יום שישי, 26 באוגוסט 2016

שובו של הרשלה: ספרי בדיחות חרדיים



מאת שמריה גרשוני

התגלגלו לידי כמה ספרי בדיחות (מתוך סדרה בת חמישה ספרים לפחות שנועדה לילדים) על דמות חרדית בשם זליג. אחד מספרי הסדרה אף נקרא 'זליג בקומיקס'. זהו ניסיון ליצור דמות משעשעת בעלת שם יהודי-מזרח אירופי ייצוגי (האם הכיר הכותב את 'זליג', סרטו של וודי אלן משנת 1983, והושפע ממנו? סביר שלא), שבכוח מעשיה הטפשיים ודיבוריה המחוכמים תגרום לקוראים נחת רוח והנאה מבדיחה יהודית טובה.

בהקדמה לאחד הספרים הובלט הקשר להרשלה מאוסטרופוליה, הגיבור האולטימטיבי של עולם הבדיחה והחדוד היהודי. ההצעה הראשונה לשמו של הרך הנולד, גיבור הסדרה, היתה 'הרשל'ה' (כביכול על שם הסבא רבא), אך לבסוף נבחר השם 'זליג' שפירושו 'מאושר'.


הספרים נדפסו בשנת 2015 בשכונת יפה נוף שבירושלים, והאחראי עליהם – שבהגינותו ציין כי מדובר ב'לקט בדיחות מובחרות מכל הזמנים' ולכן תפקידו הצטמצם לליקוט ועריכה – הוא 'י. כהן', במקום אחר בספר אנו מוצאים את שמו המלא – יוסף כהן, אך לא נרחיק לכת אם נשער כי מדובר בשם ספרותי (הגם שבאתר 'בחדרי חרדים' הוא מכנה את עצמו בשם יוסי). בגב אחד הספרים מוצג המחבר כ'סופר ואיש חינוך', שספריו הקודמים כבר הפכו רבי מכר. אכן 'פרנסה של יהודים'.



הסתתרות ספרותית זו היא יותר ממובנת, ולא רק בשל איכות הכתיבה, אלא בעיקר לאור יחסה המסויג של החברה החרדית לכתיבה שאינה תורנית ובמיוחד להומור. ככלל, החברה החרדית אינה מצטיינת בהומור, בטח לא בהומור עצמי, שהרי לפחות על הנייר  'כל ליצנות אסורה'. ואכן, מי שביקר למשל בחתונה חרדית ושמע את ה'בדחן', יודע שאין מדובר במספר בדיחות אלא באדם החורז חרוזים ('גראַמען') בקול בוכים ובניגון מונוטוני.

בדרך כלל על טעם וריח אין להתווכח, אך בעסקי ההומור יש קנה מידה די פשוט: מצחיק או לא? מטבע הדברים, למחבר עצמו יש דעה טובה מאוד על הבדיחות שליקט. לדעתו, שמשתקפת מגב אחד הספרים, זהו 'ללא ספק אחד מן הספרים המצחיקים ביותר שתקראו אי-פעם'...



אבל לטעמי, לפחות על סמך שני הספרים שבהם עיינתי, רובן ככולן של הבדיחות עבשות ואינן מצחיקות. אין בהן את החן הלשוני שיש ב'ספר הבדיחה והחדוד' הקלאסי של אלתר דרויאנוב, וניכר בהן שעברו עיבוד מגושם ונטול חן טרם הוגשו לקורא. כזו היא, למשל, הבדיחה על שניים המתווכחים ברחוב אם הגוש החום שמרוח על המדרכה הוא שוקולד או צוֹאה, שהופכת כאן לוויכוח אם מדובר ב'עיסה מצחינה ורקובה של בננה' או ב'סוכריית טופי צהובה שנמסה בשמש'...



מיהו זליג וכיצד הוא מתפרנס?

הבחירה בדמות אחת של 'גיבור' נעשתה כנראה מתוך מחשבה שלילדים קל להזדהות איתה, ולפיכך זליג הוא במידה מסוימת דמות סטריאוטיפית של חרדי מבוגר שמוכר לכל ילד במגזר. הוא אדם כרסתן ובעל אף גדול שציציותיו משתלשלות מתחת אפודתו הצרה (לוּ היו ציורים כאלה מופיעים בעיתון 'הארץ' למשל, היה הצייר מואשם מיד בשנאת חרדים). זליג הוא כבן חמישים פלוס ואב למשפחה מרובת ילדים, ובהם שימע'לה, רבקה, מויש'לה, לייב'לה המתמיד ועוד שבעה ילדים נוספים שאת שמותיהם לא מצאתי. בת זוגו מוזכרת בבדיחות רבות, אך היא אנונימית ומכונה: 'אשתו', 'רעייתו' או 'הרעייה'.


