יום שישי, 5 בפברואר 2016

מסע עולמי בעקבות מכונת התפירה 'זינגר'

שוק הפשפשים, יפו

כתבו וצילמו ברוך גיאן ודוד אסף

מי לא שמע על מכונת התפירה 'זינגר'?

היו ימים שמכונה כזו הייתה כמעט בכל בית בורגני אירופי ואמריקני שכיבד את עצמו (ואם לא הייתה, לפחות אפשר היה לחלום עליה). 'זינגר' החלה את חייה בשנת 1851 במפעל שהקים האמריקני אייזיק מריט זינגר (1875-1811) ובמהרה הפכה לשם דבר. גם מכונות התפירה החשמליות והזולות לא הצליחו לעמעם את הזוהר המלכותי שקרן ממנה: המכונה בעלת החמוקיים העדינים והחלקים למגע, שצבועים בשחור ומעוטרים בעלעלי זהב (ואין עיטור אחד דומה לחברו); הלוגו הבוהק SINGER; שולחן העץ הצבוע לכה, שלתוכו קובעה המכונה; ההגה, סלילי החוט, המחט העולה ויורדת, וכמובן דוושת הברזל שמניעה את המכונה.

הדגם הראשון של 'זינגר', 1851 (מקור: ויקיפדיה)


לפני כמה שבועות הופיע הספר 'אבני דרך: מסות ומחקרים בהיסטוריה של עם ישראל, שי לצבי (קותי) יקותיאל'. חבריו של קותי, מנכ"ל מרכז שזר שפרש בשנה שעברה, הוציאו לכבודו ספר מרשים שמאגד 43 מסות ומאמרים (בעריכת עמנואל אטקס, דוד אסף ויוסף קפלן). בין המאמרים הרבים נדפס מאמר קצר ומעניין של פרופסור יעקב שביט מאוניברסיטת תל אביב, שכותרתו: 'לאן נעלמה מכונת התפירה "זינגר"?' (עמ' 289-285).

מאמרו של שביט עוסק בהתקבלותה של מכונת התפירה הביתית בכלל, ובהצלחתה הפנומנלית של מכונת 'זינגר' בפרט. התברר לי – כתב שביט – כי נכתבו מחקרים רבים על מכונות התפירה, השכלולים שנוספו להן ברבות השנים והיקף המכירות, אך לא מצאתי עדויות על האופן שבו היא התקבלה בחברה היהודית ואיך היא השפיעה עליה'. הרבה נכתב על חלקם של יהודים בתעשיית הביגוד והחייטות, ויש לכך גם ביטויים רבים בספרות ובשירה, בעברית וביידיש, אבל רק מעט נכתב על מכונות התפירה:

אבני דרך, עמ' 286

ואכן, השם 'זינגר' הפך ליותר מאשר מותג מוכר ומוערך. הוא היה חלום, סמל לפרנסה יציבה ולהצלחה בורגנית. בעולם מכונות התפירה היה 'זינגר' מה ש'רוזנטל' היה בעולם הפּוֹרְצֶלן וה'סֶרְוויס'. אגב, למרות שמו ולמרות הקשר המוכח בין יהודים לבין תעשיית הטקסטיל, זינגר,שנולד בפיטסטאון (בצפון מדינת ניו-יורק) למשפחה ממוצא גרמני, לא היה יהודי.

פסל חייט יהודי בשדרה השביעית (Fashion Avenue) ופינת רחוב 39 במנהטן (צילום: דוד אסף)

עד כמה נחשקות היו מכונות התפירה אצל הירושלמיות, בנות 'היישוב החדש', תלמד מודעה זו, מתוך עיתון 'האור', שיצא בירושלים בסוף המאה ה-19 בעריכתו של אליעזר בן יהודה:

האור, 20 בינואר 1893

בספרה 'לצאצאי' (1941) סיפרה איטה ילין (לבית פינס) על מתנת האהבה שהעניק לה בשנת 1885 מי שיהיה בעלה לימים, דוד ילין. הוא נסע הרחק לבירות, ושם קנה לה, לבקשתה, מכונת תפירה. למרות שאיטה ילין לא נקבה בשם המפורש 'זינגר', אפשר להניח שזו הייתה המכונה שקיבלה.

