יום שישי, 19 באוגוסט 2016

מסע שראשיתו בתפילה אצל 'בעל הידית' וסופו בשירו של ביאליק 'אִמִּי, זכרונה לברכה'


ט"ו באב בירושלים, 2016 (צילום: דוד אסף)

א. היכונו לט"ו באב

היום ט"ו באב. המשנה במסכת תענית (פרק ד, ח) מספרת, כי לא היו ימים טובים לישראל כמו יום הכיפורים וט"ו באב, שבהן היו בנות ירושלים לובשות לבן ויוצאות לחולל בכרמים. 'ומה היו אומרות? בחור, שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך; אל תתן עיניך בנוי – תן עיניך במשפחה'. 

בארץ ניסו, ועדיין מנסים, להפוך תאריך זה ל'חג האהבה', מעין גרסה יהודית-ישראלית ל'יום ולנטיין' (Valentine's Day), עם פסטיבלים ו'לילות אהבה', חתונות ומפגשי פנויים ופנויות, מתנות ומכירות. 

הרבנית אהובה ארד  דיווה של חוזרות בתשובה מהזן הברסלבי, שמתמחה בערבי הפרשות חלה, הרצאות, סדנאות, ואף מוציאה כל חודש טיול לאוּמָן  – מארגנת לכבוד ט"ו באב טיסה 'לרבינו הגדול' (שם קוד לרבי נחמן מברסלב) ועלייה לקברי צדיקים נוספים באוקראינה. המסע נועד לנשים, ובאופן ספציפי לרווקות המחפשות שידוך (ה'בקרוב אצלך!', 'הצטרפי', וזוג הטבעות לא משאירים ספק).


לא נאריך במובן מאליו: מדובר בניצול גס ומחפיר של תמימוּת ונוֹאשוּת, עם הבטחות לישועה, ברכה והצלה שרשומות על הקרח. אבל מילא. זכותה של כל אחת לנסוע לאיזה טיול שהיא רוצה ולהתפלל היכן שתרצה ועל מה שתרצה.

ב. מיהו 'בעל הידית'?

מה שסיקרן אותי יותר הוא זהותו של הצדיק החדש שנולד על מפת ההשתטחויות  'בעל הידית מוולודניק'.

אודה ואבוש. שנים אני עוסק בתולדות החסידות ומעולם לא שמעתי על כינוי כזה. מיהו 'בעל הידית'?

פתרון החידה אינו קשה אם מתעלמים מהשיבוש הקל של שם המקום. מדובר בצדיק חסידי ידוע ומעניין מאוד ושמו ישראל דב מווילֶדניק (1850-1789). הוא היה תלמידו של הצדיק מרדכי מצ'רנוביל, ולאחר מות רבו (1829) החל לפעול כצדיק עצמאי בעיירתו הקטנה וִילֶדְנִיק (Новые Веледники), היום כפר נידח במחוז אוֹבְרוּץ' שמצפון לז'יטומיר. 

לא הרבה ידוע על קורות חייו של הרבי מווילדניק. הוא מת בכ"א בטבת שנת תר"י (1850) וספר תורותיו, 'שארית ישראל', נדפס לראשונה בלבוב בשנת 1864, ולאחר מכן, ובתוך זמן קצר, נדפס בשתי מהדורות נוספות (ז'יטומיר 1867; קניגסברג 1877). אגב, מי שהביא את הספר לדפוס היה לא אחר מאשר מיכאל לוי פרומקין-רודקינסון, חסיד חב"ד מיוחס שלימים שינה טעמו, התמשכל והיה למחבר, מו"ל ועיתונאי פורה.

שער המהדורה השלישית של ספר שארית ישראל, קניגסברג 1877 (מקור: HebrewBooks)

