יום שישי, 30 ביוני 2017

'מכל פח מציץ זנב': על 'שיר החתולים' של ע. הלל ועל מלון חתולים

צילום: דוד אסף (לחיצה על הצילומים תגדיל אותם)

א. שיר החתולים

כשצילמתי לא מכבר את זוג חתולי הפרא האלה, מעל מְכוּלַת זבל ריחנית באזור התעשייה תלפיות שבירושלים, לא יכולתי שלא לפזם לעצמי את 'שיר החתולים' של ע. הלל, שהולחן על ידי סשה ארגוב ובוצע על ידי 'התרנגולים' בתכניתם השנייה (1963).

זהו שיר נהדר, שמלא וגדוש במשחקי מילים ובשעשועי לשון. משום מה נשכח השיר ולא זכה לכבוד המגיע לו. למיטב ידיעתי, הוא לא נכלל באף אחד מספרי שיריו של ע. הלל ונדפס רק באוספי לחניו של סשה ארגוב.

קסם של יומיוֹמִיוּת אורבנית-חילונית, נטולת מלחמות, הרואיות חלוצית או קדושה דתית, מתפרצת מכל שורה בשיר הזה, שכמותו, כנראה, יכלו להיכתב בישראל רק בשנות השישים.

תשכחו מ'מיצי' או 'פיצי', חתולי הבית המטופחים והמפונפנים; כאן מדובר במאבקי הישרדות מסוג אחר, שהם מנת חלקה של 'כיתת חתולים אמיצים' וקשוחים (עד שכלבלב מזדמן מפיץ אותם לכל עבר בנביחתו החלושה). זהו שיר על ארבעה חתולי רחוב, שני זכרים ושתי נקבות, שגרים בפח הזבל של רחוב מנדלי 79, ורק אזכור שמותיהם המופרכים – אִיבָן האיום, אבּוּ-גִ'ילְדָה השודד, לוֹלָה ופְרִידָה שׁוּבֶּרְט – מעורר בך צמרמורת מתוקה של עונג.
'אִיבַאן הָאָיוֹם' הוּא זֶה  
הַשָּׂרוּט וְהָרָזֶה,  
'לוֹלָה' חֲתוּלָה שַׁרְמַנְטִית,  
חַיְּכָנִית, קְצָת נִימְפוֹמַנְטִית.  
'פְרִידָה שׁוּבֶּרְט' הַגְּרוּשָׁה-שָׁה,  
יֶשׁ לָהּ רֶגֶל קְצָת קְרוּשָׁה-שָׁה. 
צילומים: דוד אסף

כאמור, 'שיר החתולים' הולחן על ידי סשה ארגוב ובוצע על ידי 'התרנגולים' בתכניתם השנייה (1963):



והנה המילים בשלמותן.

את מה שרציתי: משירי סשה ארגוב, ידיעות אחרונות, 1983, עמ' 11

הלל עומר – הוא ע. הלל – אהב חיות. מי לא זוכר ואוהב את שירו 'יוסי ילד שלי מוצלח', על הילד התמים והחולמני (היום קוראים לו 'חְנוּן'), שאמו שולחת אותו לקנות בקבוק חלב אבל בדרך הוא מוצא 'גּוּר כְּלָבִים מִסְכֵּן צוֹלֵעַ ... חֹמֶד שֶׁל כְּלַבְלַב', ושוכח את מה שביקשו ממנו.

ע. הלל גם כתב שיר אהוב ושמו 'מעשה בַּחֲתוּלַיִִם', על חתול לבן וחתול שחור, שבטוחים, אבל בעצם לא כל כך, שהצבע של כל אחד מהם הוא הכי יפה...

 


נחזור לחתולים של רחוב מנדלי.

לפני כמה שנים יצאתי לחפש את ה'חצר' של רחוב מנדלי 79 בתל אביב, עיר מגוריו של ע. הלל. רציתי לצלם את פח האשפה המהולל, ולאכזבתי התברר לי שברחוב מנדלי האמתי (זה שליד חוף פרישמן) אין בכלל מספר 79. מיטב השיר – כזבו.

לעומת זאת ברחוב מנדלי 5 יש בית מלון יוקרתי ('המלון ברחוב מנדלי'), וזה מוביל אותנו לפרק הבא...


ב. מי יתנני מלון חתולים

בכיכר קדומים ביפו, ליד המוזיאון, הוקם לאחרונה מלון חדש לחתולים (Cat's Hotel). לפי הממדים הצנועים שלו  ארבעה חדרים בסך הכל, וגם הם פתוחים לכל רוחות השמיים  הייתי מכנה אותו יותר 'הוסטל'. מעניין כמה כוכבים משרד התיירות היה נותן לו. על כל פנים, בביקור האחרון לא נמצאו דיירים במלון.

