יום שישי, 27 בפברואר 2015

פרס ישראל: הסיפור האמתי

עמוס בידרמן, הארץ, 12 בפברואר 2015

מאמרי זה התפרסם היום ב'הארץ', והנה הוא מועתק למען קוראי הבלוג.



עמוד הפייסבוק של ראש הממשלה; ההסבר הגיע רק יומיים אחרי שהתפוצצה הפרשה

תגובות קוראים להסבריו של ראש הממשלה בפייסבוק

חתני פרס ישראל, 1976, מימין לשמאל: מוטי קירשנבאום (אמנות הרדיו, הטלוויזיה והקולנוע), פרופסור יוסף רום (טכנולוגיה והנדסה; לימים ח"כ מהליכוד) והרב אליעזר יהודה וולדנברג (ספרות תורנית). נחשו מי מהם הוא 'אנטי ציוני'...
(צילום: משה מילנר, אוסף התצלומים הלאומי)

יום שלישי, 24 בפברואר 2015

ברוך הבא: בשבחי שוק הצורפים



כתב וצילם ברוך גיאן


בסיפורו 'תהלה' (נדפס לראשונה ב-1950) לקח ש"י עגנון את גיבורו לסיור בסמטאות העיר העתיקה של ירושלים, בדרכו אל אותה זקנה מופלאה שגרה באחת מחצרות הרובע היהודי:

ש"י עגנון, עד הנה, 'שוקן', עמ' קעט

עגנון צירף כאן יחד שמות רחובות ושווקים אמתיים עם חנויות של בעלי מלאכה. ככל שידוע לי אף פעם לא היו בעיר העתיקה רחובות בשם 'הסנדלרים', 'אורגי שמיכות' או 'מבשלי תבשילים', אבל רחובות 'צורפים' ו'בשמים' היו גם היו.

750 שנים קודם שחיבר עגנון את 'תהלה', בשנת 1220 ככל הנראה, חיבר צלבני אנונימי תיאור דומה של רחובות העיר. החיבור, שנכתב בצרפתית עתיקה, נקרא L'Estat de la cité de Jerusalem (לה סיטה דה ג'רוזלם), והוא אולי אביהם הרוחני של מדריכי 'מישלן' המפורסמים:
כאשר מגיעים להצטלבות בה מסתיים 'רחוב דוד' מוצאים רחוב הנקרא 'רחוב הר ציון' ... ומשמאל להצטלבות נמצא רחוב מכוסה ומקומר אשר נקרא 'רחוב התבלינים'. שם מוכרים את כל הפירות של העיר וכמו כן ירקות ותבלינים. בסוף רחוב זה יש מקום בו מוכרים דגים ומאחורי השוק בו מוכרים דגים, בצד שמאל, יש מקום גדול בו מוכרים ביצים, גבינה, תרנגולות וציפורים. בצד ימין של שוק זה נמצא השוק של צורפי הזהב הסורים ושם הם מוכרים את כפות עץ התמר אשר הצליינים מביאים מצד שני של הים (לאירופה). בצד שמאל של שוק זה ישנן החנויות של צורפי הזהב הלטיניים ... לפני ההצטלבות, קרוב ל'רחוב התבלינים' נמצא רחוב אחד המכונה 'המטבח הרע'. ברחוב זה מבשלים את הבשר אשר מוכרים לצליינים ושם חופפים את ראשיהם, ומרחוב זה הם הולכים לקבר [של ישוע]. ליד רחוב זה נמצא רחוב המכונה 'הרחוב המכוסה' ובו מוכרים אריגים והוא כולו מקומר ודרכו הולכים לקבר. 
קשתות וקמרונות בשוק הצורפים

ברוח 'תהלה' של עגנון אני מרשה לעצמי לכתוב: רחוב אחד יש בירושלים. רחוב נאה שכמותו לא ראיתם מימיכם... 

דומני שאין רחוב בעיר העתיקה שבו ביקרתי יותר מאשר ב'שוק הצורפים' שברובע המוסלמי. ולא בשל הקשתות הנאות או בשל חנויות הבדים וה'ענתיקות' הפזורות בו, אלא בזכות החומוס של נזמי, שאין דומה לו בירושלים ובארץ כולה. זו דעתי האישית, ואני כמובן לוקח בחשבון שכשם שפרצופיהם של בני האדם שונים כך דעותיהם שונות לגבי 'איפה החומוס הכי טעים'. בכל זאת, במקרה של חומוס נזמי  שכּוּנה פעם 'החומוס הכי קטן בארץ אינני היחיד.

כבר שלושים שנה, ואולי יותר, אני פוקד את המקום. עד לפני כמה שנים היה זה כוך צר, אך לא עוד. הוא הכפיל ואף שילש את גודלו, ועתה יש בו פינת אוכל סבירה ובה מסיבים לסעודה שוחרי החומוס 'הכי טעים'.







חומוס בתנועה

לאחרונה מצאתי באחד מספריי תמונה עתיקה של שוק הצורפים, כנראה מתחילת המאה ה-20.


