יום שישי, 29 בינואר 2016

פינת ההלכה: לינת הלילה של הבצל


בקיבוץ דורות יש מפעל רווחי של מוצרי תיבול, שהוקפאו לקוביות קטנות והן נוחות לבישול ולטיגון. המוצרים הנהדרים הללו, שסיסמתם הקצת לא-מעודכנת היא 'קצוץ מהקיבוץ', מוכרים כמעט בכל מטבח בישראל.

אלוף בצלות
ואלוף שום...

כמנהגי הטרחני עיינתי במידע החשוב שמודפס על גבי האריזה ועמדתי על מגוון הכשרויות שהמוצר מתהדר בהן. לא יכולתי שלא לשים לב לצפירת ההרגעה: 'ללא חשש לינת לילה'.

אחר כך שאלתי את עצמי: מה זו בעצם 'לינת לילה', ועל מה ולמה יש לחשוש ממנה? האם יכול להיות שמורשת הלינה המשותפת בקיבוץ זלגה למידע שצורף לאריזות הבצל והשום?

לא התעצלתי ובדקתי מוצר דומה מתוצרת 'שופרסל', שמיוצר עבורם באותו מפעל שבקיבוץ דורות. ומה מתברר? גם כאן נמצאת הכתובת המשונה 'ללא חשש לינת לילה'.



אז מה קורה כאן?

יגעתי ומצאתי. לא תאמינו: המקור לחשש לינת לילה של בצלים ושומים קלופים נמצא בתלמוד הבבלי (מסכת נידה, יז ע"א) והוא קשור במישרין לעולם המאגיה, השדים והרוחות.

ברוכים הבאים לאומת הסטרט-אפ, ישראל 2016!

וכך נאמר בתלמוד:
אמר רבי שמעון בן יוחי: ה' דברים הן, שהעושה אותן מתחייב בנפשו ודמו בראשו: האוכל שום קלוף ובצל קלוף וביצה קלופה, והשותה משקין מזוגין שעבר עליהן הלילה, והלן בבית הקברות, והנוטל צפרניו וזורקן לרשות הרבים, והמקיז דם ומשמש מטתו.
למה? מה קרה? ובכן, מסבירה הגמרא:

ואף על גב דמנחי בסילתא ומציירי וחתימי [אפילו שהם מונחים בסל סגור וחתום] – רוח רעה שורה עליהן.

'רוח רעה' פירושה שדים ורוחות ושאר מרעין בישין, שבדרך כלל נאחזים בבני אדם ('דיבוק') אבל עשויים לקנן גם על ראשי השומים והבצלים.

כבר במאה ה-12 העז רבנו תם, נכדו של רש"י ומגדולי 'בעלי התוספות' בצרפת, לקבוע כי 'הרוח הרעה' של ימי המשנה והתלמוד אינה מצויה עוד בינינו (חולין, קז ע"ב, ד"ה 'התם'): 
ומה שאין אנו נזהרים עכשיו מזה, לפי שאין אותה רוח רעה מצויה בינינו, כמו שאין אנו נזהרין על הזוגות.
איסור 'זוגות', שגם הוא מקורו בתלמוד הבבלי, פירושו שמחשש לרוח רעה אסור לשתות או לאכול צמדים (למשל, אסור לאכול שתי ביצים, אלא או אחת או שלוש).

ואכן, ברוחו של רבנו תם השמיטו הרמב"ם, ר' יעקב בן אשר בעל 'הטורים' ור' יוסף קארו בעל ה'שולחן ערוך' את הלכות הרוח הרעה מספריהם.

אבל סמכותם של אלה כנראה אינה מספיקה למחמירי דורנו. ממאמר מלומד של הרב משה יוסף, הבנתי כי אביו המנוח, הרב עובדיה יוסף, היה זה שהחליט להחמיר על לינת הלילה של הבצלים המקולפים.
אשר על כן הורה לנו מרן אאמו"ר זצ"ל בבד"צ "בית יוסף" להחמיר ולהקפיד בדבר, לפיכך אין אנו מאשרים במפעלי תעשיית הסלטים להשתמש בשום ובצל המגיעים למקום כשהם קלופים ועברה עליהם לינת לילה, אלא אם כן הבצל מגיע עם השערות שבראשו, ואפילו חלק מהשערות, או שיש עליו חתימת יד המשגיח שנקלף באותו יום לאחר עלות השחר. (ואמנם רבים נהגו לאשר השימוש בו על ידי מריחת הבצל במעט שמן, ומחשיבים זאת כתערובת, שאין רוח  רעה שורה עליה, אך דעת מרן אאמו"ר זצ"ל לא היתה נוחה מכך, וכדלהלן אות ג).
שום לא מקולף מתכונן ללינת לילה כשרה

ולא רק 'ספרדים' אלא גם חסידים מחמירים בדיני רוח רעה. הנה מה שמספר 'מומחה הכשרות יוסי שטיינברגר', איש חב"ד, שמתפאר כי בשל השיגעון הזה הוא הטריף כמות עצומה של בצלים מקולפים וגרם נזק כספי לבעלי מפעל בטורקיה, עד שהללו למדו כי אסור לתת לבצל מקולף לישון בלילה ובכל בוקר יש לקלפו מחדש...


אז אם עד עכשיו חשבתם שהבעיות של שומים ובצלים קשורות בריח האופייני שלהם, הרי שעכשיו תדעו שלא הריח הוא הבעיה אלא הרוח. הרוח הרעה.

בצל קלוף שעבר עליו לילה קשה במיוחד

בעלי התוספות

לא האמנתי לאיזו תפוצה ויראלית יזכה הקוריוז הזה...

לא רק שערך מיוחד, 'איסור לינת לילה', נכתב בו-ביום בוויקיפדיה, אלא שכמה ימים לאחר מכן (ב-1 בפברואר 2016) הוזמנתי לשוחח על כך עם ירון לונדון, בתוכנית 'לונדון את קירשנבאום' שמשודרת בערוץ 10. הנה הריאיון:



וזה האיור החמוד שפתח את הריאיון:


יום רביעי, 27 בינואר 2016

מי הם 'מבשרי גאולת ישראל'? חבלי הלידה והפרסום של 'מולדתי'

מאת בני עוֹרי

א. לוח 'מולדתי' לנוער ולעם – יוזמיו ועורכיו

לפני כשמונים שנה, בחודש אוקטובר 1935, הוציאה לאור הלשכה הראשית של הקרן הקיימת לישראל בירושלים (באמצעות הוצאת הספרים ראובן מס), את הכרך הראשון של 'מולדתי – לוח לנוער ולעם'. זו הייתה סדרה שהתמידה להתפרסם עד שנת 1968.