צילום: יהושע לביא

לא רק ביפו.

לפני זמן מה, בחודשי החורף, צילמתי ברחוב הרכבת בירושלים מלון מקורי לחתולי רחוב שנפתח באדיבות אחד השכנים בתוך מארז ישן של מחשב HP שקרביו רוקנו. בעל המלון אף טרח והביא מזון משובח לדייריו.

המלון הזה אוכלס לפרק זמן על ידי חתולה ששמרה בו על גוריה הקטנים, ומשגדלו הגורים והשמש שוב זרחה על הארץ ננטש המלון הממוחשב על ידי דייריו וסופו שהושלך לאשפה.

צילומים: דוד אסף

ג. יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ

ולסיום, קצת קולטורה.

החתול הלמדן הזה צולם בניר עציון...

צילום: יחזקאל חובב


יום רביעי, 28 ביוני 2017

כן או לא? תעודות זהות; עישון; חניה; שטח ציבורי

בסוגת ביקורת השילוט והפרסום מוכרת הקטגוריה 'ממאי נפשך' (מה רצונך?), ובמילים אחרות: מה בעצם אתם רוצים להגיד? אולי תחליטו?

הנה כמה דוגמאות.

א. כשאת אומרת לא לְמה את מתכוונת?

כש'אַת' (מדינת ישראל, רשות האוכלוסין וההגירה) אומרת 'לא יוכלו לקבל שירות', מה בעצם רצית להגיד?

המודעה הזו פורסמה אתמול (27 ביוני) בעיתונים 'הארץ' ו'ידיעות אחרונות', ומן הסתם גם בעיתונים אחרים, אבל היא תמוהה ובלתי מובנת. מה בעצם כתוב כאן?

תודה למנחם גרינשטין

ב. לחנוֹת או לא לחנוֹת? זו השאלה

בשירותי כבאות והצלה של תל אביב (רחוב אבן גבירול 231) מתנוסס שלט מופרך זה כבר שנים רבות.

צילומים: מנה רוזנברג

ואם אנחנו כבר בעסקי חניה...

השלט המפולפל הזה מוצב בכיכר המושבות ברמת גן.

לא יותר פשוט לכתוב 'שבתות וחגים', וזהו?

צילום: איתמר לויתן

ג. לעשן או לא לעשן? זו השאלה

ומשהו מ'נמל הבית' שלי. על דלתות הכניסה לבניין הפקולטה למדעים מדויקים באוניברסיטת תל אביב הודבקו מודעות חד-משמעיות.

צילום: נחום גורליק

ד. שטח ציבורי

'שטח ציבורי', שלא כמו 'שטח פרטי', זה בדרך כלל משהו ששייך לציבור.

אבל לא ברעננה. כאן, ברחוב תל חי 2, נאסר על הציבור להיכנס ל'שטח' ששייך לו.

צילומים: גדעון נח


יום שני, 26 ביוני 2017

בורא מיני מזונות: ביצים של גוי; קפה וזיכרון; גדי קצוץ; צ'ולנט ובירה

א. ביצים כחולות של גוי

אני בטוח שלא ידעתם שהביצים של הגויים הם בצבע כחול (והם מצויידים גם בשלוש, בעוד שאנו, היהודים הנרפים והחלשלושים, מסתפקים רק בשתיים).

ועכשיו שאתם יודעים, קינדערלך, מהרו לקנות. במרכול 'חביב' בקרית אונו הם במחירי מבצע.

צילום: יהודית עפרוני

ב. שתייה מוגזמת של קפה עשויה לגרום אמנזיה

אמנזיה כידוע היא שכחה; מה שקוראים 'זיכרוני לברכה'... ומי יודע? אולי היבואן היה רוצה שנשכח את טעם חקפה שהוא משווק.

הבה נאמר, שאם שואלים אנשים בגילנו היינו מעדיפים שֵׁם קצת יותר אופטימי.

צילום: ענת רוזן

ג. כבד של גדי קצוץ

ברחוב אבן גבירול בתל אביב הייתה מסעדה שנסגרה ועתה עוברת שיפוץ לקראת עתיד לא ידוע. בתפריט של 'הפס הקר' כיכבה מנה ושמה 'הכבד של גדי קצוץ'.

אני מניח שהכוונה היא לכבד הקצוץ שאדם ושמו גַּדִּי הכין, ולא שהכינו כבד מגְּדי קצוץ, או, מה שיכול להיות הרבה יותר גרוע – מגַּדִּי עצמו...

צילום: הרצל חיוני

ד. צ'ולנט ובירה על הים

אני ובני דורי התרגלנו לאכול על שפת הים אבטיחים קרים, לשתות גזוז וללקק ארטיקים.

אבל הזמנים משתנים, והיום מציעים צ'ולנט ובירה, בבחינת שילוב הישן בחדש, מסורת ומודרנה.

