יום שישי, 8 בדצמבר 2017

'שירי עַם-ציון': השירון הראשון של העלייה הראשונה

מאת אליהו הכהן

מנשה מאירוביץ, 1925 (צבי אורון; הארכיון הציוני)

א. שירי עַם-ציון

'אחי ואחיותי, זקנים וילדים, גדולים וקטנים! אם בשדותינו או בכרמינו, בקצרנו את קצירנו, או בבצרנו את בצירנו. נשירה את שירי ציון אשר לנו, וקל יקל על לב כולנו'. במילים אלה פתח איש תנועת ביל"ו, מנשה מאירוביץ (1949-1860), את הקדמתו לשירון שירי עַם-ציון – הקובץ הראשון של שירי הזמר של העלייה הראשונה, שראה אור בשנת 1895. אסופה חלוצית זו היא הכינוס הראשון של שירים שהושרו בארץ ישראל בשנותיה הראשונות של ההתיישבות העברית החדשה.

שירי עַם-ציון (הצילומים מתוך הספר, כאן ובהמשך, מתוך אוסף אליהו הכהן)

למֵיזָם זה חברו יחד חוקר ארץ ישראל אברהם משה לונץ, שבבית דפוסו בירושלים נדפסו שתי חוברות השירון, ומנשה מאירוביץ איש ראשון לציון, שערך את השירון.

אברהם משה לונץ (אוסף שבדרון; הספרייה הלאומית)

'השירים המעטים האלה לא היו די ידועים ליישוב, ולפיכך החלטנו, בשנת תרנ"ו, הרא"ם לונץ ואני, לאסוף את כל השירים האלה ולהוציאם לאור' – כך כתב מאירוביץ בספר זיכרונותיו ארבעים וחמש שנה (תרמ"ב-תרפ"ז): זכרונות ורשימות (תל אביב תרפ"ט, עמ' 20). ואכן, עד להוצאת השירון, רק מעטים מבין המתיישבים הכירו את הטקסטים המלאים של שירי הזמר העבריים החדשים, שהחלו להתפשט מפה לאוזן. היו ביניהם שרשמו פה ושם בתי שיר מקוטעים על דפים ופתקים, אך רובם הסתמכו בעת השירה על זיכרונם, וקיוו ליום שבו יראה אור שירון ארץ-ישראלי ראשון שבו ירוכזו כל מילות השירים. 

את הצורך בהפצת שירי זמר עבריים מקוריים העלה כבר בחודש אדר תרנ"ה (מארס 1895) תלמיד בית ספר 'כל ישראל חברים' בביירות ושמו א"ד שפירא, שכתב לאליעזר בן יהודה עורך העיתון הצבי:


הצבי, 1 במארס 1895, עמ' כו
... הדבר היותר נחוץ לקיומנו וקיום שפתנו, והוא: להפיץ בין העם שירים עָרֵבים ומועילים, עשויים לפי רוחם על ידי גדולי משוררי זמננו עם נעימות לפי טעם העברי מאת נבחרי מנגנינו, דבר אשר יוכל לפעול פעולה נמרצה עלינו, עַם השירה והזמרה מאז ומעולם ... 
העברי, בשמעו שיר עָרֵב ישכח כל מחמדי ארץ וכל חושיו יחד נתונים נתונים אליו. 
אך עוד יותר יפעל השיר על הילדים. על ידי השיר נוכל לטעת בלב הנער רגשי אהבה וכבוד להוריו, לעמו ולשפתו. השיר ישפוך על הנער איזה רוח קודש אשר לא נדע נכנהו. השיר בקסמו יטה את לב הנער אל כל אשר נחפוץ להטותו. מה טוב היה אם כן לו נתנו לנו משוררינו הגדולים שירים טובים כאלה לפי רוח הילדים, שירי משחק, שירי ציון, שירי איכר (לחבב עליהם את חיי האיכרים), שירי אביב, וכו', ולברוא להם נעימות, כן גם לאלה אשר כבר יש לנו, כמו: 'בת יפתח', 'אִוִּיתִיךְ', 'בנערינו ובזקנינו נלך', 'אשר בנים אבותם', 'הילדים', ועוד.


ספק אם מנשה מאירוביץ הושפע ממכתבו של התלמיד, אך עובדה היא שכעבור חודשים אחדים נרתם להוצאת השירון. החוברת הראשונה של שירי עם-ציון יצאה לאור בחודש חשוון תרנ"ה (נובמבר 1895), ובעקבותיה יצאה החוברת השנייה בחודש ניסן (אפריל 1896). בכך תמה הסדרה.

הנה העטיפה של החוברת הראשונה והשער הפנימי:


ברשימה קודמת, שהוקדשה לשיר 'האח, ראשון לציון', כבר הבאנו את המודעה שהתפרסמה בעיתון הצבי ובישרה על הופעת השירון. במודעה צוין כי תווי השירים נרשמו על ידי מנצח ה'אורקסטרה' בוריס אוֹסוֹבֶצקי וניתן לרכוש אותם בנפרד. כפי שציינתי שם, ניסיונותיי לאתר את התווים אצל צאצאיו של מאירוביץ, בארכיון ראשון לציון ובארכיון הציוני, לא צלחו עד כה.

הצבי, 17 באפריל 1896

החוברת הראשונה (56 עמודים) כללה תשעה שירים בסך הכול: ארבעה מתוכם היו שירים ארץ-ישראליים חדשים שנכתבו בימי העלייה הראשונה: [1] 'התקווה' מאת נפתלי הרץ אימבר; [2] 'ראשון לציון' מאת אריה ליפא שליט; [3] 'השופר' מאת אימבר; [4] 'חושו אחים חושו' מאת יחיאל מיכל פינס. ארבעה נוספים הובאו לארץ מן הגולה על ידי החלוצים אנשי העלייה הראשונה: [5] 'ציון, ציון, עיר אלהינו' מאת מרדכי הלוי הוכמן; [6] 'שיר ערש' ('נומה פֶּרַח בני מחמדי') מאת אפרים דב ליפשיץ; [7] 'משאת נפשי' ('שמש אביב נטה ימה') מאת מרדכי צבי מאנה; [8] 'המחרשת' ('במחרשתי כל אושרי ירשתי') מאת אליקום צונזר בתרגום נח שפירא. ושיר אחד, [9] 'שיר המים' ('ככלות ייני תרד עיני'), שיוחס לשלמה אבן-גבירול, התגלגל בארץ כשיר-עם עוד לפני תקופת התחייה הציונית.

