יום רביעי, 27 בינואר 2016

מי הם 'מבשרי גאולת ישראל'? חבלי הלידה והפרסום של 'מולדתי'

מאת בני עוֹרי

א. לוח 'מולדתי' לנוער ולעם – יוזמיו ועורכיו

לפני כשמונים שנה, בחודש אוקטובר 1935, הוציאה לאור הלשכה הראשית של הקרן הקיימת לישראל בירושלים (באמצעות הוצאת הספרים ראובן מס), את הכרך הראשון של 'מולדתי – לוח לנוער ולעם'. זו הייתה סדרה שהתמידה להתפרסם עד שנת 1968.

העורך, העיתונאי אהרון זאב בן-ישי, כתב בדברי הפתיחה: 


'מולדתי' נדפס כספר כיס (10.5 על 16.5 ס"מ). הוא הכיל 320 עמודים עמוסים במידע, תמונות ואיורים בנושאים רבים ומגוונים: דגלי מדינות בעולם וחגיהם הלאומיים, לוח הטבע ולוח השנה עם מנהגי ישראל בכל החגים, החקלאות בארץ ישראל, פרקים במדע שימושי, מסלולי טיולים בארץ, ספורט, צופיות ועזרה ראשונה, מילות שירים עם תווים וגם כמה מודעות פרסומת.

האחראים על הוצאת הספר היו הסופר והמחזאי נתן ביסטריצקי (לימים אגמון), שהיה ראש מחלקת הנוער והתעמולה בקק"ל, וד"ר יצחק מַן, שהיה העורך הראשי של הפרסומים. אין אנו יודעים מדוע בחרו דווקא באהרון זאב בן ישי להיות העורך, אבל זו הייתה בחירה מוצלחת.

אהרן זאב בן-ישי (מקור: דוד תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו)

בן-ישי, שנולד באוקראינה בשנת 1902 ועלה לארץ בשנת 1920, ימי 'העלייה השלישית', היה עיתונאי פורה במיוחד. הוא החל בכתיבתו הפובלציסטית והספרותית כבר במזרח אירופה, והמשיך בה במרץ גם בארץ ישראל. הוא עסק גם בכתיבה הומוריסטית ואף חיבר כמה שירי זמר, שהידוע בהם הוא 'טיילתי בעמק', שהיה להמנונם של חברי קיבוץ עין חרוד. את לוח 'מולדתי' ערך בן-ישי משנת 1935 ועד 1947. הוא נפטר ב-1977.

שלושה תיקים עמוסי מסמכים שמורים בארכיון הציוני בירושלים (KKL5/7695-7693) ואוצרים בתוכם את סיפור היוולדו של לוח 'מולדתי', המשא ומתן שנוהל עם העורך, תהליכי העבודה על הכרך הראשון, הטעויות שהתגלו לאחר הפרסום והניסיונות לתקנם בכרך השני, התכתבויות עם סניפי קק"ל בעולם על הפצת הלוח בחו"ל, ועוד ועוד. התכתבויות מרתקות אלה השתמרו רק בזכות העובדה, שקשה לנו לתפוס אותה בימינו, שכל התקשורת באותם ימים הייתה רק במכתבים ובמברקים. מכל מקום, העיון בהם מאפשר לנו לדעת מה חשבו, חלמו והגשימו אנשי קק"ל והעושים במלאכת הכתיבה, העריכה, ההדפסה והמכירה של 'מולדתי'.

המסמכים המוקדמים ביותר הם פניות לכמה מוסדות חינוך בארץ ישראל בבקשה לקבלת מידע על המוסד, על מנת לפרסמו בספר. ב-25 ביוני 1935 הפיצו ביסטריצקי ומן חוזר בקרב שורה ארוכה של מנהלי בתי ספר ומוסדות חינוך: 'רואים אנחנו הכרח להביא בו [בלוח] רשימה של כל מוסדות החנוך החשובים שבארץ'. מנהלי המוסדות התבקשו לציין את השם המדויק והכתובת של בית הספר, את מטרותיו החינוכיות, את מספר התלמידים ואת תנאי הקבלה.



התשובות הגיעו ממוסדות רבים, מקצתם קיימים עד עצם היום הזה, כמו הגימנסיה העברית 'הרצליה' בתל אביב, בית הספר החקלאי 'כדורי', או כפר הנוער בן-שמן; ומקצתם ממוסדות שכבר עברו מן העולם, כמו חברת הילדים 'זיו' שבתל ליטוינסקי, טכניון 'הינריך הרץ' (בית ספר פוליטכני) בתל אביב, ועוד.



ב. על 'שיר עם ארצישראלי'

בשער הכרך הראשון נדפס ציטוט מ'שיר-עם ארצישראלי'.

