יום שישי, 19 במאי 2017

שירים להכעיס: פרידה מנחמה ליפשיץ

מאת מיכאל לוקין

נחמה ליפשיץ, 2010 (collive)

לפני שלושים יום, בליל יום ו', 21 באפריל 2017, הלכה לעולמה נחמה ליפשיץ (2017-1927) והיא כבת תשעים. נחמה הייתה זמרת אגדית וגיבורת תרבות יידיש של המחצית השנייה של המאה ה-20, ובעיניהם של מאות אלפי יהודים מעבר למסך הברזל וברחבי העולם הייתה סמל לתחייה המפתיעה של 'יהדות הדממה'. שורות אלה מוקדשות ליצירתה של מי שנקראה בפי מעריציה 'הזמיר היהודי', שהעזה לשיר ביידיש בברית המועצות שנים ספורות בלבד לאחר גלי האנטישמיות הרצחניים, שהגיעו לשיאם עם 'משפט הרופאים' ורצח גדולי היוצרים והמשוררים של ספרות יידיש ותרבותה (1952). 

כבר בשנות השלושים לחייה הגדירה נחמה ליפשיץ את עצמה כמי שהפכה ל'מצבה על קבר שלא קיים'. אולם זו לא הייתה הסיבה היחידה לכך, שאלפי מעריציה – כמחציתם צעירים שכלל לא ידעו יידיש – חטפו כרטיסים להופעותיה בכל רחבי ברית המועצות ומילאו את האולמות ואת הרחובות שהובילו אליהם, בניסיון לראותה מקרוב ואולי אף לגעת בשולי מעילה. 

אישה צנומה ונמוכת קומה הייתה, אך בעלת קול גבוה וצלול. היא שאפה להחיות – בעזרת המוסיקה – תרבות שהמשטר הסובייטי ביקש לחסל, והצליחה במשימתה. לא לחינם כינה אותה אלי ויזל, לאחר ביקורו הראשון בברית המועצות בשנת 1965, 'מלכת יהדות ברית המועצות'.

אכן, יצירתה מתייחדת באצילות: רק 'מלכה' ידעה לשלוט כמותה בשתי השפות, עברית ויידיש, גם בג'סטות הקטנות, המהווֹת חלק מן השפה ומן המורשת, וגם ברזי מקצוע השירה הקלאסית. היא סיימה את לימודיה באקדמיה למוסיקה בווילנה ולאחר שכבר הופיעה כסולנית אופרה בתפקידים מובילים, ויתרה מרצונה על קריירה אופראית בטוחה ומוכרת, וזאת, כדבריה, 'כדי לא לבזבז זמן במה יקר על אַרִיָה מהאופרה לַקְמֶה'. היא הצליחה לבנות רפרטואר אישי מלא, מבלי שעמדו לרשותה ספריות תווים או הקלטות, ובזכות סיוע של קומץ ידידים מוכשרים, וביניהם המלחינים שאול (סמואיל) סנדריי, שזה לא מכבר השתחרר משנות ממאסר ארוכות במחנות סיביר, לב פולבֶר ולב קוֹגַַן.

הבה נקשיב לנחמה ליפשיץ שרה את שיר-העם הקצר והמפורסם 'לאָמיר זיך איבערבעטן' (הבה נתפייס) בעיבודו של לב קוֹגַן. 



קוגן, תלמידם של מיכאל גנסין וארם חצ'טוריאן, התכתב כאן עם מסורות 'האסכולה הסנקט-פטרבורגית' מן העשורים הראשונים של המאה ה-20. המקצביות המיוחדת של 'שלום-טאַנץ' (מחול ההשלמה) הכליזמרי, שקוגן הצליח לשמר באמצעות תזמור רב-גוני, מזמינה ג'סטות ריקודיות מסורתיות, שרק אלה שנולדו לתוך תרבות יידיש מסוגלים לגלמן. ג'סטות מן הסוג הזה, לפי העדויות, היו חלק בלתי נפרד מהקונצרטים של ליפשיץ והלהיבו את הקהל, עד כדי כך שלא פעם, בהפסקות, חלק מן הנוכחים החלו לרקוד הורה. למרבה הצער לא נשתמרו הקלטות וידאו המתעדות את מאות ההופעות שערכה ליפשיץ ברחבי ברית המועצות, אולם גם בשמיעה בלבד ניתן לזהות את הגיוון העדין, את החיוכים, את ההאטות וההאצות הזעירות, שבעזרתן יצרה האמנית דימוי אצילי של חגיגה יהודית.