בד בבד נפוצו סיפורים עממיים רבים על הנסים והנפלאות שחולל הרבי הקדוש. הסיפורים הללו קובצו על ידי ברוך רַטְנֶר, אחד מחסידיו, שהתגורר בעיר אוֹבְרוּץ' הסמוכה לווילדניק, והוא הדפיסם בשנת 1901 בז'יטוֹמיר, בספר קטן ביידיש ושמו 'ספר ספורי נפלאות'. לספרו של רטנר צורף 'מכתב תעודה' ועליו חתמו חמישה מחסידיו של הרבי מווילדניק שהכירו את הרבי בחייו. הם העידו, כי המחבר 'איש נכבד הוא, וחס ושלום לא בדה אף מעשה אחת מלבו. רק כל מה שכתב לא כתב אלא מה ששמע מאנשים נכבדים אשר ידעו מהמעשיות הללו לאמיתתם'. הספר מלא וגדוש בסיפורים מעניינים על חסידים, ובעיקר על נשים מרות נפש (ובהן אלמנות ועגונות, עשירות ועניות), שבאו לחצרו של הרבי כדי להתייעץ עמו ולהתברך מפיו. הספר זכה כנראה להצלחה ובתוך זמן קצר ראתה אור מהדורה נוספת.

שער המהדורה הראשונה, ז'יטומיר, תרס"ב (1901)
שער המהדורה השנייה, [חמ"ד], תרס"ב [1902]

לפני עשרים שנה, בשנת 1996, תורגם ספר הגיוגרפי זה מיידיש לעברית על ידי ידידי המנוח ר' יהושע מונדשיין. הספר ראה אור ביזמתו של גדליה אוֹבֶּרְלַנְדֶר, שאף הקדים הקדמה בתחילת הספר והוסיף תוספות בסופו (הוצאת מכון 'אור ישראל', מונסי, תשנ"ו)

אגדות מסוג אלה שנאספו בספרו של רטנר, ואחרות שבלי ספק סופרו בעל-פה, גרמו לכך שבמרוצת השנים, ואף בתקופה הסובייטית, הפך קברו של הרבי מווילדניק יעד נכסף למבקשי ישועות ושבורי לב, ובמיוחד לנשים, ואף גויי הסביבה הגיעו אליו לבקש על עצמם.

ג. הרבי מווילדניק וחיים נחמן ביאליק

שמו של הרבי מווילדניק מוכר גם לכל מי שקרא את שירו היפה של ח"נ ביאליק, 'אמי, זיכרונה לברכה'. שיר זה, שנכתב בלונדון ב-1931, לא על אמו של המשורר נכתב, אלא על אמו של הרבי מווילדניק. וההוכחה לכך היא המוטו שצירף ביאליק לשיר: 'משיחות הצדיק ז"ל מוילדניק'.

הנה השיר מתוך מהדורת שירי חיים נחמן ביאליק שערך אבנר הולצמן (דביר, תשס"ה, עמ' 454-452):


ומבאר הולצמן:
השיר נשלח למערכת השבועון 'מאזניים' ופורסם בו בראש גיליון הפסח של אותה שנה [1931]. הנטייה לראותו כחלק משירי הילדוּת האוטוביוגרפיים של ביאליק לא ייחסה את המשקל הראוי לכותרת המשנה, 'משיחות הצדיק ז"ל מוִילדניק'. כותרת זו מאותתת לקורא שלפניו כעין אגדה עממית בסגנון שיחות החסידים ולא השלכה של חוויה מחוויות חייה של אם המשורר. ואכן, השיר רחוק מלהיות תיאור נאיבי הרמוני של נס שנעשה לאישה הצדקת בכוח אמונתה. לאמיתו של דבר מובלעת בו תהייה, אירוניה ואף מחאה כלפי קשיחותה של ההשגחה העליונה המשחקת באישה הנואשת משחק אכזרי למדי, ונקודת התצפית שבו אינה של מאמין תמים אלא של מי שפרש מעולם המסורת וצופה בו מבחוץ בביקורת ובהסתייגות.
מרדכי עובדיהו, שהתלווה אל ביאליק בימי שהותו בלונדון בחורף 1931 והיה עֵד ללבטיו בעת כתיבת השיר, סיפר כי תכניתו המקורית של המשורר הייתה לסיים את השיר בצורה שונה לגמרי:
נשרה דמעה מעיניה ותכבה נר אחד... וירתח בה לבה למראה חילול זה, ודמעת אש נפלה מעינה השנייה והיא שהדליקה את הנר שכבה, ואך חֵלֶף זה נשרפה עינה האחת. עמדה הצדקת ושיבחה למרום: מוטב שתחסר עין אחת מאמתך, מאשר תחסר, חלילה, עין לשבת המלכה.
לדברי עובדיהו סיום זה, שבו כיפרה האֵם על עלבון השבת באחת משתי עיניה, הרתיע את ביאליק, שהחליט לבסוף לסיים את השיר כשהאֵם אינה מאבדת את מאור עיניה. ביאליק אמר לעובדיהו: 'אכן ביטלתי נוסח זה, שמין ריח לְבוֹנָה "קתולי" נודף הימנו והוא יותר מדי ספרותי' (מפי ביאליק, מסדה, תש"ה; הובא במהדורה המדעית של שירי ביאליק בעריכת דן מירון ואחרים, ב, תש"ן, עמ' 387-386).