פרטים על החוויה הביזארית הזו מצאתי כאן.

צילום: צביקה באר


יום שישי, 23 ביוני 2017

'הֶאָח, רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן': השיר העברי המקורי הראשון (ב)

מאת אליהו הכהן

'שבה מן הכרם'  מרים לובמן-קיפניס (1935-1897) מראשון לציון רוכבת על חמור ובידיה סל ענבים. צילום: יעקב בן דב 
(אוסף שמואל בן זאב; ישראל נגלית לעין, יד יצחק בן צבי)

התוכן
הפרק הקודם (לחץ כאן):
א. אריה שליט, מחבר 'האח, ראשון לציון'
ב. בין ראשון לציון לסנקט פטרבורג: גלגולי נוסח
ג. כיצד נשמע השיר?

בפרק זה:
ד. איך שיר נפוץ?
ה. ליאון איגלי, המלחין הארץ-ישראלי הראשון
ו. בחיפוש אחר התווים
ז. מה עלה בגורלם של יוצרי השיר?

*

ד. איך שיר נפוץ?

שירו של שליט, 'האח, ראשון לציון', הולחן סמוך לכתיבתו. בתוך זמן קצר הוא הושר בפי כל ואף התפשט אל מחוץ לגבולותיה של ראשון לציון, אל שאר מושבות הביל"ויים ועד ליפו הגיע. הנה כמה מהעדויות לכך.

העדות המוקדמת ביותר נרשמה ביומנו של הביל"ויי חיים חיסין, שפורסם בהמשכים ברוסית בעיתון ווֹסְחוֹד. ברישומי היומן מחודש אוקטובר 1886 ציין חיסין:
בנו של אחד האיכרים [בראשון לציון] גילה כשרון פיוטי בלתי רגיל; הוא כתב בעברית שירים מוצלחים אחדים על נושאי ההתיישבות, שירים שיש למצוא בהם רעיונות עמוקים והרגשה חיה. יש במושבה זַמָר בעל כשרון, ששימש במקהלת אחד התיאטרונים בפטרבורג. הוא התאים מנגינות לשירי הפייטן הצעיר, וכבר שרים אותם בכל המושבות וביפו.
(חיים חיסין, מיומן אחד הביל"ויים, תרגם ש' הרברג, תל אביב, תרפ"ה, עמ' 96)

'הפייטן הצעיר' הוא כמובן אריה שליט, ואילו הזמר בעל הכישרון הוא המלחין ליאון איגלי שבו נעסוק בהמשך.

עדות נוספת מאותה שנה הביא שמואל כהן (1870–1940), איכר מראשון לציון, שקנה את עולמו בזיכרוננו ההיסטורי בכך שהתאים לחן רומני עממי למילות 'התקווה'. כהן סיפר כי תושבי ראשון נהגו אז לשיר שני שירים על מושבתם: האחד של אימבר, 'והשני "האח ראשל"צ!" מאת נער בן ט"ו, בנו של האיכר שליט', ושניהם הולחנו על ידי איגלי, בוגר הקונסרבטוריון בפטרבורג (שמואל כהן, 'התקווה', בוסתנאי, ט [1937], גיליון ל, עמ' 20).

בראשית שנת 1888 שלח דוד זייברג את מכתבו לעיתון המליץ  שאותו הבאנו בחלק הראשון של הרשימה  ובו תיאר כיצד פועלי ראשון פותחים את יום עבודתם בשירת השיר החדש: 'בשעה השישית בבוקר יישמע קול הפעמון "עורו ישנים לעבודתכם"; ברגע אחד יתנערו כולם וברגש קודש נלך לעבודתנו. בצאתנו השדה נשירה שירה חדשה משירי ציון אשר חיבר אחד מבני המושב. תוכו רצוף אהבה לארצנו ותקווה לאל הבוחר בירושלים'. כזכור, זייברג שלח למערכת העיתון גם את מילות השיר, אך אלה נדפסו ב'קונטרס המילואים' של המליץ שראה אור בסוף אותה שנה.

מרדכי לובמן
(אלבום המשפחות)
עוד שנה עברה, ובט' באדר א' תרמ"ט (10 בפברואר 1889) התפרסמה בעיתון המליץ כתבה נוספת על הווי הקולוניות החדשות בארץ ישראל וכותרתה 'ארץ הצבי'.