העורך, העיתונאי אהרון זאב בן-ישי, כתב בדברי הפתיחה: 


'מולדתי' נדפס כספר כיס (10.5 על 16.5 ס"מ). הוא הכיל 320 עמודים עמוסים במידע, תמונות ואיורים בנושאים רבים ומגוונים: דגלי מדינות בעולם וחגיהם הלאומיים, לוח הטבע ולוח השנה עם מנהגי ישראל בכל החגים, החקלאות בארץ ישראל, פרקים במדע שימושי, מסלולי טיולים בארץ, ספורט, צופיות ועזרה ראשונה, מילות שירים עם תווים וגם כמה מודעות פרסומת.

האחראים על הוצאת הספר היו הסופר והמחזאי נתן ביסטריצקי (לימים אגמון), שהיה ראש מחלקת הנוער והתעמולה בקק"ל, וד"ר יצחק מַן, שהיה העורך הראשי של הפרסומים. אין אנו יודעים מדוע בחרו דווקא באהרון זאב בן ישי להיות העורך, אבל זו הייתה בחירה מוצלחת.

אהרן זאב בן-ישי (מקור: דוד תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו)

בן-ישי, שנולד באוקראינה בשנת 1902 ועלה לארץ בשנת 1920, ימי 'העלייה השלישית', היה עיתונאי פורה במיוחד. הוא החל בכתיבתו הפובלציסטית והספרותית כבר במזרח אירופה, והמשיך בה במרץ גם בארץ ישראל. הוא עסק גם בכתיבה הומוריסטית ואף חיבר כמה שירי זמר, שהידוע בהם הוא 'טיילתי בעמק', שהיה להמנונם של חברי קיבוץ עין חרוד. את לוח 'מולדתי' ערך בן-ישי משנת 1935 ועד 1947. הוא נפטר ב-1977.

שלושה תיקים עמוסי מסמכים שמורים בארכיון הציוני בירושלים (KKL5/7695-7693) ואוצרים בתוכם את סיפור היוולדו של לוח 'מולדתי', המשא ומתן שנוהל עם העורך, תהליכי העבודה על הכרך הראשון, הטעויות שהתגלו לאחר הפרסום והניסיונות לתקנם בכרך השני, התכתבויות עם סניפי קק"ל בעולם על הפצת הלוח בחו"ל, ועוד ועוד. התכתבויות מרתקות אלה השתמרו רק בזכות העובדה, שקשה לנו לתפוס אותה בימינו, שכל התקשורת באותם ימים הייתה רק במכתבים ובמברקים. מכל מקום, העיון בהם מאפשר לנו לדעת מה חשבו, חלמו והגשימו אנשי קק"ל והעושים במלאכת הכתיבה, העריכה, ההדפסה והמכירה של 'מולדתי'.

המסמכים המוקדמים ביותר הם פניות לכמה מוסדות חינוך בארץ ישראל בבקשה לקבלת מידע על המוסד, על מנת לפרסמו בספר. ב-25 ביוני 1935 הפיצו ביסטריצקי ומן חוזר בקרב שורה ארוכה של מנהלי בתי ספר ומוסדות חינוך: 'רואים אנחנו הכרח להביא בו [בלוח] רשימה של כל מוסדות החנוך החשובים שבארץ'. מנהלי המוסדות התבקשו לציין את השם המדויק והכתובת של בית הספר, את מטרותיו החינוכיות, את מספר התלמידים ואת תנאי הקבלה.



התשובות הגיעו ממוסדות רבים, מקצתם קיימים עד עצם היום הזה, כמו הגימנסיה העברית 'הרצליה' בתל אביב, בית הספר החקלאי 'כדורי', או כפר הנוער בן-שמן; ומקצתם ממוסדות שכבר עברו מן העולם, כמו חברת הילדים 'זיו' שבתל ליטוינסקי, טכניון 'הינריך הרץ' (בית ספר פוליטכני) בתל אביב, ועוד.



ב. על 'שיר עם ארצישראלי'

בשער הכרך הראשון נדפס ציטוט מ'שיר-עם ארצישראלי'.

שימו לב לתאריך: מניין שנות חורבן בית המקדש השני ומניין השנים מאז הצהרת בלפור

זהו השיר 'מכורתי', שאמנם מתכתב בכותרתו עם 'מולדתי', אך למעשה זהו שיר רוסי לגמרי, במקורו ובלחנו (מילים: אלכסי טולסטוי; לחן: אלכסנדר גרצ'נינוב).

השיר תורגם לעברית בשנת 1911 על ידי איש העלייה השנייה יצחק יונה לבני (ציגל), ועל אף 'רוּסיוּתוֹ' הגמורה, הוא התחבב מאוד ונפוץ בארץ ובגולה כ'שיר שומרים' ארץ ישראלי.

הנה יהורם גאון:

  

ג. סילוף היסטורי או רגשי נחיתות? פולמוס התמונות

במיזם ספרותי בסדר גודל שכזה, שהכיל אלפי שמות, תאריכים, מספרים ועובדות, סביר להניח שפה ושם תיפולנה טעויות. אבל לא העורך בן-ישי ולא האחראים עליו בהנהלת קק"ל, שיערו שמהומה רבתי תפרוץ דווקא בשל עמוד תמונות...

עמוד 3 הוקדש לתמונות 'מבשרי גאולת ישראל': במרכז, כמובן, תמונה גדולה של בנימין זאב הרצל, וסביבו, בתמונות קטנות יותר, אישים נוספים מהפנתיאון הציוני: משה הֶס, הברון אדמונד ג'יימס רוטשילד, ליאון פינסקר ואחד העם. שלושת האישים שזכו לכבוד בעודם בחיים היו חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית, נחום סוקולוב, נשיא הכבוד של ההסתדרות הציונית, וכמובן מנחם אוסישקין, שהיה אז יו"ר הקרן הקיימת לישראל. 