את האצילות הזו ואת הכישרון האמנותי ירשה נחמה מהוריה, במיוחד מאביה יהודה הירש ליפשיץ (1980-1900). האב למד בנעוריו בישיבת 'תורה ומדע', שייסד הרב יצחק יעקב ריינס בְּלִידָה, ולימים היה מחנך ומנהל בית ספר עברי בקובנה ורופא ילדים. בצעירותו למד נגינה בכינור אצל תלמידתו של לאופולד אַאוּאֶר המהולל, וכך הוריש לבתו את אהבת התרבות היהודית המשולבת באהבת המוזיקה. ליפשיץ סיפרה כי המתנה הראשונה שקיבלה אימה מאביה הייתה ארגז ספרים ביידיש, בעברית, ברוסית ובגרמנית.

פרשנות מוזיקלית אצילית – כזו המהדהדת את הלכי הרוח של האינטליגנציה הליטאית מן העידן הטרום-סובייטי, שאפיינו את סביבתה של נחמה בעיר מולדתה קובנה – מובילה לעתים קרובות אל פשטות מכוּונת, אל בחירה מודעת בפלטת צבעים מאופקת. 

פשטות כזו מאפיינת את הביצוע שלה לשיר הערש הידוע 'יאַנקעלע' ('שלאָף זשע מיר שוין, יאַנקעלע מן שיינער') מאת מרדכי גֶּבִּירְטִיג. הנה הוא בעיבודו של לב קוגן, ובליווי הפסנתרן מארק פייגין. השירה הצנועה, בקול גבוה ובהיר, בשילוב קורֶט סלסולים מזרח-אשכנזיים מסורתיים ובליווי הצלילים הגבוהים של פסנתר, בלי כל פזילה למתיקות יתר, יוצרים תמונה מהפנטת של טוהר ורכות.


ליטוש סגנוני ובחירה קפדנית באמצעי הביטוי הפכו את קולה של ליפשיץ לכלי אמנותי שבאמצעותו יכלה לעצב זהות לאומית. החלטותיה האמנותיות, כמו גם התבטאויותיה ומהלכיה המעשיים, התאפיינו בתעוזה מרשימה. בשנת 1958 היא החליטה, על דעת עצמה ומבלי להתייעץ עם איש, לגשת לתחרות זמר כלל-ארצית שנערכה בברית המועצות עם רפרטואר ביידיש. 'ניגשתי לתחרות במטרה אחת ויחידה: לקבל אישור רשמי כלשהו שאני שרה ביידיש, ועם פתק כזה לקדם את תוכניתי', כך סיפרה בריאיון שנערך אתה שנת 2015. חרף הרוח האנטישמית ששרתה אז על הממסד הסובייטי, הבלתי יאומן קרה והיא זכתה במקום הראשון – 'על האומנותיות הבימתית שלה ועל מקצוענותה כזמרת', כלשון נימוקי השופטים. בהמשך היא גילתה משנה-אומץ בהחלטתה לשיר בעברית. לשאלותיהם של הפקידים האמורים לאשר תכניות קונצרטים מראש: 'באיזו שפה את שרה?', השיבה: 'בארמית'... היא ידעה שבבורותם לא יצליחו פקידים אלה לקשר בין השפה המזרחית האקזוטית לבין המורשת היהודית.

דבר לא עצר את הזמרת הצעירה ובהופעתה הראשונה בקייב – שאושרה על ידי השלטון המקומי לאחר סירוב ממושך – היא ביצעה את 'שיר הערש' ביידיש של שִׁיקֶה דְּרִיז וריבָה בּוֹיאַרְסקי, על אם יהודייה המחפשת את בנה ב'באבי יאר'. היא עשתה זאת באותן שנים שבהן שימש גיא ההריגה אתר לאיסוף פסולת תעשייה והשואה הייתה בגדר טאבו שלא מדברים עליו. הקהל באולם קפא במקומו והדמעות זלגו מעצמן, עד שנשמעה קריאה מהקהל: 'אנשים! מדוע אתם יושבים? קומו!'. 