בחזית החנויות שבתמונה בולטת מדרגת אבן גבוהה מעל ריצוף הרחוב. הראיתי את התמונה לכמה מבעלי החנויות הוותיקים והם התרגשו ממראה עיניהם. סמיר, בעל חנות הבדים שנמצאת מול חומוס נזמי, סיפר לי שהוא זוכר היטב את מדרגת האבן: 'הייתי בן תשע כשהתחלתי לבוא לחנות של אבא (וכיום אני בן שישים ותשע). רק בשנות החמישים החלו להנמיך את "חומת האבן" הזו, שתפקידה היה כנראה למנוע את חדירת מי הגשמים לחנויות'.

אכן, ב'שוק מוכרי הכותנה' הסמוך ראיתי מדרגת אבן דומה, גם אם נמוכה יותר.


שרידי מדרגת האבן בשוק מוכרי הכותנה ניכרים בצד ימין

אגב 'שוק מוכרי הכותנה' נזכרתי באחד מביקוריי בו בתחילת שנות השבעים. בעל מלאכה, שכמותה כבר לא רואים היום, ישב באחד הכוכים עם כלי מיתר ענק לניפוץ (כלומר, לריווח) כותנה. סמיר אישר שאכן היה בעל מקצוע כזה בקצה הרחוב.


סמיר בעל חנות הבדים

אני יוצא אל חנות ה'ענתיקות' של מוחמד ובה אוסף ענקי של כלים מכלים שונים: פינג'אנים, מחבתות, תיבות, ומה לא... 


חזית חנות ה'ענתיקות' של מוחמד

ובפנים...
פרימוס בחנותו של מוחמד

חנות הבדים הנאה ורחבת הידיים שלצד חנותו של מוחמד נמצאת בבעלותו של עימאד ברכאת, שהתפעל מן העניין שאני מגלה ברחוב ובתושביו.


ברכאת (משמאל) וידיד
בחנותו של ברכאת


גם עימאד ברכאת זוכר את הרחוב כפי שהיה לפני עשרות שנים. ברכאת הוא שם משפחה נפוץ בחברה הערבית אבל אין בהכרח קשר בין רוב המשפחות. 'המשפחה שלנו', סיפר לי עימאד, 'היגרה במחצית הראשונה של המאה ה-19 מחברון לירושלים'. הוא מראה לי כמה ספרים בערבית על תולדות משפחות ירושלמיות, בהן גם משפחת ברכאת, על הווי ופולקלור בעבר הקרוב והרחוק, שמגיע עד ימי הטורקים והבריטים. אני נזכר בסדרת הספרים הנהדרת של יעקב יהושע (אביו של א"ב יהושע), 'ילדוּת בירושלים הישנה', שבה תועדו חייהם של בני היישוב הספרדי הישן.



שוק הצורפים נקרא בערבית 'שוק האדונים' (סוק אל-חוואג'את), וברכאת מעיד כי בעבר נקרא גם 'שוק החייטים' (סוק אל-חייטאת). שלושת רחובות השוק – הצורפים, הבַּשָּׂמִים,והקצבים – נבנו על התוואי של הקרדו הביזנטי. ראשיתם אפוא כבר בתקופה הצלבנית, אולם אפשר להניח שרוב חנויות השווקים נבנו שוב ושוב בתקופות מאוחרות יותר. בחזית אחת החנויות שבשוק הבַּשָּׂמִים (ולא הבְּשָׂמִים!ניתן עד היום לראות חריטה ובה נכתב בלטינית 'סנטה אנה', כנראה על שם כנסיית סנטה אנה שנבנתה בתקופת הצלבנים ליד שער האריות.

מליסנדה, מלכת ירושלים המהוללת במאה ה-12, שנולדה בירושלים כבתם הבכורה של הנסיכה הארמנית מורפיה ובולדווין השני, היא שיזמה, ככל הנראה, את הקמת החנויות כאן. אולי עשתה זאת כדי לממן באמצעות השכרתן את הקמת הכנסייה.



מתיאור רחובות ירושלים בימי הצלבנים, שהובא למעלה, עולה בבירור שכבר במאה ה-13 פעל בעיר שוק צורפים ומיקומו היה בסביבת שוק הצורפים הנוכחי. אכן, בימי הצלבנים נקראו רחובות השוק בשמות אחרים: שוק הצורפים של היום נקרא אז 'הרחוב המכוסה', שוק הבשמים  'רחוב התבלינים', ושוק הקצבים – 'רחוב המטבח הרע'! במשך שנים נמנעתי לעבור בשוק הקצבים בגלל הריח הרע שעלה ממנו, אבל לאחרונה פחת מספר האטליזים בצורה משמעותית וסוף סוף אפשר לנשום שם...


בניגוד לשווקי הבשמים והקצבים, הנפרשים למלוא אורכם עד שוק הצבעים, שוק הצורפים נקטע באופן פתאומי. הסיבה לכך  טוען סמיר, בעל חנות הבדים  היא רעידת אדמה שהייתה  ביולי 1927 ובעקבותיה נהרס חלק מן הרחוב והתוואי השתנה.