מֵאַיִן נחל ביאליק את שירו?

בספרו הנזכר של רטנר (חלק ב, עמ' 25, סימן ל) הובאה ראשיתה של מעשייה זו, ואפשר להניח שביאליק קרא אותה שם ועיבד אותה לשירו המרטיט.


והנה התרגום המדויק לעברית של יהושע מונדשיין.


מקור צנום ודל זה  שלוש שורות בסך הכל!  מוכיח כי המוטו שצירף ביאליק לשירו קשור במישרין לשיר שבהמשך ויש להבין אותו כפשוטו: מדובר באמו הצדקת של הצדיק מווילדניק ולא בסתם אשה (ולא כדעת זיוה שמיר, שגרסה כי 'אין לראות בכותרת המשנה רמז אוטוביוגרפי, כי אם ציון ז'אנרי', ו'יש להבין את השיר כמעין אגדה עממית, שיחת חסידים על מעשה נסים ולא כשיר ריאליסטי'. ממילא גם אין תוקף למסקנתה, כי הדובר בשיר, 'בנה של האשה הפשוטה', מבטא 'עמדת משכיל גלוי ראש וגלוי עיניים', שמטיח כביכול 'דברים קשים כלפי שמים', שכן הדובר הוא הצדיק מווילדניק בכבודו ובעצמו; ראו בספרה הצרצר משורר הגלות: על היסוד העממי בשירת ביאליק, פפירוס, תשמ"ו, עמ' 159-156).

אמו של הצדיק מווילדניק בכתה אפוא מרה כאשר כבה נר השבת שהדליקה. הקב"ה האזין לתפילתה והנה דלק הנר מעצמו. ביאליק עיבד, שינה ועיבה ונתן לשיר את הנפח ה'עממי' והדרמטי המתבקש.

האם זהו אכן מקורו של ביאליק? שאלתי לדעתו של עמיתי אבנר הולצמן, שהשיבני:
ספק בעיניי אם ביאליק היה זקוק למקור זה בתור גירוי לכתיבת שירו. הרי לפי עדותו הוא שמע בילדותו מעשיות חסידיות מפי סבתו החורגת, שהייתה קרובתו של אותו צדיק [יעקב משה ביאליק, סבו של המשורר, התחתן בזקנתו עם בתו החורגת של הרבי מווילדניק]. האם אין זה סביר יותר שכבר אז נטבעה בזיכרונו המעשייה ההיא, שמן הסתם הייתה מהלכת בין חסידי הצדיק ובחוג משפחתו?  
אני מכיר כמה עיונים בשיר הזה (למשל, רשימתו היפה של מאיר בוסאק ב'דבר', 24 ביולי 1970, עמ' 18), אבל נראה לי שאיש לא איתר את המקור שמצאת. יש מאמר מפורט של דב סדן על הקשריו של השיר, בספרו 'חיים נחמן ביאליק: דרכו בלשונותיו ובלשונותיה' (עמ' 423-411), ובין השאר הוא עוסק בשלל עניינים הקשורים בצדיק מווילדניק ובספרו 'שארית ישראל', אבל אפילו הוא אינו מזכיר את ספרו של רטנר, וחזקה עליו שהיה מזכירו אילו הכירו. כך שאני משער שהגילוי הזה כולו שלך.
אני יכול להניח בבטחון שגם יהושע מונדשיין ידע על הקשר בין סיפור זה לבין שירו של ביאליק, אך נמנע מלציין זאת שכן הספר יצא לאור בהוצאת ספרים חרדית, ואוי לו ואבוי לו אם היה מזכיר את שמו של האפיקורוס ביאליק בין דפי הספר הקדוש. אך אנו יכולים לעשות זאת ללא חשש ולהצביע על מקורו הצנוע של השיר.