החוברות כללו מילים בלבד, ללא תווים. לא הייתה באותה עת אפשרות טכנית להדפיס תווים בארץ, למעט בדפוס של הכנסייה הפרנציסקנית בירושלים. על כן בחר העורך לציין מתחת לכל כותרת שיר שלא ידוע שם מלחינו, משפט סתמי קצר, כגון 'לרנן בנעימה הידועה', או 'לשורר בניגון הידוע'. כך למשל, מתחת ל'שיר ערש' נכתב 'לשורר בניגון שלאָף מײַן קינד', והקורא צריך היה להחליט בעצמו באיזה לחן יבחר מתוך חמש המנגינות שהיו קיימות אז לשיר יידיש זה.

בשירון זה הוכתר לראשונה שירו של אימבר 'תקוותנו' בשם 'התקווה', שממנו לא נפרד עד היום. שני שינויים נוספים שחלו בו: בנוסחו המקורי, הבית הפותח של השיר היה 'עוד לא אבדה תקוותנו', ואחריו בא הבית 'כל עוד בלבבו שם פנימה'. משירון זה ואילך, הבית 'עוד לא אבדה' הפך להיות הבית החוזר המושר אחרי כל אחד מתשעת בתי השיר. שינוי נוסף בשירון זה: הבית הפותח במילים 'כל עוד נטפי דם בעורקינו', שבמקור, בספרו של אימבר ברקאי (ירושלים תרמ"ו), היה חלק מהשיר 'משמר הירדן', עבר להיות הבית השביעי של 'התקווה'. שינויים קלים נוספים חלו גם במילות השיר.

הנה מילות 'התקווה' מהספר:



על תכולת החוברת השנייה, שככל הידוע לא נותר ממנה עותק כלשהו, יש בידינו רק שברי מידע. בביבליוגרפיה בית עקד ספרים של חיים דב פרידברג (ג, תל אביב תשי"ד, מס' 1216), צוין כי לחוברת היו 23 עמודים, כלומר פחות ממחצית היקפה של החוברת הראשונה. 

במהדורה הרביעית של שירון ציוני שהוציא פרופסור היינריך לֶוֶוה בברלין בשנת 1898 (Heinrich Loewe, Liederbuch für Jüdische Vereine), נכללו שירים עבריים אחדים, שככל הנראה נלקחו מתוך חוברות שירי עַם-ציון. כך יכולים אנו לזהות לפחות שניים משירי החוברת השנייה: 'ציון' ('אַל טל וְאַל מטר') מאת שרה שפירא, ו'שיר היין' ('כוסות יין, מחמדי עין'), מתוך המחזה 'זרובבל' מאת משה לייב לילינבלום בתרגומו של דוד ילין. זיהוי זה מתבסס על שתי סיבות: ראשית, בשירונו של לווה מופיעה מתחת לשם השיר ההערה: 'לרנן בנעימה הידועה', נוסח השאול משירי עַם-ציון; שנית, בשירון של לווה, מפנה העורך את הקוראים החפצים בתווי השירים אל בוריס אוסובצקי מראשון לציון, ממש כמו במודעה מעיתון הצבי שהובאה לעיל. 

שיר נוסף שכנראה נכלל בחוברת זו הוא 'הצפירה'. מאירוביץ הזכירוֹ בזיכרונותיו כאחד 'מהשירים שהושרו בפינו', והביא את כל מילותיו מבלי לזהות את מחברו או מלחינו. זהו המקום היחיד שבו צוטט שיר ראשונים זה, שאין לו זכר בשירוני הזמר העברי, גם לא בעדויות של עשרות ותיקי היישוב שראיינתי במרוצת השנים. מחבר השיר היה לא אחר מאשר המשורר מיכה יוסף לבנזון (מיכ"ל) ומילותיו של שיר זה נדפסו לראשונה בספרו כנור בת ציון (וילנה תר"ל, עמ' 62-61), אך את לחן השיר לא עלה בידי לאתר עד כה. למרבה הצער, צליליו לא השתמרו.

מילות 'הצפירה' (יצחק סלע [מביא לדפוס], מ'בילו' עד 'ויעפילו' ... מפי האגרונום מנשה מאירוביץ, ראשון לציון 1947, עמ' 70)

החוברת הראשונה של שירי עַם-ציון זכתה מיד עם צאתה לאור לקבלת פנים אוהדת ולמילות עידוד חמות מאליעזר בן יהודה, שנחשב לבר-סמכא הראשון במעלה בטיפוח הלשון העברית. וכך כתב בעיתונו הצבי (8 בנובמבר 1895, עמ' כה):
בין כל הדברים החסרים ללשוננו, חסרון שירים לילדים, אשר יוכלו לשיר ולרנן ברגע שעשועיהם, בבתי הספר, בבתיהם, בעת טיול ובעת צחוק – החסרון הזה הוא לא היותר קטן ולא הפחוּת עומד לשטן על דרך קדמת לשוננו ... אבל לא להילדים בלבד חסרים לנו שירים. גם בני הנעורים צריכים לזה, ופעמים רבות גם איש שכבר יצא מהבחרות ירגיש צורך להגות את רגשי לבבו באיזה רינון, וברגעים האלה נרגיש את חסרון שירים ממין הזה בכל תקפו.
... חסרון השירים לבני הנעורים החל להימלא בקובץ 'שירי עם ציון' אשר החל להוציא לאור האדון מאירוביץ. בהמחברת הראשונה שיצאה עתה לאור יש תשעה שירים, בהם משירי גורדון, הצייר מאנֶה, אימבר וכדומה, ואחדים אשר נדפסו עתה בפעם הראשונה. הנעימות לכל השירים האלה ידועות בארצנו, ואם לא כולן נעימות עבריות, כי רובן הושאלו משירי עמים שונים, בכל זה המילים העבריות מאצילות מעבריותן גם על הנעימות, וכל נפש יהודית מתפעלת ומתרגשת לשמע השירים כאשר ישירום שניים שלשה קולות יחד. והננו מברכים את המו"ל כי יזכה להוציא לאור עוד מחברת אחרי מחברת.
ככל הנראה, שתי החוברות נדפסו במהדורה מצומצמת שאזלה תוך זמן קצר. מזה עשרות שנים לא ניתן להשיג את החוברות האלה, גם לא בספריות אקדמיות או בארכיונים. עותק אחד ויחיד של החוברת הראשונה גיליתי באקראי לפני כיובל שנים בדוכן רחוב של ספרים משומשים בתל אביב; את החוברת השנייה לא ראיתי מעודי. הפורמט קטן-הממדים של החוברות (9X7 ס"מ) גם הוא לא סייע להשתמרותן. 