כאן מתחיל שוק הצורפים (מצד שמאל: רחוב דוד)
וכאן הוא נגמר...

במפגש רחובות השלשלת והצורפים נמצא אתר ייחודי – שירותים ציבוריים... לא הייתי מתעכב עליו אלמלא תקרתו יוצאת הדופן, שיופיה הועם במקצת בשל שואבי האוויר המכוערים שהותקנו בה. אני מניח שבנין זה קשור גם הוא לבנייה הצלבנית בעיר, שעל בסיסה הוסיפו ושיפצו במרוצת הדורות האיוּבִּים, הממלוכים, העות'מאנים, ואולי גם הבריטים והישראלים...



את סיורי אני מסיים בשתיית כוס קפה ריחני ומהביל בבית הקפה של בהא ג'ולני. בית הקפה אינו אלא כוך קטן ומחוצה לו פזורים כמה כסאות מפלסטיק.



בהא ג'ולני מפריח עשן סיגריות וממתין ללקוחות

הקפה מצוין והשמש החורפית החודרת לסמטאות הצרות של השוק יוצרת משחקי אור מעניינים ברחוב. מדי פעם יוצא בהא מכוכו, נושא עמו טס כסוף ובו כוסות קפה טורקי לבעלי החנויות בסביבה וחוזר עם טס ריק לקראת סיבוב חדש.




יום ראשון, 22 בפברואר 2015

פה ושם בארץ ישראל: שובבים, שמיטה, ניתור, בית חולים, שקט

א. תיקון לשובבים

זה קרה אמנם בפתח תקוה, הרחק מכל מקום יישוב, אבל אני שוב פספסתי הזדמנות לתקן את דרכיי, להיות סוף סוף בן אדם רציני, וגם לזכות בסעודה חמה.

(רק אל תחשבו שאני לא יודע מה זה באמת שובבי"ם)

צילום: חיים כהן (ראש דסק פתח תקווה והמושבות)

ב. כאן שומרים שמיטה

בזמן שאתם אכלתם ושבעתם מפרי האדמה והעץ היו כאן כאלה שדאגו לשמור שמיטה בשבילכם.

שלט בשדות קיבוץ שעלבים שבעמק אילון (צילום: ברוך גיאן)

שלט על גדר בית ספר דתי בשכונת בית וגן, ירושלים (צילום: ברוך גיאן)

ג. ניתור בקופת חולים

הדבר האחרון ששמעון ביגלמן רצה לעשות, כשיצא מ'חדר טיפולים' באחת מקופות החולים בירושלים, היה לקפץ ולדלג מרוב אושר. הוא הסתפק בצילום המודעה שלא מבחינה בין 'ניטור' (השגחה) ל'ניתור' (קפיצה).


ציידי שגיאות, שיקישו בגוגל 'ניתור', מסתכנים באירוע לבבי. לא יאומן מספר השגיאות שמחליפות 'ניטור' ב'ניתור'.

הנה למשל קורס ב'ניתור סביבתי' שניתן באוניברסיטת חיפה:


או 'ניתור שפכים' בנס ציונה...


ד. כן או לא?

עופר גביש, נציג עונ"ש באצבע הגליל, הגיע לבית החולים זיו בצפת ולא היה בטוח לגמרי אם עליו לסגור את הטלפון הנייד שברשותו. עד שראה את השילוט על הדלת הזו ואז הבין שאסור, אבל בעצם מותר. אז תחליטו: כן או לא?



ה. שקט בבקשה

בשכונת פלורנטין בתל-אביב מצאו דרך יצירתית לבקש שקט.

צילום: ברוך גיאן


יום חמישי, 19 בפברואר 2015

היום יום הולדת: בלוג עונ"ש בן ארבע

איור: נעם נדב

ושוב עברה שנה, ושוב חגיגת יום הולדת שאני עורך על חשבונכם לבלוג שלי, שנולד ב-19 בפברואר 2011 (חמישה ימים לאחר יום ההולדת הפרטי שלי).

אז הנה דו"ח קצר על מה התחדש ומה התיישן בשנה שעברה.

נכון להיום התפרסמו בבלוג 902 רשימות ('פוסטים'), ועוד המקלדת נטויה. לא מאמינים לי? רוצים להיזכר? בטור השמאלי של הבלוג יש מדור שנקרא 'ארכיון הבלוג' והוא מסודר לפי שנים וחודשים. לחיצה על השנה תפתח את חודשי השנה, ולחיצה על חודש תפתח את שמות הפוסטים שפורסמו באותו חודש. לחיצה על כותרת הפוסט תפתח אותו לקריאה.

אני מניח שרוב הקוראים לא נתנו דעתם לכך, אבל בשנה האחרונה עברתי ל'דיאטה' של שלוש רשימות בשבוע (היו ימים של ארבע ואף חמש רשימות שבועיות). הגעתי למסקנה שזו ה'מנה' שקורא סביר יכול לעכל מדי שבוע. וגם כך, רבים מצטדקים (או מתלוננים) בפניי שאין להם זמן לקרוא... כתוצאה מכך נוצרים מדי פעם 'פקקים בצנרת' וכותבי מאמרים ושולחי חומרים נאלצים להמתין זמן ארוך עד הפרסום. סליחה.