שימו לב לתאריך: מניין שנות חורבן בית המקדש השני ומניין השנים מאז הצהרת בלפור

זהו השיר 'מכורתי', שאמנם מתכתב בכותרתו עם 'מולדתי', אך למעשה זהו שיר רוסי לגמרי, במקורו ובלחנו (מילים: אלכסי טולסטוי; לחן: אלכסנדר גרצ'נינוב).

השיר תורגם לעברית בשנת 1911 על ידי איש העלייה השנייה יצחק יונה לבני (ציגל), ועל אף 'רוּסיוּתוֹ' הגמורה, הוא התחבב מאוד ונפוץ בארץ ובגולה כ'שיר שומרים' ארץ ישראלי.

הנה יהורם גאון:

  

ג. סילוף היסטורי או רגשי נחיתות? פולמוס התמונות

במיזם ספרותי בסדר גודל שכזה, שהכיל אלפי שמות, תאריכים, מספרים ועובדות, סביר להניח שפה ושם תיפולנה טעויות. אבל לא העורך בן-ישי ולא האחראים עליו בהנהלת קק"ל, שיערו שמהומה רבתי תפרוץ דווקא בשל עמוד תמונות...

עמוד 3 הוקדש לתמונות 'מבשרי גאולת ישראל': במרכז, כמובן, תמונה גדולה של בנימין זאב הרצל, וסביבו, בתמונות קטנות יותר, אישים נוספים מהפנתיאון הציוני: משה הֶס, הברון אדמונד ג'יימס רוטשילד, ליאון פינסקר ואחד העם. שלושת האישים שזכו לכבוד בעודם בחיים היו חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית, נחום סוקולוב, נשיא הכבוד של ההסתדרות הציונית, וכמובן מנחם אוסישקין, שהיה אז יו"ר הקרן הקיימת לישראל. 



עמוד תמונות זה הרגיז את הציונים הדתיים בארץ ישראל ובחו"ל, שהתקשו להתעלם מן הפסוק שהובא בתחתית העמוד, 'והיו עיניך רואות את מוריך' (ישעיהו, ל 20). פסוק זה, בהקשרו כאן, נשא עמו מסר חילוני מובהק: לא הרבנים ותלמידי החכמים הם מבשרי הגאולה, אלא ראשי התנועה הציונית.

המכתב הזועם הראשון נשלח בכ"ה בתשרי תרצ"ו (22 באוקטובר 1935), כשבועיים לאחר ש'מולדתי' ראה אור. הוא 
נשלח מטעם הוועד הפועל של 'הסתדרות מזרחי ותורה ועבודה בצ'ס"ר', שמרכזו היה בפראג שבצ'כוסלובקיה. הכותבים, שנעלבו מאי הזכרתם של 'מבשרי הציונות' (הרבנים צבי הירש קלישרשמואל מוהליבר, אליהו גוטמכר, או יצחק יעקב ריינס), ראו בכך ניסיון מכוון להשפיל את כבודם. 
העובדה שבין מבשרי הגאולה בתקופת התחיה לא ראיתם כל צורך להעמיד בראש את הרב קלישר ז"ל אלא את מ. הס, שהוא האחרון ינק רק מבשורת הגאולה שבפי קלישר, ובדרך כלל אינכם רואים לנחוץ להזכיר ע"ד [על דבר] הרבנים החשובים כמו הרב מוהליבר, גוטמכר וריניס ז"ל, מראה לנו שוב את המגמה להשפיל את כבוד המנהיגים הדתיים בפני הנוער היהודי. אנו חושבים שבהוצאות ספרותיות ע"י הקהק"ל, שחלקנו בו לא פחות מאחרים, ובפרט בהוצאות למען הנוער שמטרתן להעמיק את ההכרה הציונית ולחבב את הקרן הזה על שדרות הנוער לחוגיהם ולמפלגותיהם השונים, אסור שיהיה בזה משום משא פנים למישהו. בכל אופן לא נניח לסלף את האמת ההיסטורי וביחוד במקום שאנו רואים בזה סכנה לנוער ולדור הצעיר, שכבוד הדת ומסורת היהודי ירד בעיניו ע"י השפלת כבוד הרבנים מנהיגי הדור בקפוח זכות עבודתם הכבירה הקודמת לשאר המנהיגים.

והמסקנה המעשית: 'מטעמים האמורים אין בידינו להפיץ את החוברת הזאת ובהזדמנות זו אנו להביע את מחאתנו העמוקה עי"ז לידי ביטוי. אנו היינו רוצים בברור הדבר מצדכם'.