את הקונצרט הזה זכרה ליפשיץ כאירוע מכונן ולימים תיארה אותו כך:
שרתי בקייב את שיר הערש לבאבי יאר, והמאזינים באולם קמו ממקומותיהם. איש לא מחא כף. צמרמורת קרה עברה בגבי. תפסתי מה מצפה ממני הקהל שלי ומה צריכה אני לשיר בשבילו – לשיר או לשתוק. זה לא היה קהל ככל קהל המתכנס בקונצרט – לפניי עמד עמי לְמוּד-הניסיון ('איך נשיר', עמ' 213). 
בעקבות אירוע זה נאסר על ליפשיץ להופיע עם רפרטואר יהודי-לאומי: שר התרבות של הרפובליקה האוקראינית דיווח לכלל רשויות ברית המועצות כי שיריה משפיעים לרעה על אזרחים סובייטיים, בשל הציונות, הלאומנות והנוסטלגיה שטמונות בהם. נחמה נדרשה אפוא להסביר לפקידים שונים מדוע איננה מהללת בשיריה את הישגי האומה הסובייטית ומבטה מופנה אל העבר ולא אל העתיד הטוב יותר. על טענות אלה היא נהגה להשיב, שגם פושקין וטולסטוי אינם מזוהים עם התהוות מעמד הפועלים, ולמרות זאת יצירותיהם מותרות לביצוע, אם כך מדוע ייאסר עליה לשיר טקסטים של איציק מאנגר? בלי קשר נציין כי האינטליגנציה היהודית, אשר הייתה מיומנת בקריאה בין השורות, אף פעם לא תפסה את אמנותה של ליפשיץ כנוסטלגית. המשורר יוסף קרלר סיפר ליעקב רואי: 'נחמה העלתה משהו חדש. היהודים הסובייטיים, במיוחד הצעירים, שלא ידעו כלום על היהדות, שלא לדבר על ציונות, התחילו לחשוב ולחפש ... בשיריה היה קול קורא, וזה מה שהבדיל בינה לבין האחרים'.


נחמה ליפשיץ בצעירותה (ויקיפדיה)

נחמה הכירה את טיבו של קהל זה וידעה ליצור אתו קשר מעל ראשיהם של הצנזורים. אפילו המראה החיצוני שלה שידר זאת, כאשר העזה לצאת אל הבמה לבושה בשמלה שחורה, עוטה צעיף לבן ארוך ומפוספס. לכאורה רק צעיף, ובשום אופן לא ניתן היה להאשים את הצעירה החצופה בשימוש בחפצים ריטואליים; אבל 'המבינים' ידעו לפרש זאת כייצוג סמלי של טלית. כך הסבירה נחמה ליפשיץ את דרך ההתבטאות יוצאת הדופן שבה בחרה להביע את השקפתה: 
גמרתי בלבי להיעזר בג'סטה, ברמזים. טרחתי זמן רב וחיפשתי את הרמיזה המפורסמת היהודית, ג'סטה מקופלת-תמציתית המדגישה וכוללת יותר משמסוגלת להביע המילה המדוברת – רמיזה, שהיא אולי היסוד החשוב ביותר בשיר, האלמנט החושף את עיקר-עיקרו הצפון של הטקסט. 
והודות לרמיזה הגעתי לידי כך, שהקהל הבין אותי. הבין את המרומז, כי רובם הגדול של המאזינים לא שמעו יידיש, ועברית לא כל שכן ... צורה נוחה ביותר להביע 'מחשבות פסולות' הייתה לשיר 'שירים בלי מילים', שבהם אמרה הג'סטה, המחווה, יותר משאמרו מילים; וכן גם שירי-עם, 'שנולדו ברוסיה הצארית' [אזכור זה היה הכרחי כדי להכשיר ביצוע של שירת הבורגנות הזעירה היהודית בעידן הסובייטי. ההקשר 'הצארי' התפרש כהדגמה לדיכוי שממנו סבלו יהודים לפני מהפכת אוקטובר  מ.ל.]. 
אין כמובן ספק, כי נעזרתי בכך, שרבים בקרב הקהל 'תפסו את הפרינציפ' חיש-מהר. שאם לא כן, הייתי ודאי יכולה רק לנפנף ידיים, אבל צריכה הייתי לחזור על כל 'חוֹכמה' שלי שלוש פעמים. האווירה הייתה מתלהטת יותר ויותר, כי הקהל חש הכול כמוני, ומשנה לשנה העמיקה ההבנה יותר ויותר ... 
הקהל ציפה לכל סימן וקלט מיד כל תנועה של גבות עיניים, כל זיז וג'סטה, כל הפסקה קצרה בשטף השיר – כל תנועת נפש זעירה ביותר. נוצר מגע מסתורי-קסום עם הקהל ('איך נשיר', עמ' 214).
דוגמה מצוינת לדיאלוג לא-מילולי עם הקהל, דיאלוג של ג'סטות, שאותו קשה להסביר אך אפשר להאזין לו ולנסות להבין, הוא השיר 'רייזעלע' מאת מרדכי גבירטיג (בתזמורו של לב קוגן, ובליווי להקת א' קפצן).