אך הייתה סיבה נוספת להיעלמותן המהירה: שבועות אחדים לאחר צאתן לאור, נשלחו שתי החוברות ל'תערוכת בני המושבות בארץ הקדושה', שנערכה בקיץ 1896 בברלין. התערוכה נדדה אחר כך, למשך שלושה חודשים, לקלן, ושנה אחר כך, ובתבנית מוקטנת שהוקדשה בעיקר לגננוּת, גם להמבורג. הייתה זו התערוכה הראשונה שבה הוצגה בחו"ל תוצרת הארץ: בקבוקי יין כרמל, מוצרי משי, כלי זית וצדף, שקדים ותמרים, וכן ספרי לימוד ראשונים וחוברות שנדפסו בארץ. ביתן התערוכה סודר – כך סיפר משה דוד שוב (1938-1854), שנסע במיוחד מארץ ישראל כדי לארגן אותה – בתוך מתחם ענק שחיקה את העיר קהיר ('קהיר בברלין'), על מסגדיה ופירמידותיה ונהר הנילוס שבה. התערוכה הארץ-ישראלית הייתה בתוך אחד המסגדים הגדולים וביקרו בה אלפי אנשים (משה דוד שוב, זכרונות לבית דויד: שבעים שנות עבודה על שדה התחיה והישוב, ירושלים תרצ"ז, עמ' יח-יט, קנה-קנז).

היינריך לווה (אוסף שבדרון; הספרייה הלאומית)
היינריך לווה (1951-1869), ממנהיגי הציונות בגרמניה, עורכו של השירון הציוני הראשון בגרמניה שהוזכר לעיל, ולימים מחלוצי הספרנות בארץ, היה מיוזמי התערוכה. וכך סיפר עליה:
עניין רב עורר פרסום שלשה דברים הנוגעים ביחוד לראשון לציון: האחד, העיתון הראשון של החקלאים בשם 'האכר' [בעריכתו של מאירוביץ], שעצם התהוותו היה בראשון לציון; השני, העיתון העברי הראשון לילדים בשם 'עולם קטן', שהוצא על ידי דוד יודילוביץ מראשון לציון. ועניין מיוחד מצאו בשתי חוברות שירה קטנות שהוצאו על ידי מנשה מאירוביץ בשם 'שירי עם ציון' ונדפסו בדפוס אברהם משה לונץ בירושלים. הספרים הללו, בייחוד מחברות השירה הקטנות, נעשו עכשיו יקרי המציאות ... התערוכה הזאת, שראשון לציון לקחה בה את החלק הכי גדול, הייתה התעמולה הראשונה הגדולה למפעל ההתיישבות ולציונות. המקרה רצה בזה, שהתערוכה ביחד עם פרסום 'מדינת היהודים' של ד"ר הרצל חלו בזמן אחד. 
(דוד יודילוביץ [עורך], ראשון לציון התרמ"ב / 1882-התש"א / 1941, ראשון לציון תש"א, עמ' 344).

ביתן ראשון לציון בתערוכת המושבות. לפני המבנה נשתלו שני עצי דקל שהובאו מארץ ישראל. 
בתמונה נראים (מימין לשמאל): היינריך לווה, הירש הילדסהיימר, וילי במבוס, דוד שוב (יודילוביץ, ראשון לציון, עמ' 344)

לסיכום, שתי החוברות של השירון שירי עַם-ציון מייצגות את החוליה הראשונה של ספרות הזמרונים העברית. בין מאות קבצי השירים ורבבות הדפרונים של שירי הזמר העבריים שנדפסו וראו אור בארץ מאז ימי העלייה הראשונה  שירונו של מנשה מאירוביץ ראוי לשאת את כתר הראשונות.

ב. משהו על מנשה מאירוביץ

מנשה מאירוביץ (1949-1860) הצטרף לתנועת ביל"ו בעיר הולדתו ניקולאייב שבדרום רוסיה (פלך חרסון). לארץ הגיע בראשית שנת 1883, כאגרונום מוסמך וקבע את מקומו במושבה החדשה ראשון לציון.

מנשה מאירוביץ ערב עלייתו לארץ ישראל, אוקטובר 1882 (אוסף שבדרון; הספרייה הלאומית)

עריכת השירון העברי הראשון של זמרת העלייה הראשונה היא רק אחת מתוך זכויות ראשונים רבות בפעילותו של מאירוביץ בתחומי התרבות, החקלאות והחברה בתקופת היישוב. דומני שפעילות חלוצית זו לא הוארה די צורכה עד כה.

מאירוביץ יזם וערך את כתבי העת הראשונים בארץ לחקלאות: האכר (תרנ"ג-תרנ"ו), תחילה ביידיש (דער קאָלאָניסט) ואחר כך גם בעברית; האכר היהודי, שנדפס כמוסף שצורף תחילה לעיתון הצבי ואחר כך לעיתון השקפה (תרנ"ח-תרס"א)


מאמריו 'צמחי ארץ הצבי', שהתפרסמו בכרכי השנתון ירושלים של לונץ, היו סיכום של מחקר בוטני ארץ-ישראלי ראשון על צמחיית הארץ. פרופ' ישראל רייכרט, מראשוני התחנה לחקר החקלאות (לימים 'מכון וולקני'), כינה את מאירוביץ 'חלוץ המדע החקלאי העברי בארץ ישראל'.

בספרו עצה ותושיה: או הצעה על דבר מטע כרמים וגדול גפנים בארץ ישראל (ורשה תרמ"ה), הציע מאירוביץ הקמת מושבות כרמים בארץ כבסיס כלכלי ליישוב, ואף הכין תחשיב מפורט על כך. הוא היה ממייסדי 'אגודת הכורמים' בראשית המאה העשרים, אגודה שביקשה להתמודד עם כישלונות שיווק יינות הארץ. כמו כן היה ממקימי 'התאחדות המושבות ביהודה' (1913), ושימש בא כוח המושבות בפני השלטון הטורקי. הוא גם היה מיוזמי הקמת בית העם בראשון לציון, שהיה מרכז התרבות הראשון במושבות הארץ. הוא הנהיג בו 'ערבי קריאה' – הרצאות של חוקרים בענייני חברה, תרבות ומדע, על פי דוגמת החברה הספרותית הירושלמית שהקים הקונסול הבריטי גיימס פין בירושלים בשנת 1849.