עמוד תמונות זה הרגיז את הציונים הדתיים בארץ ישראל ובחו"ל, שהתקשו להתעלם מן הפסוק שהובא בתחתית העמוד, 'והיו עיניך רואות את מוריך' (ישעיהו, ל 20). פסוק זה, בהקשרו כאן, נשא עמו מסר חילוני מובהק: לא הרבנים ותלמידי החכמים הם מבשרי הגאולה, אלא ראשי התנועה הציונית.

המכתב הזועם הראשון נשלח בכ"ה בתשרי תרצ"ו (22 באוקטובר 1935), כשבועיים לאחר ש'מולדתי' ראה אור. הוא 
נשלח מטעם הוועד הפועל של 'הסתדרות מזרחי ותורה ועבודה בצ'ס"ר', שמרכזו היה בפראג שבצ'כוסלובקיה. הכותבים, שנעלבו מאי הזכרתם של 'מבשרי הציונות' (הרבנים צבי הירש קלישרשמואל מוהליבר, אליהו גוטמכר, או יצחק יעקב ריינס), ראו בכך ניסיון מכוון להשפיל את כבודם. 
העובדה שבין מבשרי הגאולה בתקופת התחיה לא ראיתם כל צורך להעמיד בראש את הרב קלישר ז"ל אלא את מ. הס, שהוא האחרון ינק רק מבשורת הגאולה שבפי קלישר, ובדרך כלל אינכם רואים לנחוץ להזכיר ע"ד [על דבר] הרבנים החשובים כמו הרב מוהליבר, גוטמכר וריניס ז"ל, מראה לנו שוב את המגמה להשפיל את כבוד המנהיגים הדתיים בפני הנוער היהודי. אנו חושבים שבהוצאות ספרותיות ע"י הקהק"ל, שחלקנו בו לא פחות מאחרים, ובפרט בהוצאות למען הנוער שמטרתן להעמיק את ההכרה הציונית ולחבב את הקרן הזה על שדרות הנוער לחוגיהם ולמפלגותיהם השונים, אסור שיהיה בזה משום משא פנים למישהו. בכל אופן לא נניח לסלף את האמת ההיסטורי וביחוד במקום שאנו רואים בזה סכנה לנוער ולדור הצעיר, שכבוד הדת ומסורת היהודי ירד בעיניו ע"י השפלת כבוד הרבנים מנהיגי הדור בקפוח זכות עבודתם הכבירה הקודמת לשאר המנהיגים.

והמסקנה המעשית: 'מטעמים האמורים אין בידינו להפיץ את החוברת הזאת ובהזדמנות זו אנו להביע את מחאתנו העמוקה עי"ז לידי ביטוי. אנו היינו רוצים בברור הדבר מצדכם'.

אנשי 'המזרחי' בתל אביב, גם הם לא שקטו על שמריהם וכתבו להנהלת קק"ל מכתב תקיף בעניין זה. מכתבם לא נשמר בתיק, אך הדים לו יש בתשובה ששלח להם ד"ר יצחק מן, איש הקק"ל: 
יצחק מַן, 1956-1890 (מקור: רפי מן [נכדו], הארץ)
אלמלי נכתב מכתב זה בצורה הנהוגה בין מוסדות המכבדים את עצמם, היינו יכולים להשיב דברים על תלונתכם. אפשר היה להעיר לכם, כי לא רק הגרש"ם [הגאון רבי שמואל מוהליבר] וקלישר אינם נזכרים בעמוד הנידון בין מבשרי גאולת ישראל, כי אם גם [פרץ] סמולנסקין, [משה לייב] לילינבלום ו[מקס] נורדוי, ודבר זה עצמו יכול לשמש ראיה – אם יש צורך בראיה לכך – כי לא היתה כאן כל כוונה לעבור בשתיקה על פעולתם של המבשרים הרבנים. אפשר היה גם להביע תמהון על כך, כי מכל הלוח – בן 300 עמודים – המלא וגדוש מאמרים ותמונות, והחדור רוח המסורת היהודית, נטפלתם דווקא לתמונה אחת זו. 
ואשר לביטויים שמצאתם לנכון להשתמש בהם, שכן אתם כותבים על 'חד צדדיות העוברת כל גבול של נימוס ויחס', על 'שערורייה חברתית צבורית', ומאיימים 'למצוא דרכים איך להגיב' וכו' – הרי הלשכה הראשית של הקהק"ל חושבת שדרכים כאלה אינם נאים כלל להנהגה עולמית של תנועה חשובה.

תשובתו של מן לא הניחה את דעתם של אנשי 'המזרחי' בארץ, ומסתבר שאף הרגיזה אותם. בכ"ז בתשרי (24 באוקטובר) הגיבו אנשי ההנהלה הראשית של 'הברית העולמית של צעירי החלוץ והפועל המזרחי' בארץ ישראל:
צר לנו מאד להודיעכם כי תשובתכם אינה מיישבת את הדעת. היא מכילה דברי תוכחה בוטים, הליכת סחור-סחור סביב העניין – ותשובה ברורה או התנצלות על המשגה שעשיתם לא מצאנו בה. 
עובדה היא – הלוח מסלף את ההיסטוריא של התקומה הישראלית. העמידו ברשימת המבשרים אישים גדולים, חשובים אך יש ביניהם העומדים לפני סימן שאלה חמורה: אם הם היו צריכים להכנס לרשימת המבשרים? ואת מבשרי התחיה הגדולים מהיהדות החרדית אשר אין עליהם ספק – לא הכנסתם ... 
עד כמה שמצווים אנו לגלגל זכות על ישראל, אי אפשר להשתחרר מן הרושם המדכא כי רק יחסה השלילי ליהדות שומרת תורה ומצוות – הביאה לידי העלמת עין ממבשרי ציון של היהדות החרדית ... השאלה אינה שאלת אישים; השאלה היא שאלת המחנות. לפי התמונות יש מקום לחשוב כי היהדות הדתית אינה מיוצגת כלל בתנועת התחיה; ועל זה אי אפשר לעבור בשתיקה, אי אפשר להניח כי אף יהודי חרד אחד לא נכנס בין 'מבשרי התחייה'. 



על המכתב הזועם חתם שלמה זלמן שרגאי, ממייסדיה ומנהיגיה של תנועת 'הפועל המזרחי', ולימים ראש העיר הנבחר הראשון של ירושלים לאחר קום המדינה. שרגאי דרש בהמשך המכתב, כי אנשי קק"ל יתקנו את המעוות על ידי הוספת דף שני של תמונות ובו ייכללו מבשרי הציונות הדתיים.