וזו ההזדמנות להודות ברבים לכל תומכי הבלוג ושותפיו, בקמח וברוח, בתורה ובעבודה, בממון ובשווה ממון, במשוב ובעידוד, ולציין את שמות הכותבים שהתארחו כאן בשנה האחרונה במדור קבוע או ברשימה בודדת:
אורה אחימאיר, דן אלמגור, הלל אסף, חיים בארברוך גיאן, צבי (גרימי) גלעד, אמוץ דפני, אבנר הולצמן, אליהו הכהן, איתמר וכסלר, יהודה זיו, יחזקאל חובב, אביבה חלמיש, אסא כשר, דליה למדני, חנוך מרמרי, מרדכי נאור, רמי נוידרפר, בני עורי, פוצ'ו, משה פוקסנתן רועי, ארנון שמשוני.
תודה גם לרבים-רבים, שתורמים בכל שבוע שאלות ותשובות, צילומים וקוריוזים, תגובות והערות, מכתבי עידוד ותמיכה ולפעמים גם ביקורת, שכאשר היא יוצאת מן הלב היא גם נכנסת אל הלב. תודה לכולם.

וזה גם המקום להעלות בצער את זכרם הטוב של קוראים נאמנים שהסתלקו בשנה האחרונה, ובהם אורי אליצור, רבקה (ריקי) בליבוים, דיוויד לנדאו, יהושע מונדשיין, יצחק קרופניק, מתי רשף ומיכה שגריר. זיכרון כולם לברכה.

עורך בלוג עונ"ש בדרכו למשימה סודית (דרך בית לחם בירושלים, צילום: ברוך גיאן)

ובאילו רשימות אני הכי גאה? במהלך 2014 התפרסמו כאן 188 רשימות, וכשאני סוקר אותן כבני מרון קשה לי לבחור מתוכן – כולם היו בניי. מה לא היה כאן בשנה שעברה? מסעות ספרותיים לרוֹבְנַה בעקבות 'סיפור על אהבה וחושך' של עמוס עוז, ללייפציג בעקבות 'חלומותיהם החדשים' של חיים באר ולקֶמניץ שבמזרח גרמניה לביקור בחנות הכל-בו של שוקן; מעקב אחרי גלגולי ניגונים – החל בשירי טנקיסטים ושירי אַיָּלוֹת, עבור בגלגולי 'על הדרך עץ עומד' של איציק מאנגר, וכלה ב'שבוע טוב' המיתולוגי של אפרים די-זהב. טיילנו ברחבי הארץ עם יהודה זיו ובשכונות ירושלים עם מצלמתו הנפלאה של ברוך גיאן. התרגזתי על השמאל האנטי-ציוני ועל גיבורו העיתונאי גדעון לוי (זוכרים שהייתה כאן מלחמה בקיץ?), מה שגרם לכמה קוראים לדרוש ממני להוציאם תיכף ומיד מרשימת המינויים. התפעלתי מפרנסות משונות של יהודים, סיפרתי סיפורי רחובות ולעגתי לפיגועי לשון ועלגויות מביכות. והיו הרבה סיפורים מארץ ישראל הישנה וממדינת ישראל הנוכחית, עסקי חרדים וקנאים, הספדים ופרידות (עזריה אלון, פיט סיגר, חנה מרון, יהודית הנדלמרדכי רוזמן, האחיות בַּארי), ביקורות ספרים, הקדשות ספרותיות, חידות מצולמות (שמקצתן הוצעו על ידי קוראים כמו יוני המנחם או טובי גולן), ובעיקר היו כאן המון שטויות. היה כיף ויהיה עוד יותר.

ובכל זאת, הרשימה שהכי ריגשה אותי, וגם ריגשה קוראים רבים אחרים, הייתה פוסט קצרצר שפרסמתי כאן ביום השואה והגבורה: 'אני נשארתי בחיים'.


פלטפורמת 'בלוגר' של 'גוגל', שמארחת את בלוג עונ"ש, מאפשרת לי לראות את מספר הצְפיות בכל פוסט. החלטתי אפוא לערוך את מצעד הרשימות הפופולריות, ואלה התוצאות באליפות הפוסטים של שנת 2014 (כל פוסט צבר מעל 5,000 צפיות):
ברשימת התפוצה האישית של מנויי הבלוג יש כ-2,300 איש, ומלבדם יש עוד מאות רבות של קוראים שמקבלים את הפוסטים החדשים ישירות באי-מייל וללא תיווך שלי. בכל יום שישי בבוקר אני מקדיש לפחות שעה להפצת המיילים הללו, לטיפול במיילים שחזרו ולבקשות הצטרפות חדשות. מן הסתם יגיע השלב שבו אומר: 'איני יכול עוד'...