ד. הקלאַמקע שמסביב לקבר 

השלט שנקבע על קברו של הרבי מווילדניק (מקור: אהלי צדיקים)

האם הרבנית אהובה ארד מכירה את שירו המרגש של ביאליק? האם תקרא אותו בפני חסידותיה?

אפשר להניח שלא; אפשר להניח שהיא תבחר לספר להן את הסיפור הסתמי על הידית של 'בעל הידית'.

ומהו סיפור זה, שהקנה לרבי את כינויו הפרימיטיבי והמגוחך, שאיש מחסידיו ומנוצרי זכרו מעולם לא השתמש בו? ובכן, מקורו הוא בתוספות שהוסיף גדליה אוֹבֶּרְלַנְדֶר, מו"ל 'ספורי נפלאות', בסוף מהדורת התרגום של מונדשיין שנזכרה לעיל, כמסורת 'שנמסרה איש מפי איש':


[...]

ספורי נפלאות, מונסי תשנ"ו, עמ' קמה, קמז

אמירה זו, שמי שיחזיק ב'קלאַמקע' (או 'קליאַמקע'), כלומר מנעול הדלת, יזכה לישועה, היא שהפכה את הרבי מווילדניק בפִיוֹת עִלְּגֵי דורנו 'לבעל הידית'...

ה'אוהל' החדש שהוקם על ציוּן קברו של 'בעל הידית' (מקור: קברי צדיקים)
הציוּן על הקבר הקדוש הוא חדש לגמרי (מקור: אהלי צדיקים)

לסיום נאמר כי הבטחות דומות יוחסו גם לצדיקים אחרים. כך למשל סופר על ה'קלאַַמקע' של הרבי מגור, שבכוחה להביא לחזרה בתשובה; גם על ה'קלאַמקע' של בית המדרש של רבי יוסף אהרן מבּוּצֶ'צְ'יָה שברומניה נאמר, כי מי שייגע בה יזכה לישועה שלמה. ובאשר להבטחה לזיווג למה לבזבז כסף על נסיעה לארץ תלאובות? אפשר להישאר בארץ ולהסתפק בקברו של הרב הברסלבי אליעזר שלמה שיק, שנפטר בשנה שעברה ונטמן במושבה יבנאל. הרב שיק הבטיח בצוואתו כי מי שיגיעו לקברו לא רק שיזכו לישועה שלמה אלא גם ימצאו את זיווגם מן השמיים, 'ואני חזק בזה מאד'...

הבטחות שנרשמו בצוואתו של הרב אליעזר שלמה שיק
ההבטחה של הרב שיק נחקקה גם על מצבתו ביבנאל (צילום מאיר גרונבלאט; מקור: ברסלב סיטי)

24 תגובות:

  1. קליאמקע און א טיריום שישי, 19 אוגוסט, 2016

    כן, אבל לרב א"ש שיק אין ידית. מה אתה משווה....

    השבמחק
    תשובות
    1. . . . הקייץ הזה " ארד " זה מאוד פופולרי . . .

      מחק
    2. אכן מתאים לט"ו באב,
      אחת מהצהרות האהבה באידיש, נשמעת כך- איך און דיר, און דו און מיר, אזוי ווי א קלאמקע, און א טיר.

      מחק
  2. אדוני המלומד:
    1. אמר רבנו הגדול רבי יוסף יוזל (בעל החורים) מנובהרדוק זיע"א: כל מי שאפילו רק נגע בקלאמקע שלי, כבר לא ייהנה מעבירה!
    2. כמדומני שהצדיק מוולודניק היה נכד של ר' אהרן סטראשעלער, שהמשיך עדה, ואם איני טועה המשכיל המאוס ההפכפך כמליצת בעל קהלת אמריקה עליו שהוא תמיד מחליף, מחליף דתו ומחליף שמו ומחליף שטרותיו ומחליף נשותיו וכו' וכו', ושגמר כמיסיונר נוצרי, מתרגם התלמוד לאנגלית עם מבוא, וראה מה שכתב עליו בעל האוצרות. הוא ואחיו הידוע פרומקין ממנהיגי העדה בירושלים, היו נכדי הצדיק. משום מה באחרונה נעשה חביב על חוקרי ספרות המנסים לשקם את דמותו