אנשי 'המזרחי' בתל אביב, גם הם לא שקטו על שמריהם וכתבו להנהלת קק"ל מכתב תקיף בעניין זה. מכתבם לא נשמר בתיק, אך הדים לו יש בתשובה ששלח להם ד"ר יצחק מן, איש הקק"ל: 
יצחק מַן, 1956-1890 (מקור: רפי מן [נכדו], הארץ)
אלמלי נכתב מכתב זה בצורה הנהוגה בין מוסדות המכבדים את עצמם, היינו יכולים להשיב דברים על תלונתכם. אפשר היה להעיר לכם, כי לא רק הגרש"ם [הגאון רבי שמואל מוהליבר] וקלישר אינם נזכרים בעמוד הנידון בין מבשרי גאולת ישראל, כי אם גם [פרץ] סמולנסקין, [משה לייב] לילינבלום ו[מקס] נורדוי, ודבר זה עצמו יכול לשמש ראיה – אם יש צורך בראיה לכך – כי לא היתה כאן כל כוונה לעבור בשתיקה על פעולתם של המבשרים הרבנים. אפשר היה גם להביע תמהון על כך, כי מכל הלוח – בן 300 עמודים – המלא וגדוש מאמרים ותמונות, והחדור רוח המסורת היהודית, נטפלתם דווקא לתמונה אחת זו. 
ואשר לביטויים שמצאתם לנכון להשתמש בהם, שכן אתם כותבים על 'חד צדדיות העוברת כל גבול של נימוס ויחס', על 'שערורייה חברתית צבורית', ומאיימים 'למצוא דרכים איך להגיב' וכו' – הרי הלשכה הראשית של הקהק"ל חושבת שדרכים כאלה אינם נאים כלל להנהגה עולמית של תנועה חשובה.

תשובתו של מן לא הניחה את דעתם של אנשי 'המזרחי' בארץ, ומסתבר שאף הרגיזה אותם. בכ"ז בתשרי (24 באוקטובר) הגיבו אנשי ההנהלה הראשית של 'הברית העולמית של צעירי החלוץ והפועל המזרחי' בארץ ישראל:
צר לנו מאד להודיעכם כי תשובתכם אינה מיישבת את הדעת. היא מכילה דברי תוכחה בוטים, הליכת סחור-סחור סביב העניין – ותשובה ברורה או התנצלות על המשגה שעשיתם לא מצאנו בה. 
עובדה היא – הלוח מסלף את ההיסטוריא של התקומה הישראלית. העמידו ברשימת המבשרים אישים גדולים, חשובים אך יש ביניהם העומדים לפני סימן שאלה חמורה: אם הם היו צריכים להכנס לרשימת המבשרים? ואת מבשרי התחיה הגדולים מהיהדות החרדית אשר אין עליהם ספק – לא הכנסתם ... 
עד כמה שמצווים אנו לגלגל זכות על ישראל, אי אפשר להשתחרר מן הרושם המדכא כי רק יחסה השלילי ליהדות שומרת תורה ומצוות – הביאה לידי העלמת עין ממבשרי ציון של היהדות החרדית ... השאלה אינה שאלת אישים; השאלה היא שאלת המחנות. לפי התמונות יש מקום לחשוב כי היהדות הדתית אינה מיוצגת כלל בתנועת התחיה; ועל זה אי אפשר לעבור בשתיקה, אי אפשר להניח כי אף יהודי חרד אחד לא נכנס בין 'מבשרי התחייה'. 



על המכתב הזועם חתם שלמה זלמן שרגאי, ממייסדיה ומנהיגיה של תנועת 'הפועל המזרחי', ולימים ראש העיר הנבחר הראשון של ירושלים לאחר קום המדינה. שרגאי דרש בהמשך המכתב, כי אנשי קק"ל יתקנו את המעוות על ידי הוספת דף שני של תמונות ובו ייכללו מבשרי הציונות הדתיים.

בעקבות מכתבו של שרגאי נערכה בט' בחשון (5 בנובמבר) פגישת פיוס בין הצדדים ומיד בעקבותיה שלח שרגאי לנתן ביסטריצקי מכתב המסכם את ההבנות שנוצרו:
שלמה זלמן שרגאי, 1995-1899 (מקור: ויקיפדיה)
בענין הלוח של הקהק"ל. תברר את האפשרות להוסיף דף אחד של תמונות, ואני מציע לך בזה – אחרי שהתיעצתי עם הרב [מאיר] ברלין [מראשי תנועת 'המזרחי'] – לסדר את ששת התמונות האלה: 
1. הרב אלקלעי; 2. הרב ר' צבי קלישר; 3. הנצי"ב (הרב ר' נפתלי צבי ברלין); 4. הרב ר' מרדכי אלישברג; 5. הרב ר' שמואל מוהליבר; 6. הרב י.י. רינס ... 
בנוגע לכותרת, אני מציע לך שלוש צורות ותבחר באחת מהן: 
1. מחוללי התנועה הדתית בציוניות; 2. מחוללי התנועה הציונית ביהדות הדתית; 3. מחוללי הציוניות הדתית לאומית. כמו כן תמציאו לנו מכתב הסברה, כי העדרן של תמונות מחוללי הציונות מתוך היהדות הדתית היא משגה וכו'.
בשנת 1937 הוציאה הקק"ל סדרת בולים על הציונות הדתית, כולל דיוקנאות של הרבנים מוהליבר, קוק וקלישר