אני מתיר לעצמי לחזור על מה שכתבתי בפוסט יום ההולדת בשנה שעברה:
הבלוג, מראשיתו, נכתב שלא על מנת לקבל פרס והוא פתוח לכולם, ובחינם. אבל כל מי שקורא בו, ולוּ במעט, מבין כי מושקעות בו עשרות רבות של שעות עבודה בכל שבוע. 
מי שמסכים שתוכן איכותי ומוקפד ראוי לְתִּגְמוּל, והנאה מקריאה באתרים מושקעים באינטרנט אינה שונה מהליכה למסעדה, קריאה בספר, האזנה לקונצרט או צפייה בסרט או בהצגת תיאטרון שעולים כסף, מוזמן להציץ בטור השמאלי ולהשתתף בתחזוקת הבלוג ככל אשר ידבנו לבו. לא חובה, כמובן. זו הבעת אמון, שמטבע העניין גם עוזרת לחיזוק המוטיבציה של העורך והמו"ל, שהרהורי פרישה וחזרה למגדל השן האקדמי פוקדים אותו מדי פעם. ברוח אחד המדורים החביבים בבלוג, הרי זו אמורה להיות גם 'פרנסה של יהודים'... ועל תומכי הבלוג ייאמר: עץ חיים היא למחזיקים בו וכל תומכיו מאושר.
מקור: 'הפולניה' (תודה למיכל)

יום שלישי, 17 בפברואר 2015

גלגולו של ניגון: מיהו התוכי יוסי ומהי תוגת המאירי?

עטיפת האלבום בו הוקלט 'שיר על התוכי יוסי' צויירה על ידי יורם לוקוב

א. 'שיר על התוכי יוסי'

את 'שיר על התוכי יוסי', שכתב אברהם חלפי (1980-1906), מכירים רבים בלחנו הקסום של מיקי גבריאלוב ובביצועו שובה הלב של אריק איינשטיין. השיר הוקלט לראשונה בשנת 1986 לאלבום המשותף של איינשטיין וגבריאלוב 'אוהב להיות בבית'.

הבה ניזכר:



על המשפט 'העצבות כמו כוס היא ובה יין מר מענבי הנשמה' אמר אריק איינשטיין בשיחה עם עלי מוהר: 'גם אם אני אחיה חמש מאות שנה לא אוכל להביא משפט כזה'...

זאב, 'אברהם חלפי' (מעריב, 13 ביוני 1980)

'שיר על התוכי יוסי' כמעט בן שמונים. הוא נדפס לראשונה בט"ו באלול תרצ"ה (13 בספטמבר 1935) בעיתון 'דבר'. לימים, היו שנטו לראות בדמות שדוברת בשיר את המשורר הרווק והמופנם, שלא זכה לאהבה או לילדים ('עֲרִירִי, בְּלִי אִשָּׁה תֻּכִּיָה וְיוֹלֶדֶת / לְתֻכִּי שֶׁכָּמוֹךָ אָסוּר לֶאֱהוֹב' וכו'), אבל ברור שזו נקודת מבט אנכרוניסטית. כאשר נדפס השיר לראשונה חלפי היה בסך הכל בן 29, לא בדיוק הגיל שבו מקוננים על חיים חשׂוּכי אהבה:


ב-1939, ארבע שנים אחר כך, כינס חלפי את השיר לספרו הראשון 'מִזָּוִית אֶל זָוִית' (תל-אביב, תרצ"ט, יחדיו, עמ' 44-43), והכניס בו מעט שינויים. זה הנוסח שנדפס מאוחר יותר כמה פעמים נוספות והוא גם שהיה לנוסח המולחן:


מיהו אפוא התוכי יוסי, מהי 'תוגת המאירי', ומה עומד מאחורי שיר זה?

היו שהתייחסו לחידה זו. כך למשל בשנת 2005, במופע הצדעה לאברהם חלפי, שהתקיים בתיאטרון הקאמרי, סיפר דן אלמגור את הדברים הבאים (מובאים בשינויי עריכה קלים):
אברהם חלפי היה ידידה הטוב של השחקנית נירה רבינוביץ. בביתה היה תוכי יחיד עימו שיחקה ילדתה הקטנה כל העת. בביקוריו בביתה היה חלפי 'משוחח' בבדיחות דעת עם התוכי ומחפש בו דמיון לדמותו שלו.  
כידוע, חלפי היה רווק עד מותו ולא מצא אהבתו (כן פליאה גדולה לזה ששורר את המילים הנפלאות לשיר 'עטור מצחך זהב שחור'...), ובשיר הוא בעצם מקיים דיאלוג עם התוכי הבודד והגלמוד הזה, שגם לו אין בת זוג, ומשליך עליו את סיפורו שלו: 'בלי אישה תוכיה ויולדת', 'צפוי לך מוות שקט', וכן הייסורים על אי מציאת האהבה: 'לתוכי שכמוך אסור לאהוב', 'אתה לא תאהב ... אף פעם'.  
'כמוך הם רק צעצוע בבית, למען יוכלו ילדים לשחק', ממש מתאר את התוכי בביתה של רבינוביץ, וגם את דמותו של חלפי עצמו, שהיה מצחיקן גדול ושחקן שפעל להנאת הקהל.  
ובאשר למילים 'תוגת המאירי', שמופיעות בשיר. בספרון שירים קטן, שיצא עם אסופת שירים נבחרים של חלפי (הוצאת הקיבוץ המאוחד [1945]), נכתב מתחת לכותר השיר [ראו באיור למעלה]: 'והתוכי יוסי - - -' ('בית רבן' אביגדור המאירי). 
אביגדור המאירי, שיצירתו מגוונת ביותר וכוללת סיפורת ושירה ומחזות, כתב ל'קומקום' ו'למטאטא', שהיו מבימות התאטרון הראשונות בארץ. חלפי, מלבד היותו משורר, היה גם שחקן מוכשר (בעיקר בתיאטרון הקאמרי). הוא התפרסם בתפקידים מגוונים, ביניהם ב'ילדי הצל', ב'עוץ לי גוץ לי', ועוד ועוד. הוא הושפע בכתיבתו מהמאירי, אשר השתמש גם הוא בציפורים ביצירותיו, וניתן לראות ביצירות נוספות של חלפי עיסוק בציפורים. 
אלמגור הציע אפוא, שההשראה לתוכי יוסי הגיעה מן התוכי שעמו 'שוחח' חלפי בביתה של נירה רבינוביץ. אבל יש בעיה קטנה: שירו של חלפי נדפס כבר בשנת 1939. באותה שנה נירה רבינוביץ עדיין לא נולדה...


