יום שלישי, 4 באוקטובר 2016

'טראאח': שירו של מחלק העיתונים



לא חייבים קשרים טובים במדור לתרבות וספרות של 'הארץ' כדי לפרסם שירה.

בשכונה שלנו בירושלים (בָּקְעָה) פועל משורר אלמוני שמדביק את שיריו על קיר חנות המכולת של חיים (לשעבר 'בֶּרְטָה'), בסמטת רחוב ראובן.

הנה השיר המקסים, שצילמתי שם לפני כמה ימים.

אז למי אכפת מיהי 'אֶלֶנַה פֵרַנְטֶה' או מיהו 'בָּנְקְסִי', כשבתוכנו מסתובב משורר/ת כזה (או כזו) נחמד/ה, שאיש לא יודע את זהותו (או את זהותה)...


10 תגובות:

  1. נשאר מיתר הרפאים5 באוקטובר 2016 בשעה 0:40

    הוא מדביק גם בעמק רפאים. ראיתי אותו פעם בליל שישי בעת ההדבקה. הוא מדביק בליל שישי כדי שהעוברים ושבים הרבים הפוקדים את עמק רפאים ביום שישי יקראו את שיריו

    השבמחק
  2. נפלא. 4 בתים שמבטאים הכל. טראאאח
    חנה

    השבמחק
  3. הצחוק טוב לבריאות - במיוחד מוקדם בבוקר. תודה למשורר ותודה לך, דוד, עבור פרסום השיר.

    השבמחק
  4. ברחובנו הצר גר לו איש אחד מוזר
    ומוכשר
    שבת שלום

    השבמחק
  5. עלי כהן, ירושלמי בעברו7 באוקטובר 2016 בשעה 9:13

    "חלוקת עתונים" בשעת בוקר מוקדמת למינויים היה מן ה'מקצועות' ההולכים ונעלמים. כאשר הייתי ילד ירושלמי שזקוק לקצת "כסף כיס" הייתי מאלו שחילקו את העתון למינויים על אופניים מרופטים. בסימטה קטנה , לונץ, ליד רחוב בן יהודה הירושלמי, לפני חנות "אמנות" היינו מופיעים חבורת נערים גוררי אופניים, בשעה של טרם שחר ומצפים לבואם של העתונים מתל-אביב הרחוקה. העתונים שהגיעו מתל-אביב היו "על המשמר", "דבר", "הבוקר" , "חרות" ו..."קול העם", עתונים ששבקו חיים לכל חי. ה'בוס' הגדול של חלוקת העתונים לילדים היה ג'אק כהן (כן כן - השחקן מ"המסעדה הגדולה") וגם אני השתכרתי את הלירה (לירה ולא ש"ח או שקל) הראשונה מחלוקת העתונים למינויים. היום ה'מקצוע' הזה נעלם כמעט לחלוטין ואפילו ג'אק כהן עזב את ירושלים לטובת השפלה.

    השבמחק
  6. חלוקת העיתונים לא הסתיימה גם היום. רק שעיתוני הערב עברו להיות עיתוני לילה המחולקים עדיין השכם בבקרים לדלתות המנויים. עיתוני הילדים אף הם עברו גלגולים והשורדים שבהם מופצים לתיבות הדואר של המנויים.
    וכמובן שאת אלו שעוד לא מפיצים בחינם למען יִרְאוּ וְיִקרָאוּ ניתן כיום למצוא בכל מכולת, קיוסק מצוי או מרכול. רק הושט היד וקנה אותם.

    השבמחק
  7. טראח
    נמרח
    על קירות הכרך
    וכך הובטח
    שהמצוורח
    יברח, או לא
    יברח

    השבמחק
  8. השיר מדבר אלי כל בוקר. כדאי גם להוסיף שלפני הבום טראאאח יש הקדמה... הטוסטוס מגיע ברעש אדיר - נעצר וחס וחלילה לא יכבה המנוע... רגל יורדת ורצה ואז - ובום טראאח, ושוב עולה הרגל ומחזקת את המנוע המסכן ולאט לאט גניחותיו נעלמות.... והשינה? גם היא כבר לא מי יודע מה...

    השבמחק
  9. הטוסטוס מילא - עכשיו כשמצטמצמת חלוקת העיתונים, מעמיסים על האוטו שמחלק לחנויות גם עיתונים של המינויים.
    הוא מגיע ונעצר בחריקה באמצע הכביש (גם אחרי סיבוב מסוכן)
    המנוע ממשיך לפעול
    הנהג אץ, רץ
    מטיח
    ואץ רץ
    לפני שתהיה תאונה.
    לפעמים מגיח מהסיבוב נהג עצבני שלוחץ על הברקס
    וצופר בחמת זעם.

    המקצוע הזה נהיה פשוט סכנת נפשות.

    אז מה לנו כי נלין?
    צרת רבים
    חצי שינה.

    השבמחק
  10. הרעיון הזה של כתיבת שיר ככה בשכונה ולפרסם לעין רבים ממש נחמד בעיני ועוד יותר מוצא חן בעיני אילו סיפורים זה גורר בעקבותיו-זה סוג של תקשורת שפויה בתוך ים הטוקבקים האלימים שמתפרסמים ברשתות החברתיות- משום מה זה מזכיר לי רעיון נחמד שהתגלגל בזמנו- אנשים כתבו שירים סיפורים או סתם הגיגים בתוך הקנקלים שנזרקו למחזור- אין לי מושג עם הדברים התפרסמו אי פעם אבל הרעיון של תקשורת בלתי אמצעית ,אנושית- רעיון טוב בהחלט.

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.