    השבמחק
    תשובות
    1. משום מה איני יודע למה בחר אותו אחד, אנונימי-כנראה לץ, לקרוא לרבי יוסף יוזל "בעל החורים"? אני יודע על רבי יוסף יוזל הורוויץ שהיה ראש ישיבת נובהרדוק וכונה הסבא מנובהרדוק. בעמ"ח "מדרגת האדם" העוסק בתיקון מידותיו של האדם וטוב לו לכותב הנ"ל שיעיין בו.
      אגב ישיבת נובהרדוק מישיבות המוסר החשובות בליטא שינתה את שמה לאחר שנפטר ל:ישיבת בית יוסף נובהרדוק ויש לה המשכים הראשונה במעלה היא ישיבת בית יוסף נובהרדוק בירושלים שבראשה עמד הרב בן ציון חיים אליעזר בן רבי בנימין ברוק ז"ל(בעמ"ח "הגיוני מוסר"), והאחרת בניו יורק.
      ואגב נוסף הרב בן ציון דנן, בראשית דרכו היה חב"דניק (למד בישיבת תומכי תמימים בלובביץ) ולאחר מכן עבר ללמוד מפיו של הסבא מנובהרדוק . היה רב בביאליסטוק ולאחר מכן עלה לארץ ישראל והתיישב בירושלים בה הקים את הישיבה, אם כי המשיך לקיים קשרים הדוקים עם חצר חב"ד בניו יורק ובארץ.

      מחק
    2. כבוד הרב המלומד (שאני מזהה מבעד לאנונימיותו),
      הצדיק מווילדניק לא היה נכדו של ר' אהרן הלוי מסטארושלה; ודווקא מי שאתה מכנה 'המשכיל המאוס' הוא הוא שהיה נכדו של ר' אהרן. ועל מי שאמר עליו 'שהוא תמיד מחליף', עליו נאמר: 'ערבך - ערבא צריך', ודי למבין.

      מחק
    3. כינוי זה(בעל החורים) לקוח מתוך ספרות חרדית, נדמה שמצוטט שכך כינוהו מתנגדיו באותו זמן. (על שום התבודדותו בחדר סגור, ומזונו הוכנס מבעד לחורים בקיר).
      אין כאן ליצנות.

      מחק
  3. בכרזה של הרבנית אהובה ארד שגיאות נוספות: רבינו הגדול במקום רבנו הגדול וכן ברדיצ'וב במקום ברדיצ'ב...

    השבמחק
  4. אדון יחזקאל לביא ה'ידען', צא ולמד! כל מה שכתבת 'קמחא טחינא' טחנת, ואינך אלא מביא תבן לעפרים. לידיעתך הגה"ק ר' יוזל מנובוהרדוק זצ"ל היה מתבודד במשך שנים והסתגר בחדרו פרוש מהעולם. והיו מכניסים לו את אכלו מבעד לחור שהיה בקיר, ואמרו ליצני הדור שהותקנו שם שני חורים אחד למאכלי בשר ואחד למאכלי חלב, ומכאן הכינוי 'בעל החוריים', כיוון שחשבתי שאני כותב ליודעים ומפני הכבוד השמטתי יו"ד אחד, אך ההכרח מאלצני לפרט.
    אגב לידיעתך 'לץ' בתנ"ך פירושו רשע ולא כמו בעברית המודרנית 'בעל הומור'.
    ערב שבת שלום

    השבמחק
    תשובות
    1. ואני חוזר לשכתבתי. לך קרא או שמא למד את שכתב רבי יוזל יוסף מנובהרדוק בספרו אותו הזכרתי. אולי תחכים מבוטותך!

      מחק
  5. רק אתמול הייתי אצל בעל הידית, בחנות אייס קנה ובנה. הרבה ידיות במקום!

    השבמחק
  6. בעל העונ"ש, צדקת, והצדיק מווילדניק לא היה נכד ר' אהרן אך כנ' היה תלמידו ונחשב לממשיכו.
    העובדה שמיכאל-לוי-פרומקין-ראדקינסאהן היה אבי הסיפורת החסידית (אגב הוא הו"ל את שו"ת הר"י מיגאש
    ואת ספר הפרדס דבי רש"י) אינה מצדיקה את ההתרפקות עליו של בעל ה'אפר פרה' (שהוא מין אמצעי מיסטי שהשתמשו בו בימי הביניים') ושל המחליף לבוש בלבושי ('איך הגיע בעל הלבוש אל רבנו המגיד'...), את הגבוה ישפילו ואת השפלה יגביהו

    השבמחק
  7. ואבא שלי ז"ל אמר על כל אלה : באידיש זה נשמע יותר טוב.
    הבטחות = אף-טאכעס.