על הכתבה חתם 'אליפז התימני' – שם העט של המורה מרדכי לובמן (1895-1857), המנהל והמורה הראשי בבית הספר העברי הראשון בעולם שבו למדו בעברית, הלא הוא בית הספר חביב, שפועל בראשון לציון עד היום. לובמן הזמין את הקורא להצטרף אליו במין מסע וירטואלי מיפו לראשון לציון:
המליץ, 10 בפברואר 1889, גיליון 24, עמ' 2

שתי עגלות נוסעים (דיליז'אנסים) נוסעות אפוא לראשון לציון ומהן בוקע 'קול זמיר קולוניסטים' השרים 'משירי ציון'. אלה שרים את 'האח, ראשון לציון', ואלה עונים לעומתם בשיר 'אליך אבינו' (לשיר זה תוקדש הרשימה הבאה בסדרה). לובמן, שלא נקב בשמות השירים, אף ידע לצטט בית אחד מכל שיר. השוואת הציטוט למקור מראה שהיה זה, פחות או יותר, 'נוסח שליט' ולא 'נוסח יל"ג' שפורסם באותו עיתון רק כמה שבועות קודם לכן.
נחמה פוחצ'בסקי (ויקיפדיה)

גם נחמה פיינשטיין-פוחצ'בסקי (נפ"ש; 1934-1869), מן הסופרות הראשונות של ימי העלייה הראשונה, סיפרה כי בחול המועד סוכות תר"ן (1889), יצאו יחד כשלושים אנשים, נשים וטף מבני המושבה ראשון לציון בעגלות לטיול בירושלים. וכך כתבה במכתב פרטי ששגרה לידיד בגולה:
העגלות העתיקו ממקומם והנה כולם פה אחד החלו לשיר את השיר 'ראשון לציון עיר כוננה ידינו...', ומכל העברים נשמע: לכו בשלום, דרשו את שלום ירושלים! ביצאם את העיר ירו מכלי קלע, וקול מנגינתם נשמע עד למרחוק. כל המקרה הזה עשה עלי רושם  חזק כל כך ... ולא ידעתי את נפשי מרוב שמחה אשר מילאה את לבי על כל גדותיו.
(אלתר דרויאנוב, כתבים לתולדות חיבת ציון וישוב ארץ ישראל, מהדורת שולמית לסקוב, ז, אוניברסיטת תל-אביב, תשנ"ג, עמ' 243)

וכשהוציא מנשה מאירוביץ בשנת 1895 את השירון 'שירי עם-ציון', שבו ריכז את שירי הזמר שהושרו במושבות עד לאותה שנה, הוא כלל בו את שירו של שליט (ראו צילומו ברשימה הקודמת)  ללמדך כי שיר זה היה אחד הנפוצים באותה עת. מילות השיר (בנוסח יל"ג) הופיעו בשני שירונים נוספים שנדפסו באותן שנים של שלהי המאה ה-19: נגינות ציון, שהדפיס שלמה ויינשטיין ב-1897 (שירון זה תואר ברשימה קודמת שהתפרסמה בבלוג); והמהדורה השנייה של שירון שהדפיס היינריך לווה (1951-1869), בברלין בשנת 1898, עבור האגודות הציוניות בגרמניה. בשירון זה נדפס השיר בעברית (עמ' 119-117) וגם בתרגום לגרמנית (עמ' 30-29).

Heinrich Loewe, Liederbuch für Jüdische Vereine, Berlin 1898

זאת ועוד, חרוזים מתוך השיר הופיעו מפעם לפעם בכתבות על הנעשה ביישוב שפורסמו בעיתונות היהודית בתפוצות בימי העלייה הראשונה ובסיפורי אותה תקופה (למשל, 'מסתרי ארץ ישראל', המגיד, 23 בספטמבר 1889, עמ' 298; שמואל רפאלוביץ, 'חמישה עשר באב', חיבת הארץ, ב, ירושלים תרנ"ח [הובא שוב אצל גליה ירדני, סל הענבים: סיפורים ארצישראליים בתקופת העלייה הראשונה, מוסד ביאליק, 1967, עמ' 108]; יהושע אייזנשטאדט, 'יובל של בנין', המליץ, 24 באוגוסט 1902).

צלילי השיר המשיכו להישמע בארץ גם מאוחר יותר, בימי העלייה השנייה, ועדויות לכך יש בספרות ובעיתונות: ד"ר יהודה לייב מֶטמַן-כהן (1939-1869), שהגיע בשנת 1904 לראשון לציון וכיהן כמנהל בית הספר 'חביב', סיפר על תהלוכת לפידים שנערכה במושבה לכבוד חג חנוכה: 
הושרו שירי ציון. השיר 'ראשון לציון' של אחד מצעירי ראשון לציון, יום-טוב ליפמן שליט, שנחשב כעין המנון המושבה, ואשר בימי השפל של התנועה הציונית במושבה הוזנח וכמעט נשכח, נשמע שוב מפי צעירים בגאווה מקומית, בחרוזיו המרגשים.
(דוד יודילוביץ, ראשון לציון, התרמ"ב 1882התש"א 1941, הוצאת כרמל מזרחי, ראשון לציון, תש"א, עמ' 213)

לימים העיד גם הסופר משה סמילנסקי (1953-1874), שעלה לארץ ב-1890, כי השיר 'האח, ראשון לציון' דחק את רגלו של השיר 'ראשון לציון' של אימבר, למרות שזה נכתב על ידי משורר וזה על ידי נער, 'בן לאחד האיכרים'. 'את שירו של הנער שרו – ואת השיר שלו [של אימבר] לא שרו' (משפחת האדמה, ב, עם עובד, תשי"ד, עמ' 14).