אִטָּה יֶלִין, לצאצאי: זכרונותי, ב, ראובן מס, תש"א, עמ' 11

סיפור חביב אחר הקשור ל'זינגר' הובא על ידי גיל חובב, ששמע מפי סבתו לאה אבושדיד על הדרך שבה חיזר אחריה סבו, איתמר בן אב"י:

גיל חובב, מטבח משפחתי, קרפד, 1996, עמ' 49-48

גם ב'שירי המגילה' של איציק מאנגר – שנדפסו לראשונה ביידיש בוורשה בשנת  1936 – נזכרת המכונה המיתולוגית. אחת הדמויות המרכזיות בעלילה שרקם מאנגר היא שׁוּלְיַת-החייטים פַסְטְרִיגָתָּא, שמאוהב באסתר המלכה ורוצה לברוח איתה לווינה (!). מכונת התפירה 'זינגר' היא מושא חלומותיו של החייט העני.

איציק מאנגר, שירי המגילה, תרגם לעברית: דוד אסף, חרגול, תשע"א, עמ' 98
איור: נעם נדב (שירי המגילה, עמ' 105)

ומן הספרות לחיים עצמם.

היום כבר איבדו מכונות התפירה הביתיות את חשיבותן, ופעמים רבות הן נשמרות כאביזר קישוט גרידא. אפשר למצוא אותן בחלונות ראווה וכמובן גם במוזיאונים. אוריאל רוזן, למשל, מציג במפעל למוצרי אורטופדיה שבבעלותו כשלוש מאות (!) מכונות תפירה, כולל דגם משנת 1854. לכתב Xnet שריאיין אותו לפני כשנה הוא סיפר על חלומו להקים בארץ מוזיאון למכונות תפירה...

במזכרת בתיה, המושבה הראשונה בארץ ישראל, שנוסדה ב-1883 ונקראה על שם אמו של הברון אדמונד רוטשילד, יש מוזיאון המכונה 'מוזיאון המושבה'. במוזיאון יש בין השאר גם תצוגה נאה של כלים חקלאיים ושל כלי עבודה ותפירה, ובהם כמובן גם מכונת תפירה 'זינגר'.

במוזיאון במזכרת בתיה

ב'בית וייצמן' שברחובות  ביתם הפרטי מרהיב העין של חיים וּוֶרָה וייצמן, שתוכנן על ידי אריך מנדלסון ובנייתו הסתיימה בשנת 1936 – השתמרו חפצי בית שונים ובתוכם גם מכונת תפירה של זינגר. האם ורה וייצמן השתמשה בה אי פעם?

בית וייצמן ברחובות

ברחוב יפו בירושלים מופיעה מכונת 'זינגר' על שלט החנות של 'חייט, תופרת':



במושבה הגרמנית בירושלים אפשר למצוא שער מסוגנן בכניסה לבית מגורים. במבט מקרוב אפשר לזהות את חלקי המכונה ואת הלוגו של 'זינגר'.

שער כניסה ברחוב עמק רפאים בירושלים

המתחם של 'קוסטודיה טרה סנטה' מרכזם של הנזירים הפרנציסקנים, 'שומרי המקומות הקדושים', בארץ ובארצות הסביבה – נמצא ברובע הנוצרי של העיר העתיקה בירושלים. במתחם הגדול יש מכבסה ומתפרה, ובמתפרה יש כמובן גם מכונות תפירה 'זינגר'. חלק מן המכונות שמישות ופועלות עד היום, ואלה שכבר בלו מזוקן ויצאו מכלל שימוש הפכו לרהיט שבו מקשטים חדרים או חוסמים מבואות.

מכונת 'זינגר' חוסמת מעבר בקוסטודיה טרה סנטה
מכונת תפירה 'זינגר' באכסניית 'קזה נובה' (ונחשו מי הוא המצולם בתוך הראי?)

הסנדלרייה של נביל נמצאת בעיר העתיקה של ירושלים, ברחוב בית הבד פינת ויה דולורוסה, ותמיד יש בה לקוחות. נביל עובד עם שתי מכונות 'זינגר' תעשיתיות, ולדבריו הן עובדות מצוין.


בשוק הפשפשים ביפו מכונות 'זינגר' עדיין שוות הרבה כסף. 'בחמש או שש אלף שקל אני מוכר מכונה כזאת', אמר לי אחד הסוחרים. הוא אולי הגזים, אבל כנראה שעדיין מדובר במוצר מבוקש.