למחרת, בי' בחשון (6 בנובמבר), שלח ביסטריצקי לשרגאי את מכתב ההתנצלות המוסכם:
נתן אגמון (ביסטריצקי), 1980-1896 (מקור: ויקיפדיה)
אנו רואים חובה לעצמנו להודות, שאמנם משגה היה מצדנו שהשמטנו מן העמוד של 'מבשרי התחייה' את האישים מקרב חוגי החרדים. אנו מצטערים על שגגה זו שבאה בהסחת הדעת. מכיון שעורכי הלוח היו מוכרחים לצמצם את עצמם מלכתחילה במספר מועט של אבות הציונות ושל המנהיגים הציונים בהא הידיעה, לא נתנו את דעתם על מבשרי התחייה הציונית מקרב החוגים שאתם מצביעים עליהם בצדק. מכאן ברור, שאין לכם כל יסוד 'למחות נגד הסילוף בזדון', שכן אין כל טעם לחשוד בנו שהדבר נעשה בכוונה תחילה, והננו בטוחים בכם, שאתם תחזרו בכם מדבריכם אלה. מובן מעצמו, שאנו נקפיד בעתיד על כך, שלא יהיה מקום לשגיאות כאלה בהוצאות הבאות של הלוח.
ביסטריצקי גם התייחס לבעייתיות הטכנית שכרוכה בצירוף דף תמונות נוסף לכרך הראשון שכבר הודפס. הוא הסביר שניתן יהיה להדביק דף כזה 'רק באותם הלוחות שעוד נמצאים במחסנו של המו"ל', והביע תקווה שלאחר הסדרת עניין זה תתמסר הנהגת 'המזרחי' להפצת הלוח בקרב נאמניה.

עבר שבוע נוסף ובי"ז בחשון (13 בנובמבר) שלח שרגאי מכתב חדש ללשכה המרכזית של קק"ל, והפעם כיוון גבוה יותר ועמוק יותר. במכתבו בא לידי ביטוי השבר והעלבון שחשו חוגים ציוניים דתיים מאי-שילובם במוסדות קק"ל:
קבלנו בסיפוק את הודעתכם כי היתה רק משגה שתמונות מבשרי ציון מבין היהדות הדתית הוחסרו מהלוח. אולם תבינו את הרגשות שלנו ... גם אם זאת היתה שגגה (ואנו מקבלים את זה), הרי יש לשגיאה זו שרשים עמוקים נפשיים. ומשום כך התפרצה מאיתנו המחאה והזעם הנפשי, אשר נתן רק בטוי לכאב העמוק שבנפש והחרדה לצביון מפעלנו בארץ, אשר גם בדבר קטן זה – הוא בא לידי בטוי וגילוי ... הסילוף הזה הוא תוצאה מתהליך החיים בארץ ומדחיקת רגלנו מכל המוסדות המשפיעים על תהליך חיים זה, כי הרי ברור, שלו היינו נמצאים בלשכת הקה"ק כעובדים במשרד, לא הייתה שגיאה כזאת יכולה להתרחש אפילו שלא בזדון.


בתשובה ששלח ביסטריצקי לשרגאי (6 בדצמבר) כבר הצטננה רוח הפיוס. מתברר שהנושא הובא לפתחו של מנחם אוסישקין, היו"ר התקיף של הקק"ל (שכזכור, תמונתו התנוססה אף היא באותו עמוד שנוי במחלוקת), והלה הורה שלא להתקפל או להתמקח אלא להחליט.
בענין הדפסת העמוד המיוחד ... התיעצנו עם מר אוסישקין, ולפי דרישתו יש להסתפק רק בארבע התמונות של הרבנים אלקלעי, קלישר, מוהילובר ורינס, משום שהם היו באמת אבות התנועה הציונית ומנהיגי החרדים בתנועתנו. עליכם להבין, שגם בעמוד שנדפס כבר בלוח לא רצינו 'ליזל ולחשוב כרוכלא' [ללכת ולהיחשב כרוכלים; על פי גיטין, לג ע"א] ומשום כך לא הבאנו כמה וכמה מנהיגים חשובים, כגון סמולנסקין, לילינבלום, נורדוי ועוד, וציינו באמת רק את האישים המפורסמים ביותר בקרב הדור הצעיר שבימינו ... נתנו להתקין קלישאות [גלופות] מהתמונות של ארבעת האישים הנ"ל ובימים הקרובים נדפיס את העמוד ונסדר את הכריכה. אנו תקוה, כי ע"י כך סידרנו את הדבר לשביעות רצונם של כל הצדדים המעונינים בכך.
בכרך השני של 'מולדתי', שיצא לאור שנה לאחר מכן, באוקטובר 1936, כבר נלמד הלקח ולא היו בו שום תמונות: לא של מחוללי הציונות החילוניים ולא של מבשרי הציונות החרדיים. האישיות היחידה שזכתה לתמונה היה נחום סוקולוב, שנפטר בלונדון במאי 1936.