בעקבות מכתבו של שרגאי נערכה בט' בחשון (5 בנובמבר) פגישת פיוס בין הצדדים ומיד בעקבותיה שלח שרגאי לנתן ביסטריצקי מכתב המסכם את ההבנות שנוצרו:
שלמה זלמן שרגאי, 1995-1899 (מקור: ויקיפדיה)
בענין הלוח של הקהק"ל. תברר את האפשרות להוסיף דף אחד של תמונות, ואני מציע לך בזה – אחרי שהתיעצתי עם הרב [מאיר] ברלין [מראשי תנועת 'המזרחי'] – לסדר את ששת התמונות האלה: 
1. הרב אלקלעי; 2. הרב ר' צבי קלישר; 3. הנצי"ב (הרב ר' נפתלי צבי ברלין); 4. הרב ר' מרדכי אלישברג; 5. הרב ר' שמואל מוהליבר; 6. הרב י.י. רינס ... 
בנוגע לכותרת, אני מציע לך שלוש צורות ותבחר באחת מהן: 
1. מחוללי התנועה הדתית בציוניות; 2. מחוללי התנועה הציונית ביהדות הדתית; 3. מחוללי הציוניות הדתית לאומית. כמו כן תמציאו לנו מכתב הסברה, כי העדרן של תמונות מחוללי הציונות מתוך היהדות הדתית היא משגה וכו'.
בשנת 1937 הוציאה הקק"ל סדרת בולים על הציונות הדתית, כולל דיוקנאות של הרבנים מוהליבר, קוק וקלישר

למחרת, בי' בחשון (6 בנובמבר), שלח ביסטריצקי לשרגאי את מכתב ההתנצלות המוסכם:
נתן אגמון (ביסטריצקי), 1980-1896 (מקור: ויקיפדיה)
אנו רואים חובה לעצמנו להודות, שאמנם משגה היה מצדנו שהשמטנו מן העמוד של 'מבשרי התחייה' את האישים מקרב חוגי החרדים. אנו מצטערים על שגגה זו שבאה בהסחת הדעת. מכיון שעורכי הלוח היו מוכרחים לצמצם את עצמם מלכתחילה במספר מועט של אבות הציונות ושל המנהיגים הציונים בהא הידיעה, לא נתנו את דעתם על מבשרי התחייה הציונית מקרב החוגים שאתם מצביעים עליהם בצדק. מכאן ברור, שאין לכם כל יסוד 'למחות נגד הסילוף בזדון', שכן אין כל טעם לחשוד בנו שהדבר נעשה בכוונה תחילה, והננו בטוחים בכם, שאתם תחזרו בכם מדבריכם אלה. מובן מעצמו, שאנו נקפיד בעתיד על כך, שלא יהיה מקום לשגיאות כאלה בהוצאות הבאות של הלוח.
ביסטריצקי גם התייחס לבעייתיות הטכנית שכרוכה בצירוף דף תמונות נוסף לכרך הראשון שכבר הודפס. הוא הסביר שניתן יהיה להדביק דף כזה 'רק באותם הלוחות שעוד נמצאים במחסנו של המו"ל', והביע תקווה שלאחר הסדרת עניין זה תתמסר הנהגת 'המזרחי' להפצת הלוח בקרב נאמניה.

עבר שבוע נוסף ובי"ז בחשון (13 בנובמבר) שלח שרגאי מכתב חדש ללשכה המרכזית של קק"ל, והפעם כיוון גבוה יותר ועמוק יותר. במכתבו בא לידי ביטוי השבר והעלבון שחשו חוגים ציוניים דתיים מאי-שילובם במוסדות קק"ל:
קבלנו בסיפוק את הודעתכם כי היתה רק משגה שתמונות מבשרי ציון מבין היהדות הדתית הוחסרו מהלוח. אולם תבינו את הרגשות שלנו ... גם אם זאת היתה שגגה (ואנו מקבלים את זה), הרי יש לשגיאה זו שרשים עמוקים נפשיים. ומשום כך התפרצה מאיתנו המחאה והזעם הנפשי, אשר נתן רק בטוי לכאב העמוק שבנפש והחרדה לצביון מפעלנו בארץ, אשר גם בדבר קטן זה – הוא בא לידי בטוי וגילוי ... הסילוף הזה הוא תוצאה מתהליך החיים בארץ ומדחיקת רגלנו מכל המוסדות המשפיעים על תהליך חיים זה, כי הרי ברור, שלו היינו נמצאים בלשכת הקה"ק כעובדים במשרד, לא הייתה שגיאה כזאת יכולה להתרחש אפילו שלא בזדון.


בתשובה ששלח ביסטריצקי לשרגאי (6 בדצמבר) כבר הצטננה רוח הפיוס. מתברר שהנושא הובא לפתחו של מנחם אוסישקין, היו"ר התקיף של הקק"ל (שכזכור, תמונתו התנוססה אף היא באותו עמוד שנוי במחלוקת), והלה הורה שלא להתקפל או להתמקח אלא להחליט.
בענין הדפסת העמוד המיוחד ... התיעצנו עם מר אוסישקין, ולפי דרישתו יש להסתפק רק בארבע התמונות של הרבנים אלקלעי, קלישר, מוהילובר ורינס, משום שהם היו באמת אבות התנועה הציונית ומנהיגי החרדים בתנועתנו. עליכם להבין, שגם בעמוד שנדפס כבר בלוח לא רצינו 'ליזל ולחשוב כרוכלא' [ללכת ולהיחשב כרוכלים; על פי גיטין, לג ע"א] ומשום כך לא הבאנו כמה וכמה מנהיגים חשובים, כגון סמולנסקין, לילינבלום, נורדוי ועוד, וציינו באמת רק את האישים המפורסמים ביותר בקרב הדור הצעיר שבימינו ... נתנו להתקין קלישאות [גלופות] מהתמונות של ארבעת האישים הנ"ל ובימים הקרובים נדפיס את העמוד ונסדר את הכריכה. אנו תקוה, כי ע"י כך סידרנו את הדבר לשביעות רצונם של כל הצדדים המעונינים בכך.
בכרך השני של 'מולדתי', שיצא לאור שנה לאחר מכן, באוקטובר 1936, כבר נלמד הלקח ולא היו בו שום תמונות: לא של מחוללי הציונות החילוניים ולא של מבשרי הציונות החרדיים. האישיות היחידה שזכתה לתמונה היה נחום סוקולוב, שנפטר בלונדון במאי 1936.