ממה מתפרנס זליג? התשובה לשאלה זו משקפת מבלי משים את המציאות הכלכלית האופיינית לרבים מבני הציבור החרדי. ובכן, זליג לומד ב'כולל' (לימודי ההנדסה, הגם שנעשו ב'הוראת רבותיו', היו כנראה אפיזודה חולפת לצרכי בדיחה אחת). כיוון שקשה לפרנס שלוש-עשרה נפשות ממלגה צנועה של 'כולל', זליג עובד גם כממלא מקום של מלמד ב'חדר'. 'אחרי שפוטר מה"חיידר" עקב קיצוצים', זליג מנסה להקים דוכן של 'עוף בגריל'. גם עבודה זו לא צולחת בידו ו'בעקבות המצב הכלכלי הקשה' הוא מוצא את עצמו בראיונות עבודה, שם מבהירים לו כי אחד מתנאי הקבלה הוא שתים-עשרה שנות לימוד, מה שכמובן אין בידיו. 'בלית ברירה התחיל זליג למלצר במסעדה כשרה למהדרין, בשעות הערב'. בשלב מסוים מנסים זליג וחבריו אפילו 'ללמוד רבנות'.


לצד זליג וחבריו לכולל (שמיל, חצק'ל, שימע'לה ואברמ'לה) יש דמות נוספת שתפקידה לייצג את 'האחר'. אותו אדם, ספק יהודי ספק ערבי, הוא 'מוסטפה, שמוצאו היה מפרס', 'מבין קצת ברכבים' ואוסף 'פחיות למיחזור בפחים של הרכבת'. כמתחייב מהפולקלור האתני הישראלי  'פרסי' הוא גם קמצן, וכזה הוא מוסטפה. בספר הוא ממלא את תפקיד ה'שלימזל', וזאת כל עוד אינו מתפקד כערבי טיפש. בציורים הוא תמיד משופם וחבוש בכאפיה.


מקורות הבדיחות

קשה לעקוב אחרי מקורות הבדיחות. לצד ליקוט בדיחות ידועות ונדושות מאוצר הפולקלור היהודי, השתדל המלקט להיות מעודכן גם באוצר הבדיחה הישראלי. כך למשל בדיחה של הסטנדאפיסט אורי חזקיה (בתזמון 1:30) הופכת לדיאלוג בין זליג לשמיל. 


מהווי הכולל של זליג

דיון שמנהל זליג עם שוטר הרושם דו"ח לרכבו, כשבסופה של הבדיחה מתברר שהרכב כלל אינו שלו, הוא עיבוד לא מוצלח במיוחד של הומורסקה שכתב אפרים קישון, שגם הופיעה בסרט 'ארבינקא'.


וזה כנראה המקור, מהסרט 'ארבינקא' (1967) בכיכובו של חיים טופול. השוטרים הם שייקה אופיר וגילה אלמגור:



למרות כל שכבות המגן שעטה המלקט על עצמו והשמטת כל פרט מזהה (אפילו שנת ההוצאה – 2015 על פי קטלוג הספרייה הלאומית – לא נדפסה בספר), הוא נזהר שלא להעיר את חמתם של 'מעוררים' למיניהם. בין אם האנונימיות נובעת מחשש לשמו הטוב, מפגיעה בשידוכי ילדיו או סתם מחרמות נגד ספריו, שהם כנראה מקור פרנסתו (קצת כמו זליג), המלקט מקפיד להוסיף לבדיחות רבות הערות מחנכות. הנה כמה דוגמאות (ההדגשות שלי): 'לאחר שזליג סיים את לימודי ההנדסה שלמד בהוראת רבותיו'; 'כעבור חצי שנה של חיים שלווים ומצחיקים, פרצה פתאום מלחמה ושלטונות הצבא באו ולקחו את זליג בכוח הזרוע אל המחנה'; 'בשל סכסוך שכנים על בניית מרפסת, הזמין זליג את סבתו הקשישה להעיד בבית המשפט (לאחר שקיבל היתר מיוחד מבית דין)'. 

זליג עובר 'בשכונה של גויים' (בירושלים? בבני ברק?)