וכאן, בסרטון נדיר, שהוקלט במסגרת של קונצרט 'קלעז-קעמפּ' בסנקט פטרבורג, כנראה בשנת 1996, אפשר לא רק לשמוע אלא גם לראות כיצד שרה נחמה ליפשיץ 'עם הידיים'. סרטון זה נשמר באוסף הפרטי של ד"ר יבגניה חזדן והוא דוגמה לשירים שכונו 'אויף צו להכעיס לידער' (שירים להכעיס). נחמה סיפרה כי את השירים הללו נהגו צעירים יהודיים בברית המועצות לשיר בחיק הטבע, ביערות, הרחק מאוזניים לא רצויות שתמיד היו בכותל. שם, ביער, לא היה צריך להיזהר מצנזורה...



בשנת 1969 הצליחה ליפשיץ להגשים את חלומה וקיבלה במפתיע אשרת יציאה לישראל. שני התקליטים שהקליטה בשנים 1961-1960 נמצאו אז בבתים רבים של בני האינטליגנציה היהודית בברית המועצות שאהדו את מדינת ישראל. תקליטים אלה הפכו בעצמם לחפץ סמלי ונוסטלגי שמבטא את השאיפה הכמוסה לחופש: הנה, האמנית ששרה כאן, על גבי תקליט ישן שאין עליו אף לא אות עברית אחת, הצליחה בניגוד לכל הסיכויים לעלות לארץ, ושם, בארצות החוֹם, היא שרה את שיריה ללא מגבלה. אם היא הצליחה, כל אחד יכול.

אני נזכר שסבתי המנוחה שמרה את תקליטיה של נחמה ליפשיץ בשלושה עותקים – אם עותק אחד ייפגע, חס ושלום, יישארו עוד שניים... האוצר הזה נשמר בארון המצעים, ליד סידור תפילה 'שירת ישראל' ישן – גם זאת ליתר בטחון. אם 'מישהו' ירצה לבוא ולחפש, כך הסבירה לי סבתי, 'הם' לא יחפשו שם. כשהחלטנו לעלות לארץ – ואני בטוח שהחלטה זאת התגבשה, גם אם לא במודע, בהשפעתה של נחמה ליפשיץ – לא לקחנו את התקליטים. היה ברור לנו כי תקליטים אלה נמכרים בישראל בכל חנות...




ליפשיץ אכן התקבלה בישראל בזרועות פתוחות ­– ראש הממשלה גולדה מאיר קיבלה את פניה ביום נחיתתה (20 במארס 1969); בהופעת הבכורה בארץ, בערב יום השואה בהיכל התרבות בתל-אביב, נכחו אישי ציבור רבים ובהם שר הביטחון משה דיין; היא הופיעה באולמות שהיו מלאים עד אפס מקום, בארץ וברחבי העולם. 