אברהם חלפי

ב. 'תוגת המאירי' (א): חלומות של בית-רַבָּן

אם כך, מאיפה הגיע התוכי יוסי

התשובה נמצאת כמובן בצירוף 'תוגת המאירי' וכדי להבינה יש לעיין בכמה טקסטים שיצאו מעטו השופע של אביגדור המאירי (1970-1890). הראשון בהם – כפי שציין אלמגור בצדק – הוא 'חלומות של בית רבן' (ולא 'בית רבן' כפי שכתב חלפי במוטו).



את הפואמה האוטוביוגרפית 'חלומות של בית רבן' פרסם המאירי לראשונה ב'ספר השירים' שלו, שראה אור בהוצאת עם הספר, תל-אביב תרצ"ב (1933), עמ' 337-297. המאירי שורר שם את חוויות ילדותו בכפר הונגרי זעיר ששכן למרגלות הרי הקרפטים. באותה עת היה כפר זה שייך לאימפריה האוסטרו-הונגרית ושמו היה דאוויד-האזה (Ódávidháza). היום נמצא הכפר בדרום מערב אוקראינה, במחוז זקרפטסקה (Zakarpattia), ונקרא בשם Davydkovo. 

אביגדור, ילד יהודי בסביבה כפרית נוצרית, חש בדידות נוראה ('ואני רק תינוק יהודי, / והעולם כה נוצרי, כה זר'). חבריו הטובים היו בעלי חיים, ובראשם הכלב 'הקטור', 'כלב גבה קומה בעל עינים אצילות ... נורא עלילות ואוהב יהודים' (עמ' 316) והתוכי 'יוסי'.

כשמתה עליו אמו הדסה  שלדבריו לא ידע את שמה עד יום פטירתה  נחה עליו 'רוח התוגה'. אולי זו 'תוגת המאירי'?


ספר השירים, עמ' 304

בכלל, ילדותו ויתמותו מלאים צער, כאב ותוגה, ואפילו מראות הטבע הכפרי לא יכלו לרפאם: 'ואנוכי התינוק הקטן, הנער / מְלֵא יאוש וצער, / צער כה גדול ויאוש כה נורא' (עמ' 315).

בהמשך סיפר המאירי בפירוט על אותם יומיים מרים, שבהם מתו, בזה אחר זה, שלושה מחבריו הטובים  'פטר', 'מריה' ותוכי ושמו 'יוסי'. 

ספר השירים, עמ' 321-320

המאירי ממשיך ומתאר בהרחבה פיוטית את קשרי הנפש שלו עם פטר ומריה, אך זהותם של אלה אינה ברורה לגמרי. מי הוא 'פטר הקטן'? הוא מתואר כמי שפניו 'פני הקוף', 'גופו היה שעיר וארוכות בהונותיו / ענפים היה לועס וְשָׁרָשִׁים נְמַקִּים', וכל ימיו ישב על ענפי העצים, שרק לציפורים, לחתולים ולכלבים. האם הוא קוף שעשועים או שמא ילד גוי ('בן אוֹמַנְתִי הטובה') שלוקה בשכלו? ומי היא 'מריה הַכְּסוּפָה ... יְתוֹמַת חַצְרֵנוֹ', שאותה אהב הילד בכל לבו. האם מדובר בילדה יתומה מדיירות החצר או אולי בחתולת בית? 

כך או כך, מותם של פטר ומריה שבר את לבו של התוכי יוסי, שמת יום לאחר מכן, וכמובן גם את לבו של אביגדור הצעיר שחש בודד מאי-פעם. 