ד. 'סדקים בקירות ביתנו הלאומי': 'התקווה' או 'תחזקנה'?

עם תום 'פולמוס התמונות' לא הסתיימו כאבי הראש של עורכי הכרך הראשון של 'מולדתי'.

לפי תומם הדפיסו העורכים בתחילת הספר את מילות השיר המוכר והנערץ, המנונה של התנועה הציונית (שהפך לרשמי מאז הקונגרס השמונה-עשר ב-1933): 'התקווה'.


בעמוד שלאחריו הובא שיר נוסף, מפורסם גם הוא: 'ברכת עם' של חיים נחמן ביאליק, הידוע יותר בשמו 'תחזקנה' (על פי המילה הראשונה של השיר). שיר זה נתפס אז ביישוב כהמנון הבלתי רשמי של תנועות הפועלים הציוניות.


ה'עימות' בין שני השירים על כתר ההמנון הלאומי היה ידוע, ולפיכך הצמדתם זה לזה ב'מולדתי' הרגיזה כמה אנשים. אחד מהם, שחתם בראשי תיבות י"כ, טרח לשלוח תלונה ארוכה ומפורטת להנהלת קק"ל: 
למה שמתם את 'תחזקנה' בראש הלוח מיד אחרי 'התקוה' ולפני דגלי המדינות? הרי נתתם בזה מקום לחשוד בכם שהתכוונתם לאשר בזה, שיש לעמנו המפוזר והמפורד, שני הימנונים לאומיים בארץ ייחודו הלאומי: אחד רשמי מימי הקונגרסים הראשונים ומקובל על כל העם, ואחד מקובל על חלק מהעם ההולך ומתבדל ממנו בהרבה שטחי חיים וגם עד ההימנון הגיע. האמנם לזה התכוונתם? 
וכי מה עוול ופגם מצאתם ב'התקוה'? וכי מכוער הוא הבית האומר: כל עוד רגש אהבת הלאום בלב היהודי פועם, עוד נוכל קוות גם היום, כי ירחמנו אל זועם? או כלום עבר זמנו של הבית השני האומר: ... 'כי רק עם אחרון היהודי, גם אחרית תקותנו'? ואם אפילו פג טעמו וריחו בעיני חלק מעמנו, ויהיה חלק חשוב, כלום יש לו הרשות וסמכות, מלבד הקונגרס, לפסול המנון לאומי? 
וכי ככה עושים עמים מתוקנים בתקופת תחייתם?  
ובייחוד הנכון הדבר להראות גם לילדי ביה"ס העממי – שבקרבו מפיצים את הלוח – שאמנם נעשינו, חלילה, כשתי אומות? ובאחרונה: האם מתפקידי הקה"קל ... לאשר ולהפגין ע"י 'לוח לנוער ולעם' את הסדקים שנתגלו בקירות ביתנו הלאומי בראשית היבנותו? תמהנו!
בהמשך הוא כותב על ליקויים נוספים שנפלו לטעמו בלוח, ואת מכתבו הארוך סיים כך:
אשמח מאד אם תעמידוני על טעותי ותוכיחו לי ששני המנונים לעם אחד הוא דבר טבעי ורצוי לנו... ואם לא תוכלו להוכיח, תתאמצו לתקן מה שקלקלתם בלוח. חכמים היזהרו בדבריכם!

ב-2 בפברואר 1936 זכה י"כ לתשובה מפורטת מהנהלת קק"ל:  
ברור שאין כל מקום לבוא בטרוניה עלינו, ש'מצאנו עוול ופגם' ב'התקוה', שכן נתנו את ההימנון הלאומי שלנו במקום הראשון, ורק אחריו ואחרי התמונות של מבשרי התחיה נתפרסם השיר 'תחזקנה'. אנו חושבים כי 'תחזקנה', כשיר התחייה הלאומית מאת משוררנו הלאומי ח.נ. ביאליק ז"ל, ראוי בוודאי מכל הבחינות לתתו בראש ספר הנועד לנוער. ואין לחפש בזה שום כוונות זרות, ביחוד לאחר שהשיר הזה נתקבל על כל חלקי הנוער הציוני, ובתוכם גם הנוער הציוני הכללי, כהימנון של הנוער החלוצי בכלל. מאידך גיסא יש להודות, כי מתוך שיש בכמה חוגים של הישוב בארץ רגישות יתרה בענין זה, אפשר שימצא מי שיפרש את סדר ההדפסה בלוח ברוחו של בעל המכתב, וע"כ [ועל כן], כדי למנוע בעד אי-הבנה זו, החלטנו להביא בעתיד את השירים האלה בהערה זו: 'התקוה – ההימנון הלאומי', 'תחזקנה – ההימנון של הנוער החלוצי'.
ה. כל הארץ דגלים 

אלא שגם כאן לא הסתיימו התלונות. אנחנו בעמוד 7, שבו מופיעים תיאורי 'דגלי מדינות'.