ד. 'סדקים בקירות ביתנו הלאומי': 'התקווה' או 'תחזקנה'?

עם תום 'פולמוס התמונות' לא הסתיימו כאבי הראש של עורכי הכרך הראשון של 'מולדתי'.

לפי תומם הדפיסו העורכים בתחילת הספר את מילות השיר המוכר והנערץ, המנונה של התנועה הציונית (שהפך לרשמי מאז הקונגרס השמונה-עשר ב-1933): 'התקווה'.


בעמוד שלאחריו הובא שיר נוסף, מפורסם גם הוא: 'ברכת עם' של חיים נחמן ביאליק, הידוע יותר בשמו 'תחזקנה' (על פי המילה הראשונה של השיר). שיר זה נתפס אז ביישוב כהמנון הבלתי רשמי של תנועות הפועלים הציוניות.


ה'עימות' בין שני השירים על כתר ההמנון הלאומי היה ידוע, ולפיכך הצמדתם זה לזה ב'מולדתי' הרגיזה כמה אנשים. אחד מהם, שחתם בראשי תיבות י"כ, טרח לשלוח תלונה ארוכה ומפורטת להנהלת קק"ל: 
למה שמתם את 'תחזקנה' בראש הלוח מיד אחרי 'התקוה' ולפני דגלי המדינות? הרי נתתם בזה מקום לחשוד בכם שהתכוונתם לאשר בזה, שיש לעמנו המפוזר והמפורד, שני הימנונים לאומיים בארץ ייחודו הלאומי: אחד רשמי מימי הקונגרסים הראשונים ומקובל על כל העם, ואחד מקובל על חלק מהעם ההולך ומתבדל ממנו בהרבה שטחי חיים וגם עד ההימנון הגיע. האמנם לזה התכוונתם? 
וכי מה עוול ופגם מצאתם ב'התקוה'? וכי מכוער הוא הבית האומר: כל עוד רגש אהבת הלאום בלב היהודי פועם, עוד נוכל קוות גם היום, כי ירחמנו אל זועם? או כלום עבר זמנו של הבית השני האומר: ... 'כי רק עם אחרון היהודי, גם אחרית תקותנו'? ואם אפילו פג טעמו וריחו בעיני חלק מעמנו, ויהיה חלק חשוב, כלום יש לו הרשות וסמכות, מלבד הקונגרס, לפסול המנון לאומי? 
וכי ככה עושים עמים מתוקנים בתקופת תחייתם?  
ובייחוד הנכון הדבר להראות גם לילדי ביה"ס העממי – שבקרבו מפיצים את הלוח – שאמנם נעשינו, חלילה, כשתי אומות? ובאחרונה: האם מתפקידי הקה"קל ... לאשר ולהפגין ע"י 'לוח לנוער ולעם' את הסדקים שנתגלו בקירות ביתנו הלאומי בראשית היבנותו? תמהנו!
בהמשך הוא כותב על ליקויים נוספים שנפלו לטעמו בלוח, ואת מכתבו הארוך סיים כך:
אשמח מאד אם תעמידוני על טעותי ותוכיחו לי ששני המנונים לעם אחד הוא דבר טבעי ורצוי לנו... ואם לא תוכלו להוכיח, תתאמצו לתקן מה שקלקלתם בלוח. חכמים היזהרו בדבריכם!

ב-2 בפברואר 1936 זכה י"כ לתשובה מפורטת מהנהלת קק"ל:  
ברור שאין כל מקום לבוא בטרוניה עלינו, ש'מצאנו עוול ופגם' ב'התקוה', שכן נתנו את ההימנון הלאומי שלנו במקום הראשון, ורק אחריו ואחרי התמונות של מבשרי התחיה נתפרסם השיר 'תחזקנה'. אנו חושבים כי 'תחזקנה', כשיר התחייה הלאומית מאת משוררנו הלאומי ח.נ. ביאליק ז"ל, ראוי בוודאי מכל הבחינות לתתו בראש ספר הנועד לנוער. ואין לחפש בזה שום כוונות זרות, ביחוד לאחר שהשיר הזה נתקבל על כל חלקי הנוער הציוני, ובתוכם גם הנוער הציוני הכללי, כהימנון של הנוער החלוצי בכלל. מאידך גיסא יש להודות, כי מתוך שיש בכמה חוגים של הישוב בארץ רגישות יתרה בענין זה, אפשר שימצא מי שיפרש את סדר ההדפסה בלוח ברוחו של בעל המכתב, וע"כ [ועל כן], כדי למנוע בעד אי-הבנה זו, החלטנו להביא בעתיד את השירים האלה בהערה זו: 'התקוה – ההימנון הלאומי', 'תחזקנה – ההימנון של הנוער החלוצי'.
ה. כל הארץ דגלים 

אלא שגם כאן לא הסתיימו התלונות. אנחנו בעמוד 7, שבו מופיעים תיאורי 'דגלי מדינות'.


'ארץ ישראל העברית' היא המדינה הראשונה ברשימת הדגלים, על אף שבאותה שנה אין עדיין מדינה כזאת. זו הייתה הצהרה נועזת ערב פרוץ 'המרד הערבי הגדול', הידוע גם בשמו הציוני 'מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט'.

תיאור דגלה של ארץ ישראל העברית 'הקפיץ' את אברהם עקביה, איש 'ההגנה', שלחם לצד אורד צ'ארלס וינגייט ב'פלוגות הלילה' ואחר כך שירת בצבא הבריטי במזרח אפריקה, בבריגדה היהודית ובצה"ל. עקביה פרסם את זיכרונותיו על לחימתו לצד וינגייט ועוד כמה ספרים. הוא נפטר בדצמבר 2014.