מאירוביץ חיבר ספרים רבים, ובהם גם ספר ראשון בעברית על גידול תולעי משי (גדול תולעת המשי בארץ ישראל, ירושלים תרנ"ו), ופרסם מאות מאמרים על הנעשה ביישוב, בעברית, ברוסית ובערבית. בעברית כינה עצמו 'מזקני היישוב', ברוסית 'סטארי פלשתינץ', ובערבית 'אבו אברהים'. זאב ז'בוטינסקי כתב אליו ב-18 ביולי 1925: 'מכבר חשבתי לפנות אליך ... הלא אחד מתלמידיך גם אני  רק מתוך מאמרי ה"סטארי פלשתינץ" נודעה לי הארץ החיה בפעם הראשונה' (מנשה מאירוביץ, מנחת ערב, ראשון לציון תש"א, עמ' 29).

מאירוביץ הלך לעולמו בשנת 1949 שבע ימים ומעשים. הוא היה הביל"ויי היחיד שזכה לראות בהקמת המדינה.

מאירוביץ (במרכז התמונה) משתתף בבחירות לאספה המכוננת (ינואר 1949).
אלה היו הבחירות הראשונות שנערכו במדינת ישראל. מימינו: זרובבל חביב (My Heritage

יום רביעי, 6 בדצמבר 2017

סיפורי רחובות: המצביא הצבאי, מבצע תש"ח, מדרגות העמק ודב הוז

א. ברק, המצביא הצבאי מיפן

צילומים: שמעון קירשנר

שלט הרחוב הזה, בקרית מוצקין, הוא כל כך שגוי ומופרך, שקשה לדעת היכן להתחיל.

ברק בן אבינֹעם היה, כידוע ללומדי התנ"ך, יד ימינה של דבורה הנביאה. הוא פיקד על צבא מתנדבים, שהביס את סיסרא, הרמטכ"ל של יבין מלך כנען, בקרב מפואר למרגלות הר תבור. הוא גם כמעט שהצליח לתפוס אותו ולהביא את ראשו לדבורה, אלא שיעל אשת חבר הקיני (גם היא בת לאחד מעממי הארץ), הקדימה אותו ותקעה יתד ברקתו של סיסרא האומלל. בכל זאת זכה ברק לתהילת עולם כשדבורה שרה עליו: 'קוּם בָּרָק וּשֲׁבֵה שֶׁבְיְךָ בֶּן אֲבִינֹעַם' (שופטים, ה 12).

בשלט בקרית מוצקין הפך 'בן אבינעם' ל'סן אבינועם'.

אז נכון ש-son באנגלית זה בן, וביפנית 'סאן' הוא תואר כבוד לכל אדם, אבל נראה שכאן צריך להאשים את המקלדת העברית שבה האותיות ב' וס' שוכנות זו ליד זו.

ועוד דבר מוזר: מה זה מצביא צבאי? יש מצביא שהוא לא צבאי, נניח מצביא אזרחי?

ועוד דבר קטן: .Str  מה פירוש הקיצור הזה? באנגלית נהוג הקיצור .St, ורק בהולנדית מקובל לקצר Straat ל-Str

(ותודה גם לנמרוד אורן, שהיה הראשון לזהות, לגדי אידלהייט ולמיכל ותמר מושקוביץ)

ב. מבצע תש"ח

כשממשלות ישראל מתלבטות אם 'צוק איתן' היה מבצע או סתם מלחמה, מה הפלא שגם בעיר יבנה כבר לא כל כך בטוחים אם מלחמת העצמאות הייתה מלחמה או אולי סתם מבצע...

צילום: רון חרמוני-להט

ג. העמק הוא חלום

סמטה קטנה יש בשכונת הדר הכרמל שבחיפה  מספר לי ערן מאיר  ושמה 'מדרגות העמק'. למה עמק ואיזה עמק? זה כבר תלוי על איזה שלט מסתכלים...

יש אומרים, על שם עמק יזרעאל.


ויש אומרים, על שם הפסוק מתהלים 'וַעֲמָקִים יַעַטְפוּ בָר' (תהלים, סה 14).

צילומים: ערן מאיר

ועוד לא אמרנו מילה על התעתיק הלטיני השונה.

התדעו, קוראים חביבים, מי צודק ועל שם מי או מה קרויות המדרגות?

ד. רחוב דב הוז

צילום: איתמר לויתן

ברחוב על שמו של דב הוז בתל אביב הכיתוב הלועזי שגוי. לא HOS כי אם HOZ.


יום שני, 4 בדצמבר 2017

סיבוב בירושלים

ושוב סיבוב מצולם ומחויך ברחובות ירושלים.

א. ביבי על השיפודים

בצומת אורנים בירושלים נפתחה זה לא מכבר סטיקייה חדשה עם שם הקסמים. האם יש כאן אמירה פוליטית?

צילום: דוד אסף

אם לא די בכך, לאחרונה גם הוקמה 'החזית לשחרור קאיה'. אם לא בפועל, לפחות על מתקן מחזור נייר ברחוב סוקולוב בירושלים, סמוך לגינה שבה הטילה הכלבה המפורסמת את גלליה באין אוסף.

צילום: טובה הרצל

ועוד מחאה על מיכל למחזור נייר, ברחוב אחד העם פינת ברנר (כמטחווי יריקה ממעון ראש הממשלה ברחוב בלפור), על רקע דיוקנה של מפלגת הליכוד בימים אלה.

צילום: טובה הרצל

ב. מחאה חברתית (עם חיוך)

כך נראית הכניסה לדירה של חיים ואביטל ברחוב בצלאל.

צילום: טובה הרצל

ג. בועת הנדל"ן

אתם רואים משבר בענף הדיור? אני דווקא רואה המון הזדמנויות!

ברחוב בצלאל, אתם מחליטים אם הדירה היא למכירה או להשכרה, ואולי גם וגם.

צילום: טובה הרצל

ד. ממתקי טמבור

בשכונת בית ישראל חוסכים בשילוט ויוצרים מותג ממתקים חדש, שהמושג 'צבעי מאכל' כנראה הולם אותו.

צילום: יוסף בלומנטל

ה. צדיק נסתר מאוד

בחנות המתנות של רונית בשכונת גאולה יש תמונות של צדיקים גלויים ושל צדיקים נסתרים. הצדיק הנסתר מוסתר בשלט ומן הסתם יש לראות בכך סוג של אירוניה, ואולי לא. אולי סתם תמימות קדושה.