גולדה מאיר ונחמה ליפשיץ לאחר הופעה בלינקולן סנטר בניו-יורק, אוקטובר 1969
(צילום: משה מילנר; אוסף התצלומים הלאומי)

עוד לפני עלייתה התכתבה ליפשיץ עם נעמי שמר (מכתבים אלה שמורים בארכיונה של נעמי שמר בספרייה הלאומית), ולאחר עלייתה הצליחה לרקום קשרים עם יוצרים מקומיים רבים. הבולט בהם היה מנצח תזמורת צה"ל האגדי, יצחק (זיקו) גרציאני, לימים שותף נאמן להופעות וידיד קרוב. הנה שיר שהקליטה יחד עם תזמורת בניצוחו של גרציאני, 'פֿרייען זיך איז גוט!' (טוב לשמוח!), שאת מילותיו ולחנו כתב זליג ברדיצ'בר. זו הקלטה מהופעתה הראשונה בישראל והיא שמורה באוספי מחלקת המוזיקה בספרייה הלאומית:

 

בשלב מסוים הרגישה האמנית כי היא 'כמו פרטיזן בלי מלחמה'. הפאתוס, הכאב, התקווה, 'השמחה חרף הקשיים' – כל אלה הפכו פחות רלוונטיים במחוזות החופש והדרור. המוּדעוּת העצמית, חוש ההומור וחוכמת האמנות הנדירה שניחנה בהן התקוממו כנגד תפקיד 'דון קישוט' מכאן או 'סמל' מכאן שייעדו לה אוהדיה. באומץ לב שאינו מובן מאליו החליטה הזמרת המהוללת לשנות את מסלול חייה. לאחר השלמת לימודי ספרנות באוניברסיטת בר-אילן התחילה לעבוד בספרייה העירונית למוזיקה בתל-אביב, ולימים גם ניהלה אותה. גם כארכיונאית המשיכה ליפשיץ להעז ולא להיכנע לשגרת העבודה: היא טיפלה, בין השאר, בסידור הארכיון של המלחין והצ'לן יהויכין סטוצ'בסקי; יזמה סדנה לזמרים צעירים המבקשים ללמוד שירה אמנותית ביידיש וניהלה אותה ביד רמה, במרץ ובמסירות אופייניים. בשנת 1978 זכתה בפרס על שם איציק מאנגר ובשנת 2004 הוכתרה כיקירת עיר מגוריה, תל אביב-יפו.

כותרתה של המסה האוטוביוגרפית משנת 1980, שכבר ציטטנו ממנה, היא 'איך נשיר ומה נשיר?' – כותר שעדיין מאתגר את אוהבי המוזיקה בישראל, לא פחות ממה שהיה בשעת הופעותיה של ליפשיץ שם, בגלות. את דבריה סיימה הזמרת בשורה של שאלות נוקבות (עמ' 217-216): 
הרשות שיש לנו להתבטא כרצוננו, בלי צנזורה, רשות זו לא עשתה אותנו בני חורין – סיבות שונות, שכמובן לא ניכנס כאן בבירורן, כובלות את ידינו בעשרות תסביכים ומפריעות לנו להיות בני חורין. לעתים קרובות למדי שרויים אנו במבוכה מבויישת המונעת מאתנו להיות מה שהננו – יהודים. 
אנו שרים שירים בעברית, אבל אלה אינם שירים יהודיים. נמנעים אנו מלשיר שירים כאלה, ויש בינינו, שאין זה לפי טעמם אף רק להתעניין בשירים שלנו... שפת העם רק לפשוטי עם. 
מפטמים אנו את ראשי ילדינו, ממש למן החיתולים, בצלילים זרים, בריתמוסים זרים ... ואם כן, איך עלינו להגיע אל המון הנוער היהודי, כדי לאפשר לו להכיר את היופי ואת העמקות שבדברים יהודיים, שביצירה יהודית?   
... לי קל לא לשיר, שכן אין לי אפשרות להרכיב תכנית כזאת, שתכיל שאלות אלו, או אף רק חלק מהן. אבל הרי חייבים אנו למצוא את התשובות עליהן. הכרח ליצור את האווירה, את הקרקע. היאך להגיע אל השרשים? איך לנשום ולגדול? איך אפשר לעמוד בפני המציאות מסביב בלי אוויר ובלי שרשים? 
הנה תשובתה הסמלית לשאלות אלה, בערב חגיגי שנערך בשנת 1994 לציון 25 שנים לעלייתה ארצה. נחמה שרה את 'אני מאמין' של שאול טשרניחובסקי, מלווה בתזמורת צה"ל בניצוחו של יצחק גרציאני.



ומה נשיב אנו? יהי זכרה ברוך, כּבֿוד איר אָנדענק!
_______________________________________

מיכאל לוקין הוא אוצֵר במרכז לחקר המוסיקה היהודית באוניברסיטה העברית בירושלים (JMRC) ומתמחה בפולקלור מוזיקלי ביידיש. גרסה שונה של רשימה זו התפרסמה באתר המרכז לחקר המוסיקה היהודית.

לקריאה נוספת

8 תגובות:

  1. זכיתי להכיר אותה בתל אביב. אשה חמודה וצנועה.

    השבמחק
  2. זכיתי להכיר אותה בזכות הכתבה. בכיתי בדמעות משמיעת השיר: 'אויף צו להכעיס',על אף שלא אוהבת להכעיס, לא גדלתי על תרבות יידיש ולא ברוסיה, אלא כצברית חופשייה בארצה. התרגשתי מגבורתה וחכמתה לשיר למרות התנגדות המשטר, איך ומה שבחרה. אימצתי גיבורה חדשה. תודה. שבת שלום!

    השבמחק
  3. תמר ועמוס רודנריום שישי, 19 מאי, 2017

    תודה מיכאל. יִשְׁכּוֹיֵח! רשימה חשובה וממש מאוד מרגשת.

    השבמחק
  4. הביצוע של "שחקי שחקי על החלומות" מרגש.
    זמרת גדולה ומוסיקאי דגול,זיקו גרציאני, ששווה פוסט גם הוא.

    השבמחק

  5. מאמר ממש מעולה ומאלף! כל הכבוד ותודה רבה למיכאל לוקין ולדוד אסף שפירסם אותו!

    את נחמה הכרתי מאז שהתחילו זכרונותי, מגיל 3, היינו עוד משנת 1961 לערך. זכור לי אחר־צהרים אחד בסוף 1969 כמדומני. באותו היום תכננו ללכת אני עם הורי לחגוג עם אחד מברי־המזל ביננו שעמד לעלות ארצה (היינו אישרו לו סוף־סוף לעזוב את בריה"מ ולעלות ארצה). אז אמר לי אבי שלפני שניצא הוא חייב לחבר מילים למנגינה עליזה אחת שלמד מאחד מפעילי העליה במוסקבה, אריה (לאוניד) ליפקובסקי (Леонид Липковский), שהפליא ב"מסיבות" כאלה לנגן ביגיטרה כשכל הצעירים רקדו ושרו.

    אותו יום הייתי עד לכך שאבי, המשורר יוסף קרלר (קערלער), חיבר את המילים של השיר "אויף צו להכעיס אַלע שונאים". אם אינני טועה כבר באותו הערב אריה פילובסקי ביצע את השיר לראשונה. השיר נוצר לפחות כמה חודשים אחרי שנחמה הצליחה לעזוב לישראל. הפזמון החוזר של השיר איננו בידיוק "פוליטיקלי קורקט" ונחמה, כבר בהיותה בארץ, שינתה אותו על אף שמאוחר יותר ההמחבר עצמו לא ממש רווה נחת ולא כל כך מעצם השינוי כי אם מן התחליף שנבחר.

    בפזמון החוזר מופיעות המילים: "חי! חי! זאׇלן זיי גיין אין דר'ערד אַרײַן" (כפי ששר זאת תיאודור ביקל; ראה לינק למטה) ולי דווקא זכור: "גייען זיי אין דר'ערד אַרײַן!", ואילו נחמה ע"ה שינתה זאת ל: "שײַנען זאׇל די זונענשײַן!" מן הסתם הביטוי המקורי נראה לה לא מספיק "זאַלון פעֶאיִג". ובכל זאת חבל שהתחליף שהזמרת הנהיגה ובפט עם השימוש בצורה המגורמנת "זונענשײַן" מעט פגע בסיגנונו של השיר ומה שיותר חשוב באקספרסיביות העזה (והמרה) שמקורה במציאות הלא כל כך פשוטה ליהודי רוסיה הסוביטית באותה תקופה.