אברהם עקביה (מימין) ואורד וינגייט (אוסף המשפחה; מקור: עופר אדרת, הארץ)

וכך כתב עקביה ב-19 בנובמבר 1935 לעורכי 'מולדתי': 
התפלאתי לראות בלוח 'מולדתי' את המלים הבאות אחרי 'דגל ארץ ישראל העברית' ... לפי מה שהיה ידוע לעבדכם הרי הדגל הציוני הוא: שני פסים כחולים מהצדדים ובאמצע מגן דוד. אולי תוכלו לברר לי מהו הדגל הנכון: תכלת-לבן, או שני פסים כחולים (או תכלת?) מהצדדים ומגן דוד באמצע (כמצויר באנציקלופדיה של הוצ'[את] 'מסדה') או הדגל הרגיל: בין הפסים והכחולים וקצת בד יש מרחק?
ומוסיף עקביה לאחר חתימתו:
מדריך צופים הנני, וגם כתבתי חוברת על צופיות, שתצא כעת במהדורה שניה, וחשוב לי לכתוב את צורת הדגל האמיתית בחוברת הנ"ל.


תשובתו של ביסטריצקי לא איחרה להגיע. בשיטה הידועה הוא העביר את האחריות לידי 'ועדה' שהתמנתה לעסוק בנושא:
אמנם לאחר שלוח 'מולדתי' כבר נדפס, נודע לנו שעל יד הסוכנות היהודית נתמנתה ועדה לשם קביעת צורתו הנכונה של דגלנו הלאומי. היינו מציעים לך, איפוא, לפנות לועדה זו ... כדי להודע אם היא כבר גמרה את עבודתה ומהי הצורה הנכונה של הדגל.


בתיקי 'מולדתי' שבארכיון מצוי עוד חומר רב ומעניין על הוצאת הכרך השני ומאמצי ההפצה שלו בפולין. אבל זו כבר פרשה נפרדת.

יום שני, 25 בינואר 2016

עברית שפה קשה ומגניבה


א. עברית של נזירים: זה בראש שלך!

לא 'גוגל טרנסלייט'. סתם תרגום מילולי מדי על שלט בכנסייה האתיופית שבתוך מתחם כנסיית הקבר.

צילום: נתן לנדאו

ב. עברית של נזירים: מנוּעי כניסה 

וזה השלט שיקדם את פניכם בבואכם למנזר יוחנן במדבר, מתחת למושב אבן ספיר ומול מעיינות סטף. אבל מה בדיוק כתוב כאן?

תמרור ה'אין כניסה' ברור הרבה יותר מהטקסט, שבסך הכול מנסה לומר להולכי הרגל שהדרך אינה מובילה לתחתית ההר...

צילום: ברוך גיאן

ג. כלבו תיקים ומתנות

עם קצת רצון טוב אפשר לשבש את כל מעט המילים העבריות שבשלט.

ירושלים, רחבת שער שכם, בין החומות.

צילום: ברוך גיאן

והקורא יוסי רידי מעיר כי בערבית נרשמו בשלט המילים 'אקססוראת', יעני אביזרים, ו'קוזמטיקס'.

ד. גבר-גבר

חנות בגדים בעלת השם המתחכם 'se7en', ברחוב יפו שבירושלים, פונה אל הגברים שביננו.

צילום: ברוך גיאן

ה. לאו דווקא

והנה התחכמות מוצלחת יותר. שעשועי לשון על קיר בשכונת אבן ישראל בירושלים.

צילום: ברוך גיאן


יום שישי, 22 בינואר 2016

מֵעֵבֶר לנהר (ב): שקיעי 'מעבר יבוק' בספרות החדשה

יעקב ובני משפחתו חוצים את מעבר יבוק (במרכז הציור יעקב מתאבק עם המלאך).
מקור: כתב יד וינה (תרגום השבעים לספר בראשית), המאה ה-6 לספירה

מאת דן לב ארי

ברשימה הקודמת עמדנו על הפופולריות הרבה לה זכה ספר 'מעבר יבוק', בעיקר בזכות קיצוריו, עיבודיו ותרגומיו ליידיש. אך טבעי הוא כי עקבות לכך ניתן למצוא גם בספרות יידיש ובספרות העברית. הסופרים שכתבו עבור קהל הקוראים היהודי במזרח אירופה יכלו להיות סמוכים ובטוחים, שאם יזכירו ביצירותיהם את 'מעבר יבוק' יבינו הקוראים את הביטוי לעומקו, על שלל משמעויותיו. אפשר גם להניח, שהקשר בין 'מעבר יבוק' לבין המוות ועולם הקבלה הגביר עוד יותר את קסמו בעיני היוצרים.

נעיין אפוא בכמה דוגמאות  דוגמאות וללא יומרה למיצוי  לשימוש שנעשה ב'מעבר יבוק' ביצירות שונות, למן שלהי המאה ה-19 ואילך. אין הכוונה ליצירות בהן מופיע הספר כבדרך אגב, ואף לא לכאלה שבהן הוא נוכח 'מאחורי הקלעים' (כמו 'לאחר הסעודה' של ש"י עגנון), אלא ליצירות שבהן נזכר הספר במפורש והוא ממלא בהן תפקיד ספרותי של ממש. מתוך היצירות הללו ניתן ללמוד גם על מעמדו של 'מעבר יבוק' בחברה היהודית המסורתית (למשל, השימוש שעשו בו נשים).

נפתח בשניים מענקי הספרות היהודית במזרח אירופה: י"ל פרץ ושלום עליכם.

א. 'האילמת' (י"ל פרץ)

י"ל פרץ (1915-1881)

הסיפור הקצר 'האילמת', שכתב י"ל פרץ בעברית (פרץ היה סופר דו-לשוני, אך עיקר כתיבתו הייתה ביידיש), התפרסם לראשונה בוורשה בשנת תרנ"ב (1892). הוא נדפס בסדרת 'ספרי אגורה' – סדרה פופולרית של סיפורים, שנמכרו במחיר מוזל במיוחד, שיזם והוציא לאור הסופר, העורך והמו"ל, אברהם ליב שלקוביץ, שמוכר יותר בכינויו 'בן אביגדור'.


הסיפור הקודר מתאר את חייה הקצרים והעצובים של חנה, המכונה 'האילמת': ילדותה בעיירה נידחת כיתומה מאם העושה את כל מלאכות הבית; אהבתה הנכזבת ליעקב, בן השכנים, העוזב את העיירה וחוזר אליה כרופא מלומד; אובדן קולה כתוצאה מטראומה (שריפה בעיירה); נישואיה הכפויים לבעל מום; מחלתה ומותה בדמי ימיה. אם אחרי תמצית עגומה זו יש לכם עדיין חשק לקרוא את הסיפור במלואו, תוכלו למצוא אותו ב'פרויקט בן יהודה'.