שוק הפשפשים, יפו

ולא רק בארץ. גם בעולם הגדול... 

חלון ראווה ברומא

דוד אסף צילם מכונות 'זינגר' בבית קפה אופנתי בשכונת קז'ימייז', הרובע היהודי העתיק של קרקוב (פולין). השולחנות המקוריים של מכונות התפירה משמשים שולחנות קפה ובירה. המכונות הכבדות אינן מפריעות, אולי אפילו להפך...





ולסיום, הנה מודעת פרסומת למכונת התפירה, שנדפסה, כנראה, בארה"ב בראשית המאה ה-20, ונועדה לקוראי עברית:

מקור: מוזיאון ישיבה יוניברסיטי, ניו יורק

בעלי התוספות

אבישי ליוביץ' שלח לי את הוראות התפירה העתיקות הללו. 'שעורי סינגר לרקמה ומלילה על המכונה', חוברת דו-לשונית משנות השלושים, בעברית ובערבית, מלווה בתמונות, אבל בלתי מנוקדת.

כתב אבישי:
תמהני אם כל המשתמשים (משתמשות) דאז במכונה הבינו מהו 'בכיר' (ולא מנכ"ל או מיניסטר). הניקוד המתאים הוא, כמובן, בֻּכְיָר, ואני משער שגם כיום יאלצו רוב הקוראים להיעזר במילון להבנת המילה.



והנה סרטון קצרצר על מוזיאון מכונות התפירה זינגר, ברחוב ניובארי שבבוסטון (תודה לד"ר יואל רפל):



דוד שי, העורך הוותיק של ויקיפדיה העברית, שלח לי את התמונה המרגשת הזאת, וכתב:
אני מצרף לאוסף מכונות ה'זינגר' שלך עוד אחת. ניתן לראות בתמונה, משנת 1949, שהמכונה השמאלית היא 'זינגר', את הימנית לא הצלחתי לזהות. המצולמים הם חייטים במחנה העקורים וגשייד שבאוסטריה (השני מימין הוא אבי, יעקב שטינבוים ז"ל). 

רמי נוידרפר חיטט באוצרות אוסף הכרוזים של הספריה הלאומית בירושלים ומצא שם 'שיר מזמור', כנראה משנות העשרים או השלושים, ואולי בזיקה ל'תערוכה והיריד של המזרח הקרוב' (תל אביב, אפריל 1929), שם היה ל'זינגר' (או 'סינגר') אגף מיוחד...



ניר אורטל, עורך 'עתמול', התבונן בתמונת הפסל של החייט שצולמה במנהטן ונזכר בציור של אפרים משה ליליאן, שנדפס בספר שיריו המתורגמים מיידיש של מוריס רוזנפלד: Songs of Labor, שנדפס בבוסטון בשנת 1914. אפשר להניח שציור עוצמתי זה השפיע גם על יוצרת הפסל (ששמה, כפי שלמדנו מתגובתו של שמואל גביש, הוא יהודית רוזנברג):



21 תגובות:

  1. תודה , תודה ושוב רק תודה וברכה על כתבה שהצליחה להאיר את עיני ואשמח מאוד אם אכן יצליח המאמץ להקים מוזיאון לכבוד ה"שניידערי" ואצליח לתרום לו בין היתר גם ...מכונת זינגר שנמצאת ברשותי - כירושה מעניינת למי שאיננה יודעת לתפור במכונת תפירה !

    השבמחק
  2. כתבה מעניינת ומאלפת . אמא לא עבדה כתופרת אבל תפירת בגדים בבית במכונת זינגר כמובן היתה חסכונית ופרקטית. למעשה כל אחת למדה בזמנו לתפור בשיעורי תפירה בבית הספר,לצערי כישורי בתחום לא היו מי יודע מה... כשהיינו צריכים לסיום בי"ס העממי לתפור חולצה גם לבנים, מי עזר לי? כמובן אמא ברוב כישוריה ומיומנותה הרבה. מכונת זינגר היא נוסטלגיה מבית אמא אבא

    השבמחק
    תשובות
    1. גם אמי ושתי אחיותיה לא עבדו כתופרות וכולן ידעו לתפור ולכולן היו מכונות תפירה בבית.
      סבתא שלי לא רצתה שבנותיה יהיו תופרות, היא לחצה עליהן שילמדו מקצוע ויהיו עצמאיות.
      סבתא נהגה לומר שאמנות התפירה היא שניה רק לאמנות מריטת הנוצות של העופות.
      אצלנו בבית מי שמרט נוצות מהעוף היה אבא, אמא תפרה לנו את בגדי העבודה.