כזכור וכמובא בחלק הראשון של הרשימה, בשנת 1907 ראה אור בראשון לציון גיליון חגיגי, שאותו הדפיס יצחק שמואל סג"ל, מנהל סניף הדואר, ובו נדפסו מילותיהם של שני שירי 'ראשון לציון'  של שליט ושל אימבר. גיליון זה חולק לכל בית אב במושבה, והנוהג להדפיס את שירי המושבה הפך מאז ואילך למסורת במלאת כל עשור למושבה. בשנת 1932 הוציא סג"ל את שירי המושבה בחוברת מיוחדת שנקראה דברי שיר.

יצחק שמואל סג"ל
 (דוד תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו)
דברי שיר: קובץ שירים על שיבת ישראל לארצו ועל ראשון לציון, 
תל אביב תרצ"ב
ביתן הדואר של י"ש סג"ל (משמאל) ועגלת הדיליז'אנס של פייבל מירנסקי (מימין), שנסעה בקו ראשון לציון-יפו
(שולמית לסקוב, הביל"ויים, אוניברסיטת תל אביב והספריה הציונית, תשל"ט)

ולבסוף, פרופסור יוסף קלוזנר (1958-1874), שביקר בארץ ישראל בשנת 1912, סר לשמוע הרצאה בבית העם בראשון לציון. על מה שקרה בתום ההרצאה סיפר לימים
אחר ההרצאה, בא במקום נאומים ודרשות – ריקוד ארצישראלי נאה מלווה בשירה ערבה, וכשיצאנו מ'בית העם' נמשך אחרינו כל הקהל, ואבוקות בידי רבים, והצעירים ירו כמה יריות של כבוד, כמנהג המקום, והכל שרו בהתלהבות עצומה את השירים המקובלים בארץ בכלל ואת הזמר המוקדש לראשון לציון בפרט – את זה האחרון מתוך פטריוטיות מקומית. 
(עם וארץ קמים לתחיה: רשמי מסע בארץ ישראל, א, הוצאת יבנה, 1944, עמ' 152-151).
גאוות איכרי המושבה הייתה אפוא על השיר החדש. היא נבעה מכך שניתן בו ביטוי לתחושת ההישגיות של המתיישבים, שהפכו אדמת ישימון ל'כרמי חמד יזהירו כפנינים', אך גם בגלל שאת חרוזיו חיבר נער צעיר מבני המושבה עצמה. צליליו הקצביים של הפזמון, הפכו אותו עד מהרה לשיר לכת. הוא המריץ את העובדים כשיצאו עם שחר לעבודה ועודד אותם גם כששבו עייפים מן השדות. 

ה. ליאון איגְלי, המלחין הארץ-ישראלי הראשון

את המנגינה לשיר 'האח ראשון לציון' הלחין, כאמור, ליאון איגלי. מי היה איש זה? 

רק מעט מידע השתמר על חייו ומעשיו. הוא נולד ברומניה בשנת 1861 ועד גיל 15 קיבל חינוך מסורתי כמו כל ילדי ישראל. אחר כך עבר לרוסיה, גר אצל דודו בסנקט-פטרבורג ונרשם ללימודי טכנולוגיה באוניברסיטה. בעל קול בריטון היה ולפרנסתו שר גם במקהלת האופרה הקיסרית שבעיר. הוא הגיע לארץ ישראל בראשית אוגוסט 1885 כאחד מששת הצעירים שנשלחו על ידי חובבי ציון באודסה, במימון הברון רוטשילד, כדי לשמש מדריכים חקלאיים במושבות. תחילה הגיעו הצעירים לביקור קצר בן ימים אחדים בראשון לציון. 'מאליך תבין, כמה שמחנו לראות צעירים חדשים, שאפשר לדבר עמהם', כתב ישראל בלקינד (1929-1861) לזאב דובנוב, חברו לתנועת ביל"ו ואחיו של ההיסטוריון שמעון דובנוב. 'נתחבב עלינו בייחוד [א]יגלי ... הוא יודע לשיר עד להפליא, ועל שירתו באופרה הקיסרית הייתה פרנסתו בפטרבורג. בראשון לציון כיבְּדנו ב"מוסף" יפה' ('מארכיונו של זאב דובנוב', מימים ראשונים, א, חוברת ב [1934], עמ' 36-35).