'ארץ ישראל העברית' היא המדינה הראשונה ברשימת הדגלים, על אף שבאותה שנה אין עדיין מדינה כזאת. זו הייתה הצהרה נועזת ערב פרוץ 'המרד הערבי הגדול', הידוע גם בשמו הציוני 'מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט'.

תיאור דגלה של ארץ ישראל העברית 'הקפיץ' את אברהם עקביה, איש 'ההגנה', שלחם לצד אורד צ'ארלס וינגייט ב'פלוגות הלילה' ואחר כך שירת בצבא הבריטי במזרח אפריקה, בבריגדה היהודית ובצה"ל. עקביה פרסם את זיכרונותיו על לחימתו לצד וינגייט ועוד כמה ספרים. הוא נפטר בדצמבר 2014.

אברהם עקביה (מימין) ואורד וינגייט (אוסף המשפחה; מקור: עופר אדרת, הארץ)

וכך כתב עקביה ב-19 בנובמבר 1935 לעורכי 'מולדתי': 
התפלאתי לראות בלוח 'מולדתי' את המלים הבאות אחרי 'דגל ארץ ישראל העברית' ... לפי מה שהיה ידוע לעבדכם הרי הדגל הציוני הוא: שני פסים כחולים מהצדדים ובאמצע מגן דוד. אולי תוכלו לברר לי מהו הדגל הנכון: תכלת-לבן, או שני פסים כחולים (או תכלת?) מהצדדים ומגן דוד באמצע (כמצויר באנציקלופדיה של הוצ'[את] 'מסדה') או הדגל הרגיל: בין הפסים והכחולים וקצת בד יש מרחק?
ומוסיף עקביה לאחר חתימתו:
מדריך צופים הנני, וגם כתבתי חוברת על צופיות, שתצא כעת במהדורה שניה, וחשוב לי לכתוב את צורת הדגל האמיתית בחוברת הנ"ל.


תשובתו של ביסטריצקי לא איחרה להגיע. בשיטה הידועה הוא העביר את האחריות לידי 'ועדה' שהתמנתה לעסוק בנושא:
אמנם לאחר שלוח 'מולדתי' כבר נדפס, נודע לנו שעל יד הסוכנות היהודית נתמנתה ועדה לשם קביעת צורתו הנכונה של דגלנו הלאומי. היינו מציעים לך, איפוא, לפנות לועדה זו ... כדי להודע אם היא כבר גמרה את עבודתה ומהי הצורה הנכונה של הדגל.


בתיקי 'מולדתי' שבארכיון מצוי עוד חומר רב ומעניין על הוצאת הכרך השני ומאמצי ההפצה שלו בפולין. אבל זו כבר פרשה נפרדת.

12 תגובות:

  1. פוסט משובח על צלילה מרתקת מאוד לנבכי ההיסטוריה.
    ספרוני "מולדתי - לנוער ולעם" ניצבו כולם על מדף בביתנו והיו חלק מילדותי. לא פעם שלפתי מהם מידע לעבודות בבית הספר. זה היה כמובן כמה עשורים לאחר כרך הבכורה. תודה על המחקר והאזכור.

    השבמחק
  2. משובח ומרתק!
    במבט לאחור ובחוכמה שלאחר מעשה, אילו ידעו מנהיגי הציונות החילונית של אז להכיל ולשתף בצורה נכונה את מנהיגי הציונות הדתית, יתכן מאד שהפוליטיקה בישראל של עכשו היתה אחרת.
    אולי גם היה פחות קיטוב ועוינות ויותר הבנה שבסופו של דבר אנחנו אחים, גם למטרה וגם לגורלנו.
    כיום ישנם מחנות שאינם רואים עצמם שותפים לגורלו של האחר, במקרה הטוב.

    השבמחק
  3. הסיפור הזה מגניב לאללה, בלשון מודרנית, אבל בגלל שטבע האדם לא השתנה באלפי השנים האחרונות, אני מרשה לעצמי לנסות לנחש מה ארע פה. לא הדרה ולא פוליטיקה גבוהה ולא כלום.

    יושב העורך או המוציא לאור ושובר את הראש כיצד להגדיל את ההכנסות? ואז עולה לו רעיון להחניף לפלוני שיושב על תקציבים מסוימים ולהדפיס בגליון את תמונתו עם כיתוב הולם. דע עקא, שאי אפשר לעשות זאת בצורה שקופה כל כך, ולכן חייבים לזמן לסעודה פלונים נוספים, חלקם בחיים ורובם לא, ומתחת שמות כולם ובצד ולמעלה מופיע הכיתוב שהם הצדיקים שעליהם העולם עומד ויהיו עינינו רואות אותם תמיד. מה לעשות, שאם אני שם את אוסישקין או את סוקולוב לא מתאים כל כך להדביק בצד תמונה של הרב מוהליבר או של הרב ריינעס וכך נשמטו הם מהרשימה בלי כוונה...מה בסך הכל רצינו? קצת תקציבים