צילום: קובי סגל

ו. 'יש אבנים עם לב אדם'...

כתב לי יאיר הרשלר:
כידוע, בעקבות מחאות והפגנות רבות נפתח לציבור מקטע של הכותל המערבי לטובת כל החפץ בגישה שוויונית ללא הגבלות מגדר. לפני כמה שבועות הייתי בסיור מודרך ב'תעלת הניקוז', שיוצאת מ'חניון גבעתי' שבעיר דוד ומסתיימת צמוד לפינה הדרום-מערבית של חומת הר הבית, ועוברת בשטח 'מרכז דוידסון'. במקטע של הכותל שסגור לציבור הרחב הציבו אנשי המרכז את השלט הבא, שמפנה את מי שחפץ להטמין פתק בכותל אל הרחבה הרגילה שם נהוגה ההפרדה בין המינים.


את התגובה להוראה זו אפשר לראות ב'פתקים' שמישהו או מישהי הכניסו בין האבנים ברחבה השוויונית של  הכותל. פתקי האוריגמי הצבעוניים הללו הוכנו בקפידה, ועל אף שלא נכתבו בהן בקשות לבריאות, לפרנסה, למזל, להחלפת הממשלה או לניצחון קבוצת הכדורגל, אפשר להניח שאלה שטמנו אותם שם השקיעו בהם מחשבה וכוונה.
צילומים: יאיר הרשלר


יום חמישי, 30 בנובמבר 2017

בעקבות תכנית החלוקה: מסע לפְלַאשִׁינְג מֵדוֹאז

צילומים: דוד אסף

השבוע חל 29 בנובמבר, או אם תרצו כ"ט בנובמבר. שבעים שנים מלאו להצבעה הדרמטית באו"ם שאישרה את תכנית החלוקה, והשפיעה על ההיסטוריה של המאה העשרים, ובראש ובראשונה על ההיסטוריה שלנו, הישראלים. ההחלטה הזו (מספר 181) הגשימה הלכה למעשה את חזונו של הרצל ואת תכנית הפעולה האסטרטגית של יורשיו, מנהיגי הציונות המדינית: לזכות להכרה בינלאומית ('משפט העמים') בזכותו של העם היהודי למדינה משלו (Jewish State), לצד מדינה ערבית. כחצי שנה אחר כך, ב-14 במאי 1948, וכתוצאה ישירה של החלטת האו"ם, החליטו הבריטים לסיים את שלטון המנדט בארץ ישראל, קיפלו את הציוד והשאירו אותנו להסתדר לבד. באותו יום הכריז דוד בן גוריון על הקמתה של מדינת ישראל, וכל השאר היסטוריה.

אגב, כדאי לשים לב שבנוסח החלטת האו"ם דובר על מדינה ערבית (Arab State) ולא על מדינה פלסטינית! לו היו נציגי מדינות ערב אומרים הן לתכנית ומקבלים אותה, ההיסטוריה הייתה כנראה שונה לחלוטין. אבל בקוצר ראותם הם אמרו לא; וגם אצלנו, לוּ בראש היישוב המאורגן בארץ ישראל היו עומדים מנהיגים אחרים  אנשי חזון ומליצה שלא מסוגלים להתפשר על פחות ממימוש החלום המלא שלהם  שגם הם היו אומרים לא (כן, אתם יודעים בדיוק למי אני מתכוון), גם אז הכל היה נראה אחרת, ומנקודת מבטנו  הרבה יותר גרוע. למזלנו בראש העם היהודי דאז עמדו אנשים מעשיים, שידעו להבחין בין עיקר לטפל, והבינו שהמעט הטריטוריאלי שהיהודים קיבלו בתכנית זו הוא בעצם עולם ומלואו.

כך נראתה המפה שנציגיו המוסמכים של היישוב היהודי קיבלו והערבים דחו:


וכשכל העיתונים והפוליטיקאים בישראל חגגו אתמול ושלשום על התאריך ההיסטורי והסבירו לכם מי צדק ומי טעה, אנו, בשלוחה הניו-יורקית של בלוג עונג שבת, החלטנו לעשות עבורכם את העבודה העיתונאית הקשה. הלכנו למקום שבו הכל התחיל ובו הכל קרה.

יצאנו אפוא, אני והרבנית, אל הבניין ההיסטורי שבו נערכה ההצבעה, כדי לברר מה נותר מההיסטוריה.

אבל קודם כל הבה וניזכר בהצבעה הדרמטית של אותו ערב, שלוש דקות בסך הכל, אך למאזינים המתוחים בכל העולם, ובמיוחד בארץ ישראל, הן נדמו כנצח. הנה סרטון שהנציח את הההצבעה: 'אפגניסטן  No, ארג'נטינה – Abstention', וכו', עד הסוף הטוב: 33 מדינות בעד; 13 נגד (כולל הודו, יוון וטורקיה!); 10 מדינות נמנעו ומדינה אחת נעדרה (תאילנד).


ובכן, ההצבעה נערכה בעצרת הכללית של האו"ם, אבל לא בבנייני האו"ם הנוכחיים שבמנהטן  שכן האו"ם עבר לשם רק בשנת 1952  אלא במקום מושבה הזמני של העצרת בבניין רחב ידיים השוכן בלב לבו של פארק גדול הנקרא Flushing Meadows-Corona Park, שֵׁם שאינו מיתרגם לעברית כלל ועל כן נקרא לו בשמו הלועזי: 'פארק פלאשינג מדואז'. הפארק נמצא בקצה רובע קווינס, לא הרחק משדה התעופה לה-גווארדיה, וכדי להגיע אליו צריך לקחת רכבת מס' 7 (מטיימס סקוור), לנסוע אתה דרך ארוכה עד התחנה הקרויה Mets-Willets Point, ושם יורדים והולכים כמה דקות ברגל בואכה הפארק.

הפארק גדול ורחב ידיים (השני בגודלו בעיר ניו-יורק), הדשאים ירוקים והעצים מרהיבים את העין בצבעי שלכת. יש בפארק אטרקציות רבות, אבל אנחנו מחפשים את 'מוזיאון קווינס' (Queens Museum זה המקום שבו הכל קרה.

את מבנה המוזיאון קל מאוד לאתר לפי ה'יוניספרה' (Unisphere), פסל עצום של כדור הארץ, שהוקם ממש מול המוזיאון לקראת היריד העולמי שנערך כאן בשנים 1964-1965 (New York World's Fair). הפסל סימל את 'עידן החלל', שאמריקה הייתה בעיצומו.