ששת הצעירים האידאליסטים נשלחו לזכרון יעקב, והועסקו בה במשך חודשים אחדים על ידי ז'וסטן דיגור, גנן צרפתי נוצרי שמינה הברון כפקיד ראשי בארץ. עבורם הייתה זו אכזבה גדולה. דיגור לא התייחס אליהם ברצינות ולא טרח ללמדם חקלאות (לדעתם, הוא פשוט שנא יהודים...), ותחת זאת העסיקם בסלילת הרחוב המרכזי של המושבה, בעבודות סבלות ובסיקול שדות. איגלי, שנואש מהעבודה הפיזית הקשה, פנה לעזרתו של בלקינד וביקשוֹ שיסייע לו לעבור לראשון לציון שם יוכל לעסוק במה שהוא טוב בו באמת – מוזיקה. לשם כך צריך היה לקבל את הסכמת הברון או של אחד מפקידיו, שכן כל אחד מששת השליחים הצעירים השתכר 30 פרנק לחודש 'על חשבון הברון'. 

פקיד הברון בראשון לציון, יהושע אוסובצקי (אחיו של בוריס, מנצח 'האורקסטרה'), היה בעצמו חובב מוזיקה. הוא השתכנע שאכן מדובר בכשרון מוזיקלי מבוזבז, ועל כן נעתר לבקשתו של בלקינד. איגלי עבר אפוא לראשון.

מיכל פוחצ'בסקי (1947-1863)
(דוד תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו)
יחיאל מיכל פוחצ'בסקי, יליד בריסק וחברו של איגלי לקבוצת השישה, שעבר גם הוא מזכרון לראשון (ולימים נשא לאשה את הסופרת נחמה פיינשטיין-פוחצ'בסקי), סיפר כי בימים הראשונים לשהותם במושבה הוזמנו השניים למסיבת תה בביתם של יוסף וברתה פיינברג, ממייסדי המושבה. 'כל האינטליגנציה המקומית' התאספה שם, והמסובים, שהתגעגעו להווי הבורגני של רוסיה אותו נטשו, הפילו את תחינתם בפני איגלי 'לשיר דבר מה מניגוני האופרה הפטרבורגית, והגברת פיינברג תלווהו בפסנתרה'. פוחצ'בסקי, האיכר המחוספס, הופתע: 'ואתפלא לשמוע המילה פסנתר: האם גם המכשיר הזה נחוץ לעבודת האדמה בארץ ישראל? ואני לא ידעתי'... אך לאחר שהתאושש, ליווה את חברו איגלי אל ה'במה'. 

הנה מהלך הדברים בלשונו של פוחצ'בסקי: 
מ' פוחצ'בסקי, 'ראשונים: פרקי זכרונות', בוסתנאי, א (1929), גיליון טו, עמ' 13

במהלך שנת 1886, בה שהה במושבה, הלחין איגלי חמישה שירים עבריים: שלושה משירי אימבר ('תקוותנו', 'ראשון לציון' ו'משמר הירדן'), ושניים משירי הנער אריה שליט ('האח ראשון לציון' ו'אליך אבינו'). 

על ההווי המוזיקלי בראשון בתקופת חיבורם של השירים, סיפר ישראל בלקינד בזיכרונותיו: 'כל המושבה החלה לעסוק אז בשירה ובזמרה. אימבר היה מחבר שיר חדש, איגלי היה מתאים לו נעימה והיה בפעם הראשונה משמיע אותה בביתנו'.

קשה היה ללמוד את לחניו של איגלי, משום שלכל בית בשיר הוא חיבר לחן שונה, וכך הפך שיר בן שישה בתים ליצירה אופראית. בלקינד, שהעיד על עצמו כי אמנם אינו יודע לשיר אך מיטיב הוא לקלוט מנגינה ולהעבירה הלאה, היה אוסף את כל ילדי המושבה ומלמד את שיריו החדשים של איגלי. 'הייתי מבטיח צוכריות ושוקולד לילדים אשר ילמדו על פה את השיר ואת נעימתו'. שירי אימבר ואיגלי עלו לבלקינד מן הסתם בהרבה חפיסות שוקולד... 

(ישראל בלקינד, די ערשטע שריט ון ישוב ארץ ישראל, א, ניו יורק 1917, עמ' 93-90; תרגום לעברית: רן אהרנסון [עורך], בנתיב הביל"ויים: זכרונות ישראל בלקינד, משרד הביטחון, 1983, עמ' 106-105).