    אבל מה לעשות שהעולם מסובך יותר וכל הרודף אחרי הכבוד, הכבוד בורח ממנו, וכך מתעורר העורך בבוקר יום צח, ומגלה להפתעתו שמה שחשב להרוויח בתרגיל החנופה הקטנטן שהוא רקח בגאוניות עם עצמו, מתקזז עם הפסדים גדולים פי עשרה שנגרמו מגורמים המזרחי שאולי הם צדיקים גדולים אבל אינם מבינים איך חודרים ללב האטום של עסקן יהיר ומזדקן....וגם העורך בא במצוקה, שהרי את ההשתלשלות האמורה שבוודאי היתה מניחה את דעתם של הדקדקנים, הוא אולי יכול לגלות בשיחה בעל פה אבל בטח לא ניתן לתת לה ביטוי בכתב, וכך הוא נאלץ להגן על מעשה שגם הוא עצמו אינו מאמין בו. תיפח רוחם של מחשבי קיצין.

    ובאותה ציניות אני מרשה לעצמי להעלות השערה שאולי מי שחשב על עמוד התדמית המוזר לא היה העורך אלא אחד מהגיבורים שמופיעים בו, ומראש התנה את התקציב ואת התמיכה באיזהבאיזה פרסום הולם. בא העורך להשביח את מקחו ולהחניף טיפה יותר וכתב את הפסוק הנודע בתחתית. הוא רוצה כבוד, אותו פקיד מזדקן שם למעלה, ניתן לו כפל כפליים.

    השבמחק
  4. אכן פוסט נפלא - סוגיית המתח בין "התקווה" לבין "תחזקנה" על מיקומם כהמנון החזיר אותי לסוגייה מרתקת שנחשפתי אליה לאחרונה בארכיון קיבוצי רמת יוחנן. ב 1944 עמדה על הפרק הקמת בית ספר משותף ראשון ל 3 קיבוצים. כל המחלוקות יושבו חוץ מאחת. סוגיית ההסכמה על ההמנון שיושר בטקסים. רק לאחר ועדת בוררות תנועתית 3 אסיפות קיבוץ סוערות, והטייה יצירתית של תוצאות ההצבעה הושגה ההסכמה הנדרשת. לדף המפרט את האירוע הזה ניתן להגיע בקישור שכאן. למרות שבתקופת "השתולים" זה אולי מסוכן להעלות חומרים שכאלה. http://kry-his.kibbutz.org.il/cgi-webaxy/sal/sal.pl?lang=he&ID=851266_ramat_yohanan&act=show&dbid=pages&dataid=420

    השבמחק
    תשובות
    1. גדלתי בקריית-חיים, ושם - כל טקס וחג נפתח בשירת 3 המנונים "התקווה", "תחזקנה" וה"אינטרנציונל". יתרה מזאת , מאחר והמורה לזמרה שלנו היה משה ביק, (אבי גם שר אצלו במקהלה, מלבד היותו של אבי זמר בשלישיית קריית-חיים עם עוד שניים שליוו אותו בנגינה. זה היה רק בערבים. ביום היה צריך כמובן לסלול כבישים, לעבוד כפועלים בבתי-חרושת וכיוצא באלה דברים). משה ביק היה לי כמו דוד. היו גם נסיונות להפוך את שירו "אנחנו" (שמוכר יותר במילים "נבנה ארצנו ארץ מולדת, כי לנו לנו ארץ זו") להמנון. הרציונל היה ש"התקווה" הוא ההמנון של כל העם היהודי, ואילו השיר של משה ביק יהיה המנון הציונים ומדינת ישראל המתחדשת. ההצעה נפלה בסופו של דבר. אבל כסיפור כולנו גדלנו עליו.

      מחק
  5. תמיהה אחת יש לי בכל הסיפור הזה והיא הכיצד לא הציע הרב מאיר ברלין (סבו של אבי שליט"א) להדפיס ברשימה הדתית גם את תמונתו של הרב קוק שהלך לעולמו חודשיים ממש לפני המאורעות המתוארים, בג באלול תרצ"ה. הרב ברלין היה חסיד נאמן של הרב קוק ואף היה ראש הוועד להוצאת כתבי הרב קוק, וגם אוסישקין כיבד את הרב קוק כבוד רב וניהל איתו תכתובת עניפה שמתגלית בחוברת שכתב הרב איתם הנקין הי"ד, תלמידו של מוציא העונ"ש לאור. תחזקנה ידיו.

    השבמחק
  6. תודה רבה בעד הרשימה המעניינת והמלמדת. לעניין תשומת הלב לתאריך מניין החורבן והצהרת בלפור, כדאי לציין שהמניין לחורבן הופיע בגליונות עיתונו של אליעזר בן יהודה. לאחר קום המדינה ובמשך שנים הופיע מניין השנים למדינת ישראל בעיתון "מעריב". המניין לשחרור ירושלים הופיע בעיתון "מקור ראשון". כיום, ולא מהיום, ציוּנים אלה שוב אינם מצויים.

    השבמחק
    תשובות
    1. הרשימה על 'מולדתי' מאד מעניינת וחשובה ומעלה את זכרו של א.ז.בן-ישי ששימש 'העורך'. בן-ישי ששימש שנים ארוכות עורך הפרסומים של עירית תל-אביב נודע במרוצת השנים כמי ש'הוביל' את קביעת שמות הרחובות בתל-אביב.אמנם הוא היה 'רק' מזכיר הוועדה לשמות אך בפועל היה האיש שקבע .בן-ישי הכניס לשפה העברית של זמננו את המילה 'עדלידע' בהיותו מזכיר הוועדה שבחרה את השם לקרנבל פורים בתל אביב.בראשית שנות ה-70 נפגשתי עם מר בן-ישי בדירתו שהייתה סמוכה ל'הבימה' ושמעתי והקלטתי ממנו רבות על שני הנושאים.לצערי אז לא הייתי מודע דיו לעניין 'מולדתי' אך דומני שהוא היה המקור הטוב ביותר להכרת תולדותיה של העיר העברית הראשונה.שלמה שבא סיפר לי פעם כי בכל שאלה בנושא ת"א הוא היה פונה לא.ז.בן-ישי.כפי שקרה למאות ולדעתי לאלפי הקלטות נוספות, גם ההקלטה שבה סיפר באופן מלא על תולדות העדלידע נמחקה מארכיון קול ישראל.

      מחק
  7. רותי שריר, כפר תבור29 בינואר 2016 בשעה 14:20

    תודה לך דוד על השיעור הנפלא בתולדות הציונות, על מבשריה ולוח מולדתי. אין חדש תחת השמש...

    השבמחק
  8. שתי תוספות קטנות לנושא החוברת 'מולדתי':

    1. א"ז בן ישי היה עורך, סופר ומשורר, פעיל באגודת הסופרים, עורך 'ידיעות עיריית תל אביב' - אבל גם חרזן לעת מצוא. אמי, ימימה אבידר-טשרנוביץ, נהגה לדקלם שיר שכתב לה: "מימים ימימה / עת לבי דואב / עת נפשי על בלימה / חרש תתעטף / את דמותך ימימה / אעלה על לב" (ועוד בתים שנשתכחו).

    2. לעניין הדגל, מעניין מה הביאו, כעשור קודם לכן, מחברי לוח 'החבר, לוח שימושי-ספרותי לתלמידים ולעם', לשנת תרפ"ו (ח"א זוטא וח"ד שחר מבית הכרם, שני מורים ומחנכים בעלי מוניטין וזכויות רבות בשעתם) - על תיאור 'דגלנו', בעמוד המוקדש לא' בתשרי, 19 בספטמבר 1925:
    תכלת למעלה - סמל שמי מולדתנו התכולים תמיד.
    לבן למטה - סמל ארץ מולדתנו הטבולה אור שמש בהיר.
    דגלנו - סמל חיינו הוא: טוהר ותקווה, בור-לב וצפייה לטוב, לחיי עבודה ולחופש.
    והאיר לנו דגלנו את דרך חיינו: בצאתנו למערכות החיים, בעבודתנו בשדמות ארצנו ובפעולתנו לטובת עמנו ומולדתנו.
    וברגעי יאוש ואנחה יהיה לנו דגלנו לתקווה ולניחומים!...

    החוברת, שיצאה לאור בהוצאת שחר, בית הכרם, כוללת מובאות - לפי ימי הזיכרון או החגים - מן המסורת והספרות העברית דאז, מההפטרות ודברי אוסישקין, משד"ל ורנ"ק בצד קלוזנר וביאליק וטשרניחובסקי, קרל נטר וצ"ה קלישר, מונטיפיורי והצהרת בלפור, תהילים ליד מנדלי מו"ס, לוין קיפניס ותרגום השבעים, אז"ר והרצל ואחד העם..
    לבסוף - הרצאת הנציב העליון על ממשלת א"י בשנים 1920--1925, לוחות סטטיסטיים וחוקי הדואר והטלגרף...

    השבמחק
  9. פוסט מרתק שהעלה בלבי את השאלה: באותה שנה שיצאה החוברת של "מולדתי", התפרסם בסרטו של ברוך אגדתי "זאת היא הארץ" השיר "מולדתי": - מוֹלַדְתִּי - אֶרֶץ כְּנַעַן - מְגַמָּתִי שְׂדוֹת חוֹרָן. והשאלה אם יש קשר בין הדברים או סתם צירוף מקרים?

    השבמחק
    תשובות
    1. על פי הנכתב בזמרשת (www.zemereshet.co.il/song.asp?id=1942&artist=304) שיר זה כבר נדפס בשנת 1929 בוורשה, כך שספק אם יש קשר.

      מחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.