מה הקשר בין שני הירידים העולמיים שנערכו בניו-יורק, מוזיאון קווינס והעצרת הכללית של האו"ם?

הנה ההיסטוריה בקיצור: השטח הענקי של הפארק, שאגב נבנה במקום שעד תחילת המאה העשרים היה אתר ענקי של זבל ואשפה, נמצא המתאים ביותר להקים עליו את מתקני היריד העולמי הגדול, שנערך בניו-יורק בשנים 1940-1939.

לאחר שהסתיים היריד המרהיב התברר כי מארגניו הפסידו כסף רב. הבניינים עמדו נטושים ועזובים, ורק בניין תצוגה אחד  'ביתן העיר ניו-יורק' (The New York City Pavilion)  נגאל משממונו בידי הארגון הצעיר של האומות המאוחדות, שעדיין לא היה לו בניין משלו. וכך, משרדי האו"ם התמקמו בלייק סַאקְסֶס שבלונג איילנד, ואילו העצרת הכללית התכנסה לישיבותיה בבניין הגדול שנותר בשטח היריד העולמי. מסביב עזובה ועיי חורבות ורק בניין אחד נצץ בזוהרו.

אגב, אצלנו, בפרובינציה הרחוקה בפלשתינה-א"י, היו שבלבלו בין שני האתרים הללו וחשבו שאחד הם. עמוס עוז למשל, ברומן הקסום שלו סיפור על אהבה וחושך, זכר את ההצבעה על תכנית החלוקה כאילו הייתה בלייק סאקסס. בלבול או לא  התיאור שלו נפלא:




עמוס עוז, סיפור על אהבה וחושך, כתר, 2002, עמ' 402-401

במשך חמש שנים, מ-1946 ועד 1950, פעלה כאן, בפלאשינג מדואז, העצרת הכללית, וכאן התקבלו כמה מן ההחלטות החשובות ביותר בתולדות הארגון. ב-1952 עברו מוסדות האו"ם לבניין המוכר שבמזרח מנהטן, והבניין ההיסטורי שבלב הפארק שוב נעזב לאנחות.

הפרק הבא בתולדות המקום התרחש בימי היריד העולמי השני, שכאמור נערך כאן בשנים 1964-1965. שוב חודשו פני הפארק כקדם ושוב נבנו בו מבנים רבים ואטרקציות שונות ומשונות. היריד היה הצלחה פנטסטית, אבל לאחר שנסגרו שעריו שוב התברר שמבחינה כספית הוא היה רחוק מהצלחה. בתוך חצי שנה מנעילת היריד ננטשו רוב הבניינים ושוב נדחה החזון הגדול שליווה את יוזמיו לפתח את הפארק. אבל ב-1970 הסתמן שינוי: החובות נמחקו ולאט לאט החלו לשקם את הפארק ולצדו ובתוכו נבנו בניינים חדשים: איצטדיון Shea, מגרשי טניס (אליפות US Open), גן חיות ועוד. הבניין ההיסטורי הוזנח ועל חלק משטחו נבנה משטח להחלקת קרח.

הגלגול האחרון של 'ביתן העיר ניו-יורק' הוא 'מוזיאון קווינס'. מוזיאון זה נוסד בשנת 1972 כ'מוזיאון קווינס לאמנות'. בשלב מסוים ויתרו אנשי המוזיאון על היומרה האמנותית ועתה השם הוא 'מוזיאון קווינס'.

ירדנו מהרכבת והתחלנו את מסענו.


בכניסה לפארק פסיפס נאה המראה את הבניין בתפארתו, כפי שהיה בשנת 1939 עם הקמתו עבור היריד.


אחרי הליכה קצרה מגיעים ליוניספירה המרשימה שנמצאת ממש ממול למוזיאון. זה הזמן ל'סֶלְפי'.


וכך נראית היום הכניסה למוזיאון משני צדדיה:



מתברר שבכל גלגול שופץ הבניין בצורה מאסיבית והותאם לצרכים החדשים של בעליו. כך היה לפני היריד העולמי השני, וכך היה כאשר מוזיאון קווינס קיבל לרשותו את הבניין בשנות השבעים. המוזיאון השתלט על מגרש ההחלקה על הקרח וסיפח אותו לשטחו, ובמהלך השיפוצים המסיביים שינה לחלוטין את חללי המבנה והסיר מהבניין כל סימן וזכר מימיו כמושב עצרת האו"ם.

בשנת 2007, כשהמוזיאון עוד נקרא Queens Museum of Art, שרדו כמה 'מזכרות' מן העבר על קיר הבניין. למשל, השלט הזה על משטח ההחלקה על קרח. היום גם הוא איננו...


עד לא מכבר גם הייתה על קיר אחר טבלת הזיכרון הזו, שאת תמונתה מצאתי בוויקיפדיה. סובבנו את בניין המוזיאון והקפנוהו כמו את חומות יריחו, אבל מתברר שהטבלה נעלמה כלא הייתה.


נכנסים פנימה ומשלמים דמי כניסה צנועים. לא יכולתי שלא להנציח את הקבלה עם התאריך ההיסטורי: כ"ט בנובמבר 2017.


המוזיאון עצמו מואר, בוהק ומעוצב למשעי. יש בו תערוכות חינוכיות יותר או פחות. אחת התערוכות שם לא הייתה זוכה לברכתה של שרת התרבות שלנו: אמנית אמריקנית רב-תחומית ממוצא סיני, ושמה פטי צ'אנג, שבין היתר שמרה ותיעדה את בקבוקי הפלסטיק שבהם השתינה במהלך מסע כלשהו שעשתה ברחבי סין (בחיי!). הפרטים המדויקים לא ממש חשובים.

האטרקציה העיקרית בתצוגת הקבע של המוזיאון היא מודל ענקי ('פנורמה') של העיר ניו-יורק, שהוכן ליריד העולמי של 1964 ומאז הוא מתעדכן באופן שוטף. הפנורמה תופסת שטח ענק וסביר להניח שכאן היה בשעתו אולם הדיונים של העצרת הכללית וכאן ישבו והצביעו.


בקיצור: אין שום זכר לאולם המקורי שבו נערכה ההצבעה. הכל נהרס ונחרש ונבנה מחדש.

מילא חוסר המודעות לשימור אתרים היסטורייים. מי אנחנו, הישראלים, שנטיף מוסר למישהו בעניין זה? אבל אפילו תודעה היסטורית מינימלית אין כאן. והרי בכל זאת קרו ממש כאן כמה דברים שהשפיעו ועדיין משפיעים  על ההיסטוריה של העולם! בקומה השנייה של המוזיאון יש תצוגה חביבה של פרטי ממורביליה שהשתמרו משני הירידים העולמיים. האו"ם ותכנית החלוקה  יוק. אין כלום. דיברנו עם כמה מאנשי הסגל, הם בקושי יודעים לספר משהו על התקופה ההיא.

עצוב. וחבל. במוזיאון הסופר-מודרני והסופר-מרווח הזה  שבינינו הוא די נידח ולא ממש נמצא על מפת המוזיאונים החשובים של ניו-יורק – אפשר היה להקצות איזו פינה צנועה ולהציג בה כמה צילומים, תעודות, סרטי וידאו, משהו... חומר הרי לא חסר. 'למה שלא תעשו עם זה משהו?' רצינו לצעוק על מישהו  זה למענכם, לא למעננו!

ובכל זאת, לאחר חיפושים נמרצים מצאנו אזכור מינורי לעברו של הבניין כמקומה של עצרת האו"ם וכמקום שבו נערכה ההצבעה על תכנית החלוקה: שלט צנוע שתרם מאן דהוא ונמצא ליד שירותי הנשים...


מאוכזבים יצאנו מהמוזיאון.


בחוץ, ליד היוניספירה שמנו לב למֵיצָג שמקיף אותו ונקרא 'Circle Fence'. על המיצג חתום חבר ותיק: האמן ופעיל זכויות האדם הסיני איי וויויי, שלאחרונה הציג את עבודותיו במוזיאון ישראל.


שבנו על עקבותינו ובדרך לתחנת הרכבת ציפתה לנו הפתעה נעימה.

משעול מרוצף באבן ירושלמית לבנה חצה את המדשאה המטופחת, ולדרך הזו קוראים על שמו של לא אחר מאשר יצחק רבין.


 בראשית המשעול נקבע על הקרקע לוח הנצחה, שמקצת אותיותיו כבר טושטשו.


 בכל זאת אפשר לקרוא כי הלוח נקבע ב-20 באוקטובר 1993 לכבוד ההחלטה על תכנית החלוקה, לכבוד הקמת מדינת ישראל ולכבוד הברית האיתנה בין אמריקה למדינת ישראל. ראש עיריית ניו-יורק אז היה דיוויד דינקינס.


עד כאן המסע הגדול. כאמור, שרידים ממשיים מההיסטוריה לא נותרו, אבל עם מעט דמיון יכולנו לראות את חיים ויצמן, משה שרת, ברל לוקר ואבא אבן הצעיר (שהיה אז בן 32 בסך הכל!) מהלכים על המדשאה, משוחחים עם הדיפלומטים הרבים ומוציאים שם טוב לציונות.


בעלי התוספות

להשלמת התמונה, הנה רשימה קצרה ששלח לי ד"ר משה פוקס, מוותיקי משרד החוץ, והיא קשורה היטב למאורעות ימינו ולדברים שלעיל.

הסיוע של יהודי ארצות הברית למדינת ישראל, אז ועתה

מאת משה פוקס

סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי הטיחה ביהודי אמריקה שאינם מסייעים לביטחונה של ישראל וטענה כי 'יש להם חיים נוחים, הם מעולם לא שלחו את ילדיהם להילחם על הארץ'. השבוע, כאשר אנו מציינים שבעים שנה להחלטת 'החלוקה', ראוי לשוב ולהזכיר את ההתגייסות המרשימה של יהודי ארצות הברית ואת מאבקם למען אישור החלטת האו"ם בזכות היהודים להקים מדינה משלהם בארץ ישראל.

בלי כל הנחייה 'מלמעלה' ותוך גילוי יוזמה אישית, אירגונים ואנשים פרטיים, חלקם אלמונים אז וחלקם שקעו באלמוניותם מאז, נרתמו לאסוף את קולותיהם של 33 מדינות החברות בעצרת האו"ם. אף קול לא היה נתון אז ב'כיס' ובמיומנות ובזריזות מדהימה צירפו יהודים טובים אלו את הקולות ההכרחיים שנדרשו להחלטת הרוב הנחוץ. סיפורם של אותם אלמונים כמעט ונשכח, ובימים אלו של טענות נגד יחסה של יהדות ארצות הברית לישראל ראוי לשוב ולספרו, גם אם בקיצור המתבקש.

פאני הולצמן, למשל, שימשה כיועצת המשפטית של שגרירות סין בוושינגטון. השגריר הסיני בוושינגטון, וולינגטון קו (Koo), אשר כיהן גם כסגן ראש המשלחת הסינית לאו"ם, העריך את הצורך באהדת ארצות הברית ותמיכתה בשיקום ארצו. בעזרת הגברת הולצמן נוצר הקשר לרב הרפורמי אבא הלל סילבר, נשיא 'הסתדרות ציוני אמריקה'. סילבר רתם את הסנאטור טאפט, ידידו מקליבלנד, לתמוך בבקשת ממשלת סין לקבל הלוואה בסך שישים מיליון דולר. ההלוואה הייתה טעונה גם אישור הסנאט. השגריר קו הסביר לשולחיו, שתמיכת ממשלת סין בתכנית החלוקה תגביר את הסיכוי לאישור ההלוואה האמריקנית. בנאומו ב-17 בנובמבר 1947 תמך הסנאטור טאפט במליאת הסנאט במתן ההלוואה לממשלת סין. ב-22 בנובמבר הודיע השגריר קו בישיבת העצרת הכללית על תמיכתה של סין בתכנית החלוקה. למחרת הנאום הורתה ממשלת סין, מחשש לתגובות המיעוט המוסלמי במדינה ומחשש לתגובה עוינת של המדינות המוסלמיות הגובלות עמה (פקיסטן ואפגניסטן), לשנות את הצבעתה מתמיכה להימנעות.

מלבד תוספת קול חשוב של חברה קבועה במועצת הביטחון, הצבעתה של צרפת עתידה הייתה גם להשפיע על הצבעתן של בלגיה, הולנד ולוכסמבורג. חיים ויצמן, ששהה בניו-יורק, הזמין לשיחה את רנה מאיר, שר האוצר היהודי המיועד, בטרם שובו לפריס. במקביל שוחח ויצמן בטלפון עם ליאון בלום, ראש הממשלה לשעבר. משניהם ביקש ויצמן להפעיל את קשריהם והשפעתם על ראש הממשלה רוברט שומאן, שזה עתה נבחר, כדי שיורה למשלחת הצרפתית להצביע בעד אישור תכנית החלוקה, וכך היה. 

כדי להביא את ממשלת ליבריה להצביע בעד תכנית החלוקה גייסה ההנהגה הציונית את הארווי ס' פיירסטון, בעל מטעי הגומי העצומים בליבריה ומפעל ענק ליצור צמיגים בארצות הברית. הלז השתכנע בצורך להעביר את תמיכת ליבריה ושלח בו ביום את מנהל העסקים של החברה לשכנע את גבריאל דניס, שר החוץ וראש המשלחת של ליבריה לאו"ם, לגייס את תמיכתה של ארצו. בהצבעה בעצרת האו"ם נמנתה ליבריה על 33 המדינות התומכות בהחלטת החלוקה.
  
סמואל זמוריי היה בעליה של חברת יצוא הפירות הגדולה ביותר ממדינות מרכז אמריקה ואף נודע בארצות הברית בכינוי 'מלך הבננות'. בנוסף הוא היה מעריץ נלהב וידיד ותיק של חיים ויצמן. לבקשתו של ויצמן ביקר זמוריי אצל נשיא הונדורס אנדינו, שהבטיח לו את תמיכת ממשלתו בתכנית החלוקה. לחצה של הקהילה הערבית בהונדורס הוא שגרם בסופו של דבר לנציגם באו"ם להימנע מהצבעה.   

הצבעת האיטי בעד תכנית החלוקה הייתה פרשה מלאת תהפוכות. בתחילת מושב העצרת הבהירו נציגי האיטי שיצביעו בעד התכנית, אך עד שהגיעה שעת ההצבעה התקבלה הוראת הממשלה בפורט או פרינס להצביע נגד. בלחצו של חורחה גרסיה גרנדוס, שגריר גואטמלה לאו"ם, התעלם שגריר האיטי, אנטוניו וייה, מהוראת ממשלתו ונמנע מהצבעה. ממשלת האיטי חזרה והורתה לשגריר וייה להצביע נגד החלטת החלוקה. נחום גולדמן הוא שגייס את אדולף ברלי, מי שהיה עוזר מזכיר המדינה לענייני אמריקה הלטינית, לשליחות אצל נשיא האיטי, ידידו דומארסה אסטימה, על מנת שיורה למשלחתו באו"ם לשנות את הצבעתה. כשהגיעה שעת ההצבעה בעצרת הכללית התייצבה האיטי לצד התומכות בהצעת החלוקה.

כדי להניא את שר החוץ של הפיליפינים וראש המשלחת לאו"ם קארלוס רומלו מלממש את כוונתו להצביע נגד תכנית החלוקה נדרשה התערבותם של שופטי בית המשפט העליון, פליקס פרנקפורטר ופרנק מורפי, אצל ידידם נשיא הפיליפינים מנואל רוחאס (השופט מורפי כיהן בשנות השלושים כמושל הכללי האמריקאי האחרון של הפיליפינים). בין הפונים לנשיא רוחאס היו גם עשרה סנאטורים אמריקנים, קלארק קליפורד יועצו של הנשיא טרומן וכן איל ההון ברנארד ברוך, שהיה מיטיבו של שר החוץ רומולו. 'סוללה' זו של פונים עשתה את פעולתה. הנשיא רוחאס הורה אישית למשלחת ארצו להצביע בעד החלטת החלוקה, וכך היה.

כדי להניע את משלחת ניו זילנד להצביע בעד תכנית החלוקה, פרידה קירצ'ווי, עורכת הירחון The Nation, שוחחה בטלפון עם ידידה ראש ממשלת ניו זילנד פיטר פרייזר. כך עשה גם אברהם לנדא, חבר הנהלת הפדרציה הציונית באוסטרליה ובניו זילנד. קירצ'ווי הדגישה בשיחתה עם פרייזר את 'הנזק שייגרם לשמה הטוב של ניו זילנד בקרב ידידיה בארצות הברית, אם לא תתמוך במאבק הגורלי של היהודים על עתידם הלאומי'. פניות אלו עשו את שלהן וניו זילנד, שתחילה נמנעה, הצביעה בעד תכנית החלוקה. 

דייויד ניילס, עוזר הנשיא טרומן, גייס את תמיכתם של איש העסקים האמיד תומאס א' פאפאס, ושל ספירוס סקוראס הנשיא של אולפני 'פוקס המאה ה-20', ידידיו מבוסטון. פאפאס וסקוראס, שהיו מראשי הקהילה היוונית בארצות הברית, פנו אל קונסטנטין טסאלדאריס, ראש המשלחת של יוון לאו"ם, וביקשו את תמיכתו בתכנית החלוקה. טסאלדאריס נאלץ להבהיר לפונים את המציאות הים-תיכונית השוררת, לפיה תמיכת יוון בצד היהודי של הסכסוך תסכן את שלומן של הקהילות היווניות במדינות ערב, ובמיוחד במצרים. עוד הדגיש כי תמיכת יוון בתכנית החלוקה עשויה לחזק את מעמדה של טורקיה ולהביא לתמיכת הערבים בה ביריבות שהתקיימה בין שתי הארצות. יוון אכן הצביעה נגד.

מניו-יורק, פנה ברל לוקר, חבר ההנהלה הציונית, אל לורנה, אלמנתו של אורד וינגייט, וביקש ממנה שתפנה אל שליט אתיופיה היילה סילסה. לורנה וינגייט שלחה מברק מליצי אל הקיסר סילסה וביקשה את תמיכת ארצו בתכנית החלוקה, אך לשווא. איומים שהשמיעו המוסלמים במצרים לפגוע במיעוט הקופטי שם גרמו לקיסר סילסה להורות לנציגיו להימנע מהצבעה מחשש לקונפליקט עם שכניו הערבים.

כך מאחורי הקלעים, בלי הצהרות מפוצצות בסגנון חוטובלי, ותוך ניצול של קשרים והיכרויות, ושימוש מושכל במנופים פוליטיים, סייעו קומץ של יהודים למאמץ המדיני הכביר שהביא להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. חרף כל התהפוכות מאז, מסורת זו של סיוע מדיני אפקטיבי מצד יהודי ארצות הברית למדינת ישראל נמשכת עד עצם היום הזה. צריך לקוות שהיא גם תימשך בעתיד.