בשעת גסיסתה של חנה ב'הקדש' (מוסד קהילתי שהיה שילוב של בית מחסה ובית חולים), קוראות באוזניה נשים צדקניות בספר 'מעבר יבוק', קריאה שהיא למעשה מעין תפילה למען נשמתה:

האלמת, תרנ"ב, עמ' 10

הסיפור מסתיים במותה של חנה ב'הקדש'. ברגעי חייה האחרונים היא משתחררת מאילמותה וזועקת את שמו של אהובה, יעקב.

בניין ה'הקדש' בעיירה קולבושובה שבגליציה המזרחית. צילום מ-1963 (מקור: ארכיון יד ושם)

בסיפור זה פרץ עשה שימוש כפול ב'מעבר יבוק': אזכורו מסייע 'לעבות' את מעמד הגסיסה ולהעניק לו אותנטיות עממית. בד בבד, השילוב בין התעקשותה של הגוססת, כי יקראו באוזניה מן הספר, לבין זעקתה את שמו של אהובה, יעקב, מוסיף לסיפור שכבת משמעות נוספת: חנה הגוססת, המקווה, כי הקריאה באוזניה מ'מעבר יבוק' תסייע לה להתאחד עם אהובה, מבלבלת בהזיותיה בינו לבין יעקב אבינו מספר 'בראשית'.

ב. 'מעבר בּוּג' (שלום עליכם)

שלום עליכם, 1904

מכאן נעבור ליצירה שונה בתכלית  בתוכנה, בסגנונה, ובשימוש שעשה הסופר, הוא שלום עליכם, ב'מעבר יבוק'.

הסיפור הקצר 'מעבר בּוּג' ראה אור לראשונה ביידיש, בגיליון פסח תרס"ג (1903) של השבועון 'יודישע אָלקס-צטונג', שיצא לאור בקרקוב בשנים 1903-1902, בעריכתו של הסופר מרדכי ספקטור, מידידיו הקרובים של שלום עליכם. שמו המקורי של הסיפור היה 'ערב פּסח איבערן בוג' (ערב פסח על [נהר] הבּוּג). אולם לפרסום רחב בקרב ציבור הקוראים הגיע הסיפור רק אחרי שיצא לאור שוב, שנתיים מאוחר יותר (1905), כחוברת בהוצאת 'ביכער אַר אַלע' (ספרים לכל) שבוורשה. בעל הוצאה זו, מגנוּס קרינסקי, נהג להוציא לאור מחדש, ובהתמדה, את סיפוריו של שלום עליכם שהתפרסמו במקור בעיתונים, ולפי עדותו של י"ד ברקוביץ  חתנו של שלום עליכם ומתרגמו לעברית – לא שילם לו תמלוגים על כך וגרם לו עגמת נפש רבה.

קרינסקי שינה את שם הסיפור – אולי כדי להגביר את האטרקטיביות של הסיפור בעיני קהל הקוראים – ושיווה לו דמות של מעשיה עממית: 'אויף פּסח אַהיים: אַ מעשׂה ווי אַזוי ישל דער מלמד איז געאָרן ון באַלטע קיין כאַשטשעוואַטע אויף פּסח אַהיים, און וואָס מיט אים האָט זיך געטראָן' (הביתה לפסח: מעשה בפישל המלמד שנסע מבאלטה לחַשְׁצֶ'וואטֶה הביתה לפסח, ומה שקרה לו [בדרך]). מאז נודע הסיפור ביידיש בשם 'אויף פּסח אַהיים' (הביתה לפסח), ושמו המקורי נשכח. בא י"ד ברקוביץ והחזיר עטרה ליושנה: בתרגום הסיפור לעברית בחר לקרוא לו 'מעבר בוג', שם המהדהד את שמו המקורי של הסיפור אך גם רומז ל'מעבר יבוק'.

נהר הבוג בעיירה חושצ'וואטויה (מקור: Panoramio)

גיבור הסיפור, מלמד ושמו פישל, נאלץ, בחיפושיו אחרי פרנסה, לעזוב את משפחתו המתגוררת בעיירה חשצ'וואטה (היום חוֹשצ'וואטוֹיֶה [Khoshchevatoye] שבאוקראינה, על גדות נהר הבוג הדרומי, ומדרום לאומן), ולעבוד במקצועו בעיר בַּאלטָה, השוכנת כמה עשרות קילומטרים דרומית-מערבית משם. פעמיים בשנה – בסוכות ובפסח – חוזר פישל אל משפחתו כדי לבלות איתה את ימי החג.

הסיפור מתאר את מסעו לקראת פסח מבאלטה לעיירתו. מחמת עצלותו ושכרותו של העגלון הגוי, נמשכה הדרך הקצרה יומיים תמימים, ופישל חצה את נהר הבוג ממש בערב הפסח. בשל הפשרת השלגים הנהר מלא בגושי קרח צפים, ובמקום במעבורת, נאלץ פישל לחצות אותו בסירה קטנה, בה חותר מפעיל המעבורת, פְּרוֹקוֹף בַּרַנְיוּק. לאחר הפלגה מסמרת שיער (לפחות מבחינתו של פישל) הוא מגיע לבסוף בשלום לביתו.

בית יהודי בחושצ'וואטויה. מי יודע, אולי זה היה ביתו של פישל? (מקור: Panoramio)

הסיפור 'מעבר בוג' הוא תענוג אמיתי לקריאה לחובבי סיפוריו של שלום עליכם, וניכרות בו תכונותיו המיוחדות והאהובות של הסופר: אהבת האדם, הרגישות לטבע וההומור המתוחכם אך מלא החמלה. לא נוכל להביאו כאן במלואו, והמעוניינים יוכלו למצוא אותו, בתרגומו הקלאסי של ברקוביץ, בכרך 'ימים טובים' של כל כתבי שלום עליכם. תרגום נוסף לעברית, תחת הכותרת 'הביתה לפסח', פרי עטו של אריה אהרוני, נדפס בספר 'בחול ובמועד' (ספרית פועלים, 1997).