      מחק
  3. גילוי מעניין: את פסל החייט היהודי המוצב במנהטן בשדרה השביעית ושאת תצלומו רואים בכתבה הזו - יצרה האמנית יהודית רוזנברג, ישראלית שחיה בניו יורק כבר שנים רבות. היא למדה עם אשתי ז"ל בבי"ס תלפיות בתל אביב ובגיל צעיר עברה לארה"ב, נישאה והקימה משפחה. היא סיפרה לי שאת הדמות של החייט היא יצרה כשלנגד עיניה היה אביה. עיריית ניו יורק רכשה ממנה את הפסל והציבה אותו באזור החייטות היהודית.

    השבמחק
  4. כתבה מקסימה, אנחנו הפכנו את החלק התחתון של מכונת הזינגר של הסבתא לשולחן בפינת האוכל (המכונה שמורה גם היא במחסן)כך שהשם זינגר (במיוחד הדוושה והגלגל) מוכרים גם לנכדים (נינים וחמשים לבעלים המקוריים).

    השבמחק
  5. בעינן הבכיר [במאמר אודות מונת התפירה]
    http://www.tapuz.co.il/search2009/?q=%D7%91%D7%95%D7%9B%D7%99%D7%A8&g=Forums&pid=485&p=%D7%90%D7%95%D7%A1%D7%A4%D7%99%D7%9D%20%D7%95%D7%90%D7%A1%D7%A4%D7%A0%D7%95%D7%AA

    תוצאות חיפוש הודעות

    בוכיר הוא החלק המיטלטל (נזרק )
    מצד לצד במכונת אריגה (נול), שמעביר את חוטי ה"ערב" בין חוטי ה"שתי". גם במכונת תפירה יש בוכיר, תפקידו ליצר את הלולאה (תך) שדרכה עובר החוט התחתון.

    מאת: ז ק ו | מתוך פורום: אוספים ואספנות 23:27 19/07/2005

    ובעברית זה נקרא
    "חכת השחלה", כך על פי המלון למנחי האריגה, שיצא לאור ע"י ועד הלשון העברית וארגון חרשתני האריג ע"י התאחדות בעלי התעשיה בא"י. ויש גם כלי שנקרא "בוכיר כוש", שאיני יודע מה הוא עושה.

    מאת: אבא של נעם | מתוך פורום: אוספים ואספנות

    השבמחק
    תשובות
    1. דוד וברוך היקרים,
      רשימתכם והצילומים הנלווים משובבת לב ועין.בבוסטון,ברחוב ניוברי Newbury),שהוא מעין שינקין של תל-אביב.בחלק הקרוב לפארק העירוני,יש 'מוזיאון' למכונות התפירה של זינגר.במבט מהרחוב דרך חלונות הראווה של החנות ניתן לראות יותר מ-200 דגמים שונים של מכונות התפירה 'זינגר'. מצאתי סרטון קצר המציג את החנות-מוזיאון:
      https://www.youtube.com/watch?v=kwgo4OolAqg
      למבקרים הרבים בעיר בכלל וברחוב,שמעטים מחמיצים בפרט,מומלץ לראות את החנות המאד מיוחדת.

      מחק
  6. לכתבה העוסקת במכונות התפירה האגדיות, כדאי גם להוסיף את ההפניה המתבקשת לחנויות המרהיבות של חברת Allsaints Spitalfields הנמצאות במספר מקומות בלונדון. בכל חנות מוצגות מאות מכונות תפירה, הן בחלון הראווה והן בפנים החנות, והן מהוות מעין מוזיאונים חיים של המכונות האלה משלהי המאה ה-19 ועד לשנות השבעים של המאה הקודמת כשהעיצוב הקלאסי החל לפנות את מקומו לקוים הזויתיים ולפולימרים שאפיינו את המודרניזם התעשייתי. הנה כמה הפניות לתצלומים מרהיבים מן המרשתת:
    https://cozycappuccino.files.wordpress.com/2013/06/img_1720.jpg
    https://joeyandmegan.files.wordpress.com/2012/05/p1010424.jpg
    https://businessboombolton.files.wordpress.com/2011/12/allsaints-shop.jpg

    השבמחק
  7. אם אינני טועה, לא זינגר המציא את המכונה אלא הוסיף שכלול בצורת מוביל הבד הזגזגי,והוסיף אותן למכונות שהוא יצר. ואולי לא הין הדברים מעולם....

