום 'מגדל שלום'.

'חולות נוצצים, שדרות בלי עצים' – רחוב הרצל במבט לגימנסיה, ערב מלחמת העולם הראשונה

גָּמָל וְחָלִיל, בַּארַאד בִּשְׁנֵי מִיל

האם היו גמלים בתל אביב? בוודאי שהיו! תמונות רבות מנציחות את אורחות הגמלים שירדו לכרוע על שפת הים, עמוסות חומרי בנייה, שקי זיפזיף או מלט.

אורחת גמלים ליד תחנת הכח רידינג, 1938

מהו ה'באראד'? מדובר במי קרח מרוסק וממותק, שנמכר בקיוסקים או על ידי רוכלים ערביים שהסתובבו ברחובות ועמסו מיכלי משקה על כתפיהם. לימונדה, תמרהינדי, באראד  כשצמאים שותים הכל, ובעיקר אם המשקה קר ומתוק.


ומהם 'שני מיל'?

מטבע המיל היה החלק ה-1,000 של הלירה הארץ ישראלית. הוא הוכנס לשימוש על ידי ממשלת המנדט בשנת 1927.


היה גם מטבע של 'שני מיל'.

מקור: ויקיפדיה

בַּלְקוֹן אֶל הָרְחוֹב שָׁר אֶת 'סֶרְצֶה'

'בלקון' הוא כמובן 'מרפסת' בשפות רבות. על המרפסות ('מרפסת מול מרפסת'  ע' הלל) ועל הבלקונים שרו שירי אהבה רבים בזמר העברי ('כשהוא יוצא-צא-צא אל הבלקון / כל היונים-נים-נים אליו עפות / את העציץ משקה הוא בחלון / אדון לאון לאון כל הכבוד!'  חיים חפר).

בלקונים בתל אביב (צילום: יואב צובל)

אך מהו השיר 'סֶרְצֶה'?

ובכן, מדובר בשיר אהבה רוסי ידוע מאוד, Как много девушек хороших (בנות יפות ישנן בשפע), שנכתב בשנת 1934 על ידי וסילי לבדב-קוּמאץ' והולחן על ידי איסאק דונאייבסקי לסרט הסובייטי Весёлые ребята (החבריא העליזה), שביים גרגורי אלכסנדרוב.

זו הייתה קומדיה מוסיקלית סוחפת שזכתה להצלחה בלתי רגילה בברית המועצות ונחשבת עד היום לקלאסיקה של הקולנוע הסובייטי. כוכבי הסרט היו השחקן והזמר (היהודי) לאוניד אוטיוסוב בתפקיד קוסטיה, רועה צאן בעל כשרונות מוסיקליים, שמתאהב באניוטה, עוזרת בית וזמרת חובבת (השחקנית ליובוב אורלובה, שהייתה גם בת זוגו של הבמאי אלכסנדרוב).

השם 'סרצה' (Сердце; ברוסית: לב) הוענק לשיר משום שכל שורה בפזמון החוזר מתחילה במילה זו.

הנה אוטיוסוב בקטע המקורי בסרט:



הסרט הסובייטי הגיע גם לארץ ישראל, ובשנת 1935 כתב לו נתן אלתרמן מילים חדשות לגמרי עבור התיאטרון הסאטירי 'המטאטא' (תכנית לז: 'חַגְלָיָדַע'). זהו השיר 'רומנס על הספסל', שמוכר יותר בשם 'רינה' ובשורת הפתיחה של הפזמון: 'רינה, אני אוהב את השמים'.

ב'המטאטא' שרו את השיר יוסף גולנד ואמה טאובר, אך הוא התפרסם בדואט הנהדר של יוסי בנאי ויונה עטרי, שחיים חפר שילב במופע 'תל אביב הקטנה'. וכך 'התכתבו' שני השירים זה עם זה מעל אותה במה.

הנה הקלטה של 'רינה' מתוך תכנית הטלוויזיה 'במזל כוכב' (1969):



מַטְבֵּעַ נָשִׂים עַל פְּנֵי הַפַּסִים, בֵּין יְהוּדָה הַלֵּוִי וְהֶרְצֶל

לא רבים יודעים שמסילת הרכבת ההיסטורית מיפו לירושלים, שנחנכה ב-1892, עברה בלב תל אביב (רחוב הרכבת של היום).

ילדים, בכל העולם, נוהגים להניח על פסי הרכבת מטבעות, מפתחות ושאר חפצים, ולהמתין בציפיה דרוכה שהרכבת הדוהרת תמעך אותם.

איזה כיף היה לחפש את המטבעות הללו, שבדרך כלל הועפו על ידי הרכבת לצדי המסילה, ולהחזיק ביד גוש מתכת לוהט ושטוח שאיבד לגמרי את צורתו.

הרכבת עוברת ברחוב אלנבי פינת רחוב יהודה הלוי, 1946; צילום: זולטן קלוגר

עֵץ ג'וּמֶס יִנְשֹׁר

גם לחיים אורון, ממנהיגי מרצ, קוראים ג'וּמֶס

עץ הג'ומס הוא עץ השקמה. למען הדיוק, הג'ומס הוא השם הערבי שניתן לתפרחת של עץ השקמה, שהיא דמוית תאנה. הפרי עצמו אינו טעים במיוחד אבל עטלפי פירות מתים עליו. הם מקננים בין ענפיו ומפחידים את העוברים ושבים. השקמים ניטעו בעבר במקומות רבים בתל אביב והפכו לאחד מסמליה הנוסטלגיים של העיר, אלא שרובם כבר אבדו ואינם. עדיין יש כמה ריכוזים של שקמים בתל אביב: בגן יעקב שליד היכל התרבות, בשדרות רוטשילד, ברחוב המלך ג'ורג' ובעוד כמה מקומות.

עצי שקמים באמצע רחוב בהמלך ג'ורג' בתל אביב (צילום: ד"ר אבישי טייכר, ויקיפדיה)

הנוסטלגיה לשקמים השתקפה כמובן בשיר 'גן השקמים', שאותו כתב יצחק יצחקי והלחין יוחנן זראי בשנת 1954. השיר נכתב במקורו ללהקת פיקוד המרכז, אך הוא התפרסם בביצועה של ריקה זראי (רעייתו דאז של המלחין):



גְּמַלִים בְּקִינְג ג'וֹרְג'

תמונה של גמלים ברחוב המלך ג'ורג' לא מצאתי, אבל ברחוב אלנבי היו גם היו.

גמלים ברחוב אלנבי, 1924 (מקור: פיקיוויקי)
דרך אגב, שם הרחוב קינג ג'ורג' נקבע רק בשנת 1935 (עד אז נקרא הרחוב בשם 'הכרמל'). כפי שהזכרנו למעלה, באותה שנה תל אביב כבר לא הייתה קטנה ובטח לא קטנטנה!

בעלי התוספות
בני גבירצמן שלח לי תמונה של גמלים בקינג ג'ורג' (פינת רחוב הנביאים). התמונה צולמה במחצית השנייה של שנות השלושים.


הַיָם שׁוּב שׁוֹמֵע אֶת פּוּשְׁקִין

אלכסנדר פושקין

עוד נדבך לאגדה האורבנית על בנות שקראו את שיריו של פושקין. זה התחיל בשפת הים והמשיך לגורן (בשירו של יוסי גמזו, 'איפה הן הבחורות ההן', מופיעה השורה המיתולוגית: 'הן קראו על הגורן את פושקין / וקרעו את הלב, בו בזמן'), והמאמין יאמין. 

אבל מי בדיוק קרא את שירי פושקין מול הים? אפילו תלמידת הגימנסיה חסיה ירוסלבסקי, שיצאה לחולות תל אביב עם 'יַלוֹבְסְקִי הַפּוֹאֶט' (בשירו של חפר 'שני בנאים פה אנו'), הסתפקה בשיריו של ביאליק!

מלים למנגינות, עמ' 64
ילובסקי הפואט קורא שירה לפני חסיה ירוסלבסקי (איור: אריה נבון; מלים למנגינות, עמ' 65)

מַחְמוּד, גְּבֶרֶת פוּקְס, תַּמַּאם! אִישִׁי-לוּקְס!

בליל הטיפוסים והקולות שנשמעו ברחובות תל אביב הקטנה כלל כמובן גם ערבים וערבית.

'תמאם' פירושו בערבית – מושלם, בסדר; 'אישי-לוקס' בערבית משמעו גם כן  משהו מצוין.

ואכן, היו גם ערבים בתל אביב הקטנה. אחד השירים הידועים של המופע היה 'שני בנאים פה אנו'. ספק אם השורות הללו היו חוצות היום את גבולות התקינות הפוליטית:

מלים למנגינות, עמ' 61
חברי הוועד של תל אביב בשנת 1912 עומדים על מרפסת ביתו של מאיר דיזנגוף (עומד באמצע, חבוש מגבעת גבוהה). מתחתיהם, במשמר כבוד, ארבעת השומרים של תל אביב. שימו לב לשומר הערבי החמוש מצד ימין.
מקור: אלתר דרויאנוב (עורך), ספר תל-אביב, תרצ"ו, עמ' 187

ג. תעלומת המקור הצרפתי

מי הלחין את המנגינה של 'זה לא יחזור'? מלאכת הבילוש הפעם לא הייתה קלה כלל ועיקר.

לכאורה אין פשוט מזה. בכל המקורות המוסמכים, כמו ספרו של חיים חפר 'מלים לַמנגינות' (1961), שצילום מתוכו הובא לעיל, או ספרו של אליהו הכהן, 'בכל זאת יש בה משהו: שירי הזמר של תל-אביב' (דביר, 1985, עמ' 162), כתוב: הלחין: פ' מיינביל.

ב'ספר הפזמונים של חיים חפר' (ידיעות אחרונות, 1981), וכן בתקליטור המופע, אף נעשה צעד אחד קדימה: הפ' נפתח לרווחה ושם המלחין התברר כפיליפ מיינביל. שמו של פיליפ מיינביל נרשם גם בקטלוג הספרייה הלאומית.

ספר הפזמונים של חיים חפר, עמ' 163

 אך מיהו איש זה ומה ידוע עליו? תשובה על כך לא הצלחתי לגלות בשום מקום.

במקום אחד ויחיד, באתר 'שירונט', שדווקא אינו ידוע כקפדן ומדויק, נכתב שם אחר לגמרי: אדגרד ביסצ'וף.


אז מה קורה כאן?

פניתי לעזרתם של מומחים לתולדות הזמר העברי, פרנקופונים ופרנקופילים, וגם הם אמרו נואש. מי שלבסוף פיצחה את התעלומה הייתה תמר זיגמן מהמחלקה למוסיקה בספרייה הלאומית.

תמר פנתה למאגר המידע של אקו"ם, ושם התגלה המידע הבא:


מתברר אפוא שמדובר בפרנסואה מיינביל (Mainville) ולא בפיליפ, וגם שם זה אינו אלא שם הבמה של אדגר בישוף (Bischoff), שבנוסף נטל לעצמו גם שם שלישי  אנרי קאסל (Cassel).

ובכל זאת, קשה למצוא מידע על האיש, והמירב שהצלחתי לגלות הוא שהיה ממוצא רומני והלחין מוסיקה לסרטים ולתכניות טלוויזיה בשנות החמישים והשישים. לא מצאתי שנות חיים אלא רק תמונה.

אדגר בישוף (מקור: akg images)

כל זה לא הפריע לתמר לגלות את המקור של 'זה לא יחזור', והרי הוא לפניכם בביצועה של חבורת הזמר האהובה 'פְרֶר ז'אק'. על שיריה של חבורה זו, שמהם ניזונו פזמונאינו מלוא החופן, כבר כתבתי בפוסט קודם (בעקבות 'אוהבי הטבע', שיר שגם אותו לקח חיים חפר בהשאלה מ'האחים יעקב').

השיר נקרא La Voix du sang (קולו של הדם), והוא מספר על דמו הרותח של צעיר מאוהב (המילים המקוריות בצרפתית  כאן). הוא הוקלט לראשונה על ידי ה'פררה ז'אק' בשנת 1955 וכאן הוא בהקלטה משנת 1982:



ההקלטה הראשונה של השיר בצרפתית, 1955 (מקור: Gallica)

ד. גלגולי גלגולים

ברוחו של חפר, ועל בסיס המילים והמנגינה של 'זה לא יחזור', קונן העיתונאי והמשורר משה בן שאול (2007-1930), במדורו 'לא בדרך המלך', שהתפרסם במעריב, ב-6 באוקטובר 1963, על 'הזמנים המודרניים' שפוקדים את תל אביב.

האוטוסטראדות הענקיות, הגשרים, ה'הוטלים', ה'פסאג'ים', ה'סיטי' שמחסלת את שכונת מנשיה  בקיצור, הפיתוח המואץ שזולל את הזיכרונות ומשכיח את הישן. כאמור, השנה היא 1963, לפני חמישים שנה ויותר, וכאילו כלום לא השתנה.

'אפשר לשיר אותם מחר', ניבא בן-שאול, וגם 'בעוד שנה'...


העיתונאי ארנון לפיד חיבר שיר ושמו 'גבעת חיים הקטנטנה', שמוקדש לקיבוצו גבעת חיים (איחוד). השיר גדוש ברמזים, שמובנים מן הסתם רק לבני המקום. אף על פי כן הבאתי את מילותיו  בשביל 'שלמות האוסף' ובשביל ההיסטוריה.

אומנם קיבוץ גבעת חיים (איחוד) נוסד בסך הכל בשנת 1952, אבל אין ספק שגם הוא היה פעם קטנטן...

הרוח נושב ואנו נשב
על הדשא שחיימק'ה כיסח.
זכר הימים של אותן שנים
מתעורר ועולה כפורח.

יש חולות הזהב
ושיחי חילף
שני צריפים, שני סוסים וקידוח,
ייקים מכפר סאלד
באו קצת לראות
לאן מנשבת הרוח...

זה לא יחזור, כל זה כבר איננו
רק זכרונות, רק זכרונות,
כאן מהלכים על בהונות
הזמן נרדם, אל נא, אל תעירנו,
גבעת-חיים היא כבר איננה קטנטנה.

אבן הפינה, שיכון ב' נבנה,
על גבעה כבר יוצקים מגדל מים.
ברוך הבא ספר, שולמן שם שר
במחרשתו עד לב השמים...
    
נא לחסוך חשמל, גם הנפט הוא מוגבל
את הלחם מורחים ב'ולווטה'
מאה ילדים, שני מועמדים.
מישה נוטקין הופך שמו ל'נטע'.

זה לא יחזור...
           
מוריקים עצים. יש בלול ביצים
תפוחי אדמה בגן-ירק.        
בן-גוריון הסב, משפשף עיניו, 
'כאן נוסף למסכת עוד פרק'.  
                          
חג  הפועלים אוחזי דגלים
אל העיר אז ניסע ונפגינה.        
חנוכת בריכה והמון שמחה, 
מציירים תוכניות של 'בית וינה'. 

זה  לא  יחזור...

גבעת חיים (איחוד) הקטנטנה, 1955 (מקור: ארכיון קיבוץ גבעת חיים)

12 תגובות:

  1. תודה לעונ"ש על התזכורת המאלפת. מימי ילדותי אני זוכר היטב את שירי 'תל אביב הקטנה' של חפר/בן אמוץ והשלישייה שקראה לעצמה כעבור כמה שנים 'יוסי-חזקי-יונה'. אני גם זוכר את התקליט אריך-הנגן (33) ואת עטיפתו, שהיה בה קסם. הדברים שכתב א' דנקנר, כפי שהם מובאים כאן (האם הם באמת שלו?איכשהו, זה לא מסתדר לי עם דמותו הנהנתנית-חנפנית-שטחית... מתברר שאי פעם היה חבוי בו צד רציני כלשהו, ששקע ונעלם עם השנים) - חשובים. והם רלוונטיים יותר ויותר לחרושת הנוסטלגיה הישראלית, שיש בה כמובן כמה פינות יפות ומשמעותיות אך גם - בייחוד בשני העשורים האחרונים - הרבה מניפולציה (רגשית, פוליטית).

    כדאי לזכור שמופע 'תל אביב הקטנה' המקורי היה אחד המבשרים הראשונים והצנועים (והפחות מניפולטיביים) של התעשייה הזאת. סביב 1960 היו חפר ובן-אמוץ שותפים גם לשני מופעים-חד פעמיים גדולים, שבהם כבר התרחבה הנוסטלגיה (הקצת מדומיינת?) הארצישראלית: 'היו זמנים' - שודר בקול ישראל אך לצערי לא הועלה לתקליט; ו'היה היו זמנים' (עם צוות גדול של זמרים-שחקנים - ביניהם יונה, חזקי, יוסי, אורי זוהר ורחל אטאס, תזמורת, מקהלת צדיקוב, זמרים ותיקים ביותר כמו ברכה צפירה, יוסף גולנד, אנשי 'המטאטא', אלכסנדר יהלומי) - שהועלה מיד על תקליט 33 כפול, ולפני שנים לא רבות גם על דיסק. בשני אלה יש סממן של 'נוסטלגיה קולקטיבית מדומיינת', אבל הרבה חן, וגם משהו אותנטי, שהרי לקחו בהם חלק המבצעים המקוריים ורבים מהמאזינים המקוריים שלהם. היום, לדעתי, החינניות הזאת נעלמה ואיננה. חרושת הנוסטלגיה הארצישראלית החדשה (כפי שרואים ושומעים אותה בטלוויזיה או בטקסים רשמיים, בלי הפסקה, בהגשה 'עכשווית') נראית ונשמעת מאולצת, רעשנית, ומדי פעם מקוממת. אני מעדיף - כניסוחו של חיים חפר - זיכרונות המהלכים על בהונות. אשר על כן, תודה על התזכורת.

    השבמחק
    תשובות
    1. בין כל התכניות שעסקו בהווי ובשירי תל אביב הקטנה וראשית היישוב , נשכחה תרומתה של תוכנית הרדיו "יין ישן נושן" שערך אליהו הכהן בשנים 1963-1959. סדרת תכניות משובחה במיוחד, ולוואי שיימצא מישהו בקול ישראל, שיעלה אותן מחדש, שכן ערכן כיין המשומר.

      מחק
  2. איזה בוקר נהדר. להתחיל עם פיסת הנוסטלגיה הזו. למרות שתל אביב לא היתה קטנטנה בתקופת ילדותי ולמרות שהורי "גלו" מתל אביב לעיר הגנים - רמת גן כבר בשנת 1936, רוח תל אביב (מכביה, עדליאדה,"הקזינו" שפת הים ועוד) נשארה בבית יחד עם אלבומי תמונות שצלם אבא החל מיום עליתו ארצה בשנת 1924. תודה לך על הרשימה. בת שבע

    השבמחק
  3. מצטרף לתודות. שלוש תוספות קטנות:
    - שיירות הגמלים שימשו בזמנו להובלת סחורות שנפרקו בנמל יפו אל רחבי הארץ. עם פתיחת נמל תל אביב בשנות השלושים, ועם פיתוח הארץ בידי הבריטים, ירד נמל יפו מגדולתו ונתמעט השימוש בגמלים, אבל כנראה עדיין השתמשו בהם ליעדים שלא היתה אליהם דרך מסודרת.
    - בארד (بارد) בערבית הוא קר, צונן.
    - המטבעות הבריטיים שימשו בזמנו להטלת מטבע בשיטת "עץ או פלי". "עץ" היה הצד של הענף עם העלים, "פלי" היה הצד שבו נכתב "פלשתינה".

    השבמחק
  4. עשית לי את היום. הגעגוע מקנן בנו בכל דור ודור. אלא שלנו יש באמת למה להתגעגע. תודה על רשימה מענגת!!

    השבמחק
  5. אני מצטרף למודים, תענוג לקרוא רשימות מעניינות ומבוססות על מחקר יסודי שמאיר פינות שאחרת היו נשארות עלומות... עם זאת, נראה לי שהקביעה בראשית הרשימה לפיה המופע של חפר ובן-אמוץ בישר את ראשית עידן הנוסטלגיה היא מעט מופרזת. הרי ברשימה עצמה מוזכר "גן השקמים" המוקדם לו בכמה וכמה שנים. יותר מזה: חפר עצמו הביא את הנוסטלגיה לשיא כמעט בלתי-ניתן-לשבירה כשכתב את "היו זמנים", שיר של נוסטלגיה לעבר שהיה עדיין בעצם התרחשותו כשנכתב השיר... על כך כתב אלתרמן: "מה נשיר עליהם, מה נשיר, הם עושים זאת יפה מאתנו - בעצמם הם כותבים להם שיר ואפילו ספרים כבר נתנו". ניתן למצוא גם הופעות אחרות של נוסטלגיה. למשל, מי שיעיין בכרכי "דבר השבוע" באמצע-סוף שנות החמישים יוכל למצוא שם בקורת על מצעדי אחד במאי (שבאותם ימים השתתפו בהם כמאה אלף איש). איפה המצעדים הנפלאים של שנות השלושים, שואלים הכותבים.

    אגב, מעניין שהעיר שגרמה להרבה יותר גילויי נוסטלגיה מכל עיר אחרת היא דווקא תל-אביב, העיר הצעירה וכמעט נטולת ההיסטוריה שצמחה מן החולות. גן השקמים, תל-אביב הקטנה, תנו לנו יד ונלך, ליפא העגלון, הילד ניסים ורבים אחרים - אף אחד לא מתגעגע לחיפה הקטנה או לירושלים המנדטורית (אולי רק יוסי בנאי) או לראשון ופתח-תקווה כשעוד היו מושבות. למה?

    השבמחק
  6. "ביאליק, רק שירים תקרא לי"
    סבורני שיש כאן טעות בהבנת הפסוק.
    באומרה "ביאליק" חסיה אינה מבקשת/מצווה שילובסקי יקרא לה משירי ביאליק דווקא.
    "ביאליק" הוא הכינוי שהיא נותנת לו בשל היותו 'פואט'.

    השבמחק
    תשובות
    1. שתי האפשרויות מתקבלות על הדעת.
      לעומת זאת, קישור קריעתה האפשרית של כותנתה של חסיה לתל אביב מעורר תמיהה.
      למה דווקא בתל אביב אסור? ובירושלים מותר? ובחיפה?

      מחק
  7. הביטוי "הנוסטלגיה כבר לא מה שהייתה" אולי הפך לקלישאה ברבות השנים, אך לפי עניות דעתי המקור לא היה קלישאה רווחת, אלא כותרת של ספר שראה אור בשנת 1976, בצרפתית. זה היה ספרה האוטוביוגרפי של סימון סיניורה, השחקנית האגדית שהיתה מהדמויות המובילות בשמאל האידיאולוגי באירופה (היא הוזמנה עם בעלה דאז, איב מונטאן, לברית המועצות, כמו פול רובסון ואמנים אחרים שלא חששו ממעורבות פוליטית שעלולה לפגוע בקריירה האמנותית שלהם).

    אם אני טועה והיא אמנם השתמשה בקלישאה ככותרת לספרה, אשמח אם מישהו יאיר את עיניי.

    השבמחק
  8. איזה כיף לקרוא המאמר. תודה על ההעמקה. ואוסיף משהו קטן משלי, ודווקא לא בתחום הנוסטלגי. ראיתי לפני מנספר חודשים הצגה / מחזמר בשם "תל אביב הקטנטנה" בהשתתפות חבורת צעירים מוכשרים מאין כמותם, שהעלו את השירים והסיפורים של אותה התקופה. מרהיב עין ומשובב נפש. הנאה צרופה ממש. ממליץ בחום לכל חובבי הז'אנר :)

    השבמחק
  9. אה, אז מכאן הגיע השם "ברד" לרסק הקרח הנמכר במקומותינו.

    השבמחק
  10. "למרות הסכסוך, חפר ובן-אמוץ לא העלו על דעתם לוותר על התרנגולת שהטילה להם ביצי זהב" מעבר למניע הכלכלי ולגניבת זכויות יוצרים שהיתה ללא פעקוח , האמנים מכרו לנו נרטיב , שתלו בעברנו זיכרונות פיקטיביים,אירועי הירואיקה מצ'וזבטים.אז הם שיכתבו את העבר מפרי דמיונם וכיום ההמונים כותבים את ההוויה שלהם במרחבי הרשת ותאור ריגשי או אומנותי של ההווה וזיכרון עבר לעולם יהיה סובייקטיבי.

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית 'הגב בתור:', לחצו על 'שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי' אם לא הצלחתם להתגבר על הבעיה – רשמו את השם בתוך התגובה.
לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול ואז 'פרסם' – זהו.
מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.
תגובות לפוסטים ישנים מועברות לאישור ולפיכך ייתכן שיהוי בפרסומן.
תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.