    השבמחק
  8. מה שמעניין במיוחד ברשימות כאלה הוא שמגיבים לא מעטים מאנ"ש, במקרה זה: מאנשי שלומם. לפעמים זה "מאוורר" קצת את הכתוב ואת האווירה, ובוודאי שהם נהנים לא פחות ואף יותר. אע"פ שהתופעה אינה חדשה, הופעתם היא בעיני חדשה כל יום.

    השבמחק
  9. סיפור יפהפה, מרתק. אכן גדולים מעשי גדויילים, שבזכות סיפורי נפלאותיהם, עודם בארץ החיים, אפילו לאחר מותם. ואגב, למען הדיוק לא כולם היו מצדדי מוייפסים (מופתים) והבטוחעס (והבטחות). וכבר אמר אחד מאדמו"רי גור: "אותות ומופתים - באדמת בני חם", כלומר, לא בבית ספרנו.

    השבמחק
  10. מעניין ומהנה, תודה רבה. משהו באופיו של "אמי זכרונה לברכה" מזכיר לי מאוד את "אגדת הסופר" של עגנון: המתכונת של "סיפור יראים" המוצג מזווית אירונית, וגם השימוש במוטיב האש כאנאלוגיה לאמונה ושברה. מעניין ש"אגדת הסופר" הודפס שוב במסגרת "כל כתבי עגנון" ב1931 - השנה בה כתב ביאליק את אמי זכרונה לברכה - אם כי הספרים הופצו מסחרית רק שנה מאוחר יותר. ביאליק הכיר מן הסתם את הסיפור עוד קודם. אולי הושפע ממנו? שווה בדיקה.

    השבמחק
  11. יישר כוחו של עונ"ש על הכתבה על הצדיק "בעל הידית", והדברים על הניצול המחפיר, הבזוי והנכלולי של הייאוש והתמימות - כזאת עושים "מרפאים" ו"מושיעים". גם פוליטיקאים מסוימים.
    אני קצת מפקפק בפרשנותו של אבנר הולצמן, שמצמצם את משמעות השיר ל"אירוניה", או הטחת דברים כלפי שמים וכפירה. כזאת אתה מוצא אצל ביאליק הצעיר, הלוהט באפיקורסותו, כב"על השחיטה" (1903) - "אם יש בכם אל ולאל בו נתיב / ואני לא מצאתיו..." ביאליק בשנת 1931, שלוש שנים לפני מותו, והוא אחרי יצירת "ספר האגדה" אכן ראה "אור" בחזיונה של צדקת זו. קצת טריוויאלי לציין, כפי שמציין הולצמן, שהשיר "רחוק מלהיות שיר נאיבי על נס שקרה" ושהמשורר אינו מאמין בסיפור כפשוטו, ואינו מאמין בנסים שמחוללת "ההשגחה העליונה". פשיטא! אבל מאחר שכך - איך אפשר לראות בשיר זה גם "מחאה כלפי קשיחותה ואכזריותה של ההשגחה העליונה, המשחקת באישה הנואשת משחק אכזרי"?! אם אין "השגחה עליונה", כפי שכבר התחוור לביאליק הצעיר, מי זה משחק באישה התמימה משחק אכזרי? ברור שביאליק אינו מאמין שנר ממשי נדלק. אבל הסימבוליזם של ביאליק "האמין" ש"שכינה" חזיונית נשקה על עיני האם הצדקת. "ליל שבת של אמי, שבעה לו עיניים" - רמז לפתרון חזון המנורה בנבואת זכריה ("שבעה אלה - עיני ה'," זכריה ד, י). ביאליק יכול היה למחות נגד המסורת, שחינכה את היהודים התמימים לאמונתם, אבל כמדומני שלא הייתה זו דרכו של ביאליק של "ספר האגדה". דווקא המילה "שכינה" נוחה להלך רוח כזה, דעשוי להביע הזדהות ללא אמונה. זכורני חמי, שהיה איש גדוד העבודה, חזר בזקנותו לפקוד לעתים את בית-הכנסת. כששאלתיו על פשר, השיב לי: "יש לי הרגשה ששכינת האומה חזרה לפקוד את בית-הכנסת".
    יפה פירש ביאליק עצמו, שלפי עדותו של עובדיה נרתע מלספר שהאם נתעוורה בעין אחת, שבו חש "ריח לבונה קתולי" וגם חשב שסיפור כזה הוא, כדבריו, "יותר מדי ספרותי". ואילו סיום הסיפור בהחזרת הנר שכבה על ידי נצנוץ הדמעות ורתיכתן {"הייסע טרערן"} יש היגיון פיוטי, כמעט "ריאליסטי", ולא "ספרותי" מדי, כלומר - הבדיון "מתקבל על הדעת".- הקורא מבין שבממשות לא קרה נס, אבל האם הצדקת חוותה חוויה של נס, וביאליק אינו "מאמין" אבל הוא אוהב הוויה עממית זו.