השימוש בהומור קיים, שלא המחבר המציא (למשל, הטינה הקלאסית לחותנת), מחד גיסא; והכורח בהתאמת הבדיחות להווי החרדי הנוכחי, מאידך גיסא, יוצרים סיטואציות משעשעות, ולא בטוח שהמלקט התכוון שדווקא הן יצחיקו. כך למשל 'הלכו זליג ומשפחתו המורחבת למופע קסמים נפרד', וכשהקוסם הכריז שהוא עומד להעלים מישהו ושאל את הקהל מי ירצה להשתתף בקסם זה, קרא לעברו זליג בקול: 'חמותי בטח תרצה!'.


זליג גם נוסע לחו"ל

נקודה מעניינת ומעוררת מחשבות שעולה אגב עלעול בבדיחות זליג היא העדרו ה(כמעט) מוחלט של הקב"ה. למעט בדיחה שבה זליג 'שבר שמירה' בצבא (שאליו, כזכור, נלקח בכוח על ידי השלטונות). המפקד המזועזע אומר: 'ה' ישמור', וזליג עונה בתגובה: 'זה בדיוק גם מה שאני חשבתי'... זליג הוא אדם חרדי שלומד ב'כולל' (מן הסתם ש"ס ופוסקים; הדבר לא מפורש והוא מובן מאליו לציבור הקוראים), מתפלל ושולח את בניו ל'חדר', אבל אלוהים אינו נוכח בחייו. שני הסברים אפשריים לכך: או שנוכחות האל כל כך מובנת מאליה עד שאין צורך להזכירה; או שגם להומור יש גבולות, ואולי גם לסבלנותם של הקנאים בשכונה. 

כך או כך, נאחל ליוסי כהן הצלחה בסדרת הקומיקס המשעשעת ונקווה שעם הזמן יתפתח גם חוש ההומור.
_______________________________________________

שמריה גרשוני הוא מחנך וחוקר תנ"ך.

15 תגובות:

  1. יפה נוף הוא שם הוצאת הספרים (די גדולה) שמושבה באזור התעשייה גבעת שאול בירושלים.

    השבמחק
  2. יתכן שזה יוסי כהן המכהן כראש המוסד?
    או אולי יוספוס פלאביוס שחזר לשם נעוריו יוסי כהן

    השבמחק
  3. "ואכן, מי שביקר למשל בחתונה חרדית ושמע את ה'בדחן', יודע שאין מדובר במספר בדיחות אלא באדם החורז חרוזים ('גראַמען') בקול בוכים ובניגון מונוטוני"

    לא לגמרי נכון. יש ויש. בארצות הברית לפחות, ישנה תעשייה שלמה של "משמחים" המשמשים, במידה מסוימת, תפקיד ה'בדחן' המסורתי. גם אצל ה'בדחנים', קרי; מספידים, יש שאוחזים את החבל בשני ראשים.

    השבמחק
  4. שלמה טיקוצינסקי26 באוגוסט 2016 בשעה 10:06

    אין הומור עצמי חרדי? הצחקת אותי.

    החרדים הם אלופי הציניות והבדיחות הפנימיות על כל מה שזז, כולל רבניהם ואדמו"ריהם.

    הסיבה שאתה לא מכיר את ההומור הזה כי הוא בעיקר בעל פה. לא נדפס, מחשש מובן.
    אם תרצה, אערוך לך פוסט מיוחד בענין זה.

    ולשאר הפוסט: איבדת אותי באיזשהו שלב, כשהבנתי את הפואנטה. ניתוח ספרי ילדים חרדיים דורש עבודה קצת יותר מקצועית. ב"ה הענף הזה מתפתח במחקר. אפשר למצוא במאגר הביבליוגרפי שלי:
    http://www.haredisociety.org/%D7%94%D7%9E%D7%90%D7%92%D7%A8-%D7%94%D7%91%D7%99%D7%91%D7%9C%D7%99%D7%95%D7%92%D7%A8%D7%A4%D7%99
    (אופס, זמנית האתר בטיפול, נסו מאוחר יותר)

    השבמחק
  5. לחש לי על אזני אחד האיינבאכי"ם ש"יוסי כהן" הינו אמנם אדם יר"ש אבל מאותם שהצטופפו אצל ה"קוקניקים" ועל כן אינו חרד ומסגנון כתיבתו ניתן לראות שאינו כזה! ייתכן וזה נכון ועל כן כל מה שנכתב הינו בעלמא. אם יש מישהו היודע פרטים עליו שיכתוב כי מעניין לפגשו ולתשאלו.

    השבמחק
    תשובות
    1. חשיפה: שמו האמיתי של 'יוסי כהן' הוא שמעון לוי, ואפשר לפגוש אותו כל יום אחרי 'מנחה גדולה' בשטיבלך במאה שערים. הוא יושב אז בחוץ עם כל ה'אנונימיים' שמגיבים כאן מספר 'נייעס' ועושה צחוקים.