    השבמחק
  8. אינני דובר יידיש (שומע אך איני מבין), ובכל זאת. בילדותי שמעתי מפי הורי, כי תרגום שמו של פסטריגתא, שולית החייטים במחזה "המגילה" של מאנגער, הוא "חוט מכליב", המוּכָּר לעוסקים בחייטות.
    ובנוסף. מכונות תפירה חדשות יותר מותאמות לשולחנות של "זינגר". ברשותי מכונת "זינגר" עתיקה. לפני שנים רבות הוצאתי את המכונה מהשולחן, ומכונת תפירה יפאנית חדשה נכנסה בדיוק רב למקומה של ה"זינגר".

    השבמחק
  9. בפראג יש מסעדה ומלון שבהם יושבים לאכול ליד שולחנות שנעשו ממכונות תפירה זינגר

    השבמחק
  10. אכן, זינגר לא המציא את מכונת התפירה אלא שכלל אותה. ראו קישור לסרט ביוטיוב:
    Documentary Films: History of the Sewing Machine
    https://www.youtube.com/watch?v=NMd4MCKGHBE
    אגב, לפי הסרט זינגר היה אב ל-24 ילדים...

    השבמחק
  11. רב תודות!

    לפני זמן מה שמעתי הרצאה בגלי צה"ל שתיארה את זינגר כאחת החברות הרב לאומיות הראשונות, שתהליך התפשטותן מזכיר את זה של MS או חברות גלובליות אחרות בימינו. ההרצאה טענה שהמכונות שלהן הפכו מה שהיה אז מוצר תעשייתי יקר, למוצר ביתי, נגיש, המצוי כמעט בכל מקום (בהחלט מזכיר את כניסת המחשב האישי).

    השבמחק
  12. איזה נופת צופים לשבת
    מעניין כמה עוקבים נוספים כמוני נוספו לבלוג הזה בעקבות הראיון עם ירון לונדון?
    תודה בכל אופן

    השבמחק
  13. זכרונות ילדות: סבתא חובשת את משקפי הקריאה ומטליאה את מכנסיי ב״זינגר״. כשהיא מסיימת, אני מתגנב למכונה, מזיז בידיי את דוושת המתכת הכבדה ומשתאה למראה המחט העולה ויורדת בקצב הזזת הדוושה. הנה כי כן, ה״זינגר״ תהיה כרוכה אצלי תמיד בחוויות ראשונות של גילוי-עולם...
    תודה רבה על הרשימה המעניינת והמושקעת. 

    השבמחק
  14. אבי ויטלי (חיים)ניסימוף ז"ל עבד בחב' SINGER מיום עלייתו ארצה בשנת 1912. לימים כאשר חב' SINGER האמריקאית לא רצתה להמשיך לעבוד בארץ, אבי רכש את הזכויות מהברת SINGER והפך ליבואן של מכונות התפירה SINGER בארץ.
    הימים היו ימים שלאחר מלחמת תש"ח ימים קשים של צנע אפשרי היה לקנות מכונת תפירה רק ברשיון מיוחד. ולמרות הקשיים כמעט בכל בית היתה מכונת תפירה.

    אחרי שרותי הצבאי נשלחתי לחב' SINGER בניו יורק לתקופה של שנה כדי ללמוד את כל השלבים של מכירה ,והדרכה ועבודה במכונות תפירה ביתיות ותעשייתיות.
    אחרי שנה של השתלמות חזרתי לישראל ועבדתי יחד עם אבי. שם היכרתי את בעלי שלמה (טרנטו) תורן וחמי שגם הם עבדו בחברה.
    לאחר חתונתנו בשנת 1962 פתחנו חנות למכירת מכונות תפירה SINGER ברחוב דיזינגוף בתל אביב.כך המשכנו את השושלת.

    תודה רבה על הכתבה המצוינת שהזכירה לי ימים צעירים יפים .