    השבמחק
  12. שבת שלום דוד יישר כוח על הגילוי ועל הברור המרתק על מקור ההשראה לאמי זכרונה לברכה.

    השבמחק
  13. יישר כח
    סיפור מקסים, רק חבל שהתוודענו אליו דרך הפרסומים המסיתים והמדיחים נשים תמימות ואובדות דרך המחפשות זיווג ויש מי שעושה עליהן "קופה"... "בעל הידית".... הממממ מצחיק אלמלא השיבוש הגיע ממקום כל כך עצוב.

    השבמחק
  14. זיוה שמיר, המרכז הבינתחומי הרצליהיום שבת, 20 אוגוסט, 2016

    אינני אוהבת את המילים "דבריי הוצאו מהקשרם" שריח של האשמה או של התנצלות עולה מהם, אך זה בדיוק מה שקרה בבלוג שלך לדברי הפרשנות שנתתי לשירו של ביאליק "אִמי זיכרונה לברכה" (זיוה שמיר, הצרצר משורר הגלות: לחקר היסוד העממי בשירת ח"נ ביאליק, תל-אביב תשמ"ו, עמ' 156 – 159). שיר זה נתפס תכופות בביקורת ונלמד במערכת החינוך כשיר אוטוביוגרפי שבּוֹ הספיד המשורר את אִמו-יולדתו. מצאתי לנכון לתקן טעות נפוצה זו ולהפנות את תשומת הלב לכותרת המשנה ("משיחות הצדיק ז"ל מוילדניק") שבּהּ רמז ביאליק לקוראיו שיש להבין את שירו כשיחת חסידים על מעשה נִסים, ולא בתורת שיר לירי הנמסר מפיו של האני-המשורר ומגולל את תולדותיו.
    הזכרתי בדבריי שאביו-זקֵנו של ביאליק נשא לעת זִקנה אישה שהייתה בתו החורגת של הצדיק מווילדניק, ר' ישראל דב, בעל הספר החסידי "שארית ישראל", וכך כנראה נתגלגלה המעשייה לידי המשורר. אף הזכרתי בספרי שאם קוראים את עדותו של מרדכי עובדיהו, שליווה את ביאליק בעת מסעו בלונדון בחורף תרצ"א, בעת חיבור השיר, ניתן להתרשם בטעות שלפנינו סיפור על אִמו הביולוגית של המשורר – דינה-פריבה ביאליק שייצרה בביתה נרות. הצבעתי על כך שבשני הנוסחים של שיר זה – הנוסח שסוּפּר לעובדיהו ונגנז וזה שהתפרסם ונודע ברבים – האישה שנתעוורה מפגינה רחמים לאין קץ. לא זו בלבד שאין היא מתפרצת ברוגז על שנגזל מאור עינהּ, אלא שהיא אף מפגינה רגשות נאצלים ומשפיעה חסד וצדקה על סביבותיה. מי שמטיח אשמה חמוּרה כלפי מעלה, בלי להכריז על כך גלויות ומפורשות, הוא המסַפּר הסמוי, המעמיד פני חסיד-תמים דרך, המתפעל מן הנִסים והנפלאות, ולמעשה אין הוא מתפעל מהם כל עיקר ("הֲיִקְבַּע אֱלֹהִים שַׁבַּת קָדְשׁוֹ? וְכִי יִקְבַּע, מַה-תַּעֲשֶׂה אִשָּׁה?"). דבריו יכולים להתפרש כגִרסה מרוככת של דברי ההטחה כלפי שמים שהשמיע י"ל גורדון באחדים שיריו (בעקבות משלי כ, יב) על שאין במרומים עין רואה ואין אוזן שומעת: "לֹא שָׁמְעָה עוֹד אֹזֶן שֶׁל מַעְלָה, לֹא רָאָה עוֹד כִּסֵּא הַכָּבוֹד / בְּהִתְעַטֵּף כֹּה נֶפֶשׁ בִּיגוֹנָהּ". מכאן הנחתי שהשיר "אמי זכרונה לברכה" שנתפס בדרך-כלל כפשוטו – כשיר המבטא יראת שמים ואמונה תמימה – הוא למעשה שיר חתרני ומרדני. הוספתי והנחתי שייתכן שאפילו שיר הנעורים הגנוז "דמעות אם" אינו תמים כפי שהוא נראה. בשני השירים עולה השאלה: כיצד זה יכול האל החנון לראות בסבל האלמנה ולא להיענות לתפילותיה תכף ומיד כדי להקל על סבלה. אליעזר שביד הוא היחיד מבין פרשני השיר שהבחין שאין מדובר בנס חיצוני אלא לכאורה, קשר את ההתרחשות המתוארת בשיר בנס פנימי הקשור בזיכוך אמונתה של האישה שאינה מתמרדת ואינה כופרת בעיקר. לדעתי הכופר הוא בנהּ של האישה שבקושי רב נזכר בשיר ונעלם בין המילה "אִמי" לבין המילה "וארא", אך נוכחותו בשיר חיונית להבנתו (סיפור הנִסים המוצג על ידיו הוא כסיפורי הנִסים המודרניים של י"ל פרץ, וייתכן שמנשבת בו אפילו גם מעט מרוחה של ישיבת ווֹלוֹז'ין המתנגדית). אני מוכנה לשקול ברצינות את ההצעה הפרשנית המופיעה בדבריך שלפיה הדובר הוא הצדיק מווילדניק, אך אז עשויה להתעורר ביתר שאת שאלת ההטחה כלפי שמים של אדם מ"שומרי שלומי אמוני ישראל". סבירה על כן יותר בעיניי ההנחה שמאחורי האני-הדובר בשיר זה עומד אדם מודרני כדוגמת ביאליק, ששמע את הסיפורים האלה בבית אך כבר אינו מאמין אמונה תמימה ואינו מקבל את ה"נִסים והנפלאות" כפשוטם.