ספר השירים, עמ' 324-323

כתבה לי מרים נייגר-פליישמן שמסיימת בימים אלה חיבור עבודת דוקטור על אביגדור המאירי:
המאירי, שהתייתם מאמו בגיל צעיר, גר בחצר אחוזת סבו (אבי-אמו) דוד רושובסקי, כפי שהעיד ברשימות שפורסמו אחרי מותו בעיתון 'מעריב' על ידי דוד גלעדי שתרגמן מן ההונגרית. הם גרו בבקתה, בחצר האחורית של אחוזת הסבא, מוקפים בתרנגולי הודו. אחוזה זו הוחכרה לסב על ידי הגראף לונאי ולימים עברה לבעלותו של הסב. באזור זה של קרפטורוס, למרגלות העיר מונקאץ', יהודים הורשו לעסוק בחקלאות ובחצר עבדו גויים רבים. הכפר או-דויד האזה  למעשה שורה של בתים ברחוב אחד  הוקם, כנראה, עבור אנשי השירות של האחוזה. הכפר אגב, נראה כך עד היום. ביקרתי שם בשנת 2010.
בשיחה עם אחיינו, אמיל פוירשטיין, סיפר המאירי: בכפר בו נולדתי ... לא היה אלא רחוב אחד. שמו היה דוידהאזה, או בעברית – 'בית דוד'. מסתבר, שאי-פעם קנה יהודי בשם דוד את האדמה באזור והקים כפר על שמו. הכפר השתרע לאורך של קילומטר לכל היותר. היה בו רחוב אחד בלבד וגרו בו כעשרים משפחות, מחציתם יהודים ומחציתם הונגרים ורותנים, שחיו שם 'דרך אגב', זמנית, כדי לשמש 'שבת גוי'. דרוש היה מישהו שיחלל את השבת במקומנו ו'יקנה' מאתנו ערב פסח את כל החמץ עד הפירור האחרון. תפישת בני כפרי אמרה, שה'לא יהודים' קיימים בעולם אך ורק מכיון שאנו היהודים זקוקים להם.  
נראה לי שפטר ומריה הם ילדי גויים. פטר, למיטב זכרוני לא מופיע בשום שיר אחר, אך דמותה של מריה היתומה מופיעה גם מחוץ לשירי 'חלומות של בית רבן', בעיקר בשירת המלחמה של המאירי. לא ברור לגמרי אם זו היא 'מריה הכסופה', אך ישנם לא מעט שירים המוקדשים ל'יתומתי'.  
הרחוב הראשי והיחיד של הכפר האוקראיני דווידקובו (צילום: מרים נייגר-פליישמן)

ג. 'תוגת המאירי' (ב): מסע באירופה הפראית

את שירו זה של המאירי, ואת 'תוגתו', נבין טוב יותר אם נעיין באחד מספריו המיוחדים והפחות מוכרים  'מסע באירופה הפראית: רשמי אגב אנכרוניים', שנדפס בתל-אביב בשנת 1938, שלוש שנים אחרי שהדפיס חלפי את שירו. בספר זה  שבאופן מפתיע נעדר ולוּ לחלוחית של הומור  מתאר המאירי את נסיעתו מארץ ישראל לביקור באירופה בשנת 1930. הספר כתוב מנקודת מבט ציונית מובהקת ושורה עליו רוח פסימית, בעיקר נוכח מה שעיניו ראו ואזניו שמעו באירופה האנטישמית. בין השאר הגיע המאירי גם להונגריה ונסע לבקר את כפר הולדתו הקטן בקרפטורוס, המרוחק כחמישה ק"מ בלבד מן העיר מוּנְקַאץ' (מוּקאצ'בו)ואכן, תיאור ארסי במיוחד הקדיש המאירי לאדמו"ר האנטי-ציוני הקנאי ממונקאץ', חיים אלעזרשפירא שבדיוק באותו זמן היה בארץ ישראל.

לכפר דווידקובו  פנה ימינה (צילום: מרים נייגר-פליישמן)

כשהגיע המאירי לכפר, הוא נזכר כיצד נתנו ילדי ה'חדר' שבו למד שֵׁם מקראי לכל מקום בכפר, וכך דימו לראות בו את ארץ ישראל. הגויים היו 'הכנעני והפריזי', הצוענים הנודדים היו 'הכַּסְלוּחִים והזַמְזוּמִּים' (והשוו לתיאוריו של ח"נ ביאליק בסיפורו 'ספיח', פרקים ט-יא). חבריו הטובים של הנער אביגדור היו בעלי חיים, שגם להם היו שמות – הכלב הקטור והתוכי יוסי, פטר ומריה. מותם של האחרונים, כפי שראינו ב'חלומות של בית רבן', נצרב בנפשו של המאירי וחזר אליו כאשר שב לביקור בחצר בית ילדותו.

מסע באירופה הפראית, עמ' 143-140

תוגת המאירי היא אפוא תוגתו הקיומית של הנער אביגדור שראשיתה עוד כשהיה ילד יתום ובודד בכפר ההונגרי הנידח. תוגה על ילדות שאת אובדנה גילה לעומקה רק כשחזר לבקר בכפר הולדתו.