    הביטוי המקורי למרות שאיננו "נחמד" אכן מבטא את עומק המרירות והחרדות שדור ראשון של פעילי ומסורבי עלייה הגלוים הרגישו באותם הימים שבהם הלכו וגברו אווירת האנטישמיות הסוביטית הממלכתית מכאן ותחושת חוסר האונים בקרב פעילי העליה מכאן (למרות שהפעילים עצמם היו כולם הנועזים והאמיצים מקרב יהודי ברה"מ). מכאן המרירות וחדות הקריאה: "גייען זיי אין דרער "גייען זיי אין דר'ערד אַרײַן!"

    בבוקר, לפני כשבועים, לכשהגיעה הידיעה המרה על הסתלקותה של נחמה ועורכת עיתון "פארווערטס" והתקשרה אלי, נענתי לבקשתה ומיד כתבתי מאמר לזכרה. באותו ערב נפגשתי עם אחד מעמיתי שהגיע לארה"ב מברה"מ לפני יותר מ-30 שנה. סיפרתי לו שדווקא השתדלתי להימנע מלכתוב באופן אישי מדי אלא לומר דבר מה על המשמעות העמוקה של תרומתה של נחמה לתרבות ישראל, הן בהקשר של יהודי ברית־המועצות ובעיקר בהקשר הכללי של אמנות ותרבות יידיש. אמר לי אותו החבר: "זה הרי בלתי אפשרי לדבר על נחמה מבלי לגלוש לזכרונות האישיים. לך תשאל עשרות ואולי אף מאות אלפי אנשים כמוני וכל אחד מהם מיד יעלה זכרונות אישיים איך ומתי ובילו נסיבות הוא זכה לשמוע אותה מופיעה במוסקבה, לנינגראד, טשרנוביץ, אודיסה, טאלין, מינסק, ווילנה, ריגה ועוד ועוד, או כיצד נהגו לחטוף כל תקליט חדש שלה ולהקשיב לו הלוך והקשב ללא סוף".

    ברור שגם לי יש לי זכרונות ודווקא ממש אישיים על נחמה ואני עוד מקווה להעלותם בצורה זו או אחרת. פה רק רציתי לרשום פרט קטן ובלתי ידוע על תולדות שיר אחד שהפך לדי פופולרי בקרב יהודי ברית המועצות כבר לאחר שזכינו לעלות ב-מרץ 1971 ואולי אפילו אחרי שמרביתו של אותו הגל הראשון של מסורבי ופעילי עליה האמיצים והנועזים של סוף שנות ה-60 – תחילת שנות ה-70 כבר הצליחו – אויף צו להכעיס אַלע שונאים – לעלות ארצה.

    השיר בביצועו של תיאודור ביקל: https://youtu.be/RwbJ-8gRC38

    השבמחק
  6. מיכאל לוקיןיום שבת, 20 מאי, 2017

    תודה לפרופ' קרלר על המידע יקר הערך! כנראה נחמה כל כך הזדהתה עם רוח השיר עד שבגיל הגבורות, כשלושים שנה אחרי שעזבה את ברה"מ, כבר הייתה משוכנעת שהיא בעצמה נהגה לשיר אותו בחגים יהודיים. סביר להניח שהשיר אכן נפוץ ובוצע במסיבות, אך בתקופה מאוחרת יותר. אגב, השיר פורסם בשתי אסופות חשובות, בגרסה הזהה לביצועה של נחמה:

    מלוטק, חנה ויוסף, "לידער פון דור צו דור", ניו-יורק, [1997], (עמ' 246) ‬
    וינקובצקי, א', קובנר, א' , לייכטר, ס',‫ "אנטאלאגיע פון יידישע פאלקסלידער", ד’, ירושלים, 1987, (עמ' 237) ‬

    מלוטק מציינים שביקל שר את המילים "הגסות" - ועכשיו, כפי שזה קורה לעתים קרובות ב"עונ"ש", למדנו כי זוהי הגרסה המקורית. יישר כוח!

    השבמחק
  7. אפצלוחעס עאללס שונאים, עם ישראל חי...

    השבמחק
  8. איזה כתבה יפה! מרגשת מאוד!

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית 'הגב בתור:', לחצו על 'שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי' אם לא הצלחתם להתגבר על הבעיה – רשמו את השם בתוך התגובה.
לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול ואז 'פרסם' – זהו.
מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.
תגובות לפוסטים ישנים מועברות לאישור ולפיכך ייתכן שיהוי בפרסומן.
תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.