      מחק
  6. לחרדים אין חוש הומור??! - בלי חוש הומור היה קשה להם לחיות בצורה שהם חיים...

    השבמחק
  7. לחרדים יש חוש הומור מצוין, אבל לא כל דבר ניתן להעברה בטקסט.
    לרוב זה יוצא מאולץ, פלקטי ודידקטי, ועל כן גם מוחמץ.
    דוגמה טובה לכך הוא המאמר הזה עצמו.
    במקרה זה - למרבה הצער - הפוסל במומו פוסל. וד"ל.

    השבמחק
    תשובות
    1. בננה רקובה ? מספרים היו על יקה אחד, שראה ברחוב גוש חום קשה לזיהוי.רצה היקה הסקרן לדעת, אם זה חרא של כלב, אם לאו.הוא לא התעצל, התכופף וטעם. אכן זה חרא, כך אמר... מזל שלא דרכתי.

      מחק
    2. בדיוק כפי שאמרת לעיל.... והנה ציטוט מדבריך שלך - בדיחה חרדית :)
      "אנונימי26 באוגוסט 2016 בשעה 8:58
      פעם אמר האדמו"ר בעל ה'פני מנחם' מגור על רב אחד שהיה שמו פישר, איך האב שוין לאנג געזאגט אז עס פעלט אים א פינטעלע! (אמרתי מזמן שחסרה לו נקודה!)"

      מחק
  8. לחרדים אין חוש הומור?? הצחקת אותי!

    השבמחק
  9. אזכורו של הירשלה מספק לי תירוץ לצטט כאן את הבדיחה החביבה עלי מתוך האוסף של דרויאנוב, ועם החסידים שבין הקוראים הסליחה...
    הרב ברוך נתפס למרה שחורה, וכמנהגו בימי-עצבות הסתיר פניו מן הבריות והסתלק מחדרו.  מיד לבש הירשל בגדיו של רבי ברוך, עלה וישב על כיסאו של רבי ברוך ועשה עצמו רבי.  לא היתה שעה מועטת ונכנסה אשה לבקש רחמים על בתה, שאינה משלימה ימי הריונה ומפילה באמצע.

    אמר לה הירשל:

    לכי וקחי מאת הרבנית זוג תחתונים שלי ותני לבתך, שתריח אותם כל ימי הריונה.

    עשתה האשה כך, ותשועה היתה לבתה.  לימים נודע הדבר לרבי ברוך ואמר להירשל:

    סגולה זו מנין לך?

    החזיר לו הירשל:

    רבי, משנה מפורשת היא:  "לא הפילה אשה מריח בשר-הקודש"[v])...

    השבמחק
  10. נעמי שיזף, יטבתה26 באוגוסט 2016 בשעה 14:47

    איני יודעת מנין ההנחה שהחרדים אינם מתבדחים.

    את סבי, שמעון ארליך ז"ל, לא הכרתי, כיון שנספה באושוויץ. אבל האיש, שהיה בחור ישיבה בלבד בהשכלתו, אבל יועץ למיניסטרים ההונגריים והצ'כוסלובקיים בכח שכלו, ויו"ר הקהילות האורתודוקסיות, היה ידוע כמספר בדיחות מופלא – וכך גם לפחות חלק מבניו. הם התחרו בסיפור בדיחות במהלך 24 שעות רצופות בלי לחזור על בדיחה. אחד מדודי שהצליחו לעבור את השואה ולעלות ארצה, שנשאר חרדי וצאצאיו מאכלסים כיום את קרית צאנז, היה מספר לי בכל מוצ"ש בדיחות אחדות – כולן היו נפלאות – ואף אחת מהן לא היתה אתנית או "מתחת לחגורה". לצערי, אני נהנית מבדיחות אך לא ירשתי את היכולת לזכור ולספר אותן. איני מכירה את "החברה החרדית" היום, אבל המעטים מקרב קרובי בקרית צאנז אינם מביישים את פירמת ההומור.

    השבמחק
  11. פרסמתי מחקר ארוך ומייגע על הומור של חרדים, בכתב העת "מגמות". שם המאמר: "בדיחה זה (לא רק) דבר מצחיק" המאמר התפרסם בכרך מ"ט, חוברת 4, שנת 2014. אכן, קיים הומור עצמי ועוד איך.

    השבמחק
  12. יש לציין את הספר הגנוז יומני טאלנא
    שהרבה ממנו הומור פנימי פולני חריף
    ולא לחינם נגנז..

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.