    השבמחק
  15. מה האמת בסיפור ש"פסל החרות" העומד על האי: אליס הוא בן דמותה של אליס, רעייתו של מר זינגר המדובר ולא דמות אימו של הפסל האיטלקי?
    חזי פוזננסקי

    השבמחק
  16. איזו התרגשות בתגובות :) אכן יופי של כתבה!
    גם לי יש עדיין את הסינגר של אימי בבית - נראתה בדיוק כמו זו בתמונה ממכון וייצמן ברחובות. אימי שחייתה עד גיל 97 עדיין תפרה בה עד גיל 93.
    אני למדתי לתפור עליה כבר בגיל 11 ואת בובות התיאטרון הראשונות שעשיתי בגיל זה תפרתי והלבשתי באמצעותה :) בשלב מסוים - עוד לפני זמני - כבר התקינו לה מנוע חשמלי קטן, שהחליף את הדוושה. למרבה הצער גם השולחן היפה המקורי נעלם, אם כי עוד זכיתי לראותו... נבנתה לה ארונית מודרנית מצופה פורמייקה כיאה לשנות החמישים :)
    אימי היתה תופרת לנו את מרבית הבגדים - ביחוד לי - משאריות בדי אתא שהיינו מקבלים בחינם או בחצי חינם, מכיוון שאבי עבד שם. נראה לי שלמדה תפירה וגזירה לגמרי לבד - בלי שום קורס.
    אבי היקה היה ה"טכנאי" של המכונה והיה מנקה ומשמן אותה באהבה רבה רבה כדי שתמשיך לתפור תמיד בצורה הכי טובה. אהבתי לצפות בעבודתו, כך שכאשר קניתי את המכונה היפנית שלי, שיודעת לעשות כמה דברים להזינגר לא יכולה, ידעתי היטב איך לטפל בה... גם היא כבר בת יותר מארבעים שנה ותופרת היטב, על אף שאיני משתמשת בה הרבה. היום ממש לא כדאי לתפור כבר. בקושי לתקן.

    אהבתי את תמונת ה"זינגר-שער" בעמק רפאים - איפה זה? אני גרה בסביבה ומעולם לא שמתי לב לזה..
    עוד דבר - תמיד הייתי בטוחה שמקור המכונה בגרמניה, בגלל השם כמובן והאיכות. מעניין שהמפתח המקורי אכן היה ממוצא גרמני.

    השבמחק
  17. באחור של שבוע אני רוצה להגיב על הכתבה שלך על מכונת התפירה זינגר, שריגשה אותי במיוחד. הכתבה העבירה אותי במסע נוסטלגי לימי ילדותי. בימים של חסרון באמצעים כלכליים שלא אפשרו להורי לקנות לנו בגדים. אמי הייתה תופרת לנו במכונה הזאת בגדים פשוטים ליום יום. גם אני בנערותי הצלחתי לתפור חצאית שיצאה לא רע.
    המכונה הייתה בנויה כך שאת הראש ניתן היה להכניס לתוך הבטן פנימה ואז היה נוצר משטח חלק שעליו היינו מגהצים ואני הייתי מכינה שעורים – אם הייתי מכינה - אהבתי את המכונה הזאת, לימים אמי חדלה לתפור ורגל המכונה נשברה, גוף המכונה שהיה עשוי מיציקה והיה קשה לתקן את הרגל בתנאי המושב. אמי קשרה את הרגל בחוט ברזל אולם לבסוף זרקה את המכונה לערמת הגרוטאות בחצר.
    כשסיימתי את לימודי התואר הראשון שאלה אותי אמי באיזה מתנה תוכל לפנק אותי, אני ביקשתי דבר אחד - את המכונה. הבאתי את המכונה לירושלים למומחה שהלחים את הרגל ולאחר מכן הזמנתי נגר שבנה לי שולחן יפהפה מעץ עם שלוש מגרות, והוא הולך, וילך אתי לאן שאלך, בכל דרך חיי. השולחן הזה אוגר בתוכו את אמי, משפחתי וילדותי.
    תודה על הכתבה המרגשת.

    השבמחק
  18. תודה רבה על הכתבה המאלפת.אני רואה בעיני רוחי את אמי עליה השלום יושבת ליד המכונה,זינגר כמובן, ותופרת לנו את תלבושות הפורים.אמי נפטרה מזמן אבל אני עוד נוצרת את כל חוטי התפירה של אותה מכונה מופלאה.

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.