ישראל בלקינד (1929-1861)

עדות לכך שאיגלי הלחין כל בית של 'האח, ראשון לציון' בנוסח שונה יש בהקלטה שערכתי ב-1975 עם זרובבל חביב (1987-1894), בן המושבה, שזכר את המנגינה של הבית השני של השיר. זו העדות היחידה שיש בידינו על לחן זה:



ו. בחיפוש אחר התווים

שנת 1886 הייתה אפוא השנה שבה החלה ההלחנה המקורית של זמרת הארץ. 

ספר ברקאי, קובץ השירים הראשון של נפתלי הרץ אימבר, שנדפס בדפוס מיוחס בירושלים באותה שנה, שימש ככל הנראה כשירון. הסופר מנחם מנדל ברונשטיין (מבש"ן), שביקר בארץ בשנת 1888, סיפר כי כשהלכו הוא וחבריו מזיכרון יעקב לבת שלמה הסמוכה הם שרו שירים עבריים, שירי 'ברקאי' (המליץ, 10 ביולי 1888, עמ' 1483). ואכן, איגלי היה הראשון שהלחין את 'התקווה' של אימבר, בנוסחה הראשון 'תקוותנו' בן עשרת הבתים, שנדפס באותו ספר. אך לחן זה אבד בתהום הנשייה ואפילו ותיקי היישוב, שאותם פגשתי וריאיינתי, לא זכרוהו. אפשר להניח כי גם במקרה זה הסיבה נעוצה בכך שאיגלי הלחין לחן שונה לכל בית בשיר, ומי שניסה ללמוד לשיר אותו דומה היה למי ששר עשרה שירים שונים. 

איגלי לא השאיר אחריו כתבי יד של תווי לחניו, אך ממודעות שהתפרסמו בעיתון הצבי בשנת 1896 אנו למדים כי את תווי השירים שנכללו בספר שירי עם-ציון (שכזכור, כללו גם את שירו של שליט) רשם בוריס אוּסוֹבֶצְקִי (1864אחרי 1902), היינן הראשי של יקב כרמל מזרחי ומי שייסד וניצח על 'האורקסטרה של ראשון'. את התווים – כך נכתב במודעה – אפשר לרכוש ממאירוביץ תמורת בול ('מרקה') בסך 25 סנטים עבור כל שיר... 


בוריס אוסובצקי
(דוד תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו)

הצבי, 17 באפריל 1896

מתברר אפוא כי אוסובצקי (שהשתמש בתווים כדי לנצח על התזמורת) ומאירוביץ החזיקו ברשותם אוסף של תווי השירים. אוסובצקי עזב את הארץ בשנת 1902. הוא ירד לאמריקה וכנראה נטל אתו גם את אוסף התווים שהיה ברשותו. מאז נעלמו עקבותיו. גם בארכיונו של מאירוביץ לא התגלו התווים עד היום, וכל חיפושיי אחריהם, בארכיונים ובמוזיאונים, לא העלו לצערי דבר. 

תזמורת ראשון לציון על מדרגות בית העם, 1898. במרכז התמונה, חבוש בצילינדר  בוריס אוסובצקי (ויקיפדיה)

ב-1932, במלאת יובל שנים למושבה, פרסם יקב כרמל מזרחי בראשון לציון דף סטנסיל ובו שורטטו לראשונה תווים של חלק מהלחן (בית ראשון בלבד).


תווי 'האח, ראשון לציון', 1932 (אוסף אליהו הכהן)

אנו רשאים להתברך בכך שכל מילותיו של שיר הזמר העברי המקורי הראשון מצויות היום בידינו. בזכות ההקלטות המוקדמות השתמרו בידינו הצלילים של שלושה מבתי השיר (1, 2, 4) ושל הפזמון החוזר. נשמח אפוא במה שניצל מן השכחה והשתמר, ונצטער על אובדן הסיכוי לאתר היום, בחלוף 131 שנה ממועד הלחנתו של השיר, את צלילי הבתים השלישי והחמישי של השיר.

ז. מה עלה בגורלם של יוצרי השיר?

פעילותם המוזיקלית של שני יוצרי השיר לא ארכה זמן רב. אריה שליט נשלח בצעירותו לצרפת ללמוד חקלאות, חזר ארצה כאגרונום, עבד שנים אחדות בחברת יק"א מייסודו של הברון הירש, ויצא בשליחותה להודו כדי ללמוד גידולי תה, קפה וטבק ולנסות ולגדלם בארץ. כעבור זמן עזב את ארץ ישראל, השתקע בפריז עם משפחתו ושם מת בשנת 1937. פרט לשני השירים שחיבר (כאמור, לשיר השני, על הברון רוטשילד, נקדיש את הרשימה הבאה) לא ידוע על שירים נוספים פרי עטו.