    השבמחק
  15. אבנר הולצמן בבורותו מפרש "מסלדת בחילה - מפרפרת בכאבה".
    הפירוש המדוייק: מתפללת ברעדה. לשון סילוד משמשת אצל הפייטנים כאחד מן השמות הנרדפים לתפילה, על פי איוב ו, י, "ואסלדה בחילה". ובתפילת ימים נוראים "ויסלדו בחילה פניך".

    השבמחק
  16. מפעם לפעם מתרומם הדיון בעונ"ש לרמה ראויה. אם 'מנקשים' את 'הקש והגבבה' מתקבל דיון רציני.ברכות לדוד,א. לז. שמיר.ישנם עוד כמה 'מלקטי מסכנים' שכדאי לדון במעשיהם בצורה זו. ואין, חס וחלילה' גס ליבי בצדיקים. ראויים הם שנלמד מגדולתם, אך 'הסוחרים בהם'!!!!
    בציפיה לתובנות הסיור האחרון, שטרם שמענו.
    בברכה: י.ב.ל.

    השבמחק
  17. גיוואלד, יש ידית.. ויש ידית..
    חסידים ושוטים אחרים מחפשים ישועות דרך ידית, ואילו בעלי המוסר שלנו ידעו לאבחן אדם דרך צורת אחיזתו בידית הדלת. כך אמר רבי שמחה זיסל ה'סבא' מקלם, שכל תלמיד חדש שבא לישיבתו, הוא מזהה כבר את תכונותיו לפי צורת אחיזתו בידית הדלת ואופי כניסתו לחדר..

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית 'הגב בתור:', לחצו על 'שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי' אם לא הצלחתם להתגבר על הבעיה – רשמו את השם בתוך התגובה.
לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול ואז 'פרסם' – זהו.
מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.
תגובות לפוסטים ישנים מועברות לאישור ולפיכך ייתכן שיהוי בפרסומן.
תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.