איכרה בדווידקובו מובילה עדר פרות ברחוב היחיד של הכפר (צילום: מרים נייגר-פליישמן)

ד. 'כי הוא יוסי שלוֹ ולא שלי': חלפי כותב להמאירי

אליסף רובינזון, בעל חנות הספרים רובינזון בתל אביב, העביר לי באדיבותו צילום של הקדשה מעניינת שנמצאת ברשותו ולא התפרסמה אף פעם. ההקדשה נכתבה בידי אברהם חלפי, בפתח ספרו 'שִׁירֵי הָאֲנִי הֶעָנִי' (הקיבוץ המאוחד, 1951), והיא לכבודו של אביגדור המאירי.

לאביגדור המאירי משוררי היקר,
שאת שמוֹ שִׁבצתי כאבן-חן
ב"שיר על התֻּכּי יוֹסִי".
על יוֹסי זה אני חייב תודה לוֹ,
כי הוא יוֹסי שלוֹ ולא שלי.

1951. א. חלפי


למרבית הפלא, 'השיר על התוכי יוסי' כלל אינו מופיע בספרו זה של חלפי. אמנם, נדפסו בו שלושה שירים אחרים, שבהם נזכרים תוכים (כַּחֲלוֹם בֵּין כְּתֵפַי', עמ' 38; 'אָדָם בְּחַדְרוֹ', עמ' 77; 'לוּ וּכְמוֹ תֻּכִּי יָרֹק', עמ' 98), אך שמם אינו 'יוסי' ובעצם אין להם שם כלל.

ב-29 באפריל 1958 שלח חלפי אל המאירי מכתב ובו הוזכר התוכי יוסי בצורה דומה:
ככה זה, אביגדור, נניח להם, ואילו אנחנו נוסיף להטות אוזן לפטפוטיו של התוכי יוסי, שאין כמוהו תוכי עצוב בעולם. 
כל טוב לך, משוררי היקר 
שלך א. חלפי

ארכיון 'גנזים', 119-א-38863; תודה למרים נייגר-פליישמן

כעשרים שנים לאחר מכן הוציא חלפי ספר שירים חדש ושמו 'בצל כל מקום' (עקד, 1970). לכבוד הופעת הספר שוחחה יפה בנימיני עם המשורר, ובין השאר שאלה אותו מה קרה לתוכי שהופיע בכל כך הרבה שירים פרי עטו?

בתשובתו אמר חלפי, כי לאן טס התוכי הוא אינו יודע, אבל מניין הגיע, הוא יודע  משיחה לילית ארוכה שהייתה לו עם אביגדור המאירי. וכשיצא חלפי מאותה שיחה הוא אמר לעצמו: 'אקנה לי תוכי, ושמו יהיה יוסי'...

יפה בנימיני, 'שיחה עם המשורר א. חלפי', דבר, 22 במאי 1970

ה. התוכי ב'חכמת הבהמות'

ועוד ענייני תוכים.

בספרו המצחיק של אביגדור המאירי, 'חכמת הבהמות' (תל-אביב 1933), שאויר על ידי אריה נבון, הוקדש עמוד שלם לתוכי. אמנם הוא לא נקרא יוסי, אבל בכל זאת תוכי. התוכי הזה הוא לא טרגי ולא לירי, אלא דווקא 'הבדחן שבעופות', ש'מעמיד פנים רציניים של פרופסור מן המנין'. האנשים מאמינים משום מה, כתב המאירי, כי התוכי מדבר, אף כי 'מעולם לא הבין איש בעולם אף מלה אחת משפתו'.

באיזו שפה שוחח אפוא חלפי עם התוכי?

איור: אריה נבון

ו. ביצועים נוספים של השיר

ביצועו של אריק איינשטיין, שהובא בפתח הרשימה, הוא בלי ספק יחיד במינו. בכל זאת יש ביצועים נוספים שראויים להקשבה.

ראשון ויפה שבהם הוא של מלחין השיר, מיקי גבריאלוב:



וכאן עמיר בניון בסגנונו האופייני:



וכאן מאיה בלזיצמן, שרה ומנגנת בצ'לו:



גידי גוב ויזהר אשדות (1996):


ז. שלושה אוחזים בתוכי יוסי

ונסיים בקוריוז, שמוכיח עד כמה צדק המאירי כשכתב ב'חכמת הבהמות': 'התוכי, כידוע, מדבר. [אך] מעולם לא הבין איש בעולם אף מלה אחת משפתו'.

בשנת 1972 הגיעה לפתחו של בית המשפט השלום בחיפה פרשה מסובכת של בעלות על תוכי ושמו יוסי. שלושה טענו כי התוכי יוסי הוא שלהם. השופטת ניסתה לגבות עדות מהתוכי, אך הוא סירב לדבר באולם בית המשפט... והיה גם 'מִסְדר נוצות'.

דיווח על כך בהומור אופייני העיתונאי עמוס כרמלי:

דבר, 19 בנובמבר 1972

רוני סומק, אברהם חלפי והתוכי יוסי (שריטה במרפק השירה, המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת-גן, 2014)


תודה לאבנר הולצמן, אסא כשר, רמי נוידרפר, מרים נייגר-פליישמן ואליסף רובינזון.