גם ליאון איגלי עזב את הארץ. זמן לא רב לאחר הלחנת השירים, כנראה בשנת 1887. הוא שב לרוסיה, ניתק את הקשר עם חבריו בארץ ישראל ועד היום לא ידוע מה עלה בגורלו. גם אין בידינו צילום כלשהו שיציג את דיוקנו. איגלי לא התיימר לייצג בלחניו סגנון ארץ-ישראלי חדש, אלא רקם מנגינות בסגנונו שלו. ככל הנראה לא שיער כי יבוא יום והוא ייחשב חלוץ בתולדות הזמר העברי, ראשון בסדרה של מאות יוצרים שעתידים יהיו להלחין את שירת הארץ. 

השיר 'האח, ראשון לציון' היה הנפוץ בשיריו של איגלי, ואף על פי כן לא זכה להשתלב בקורפוס הכללי של זמרת הארץ ונותר כולו בתחום הזמר המקומי. הוא לא נשכח לחלוטין ועד היום שרות אותו מדי פעם מקהלות בטקסים ובחגיגות שנערכים בראשון לציון, ובפרסומים שונים הוא מוצג כ'המנון המושבה'. כמה עצוב וסמלי הוא ששני היוצרים של השיר הארץ-ישראלי הראשון ירדו מן הארץ ועל אדמת ניכר מצאו את סופם.


המושבות הראשונות (גדרה, רחובות, ראשון לציון). גלוית דואר שהודפסה ביפו בסוף המאה ה-19 (אוסף אליהו הכהן)

יום רביעי, 21 ביוני 2017

סיפורי רחובות: מתי ימות קדיש סילמן ומתי נרצח חיים יסקי?

א. במעלות קדישים

הסופר, הפזמונאי, הסטיריקן והמחנך קדיש יהודה לייב סילמן (תרמ"א / 1880תרצ"ח / 1937) היה ממייסדי שכונת בית הכרם בירושלים, ובדין זכה שייקראו על שמו 'מעלות' בשכונה. הוא מוכר לרבים בזכות שיריו, פזמוניו ותרגומיו, ובהם 'שם שועלים יש', 'משה בתיבה', 'פז כולה רז כולה', הנוסח העברי של 'כשהרבי אלימלך', ועוד רבים.

קדיש סילמן

אבל לפי השילוט העירוני סילמן עדיין חי עמנו ונותרו לו עוד כעשרים שנות חיים. שנת מותו הצפויה היא תשצ"ח (לפי חשבוני מדובר ב-2038).

צילום: חזי עמיאור

ב. מתי נרצח ד"ר חיים יסקי?

רופא העיניים ד"ר חיים יַסְקִי (1948-1896), שעלה לארץ ב-1919 באונייה המיתולוגית 'רוסלאן', נרצח בהתקפת הטרור האכזרית על 'שיירת הדסה', ב-13 באפריל 1948. שיירה זו, שעשתה את דרכה באוטובוסים משוריינים ובאמבולנס למובלעת היהודית שבהר הצופים, נקלעה למארב של פורעים ערביים באזור שיח' ג'אראח. 77 מנוסעי השיירה נרצחו, ובתוכם ד"ר יסקי – אז מנהל בית החולים 'הדסה' – שנסע באמבולנס.

חיים יסקי. תמונה משנות השלושים (ויקיפדיה)

בבאר שבע הקדישו רחוב לזכרו, אבל קצת התבלבלו בתאריך מותו ושכחו שתש"ח היא 1948 ולא 1998.

צילום: דב גלברט (תודה ליעל בר)



יום שני, 19 ביוני 2017

שובו של הפועל העברי

קוראי הבלוג הוותיקים ודאי יזכרו את רשימתנו 'מה קרה לפועל העברי?' (10 ביולי 2015), שבה סקרנו את תולדותיו של הפסל האייקוני 'הפועל העברי' ואת ההזנחה המבישה שהייתה מנת חלקו בשנתיים האחרונות.

פסל הבטון והברזל, שיצר האדריכל אריה אל-חנני לכבודם של פועלי ארץ ישראל, הוצב בשנת 1934 בכניסה ל'יריד המזרח', שנפתח באותה שנה במתחם שיהיה לימים נמל תל אביב.

הפסל המקורי (בין 'רגלי' הפסל צולם האדריכל אריה אל-חנני)

ברבות השנים הפסל שוקם ושוחזר כמה פעמים, עד שב'שיפוץ' האחרון נזרקה קורת הברזל האימתנית אל מאחורי אחד המחסנים ככלי אין בו חפץ.

הפועל העברי בלי קורה
קורת הברזל נזרקה מאחורי הקיר

שנתיים הייתה הקורה זרוקה למעצבה. והנה, בשבוע שעבר, שנתיים אחרי – כהרף עין במושגי הנצח הישראלי – הגיעו פועלים (עבריים?) והחזירו את הקורה למקומה הנכון.


וכך נראה עתה הפסל השלם. 'שבה קורה לגבולה'...

צילומים: אלון גלעדי