הנה שני קטעים מן הסיפור, ומהם יובן כיצד משתמש שלום עליכם ב'מעבר יבוק':

מקור: ספר המועדים, ב: שלוש רגלים / פסח, דביר, תש"ח, עמ' 106
נהר הבוג הדרומי קפוא למחצה (מקור: ויקיפדיה)
ג. 'תולדות משפחה אחת' (א"א קבק)

אהרן אברהם קבק (1944-1881)

בשנים 1945-1943 ראו אור, בהוצאת עם עובד, שלושת חלקיו של הרומן 'תולדות משפחה אחת' מאת הסופר אהרן אברהם קבק, שנודע בראשי התיבות א"א קבק. זהו רומן רחב יריעה, שמגולל את קורותיה של משפחה יהודית בפולין של המאה ה-19, על רקע הזרמים הרעיוניים שטלטלו את היהודים שם באותה תקופה – ההשכלה, הלאומיות הפולנית וחיבת ציון (הטרילוגיה יצאה לאור מחדש בהוצאת דביר, בשנת 1998). שלושת חלקיו של הרומן נקראים: 'בחלל הריק', 'בצל עץ התלייה' ו'סיפור ללא גיבורים'.


ממכתב שששלח הסופר אשר ברש לקבק בשנת 1941 ניתן להבין, כי באותה עת שקל המחבר לקרוא לרומן שלו (שכלל אז רק שני חלקים) בשם 'מעבר יבוק'. בעצתו של ברש, שסבר כי שם זה מעורר אסוציאציות של בית עלמין, שינה קבק את תכניתו ומצא כותרת חלופית.

'ממכתבי אשר ברש', משא (מוסף ספרותי של דבר), 2 ביוני 1972

על פי תוכנו של הרומן, שיש בו גם מספר אזכורים של מעבר היבוק התנ"כי, ייתכן שקבק שקל לקרוא לספרו בשם זה על מנת להמחיש באמצעותו את הטלטלות והמאבקים הפנימיים שעוברים גיבורי הרומן (כמו מאבקו של יעקב במלאך). אולם ברש חשש כי שם זה יחטיא את המטרה, ובמקום להזכיר לקוראים את מעבר יבוק המקורי, מספר בראשית, הוא יתקשר דווקא לתפילת 'אל מלא רחמים' הנאמרת בעת לווייה. כאשר כתב ברש את מכתבו, בראשית שנות הארבעים, היה עדיין קהל הקוראים ברובו פרי החינוך יהודי מסורתי, והצירוף 'מעבר יבוק' אכן הדהד היטב בדמיונו.

ד. 'מעבַר יַבֹּק' (שמעון הלקין)

שמעון הלקין (1987-1899)

'מעבר יבֹּק' הוא השם שנתן המשורר, הסופר, המתרגם וחוקר הספרות שמעון הלקין לאוסף שיריו השני, שראה אור בהוצאת עם עובד בשנת 1965. הלקין, יליד דוֹבְסְק שבבלארוס, הכיר היטב את הווי העיירה היהודית ואת התפקיד שמילא בו ספר 'מעבר יבוק'. לימים אף סיפר במפורש, כי ספרו של ר' אהרון ברכיה היה מונח על מדף הספרים בבית אביו ובבחירת השם לאוסף שיריו כיוון במפורש לספר זה.


על אף שהשירים שנאספו בספר זה עוסקים רבות במוות, מוטיב 'מעבר היבוק' אל עולם המתים מופיע בצורה מפורשת רק בשיר אחד. זהו שיר י"ח בחלק השני של מחזור השירים 'חרוזים למי', שבו מנהל המשורר דיאלוג מדומיין עם דמות נשית אהובה, שהוא אינו נוקב בשמה. פירושים שונים יש באשר לזהותה של דמות זו, ולדעתי הלקין משוחח בשיר עם חלק מעצמו, ליתר דיוק עם נשמתו.

הנה השיר היפה והעצוב הזה. כדאי לשים לב לשינוי הקל, אך המשמעותי, שעשה הלקין בניקוד: לא מַעֲבַר יבוק, כמו במקרא או בספר, אלא מֵעֵבֶר ליבוק...

מעבר יבק, עמ' 89

אך זו אינה ההופעה הראשונה של מעבר יבוק בשירת הלקין. עוד בהיותו בן 29 הוא חיבר שיר בשם 'פזמון כושי', שעוסק כולו במעבר יבוק כמעבר אל העולם הבא. השיר כתוב בסגנון 'שיר נשמה', ובקלות אפשר לדמיין מקהלת 'ספיריצ'ואל', של זמרות וזמרים שחורים, שרה אותו בהתלהבות דתית:

שמעון הלקין, שירים, מוסד ביאליק, 1977, עמ' 188

כפי שציין בצדק ניצן ורדי (בתגובות) מדובר בתרגום שיר 'גוספל' מפורסם שנקרא Down by the Riverside. הנה ביצוע של לואי ארמסטרונג (כולל מילות השיר):


ה. סוף דבר

שירי 'מעבר יבק' של הלקין בישרו את שקיעתו של השימוש המורכב בדימוי זה בפרוזה ובשירה העברית. 

מעבר יבוק התנ"כי צץ מדי פעם, למשל בשיר 'מעבר יבוק', שחיבר, הלחין ושר יעקב רוטבליט (באלבומו 'כך שחררתי את ירושלים', שראה אור ב-1978).



הסופרת והמורה הוותיקה הרצליה רז פרסמה לפני כמה שנים (ביום הולדתה התשעים!) ספר שירים בשם 'כל אחד ומעבר יבוק שלו' (רמת השרון, הוצאה פרטית, 2010), אך גם היא חוזרת למעבר יבוק המקראי ולא לדימוי המורכב שמרמז גם לשם ספרו של הרב אהרן ברכיה ממודנה.


הספר 'מעבר יבוק' נזכר, זעיר פה זעיר שם, בעיקר אצל סופרים שגדלו בסביבה דתית (כמו חיים באר בספרו 'עת הזמיר' [1987], שבו ממלא נושא הקבורה והקברנים מקום חשוב). אבל קהל הקוראים הגדול, המשכיל, שגדל בעיירות מזרח אירופה והכיר בצורה אינטימית את 'מעבר יבוק' והעולם שסביבו, כבר חלף ועבר מן העולם, ויחד עמו כלו ותמו גם הסופרים שכתבו עבורו.

ונסיים את מסענו בקוריוז מעניין. ב-6 בספטמבר 1972 התפרסם בעיתון 'דבר' מכתב ששלח המחנך וסופר הילדים הנודע אליעזר שמאלי (1985-1901). מכתבו של שמאלי, שנולד בעיירה רוז'ישצ'ה שבאוקראינה בראשית המאה הקודמת, מדבר בעד עצמו: