יום שני, 31 ביולי 2017

פרנסות של יהודים: דָּבָר הָאָבֵד; בצרה קראת; זיגוג מן השמים; הפתעה

א. דָּבָר הָאָבֵד

פרסומת אקטואלית לימי בין המצרים בחלון ראווה ירושלמי, שמיועדת לעיניהם של תלמידי חכמים מביני עניין.

ואי-כבוד לחנות שמחפשת עובדות ובלבד ששירתו בצה"ל. כפי שהעיר שייקה מגן, זו לשון מכובסת שבעצם אומרת 'בלי חרדיות ובעיקר בלי ערביות'...

צילום: י"ק

ב. בַּצָּרָה קָרָאתָ וָאֲחַלְּצֶךָּ

אני אוהב פרנסות של יהודים שיש להן שמות שנונים, ולאורך שנות קיומו של מדור זה הבאנו לא מעט דוגמאות כאלה. הנה עוד כמה כאלה.

כשמשורר תהלים כתב 'בַּצָּרָה קָרָאתָ וָאֲחַלְּצֶךָּ' (פא 8), לְמה בדיוק הוא התכוון? שאל אותי יעקב אנגלרד.

האם למוטו של יחידת החילוץ והפינוי בהיטס הצה"לית שמספרה 669?

מקור: טוויטר של היחידה (ונסלח להם על השיבוש הקשה של הפסוק)

או אולי לאינסטלטור יובל, שחנה באחד מרחובות הוד השרון?

צילום: יעקב אנגלרד

ג. זיגוג מן השמים

ומודעת הפרסומת השנונה הזו צולמה בבני ברק.


ד. הפתעה הפתעה

וגם השם הזה לחברת אבטחה מנהריה, הוא מוצלח מאוד.

צילום: איתמר לויתן

יום שישי, 28 ביולי 2017

'ציון, ציון, עיר אלהינו': שיר קינה שהיה לשיר עלייה

מאת אליהו הכהן

ויליאם הנרי ברטלט, הכותל המערבי, 1844 (אוסף אליהו הכהן)

א. 'ציון, ציון': גלגולי הנוסח וזהות המחבר

השיר 'ציון, ציון, עיר אלהינו' (שזוהה לעתים בשמות אחרים, כמו 'קול נהי על ציון', 'הר ציון' או 'ציון, ציון') הושר בארץ ישראל ובמזרח אירופה עוד לפני ימי העלייה הראשונה. מחבר השיר מתנה בו את צרות העם היהודי לאורך הדורות, מקונן על גורלו המר ומצבו העלוב ומסיים בתקווה שעוד תגיע עת הדרור. 

על אף נוכחותו בשירונים עבריים של מפנה המאות 20-19 הוא נעלם בימינו לחלוטין ממפת הזמר העברי  אינו מופיע בשירונים, אינו מושר במופעים, גם לא באלה המוקדשים לזמרת העבר. זכורה לטוב נתיבה בן-יהודה שהביאה את השיר בספרה אוטוביוגרפיה בשיר וזמר (1990), כפי ששמעה אותו מפי אביה. מעבר לכך צלל השיר בתהום הנשייה. היה שיר – וראו איננו עוד...

מה הן מילותיו של שיר זה ומי כתבן?

במשך שנים נחשב השיר לשיר-עם, ואכן ברוב מופעיו הוא נדפס בשמות שונים, ללא שם מחברו, ובדרך כלל לא בשלמותו. בפרסום הראשון של השיר, בעיתון הירושלמי חבצלת (2 באוגוסט 1873), נדפסו רק שמונה בתים; בספר השירים של טוביה סלומון, למנצח על שושנים (1883)  עשרה בתים; ובשירון של הביל"ויי מנשה מאירוביץ, שירי עם-ציון (1895) – אחד-עשר בתים (אגב, בשירון זה, שנקדיש לו בקרוב רשימה מיוחדת, השיר נדפס כשיר פתיחה, עוד לפני 'התקווה'!).

חבצלת, 2 באוגוסט 1873, עמ' 287

הפרסום בעיתון חבצלת חשוב גם בגלל ההערה שצירף המהדיר (שלום הכהן מפֶּסְט שבהונגריה) ועל פיה השיר התגלגל אליו על ידי 'הנוסע המפורסם יוסף יהודה הלוי', אשר הביאו מנסיעתו בקווקז! מדובר בנוסע יוסף יהודה הלוי טשאָרני, אשר ביקר בקווקז בשנת 1867 בשליחות הממשלה הרוסית וחברת 'כל ישראל חברים'; חוויות ביקורו שם נדפסו בספרו ספר המסעות בארץ קוקז ובמדינות אשר מעבר לקוקז (פטרבורג 1884). האומנם היה המחבר יהודי הררי מן הקווקז? כפי שנראה בהמשך, התשובה היא שלילית, אך ידיעה יקרה זו מצביעה על כך שתפוצתו של השיר הגיעה גם למשכנות היהודים בערבות רוסיה האסיאתית.

פעם אחת ויחידה נדפס השיר (כמעט) במלואו, על שנים-עשר בתיו. זה היה השיר שבו בחר אחד העם לחתום את הקובץ הספרותי כַּוֶּרֶת, שראה אור בעריכתו ובהוצאתו באודסה בשנת תר"ן (1890). שמו של אחד העם כעורך לא נזכר על הקובץ, וכתובת המערכת נרשמה על שמו של משה לייב ליליינבלום, אך בזיכרונותיו סיפר אחד העם בהצטנעות לא אופיינית, כי הסתיר את שמו רק 'כי בעת ההיא לא נחשבתי בעיני כסופר ולא חפצתי להוציא את שמי לרשות הרבים' (כל כתבי אחד העם, 'פרקי זכרונות', דביר, תשכ"ה, עמ' תע).

'ציון, ציון', כוורת, אודסה תר"ן, עמ' 112-110

אם בשרשור זה לא די, הנה מאוחר יותר התגלה בית נוסף, השלושה-עשר, של השיר. מי שמצא אותו היה חוקר הספרות הדגול ישראל צינברג (ראו בספרו תולדות ספרות ישראל, ו, שרברק וספריית פועלים, 1960, תוספת ד, עמ' 330). השיר השלם הסתתר בתוך כתב יד של קובץ שירים שהעתיק בראשית שנות השישים של המאה ה-19 המשכיל יהודה לייב לוין (יהל"ל). הקובץ השתמר בספריית 'חברת מפיצי השכלה' בסנקט-פטרבורג ואיני יודע מה עלה בגורלו.

יהל"ל (1925-1844) הקדים להעתקתו את המילים האלה: 'שירת ציון אשר שר הַמֵּלִיץ ר' מרדכי הוכמן מקלצק הלוי', ומכאן נראה שסבר שאותו הוכמן גר בעיירה קלֶצְק הנמצאת מדרום-מערב למינסק (מה שכנראה לא נכון). צינברג העיר כי בכתב היד של יהל"ל שונה סדר הבתים וגם הנוסח בכמה מקומות, והעיקר יש בו בית נוסף שאותו רשם:
נחשבת נכריה בשערי ירושלים / לפנים ישבו מלך ושר, / ואל כל אשר תשא בה עתה עינים / מה תראי אך אויב וצר.
הפרסום בכוורת חשף לראשונה לא רק את השיר כמעט במלואו, אלא גם את זהות מחברו ואת הנסיבות שבהן חובר. בהערה שצירף לשיר המביא לדפוס, זאב וולף מֶנְדְלִין, נכתב כך:


מדבריו עולה כי השיר נכתב לפני 1860 ('נמצא אתי בכתובים זה כשלשים שנה') על ידי רבה של העיירה 'פאריץ הסמוכה לבוברויסק'. שמו של הרב הוא מרדכי ואת שם משפחתו שכח הכותב לציין, אך אנו יודעים כי מדובר ברב מרדכי הלוי הוכמן (1873-1821) מפּוֹרִיץ' (Parichi; Parycze) שבפלך מינסק.

מרדכי הלוי הוכמן, שירי תהלה, ורשה תרנ"ד
הוכמן סיפר כי התעורר לחיבור השיר שעה ששמע את בנו של אחד מעשירי עיירתו שר בגרמנית את שירו הנודע של פרידריך שילר Der Jüngling am Bache (הנער על יד הנחל), שמתחיל במילים 'An der Quelle saß der Knabe' (אפשר להניח שהנער שר את הלחן של פרנץ שוברט). בתגובה אמר לו הרב: 'למה זה לך לנגן שירים בשפה נכריה, הבה אחבר לך שיר בשפתנו הקדושה אשר תוכל לשיר אותו גם כן בניגון'.

'השיר הגדול' הנוסף שהוזכר בהערת המביא לדפוס, שחיבר הוכמן לחגיגת בר מצווה, וברבות הימים אבד, נמצא גם הוא. בשנת תרנ"ד (1893) נדפס בוורשה השיר כולו, על שמונים ושלושה בתיו, בספרון קטן ושמו שירי תהִלה. משער הספר עולה כי לאחר ששירת בקהילת פּוֹריץ' התגלגל הרב הוכמן גם לקהילת קלווריה שבפלך סובאלקי (צפון-מזרח פולין; היום בליטא). זה היה בשנת 1865, כפי שעולה מידיעה שהתפרסמה בעיתון המגיד (17 במאי 1865, עמ' 147).

ולהשלמת תמונת גלגולי הנוסח, הנה לא מכבר מצא אבישי אלבוים, מנהל ספריית הרמב"ם שבבית אריאלה בתל אביב, כתב-יד חלקי של השיר שנתחב בין דפי ספר ישן של חזן מקהילה נידחת באוקראינה ושמה ווֹזְנֶסֶנְסְק (Wozniesieńsk). ברשימה 'ציון, ציון: שיר רבני או המנון ציוני?'שפרסם בִּבְּלוֹגוֹ עם הספר (2 ביוני 2016), תהה אלבוים על גלגוליו של שיר זה. הוא אמנם לא הכיר את הפרסומים הראשונים של השיר בקבצים למנצח על שושניםכוורת ושירי עם ציון, אך העלה בכישרון את חידותיו, הביא מקורות מהעיתונות היהודית וגם זיהה כראוי את מחברו.

כתב יד של 'ציון, ציון' (בלוג עם הספר)

ב. השיר בפי חובבי ציון הראשונים

מפליא עד כמה הצליח שיר זה, על מילותיו ומנגינתו, להתנחל בלבבותיהם של חובבי ציון בכל מקום שהיו. כך למשל אנו יודעים שהוא הושר בפיהם של אנשי ביל"ו עוד לפני שהגיעו ארצה. בספרו בני ביל"ו (הוצאת אמנות לנוער: ספריית ארץ ישראל, יז, תר"ץ) גולל הסופר ש. בן-ציון (שמחה גוטמן) את קורות מסעם של הביל"ויים באנייה, שהובילה אותם בשנת 1882 מאודסה ליפו. על סיפון האנייה שר הסטודנט ישראל בלקינד, המנהיג הכריזמטי של בני החבורה, שיר ציון זה, 'בקינת געגועים יחידי, עד כדי דמעות'. בלקינד שר את שני הבתים הראשונים של השיר, 'ו[יהודים] תורכים ויוונים ובולגרים יחד עונים כבר עמו ועם מקהלתו: "ציון, ציון!" – והדרך דרך נאה ומזהירה בשמים ממעל ובים מתחת, וכל ימיה ולילותיה – שירה' (עמ' 40-39).

בשנת 1890 עלה לארץ נח שפירא (1931-1863), המוכר יותר בשמו הספרותי בר-נ"ש, שתרם לזמר העברי את 'שיר עבודה' (יה חי-לי-לי') ותרגם את 'במחרשתי', שירו המפורסם של אליקום צונזר (לו ולשיריו נקדיש רשימה מיוחדת). בזיכרונותיו, שאותם חיבר בשנת 1927, ארבע שנים קודם מותו, העיד גם הוא על 'ציון, ציון' כאחד מאותם שירים שליוו את העולים ארצה. הוא סיפר כי על סיפון האניה, שעשתה את דרכה מנמל אודסה לחוף יפו, מהלך תשעה ימים, התכנסו הנוסעים מדי יום סביב דמותו הנערצת של הרב שמואל מוהליבר. הרב הישיש, שהיה אז כבן שבעים, הוכר כאחד מראשי תנועת 'חיבת ציון', והעולים הצעירים שרו אתו, במין טקס עצוב, משירי ציון.

נח שפירא, 'רשמי זכרונות מלפני שלושים ושבע שנים (1890)', 
ידע-עם, יב, 32-31 (תשכ"ז), עמ' 97

ובהמשך סיפר שפירא, שכאשר נשקף מולו נמל יפו הוא חווה התעלות רגשית וחיבר שיר ושמו 'עולי ציון', על פי הלחן של 'ציון, ציון'.

ידע-עם, שם (בהערת הכוכבית למטה נוסף: 
'והוא מושר על פי המנגינה של השיר "ציון ציון" הידוע')

עדות מעניינת נוספת לתפוצת השיר 'ציון, ציון' כשיר זמר נרשמה על ידי המלחין והחזן אברהם בער בירנבוים (1922-1864) מצ'נסטוכובה שבפולין, בסקירה שהתפרסמה בעיתון הצפירה ב-23 ביוני 1901. סקירתו הוקדשה לחוברת בשם שני שירים ציוניים, שנדפסה זמן מה קודם לכן (1900 או 1901) בהידור רב בלייפציג (בהוצאה הידועה ברייטקופף והרטל), ובה נדפס גם שירנו במנגינה חדשה, לצד השיר 'נס ציונה' ('שאו ציונה נס ודגל'). מי שעמד מאחורי פרסום החוברת היה המלחין בצלאל בן יצחק אייזיק ברוך (צריך להיות ברון; Brun), מנצח המקהלה בבית הכנסת ('מנהל מקהלת הנאורים') בניקולאייב שברוסיה, שגם זיהה (בטעות) את מחבר השיר עם 'מרדכי הלוי', רבה כביכול של ניקולאייב.

על סגולותיו המיוחדות של השיר 'ציון, ציון', כולל, בין השאר, הבאת השׁרים והשומעים לידי בכי, כתב בירנבוים:
לדעתי ראוי הוא השיר הזה לעמוד בשורה הראשונה של 'שירי העם' שלנו, כי הוא היחיד בשירי מחברי דורנו אשר איננו חולה מחלת הפרוד של המפלגות השונות בעמנו ושומח [וצומח?] בפופולריותו. כמשכילים כחסידים מתלהבים בשירת השיר. בעודני נער קטן שמעתי את השיר בניגונו המיוחד לו, ומעיקרא שמעתיו מפי חסידים בעלי צורה ואנשי שם. ובשאלי את פיהם אז: מי הוא זה יוצרו ומחברו? היה המענה: 'יהודי טוב' [כינוי לצדיק חסידי] ברוסיא. די עוז בדברי השיר הציוני השנונים, יחד עם מנגינתו הקטנה, לעורר לבכיה את המנגנים והשומעים ... ויהי מקץ שנים רבות, ואני שומע את השיר בהתלהבות עצומה מפי אנשים החשודים בעיני שזכרון 'היהודי הטוב' ברוסיא לא יעלה לפניהם ... ומן היום ההוא יקר וחשוב בעיני השיר בתור 'שיר לאומי', אשר במשך עת קצרה זכה להתחבב בכל מפלגות עמנו.
החוברת המדוברת, שני שירים ציוניים, ובתוכה התווים למנגינה החדשה שחיבר ברון לשיר 'ציון ציון', אינה מוכרת לי ולא מצאתיה בספריות. אך ייתכן שתוויה של מנגינה זו לא אבדו, וכפי שנראה בהמשך הגיעו אלינו בדרך עקיפין.

כמה שנים אחר כך שיבץ ש. בן-ציון את שורות הפתיחה של השיר ברומן שחיבר מֵעֵבֶר לחיים (ורשה תרס"ד, עמ' 7), ולימים הביא שמעון יחיאל וליקובסקי את המילים והתווים גם יחד במחזהו היהודי ממינכן (מסדה, תרצ"ד).

ש. בן-ציון, מעבר לחיים, עמ' 7

ג. התווים לשיר

במרוצת השנים זכה השיר 'ציון, ציון' לשלושה לחנים לפחות. הנפוץ ביניהם, שהושר במזרח אירופה, היה לחן עממי, ספק חסידי, שמקורו טרם הוברר. לחן זה כבש לבבות בעולם היהודי, שכן סגנונו הנוגה נושא חותם של אבל וקינה ומכאן גם נובע דמיונו לניגון הקריאה במגילת איכה. תווי הלחן, תחת הכותרת 'קינה על ציון', הופיעו לראשונה בספריו של צבי ניסן גולומב זִמְרַת-יָהּ (וילנה 1885), וספר קול יהודה: זמרת המון-עם העברים, מנגינותם ושיריהם (וילנה 1887). על גולומב וספריו הרחבתי את היריעה במאמר מיוחד בבלוג זה ('כי ספריו ראשית בכורים הם בספרות העברית: על המוזיקאי צבי ניסן גולומב', 31 ביולי 2015).

תווי השיר כפי שנדפסו בקובץ 'קול יהודה', וילנה 1887

הנה הקלטה מיוחדת לרשימה זו ובה מושמע השיר בהברה אשכנזית, כפי ששרוהו יהודים במזרח אירופה. שירה וליווי בפסנתר: יאיר לרון.



וריאציה של לחן זה הושרה בארץ ישראל ואת מנגינתו שימרה נתיבה בן-יהודה בספרה שנזכר בראש רשימתנו, כפי ששמעה אותה מאביה, המחנך ד"ר ברוך בן-יהודה, יליד ליטא, שעלה לארץ בגפו בשנת 1910 והוא בן שש-עשרה.

ברוך בן-יהודה (1990-1894) בתכנית 'שרתי לך ארצי', 1974
נתיבה בן-יהודה, אוטוביוגרפיה בשיר וזמר, כתר, 1990, עמ' 17

וכאן הקלטה של יאיר לרון בשירה ובפסנתר של גרסת ברוך בן-יהודה, שהיא זו ששרוה בארץ ישראל:


לאחר שהתפרסם השיר בקובץ כוורת, הלחין החזן והמוזיקאי דוד נוֹבָקוֹבְסקי (1921-1848) מנגינה שנייה לשיר. הוא פרסם את תוויה בדפוס, וביצע אותה עם מקהלת בית הכנסת הברודאי באודסה. על כך אנו למדים ממודעה שהתפרסמה בעיתונות היהודית בשנת 1890. את לחנו של נובקובסקי לא הצלחתי לאתר, ועל כן לא אוכל לומר בביטחון כי מדובר בלחן חדש לגמרי או שמא בעיבוד של הלחן המוכר.

מודעה על לחנו של נובקובסקי (המליץ, כ"ח בניסן תר"ן; 18 באפריל 1890)

סביב שנת 1900 חובר לחנו של בצלאל ברון מניקולאייב. לחניהם של נובקובסקי וברון לא הגיעו לארץ וככל הידוע גם לא נקלטו בתפוצות. ייתכן שלחנו של ברון הגיע אלינו בדרך עקיפין. בשנת 1923 שיבץ אהרן לוּבּוֹשיצקי (מחבר השירים 'הוי ערש מולדת' ו'שכב הרדם, בן לי יקיר') את תווי לחן שחיבר ב' בראון בכתב העת הנפוץ לבני הנעורים הכוכב, שאותו ערך בוורשה של שנות העשרים. הוא מובא כאן למען שלמוּת התיעוד.

מי הוא ב' בראון? בחיפושיי אחריו לא העליתי מאומה, אך דוד אסף, עורך רשימותיי בבלוג, הציע לזהותו עם בצלאל ברון מניקולאייב. 

'ציון, ציון' בלחן ב' בראון (הכוכב, א, תרפ"ג, עמ' 77)

השיר 'ציון ציון', בלחנו העממי הנפוץ, שכאמור הושר בארץ ישראל בפי אנשי העלייה הראשונה והשנייה, החל לדעוך בהדרגה בימי העלייה השלישית והרביעית. למן שנות השלושים, וככל שהיישוב בארץ הלך והתבסס, איבד שיר הקינה מתוקפו עד שנמוג כליל. סגנונו ולחנו לא עמדו בתמורות הזמנים ולא שיקפו עוד את האופטימיות לגבי עתידה של ארץ ישראל. אין בכך כדי להמעיט במאומה מחשיבותו ההיסטורית של השיר. ראוי הוא להתנוסס ברשימת שירי הזמר העבריים הראשונים שהכשירו את הלבבות למהפכה הציונית.

יום רביעי, 26 ביולי 2017

שוד ושבר: חילול בתי קברות נוצריים בחיפה

מאת חיים גורן

מראה כללי של בית הקברות הטמפלרי בחיפה (ויקיפדיה)

מחללי המצבות והקברים הגיעו גם לצמד בתי העלמין שבעיר התחתית של חיפה – בית הקברות הצבאי הבריטי לחללי מלחמת העולם הראשונה ובית הקברות הטמפלרי – והפריעו את מנוחת הנצח של הטמונים שם. בתי הקברות הללו, הסמוכים זה לזה, הן 'פיסות' היסטוריה, מן החשובות בחיפה, שעד כה, למרבה המזל, נהנו מהשקט והשלווה שהם מנת חלקם של אתרים כאלה. לא עוד. לפני כשבועיים הן חוו מסע מתועב של הרס ושנאה.

בני המושבה הגרמנית בחיפה, קהילה שראשיתה באוקטובר 1868, הקימו את בית הקברות שלהם כבר בשנת 1875. שיטוט בין הקברים הוא שיעור מאלף בתולדות ארץ ישראל. די אם נזכיר את המהנדס גוטליב שומאכר, שעסק גם בארכאולוגיה, במדידה, במיפוי, בתכנון ובבניית מבנים, שהיה מן הדמויות החשובות של חיפה והצפון. קברה השטוח של אליס אוליפנט (רעייתו של לורנס אוליפנט) נמצא בין שני בתי הקברות ואין עליו צלב – אולי בשל כך 'זכתה' שמצבתה לא חוללה. לעומת זאת, חללי הקרבות במלחמת העולם הראשונה מקרב בני המושבה הגרמנית, היוו מטרה נוחה למהרסים. על מה ולמה? כיוון שהמצבות נושאות בראשן, רחמנא ליצלן, צלב...

הפעם המשטרה הייתה זריזה ועשתה את עבודתה נאמנה: בעקבות פעילות סמויה יכלה דוברת מחוז החוף להוציא הודעה לעיתונות על מעצרם של שלושה קטינים בני שש-עשרה (נער ושתי נערות) ובעקבותיהם עוד ברנש, שנחשדים במעשה.

אינני יודע מי הם החשודים, לאיזה מגזר בחברה הישראלית הם שייכים והאם באמת עשו את המעשה המיוחס להם. אבל אני בהחלט יודע איזה חינוך גרוע הם קיבלו ואיזו הכוונה אידאולוגית נפשעת עומדת ברקע למעשה. 

כל מי שראה את התמונות מ'שדה הקרב' הגיב בזעזוע. ואיך אפשר שלא להשוות זאת לתגובתנו הנזעמת נוכח חילול בתי קברות יהודיים בניכר. אבל זה קרה כאן. אצלנו ובתוכנו. ומכיוון שבארצי אני יושב, אינני איש בשורה לצערי. התופעה הזו בוודאי תימשך, אם לא יהיו כאלה שיעצרו אותה. לא שמענו גינויים של שרים וחברי כנסת, רבנים ואנשי ציבור. היכן שר החינוך (החשודים הם תלמידים) ואיה שרת התרבות? מדוע הרבנים הראשיים אינם משמיעים קול? מה שמתחיל ביריקות על אנשי כמורה בירושלים, ממשיך בכתובות נאצה על כנסיות ומסגדים, מוכרח להסתיים בוונדליזם בבתי קברות. 

 רק שינוי דרסטי בחינוך, בהבנת 'האחר' ובקבלתו, יוכלו אולי להפחית את הגועל הזה.

הנה צרור תמונות שקיבלתי מעמיתיי באגודת הטמפלרים בגרמניה שמרכזה בשטוטגארט. התביישתי.

 
_____________________________________

פרופסור חיים גורן מלמד במכללה האקדמית תל חי ומתמחה בגאוגרפיה היסטורית ובפעילות הגרמנית בארץ ישראל עד מלחמת העולם הראשונה.


יום שני, 24 ביולי 2017

בורא מיני מזונות: חזיר כשר; חלב הרים; רימונים מתפוחים

א. חזיר כשר במבצע

התאווה לטעם של בשר חזיר בקרב אנ"ש כה גדולה – כתב לי שליח עונ"ש בקהילה החרדית במונסי שבמדינת ניו יורק – ויצרני הבשר שמחים לספק את המעדנים, עם כשרות מהודרת. מענין מה אומרת בעלת הבית לאורחים בשעת הגשת המנה... 

צולם ברשת Costco, סניף Spring Valley ליד מונסי.​


ב. חלב הרים טהור

מי צריך לחלוב פרות או עזים כשיש הרים?

מי יגול עפר מעיניך הנביא הנביא עמוס, שהתנבאת 'וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס' (ט 13) והנה ההרים שלנו מטיפים חלב...

תודה לגדעון נח

ג. ממה עשוי סיידר רימונים?

כמובן מרימונים!


 בעצם, לא ממש...

סיידר הרימונים הזה, שמיובא מאסטוניה, עשוי מתפוחים.

צילומים: יוסי צור

יום שישי, 21 ביולי 2017

חידון עונ"ש למביני עניין: היכן הקירות הללו?

אין כמו ימי שרב ומגנומטרים אלה כדי לחדש את מסורת חידוני עונ"ש למביני עניין.

והפעם, חידות זיהוי של כמה יצירות אמנות בקרמיקה ובאבן שמוצגות לראווה על חזיתות בניינים ברחובות ראשיים ברחבי ארצנו.

התדעו היכן נמצאות יצירות אלה ומי האמנים שיצרו אותן? הקלקה על התמונות תגדיל אותן.

התשובות המלאות תובאנה כאן במוצאי שבת קודש, אבל אני בטוח שתפתרו אותן הרבה קודם.

א. היכן נמצאת עבודת הקרמיקה הזו?

צילום: איתמר לויתן

רמז? זהו חלק מטריפטיכון (כלומר, יש עוד שניים כאלה לידו).

ב. והיכן נמצא קיר הקרמיקה הזה?  

צילום: איתמר לויתן

ג. ואיפה נמצא הקיר המסוגנן הזה?

(שימו לב לשער הדולר הלא מעודכן...)

צילום: איתמר לויתן

ד. ולסיום, היכן נמצאת אבן קרמיקה זו?

צילום: דוד אסף

שבת שלום!

הפתרונים

הנה התשובות המלאות:

א. הטריפטיכון מרחובות

עבודת קרמיקה זו היא חלק מטריפטיכון שיצרה חוה סמואל (1989-1904), מחלוצות אמניות הקרמיקה בארץ. עבודתה זו מוצבת על קיר בנק לאומי למשכנתאות ברחוב הרצל 200 פינת רחוב וייצמן ברחובות.

צילום: איתמר לויתן

תבליט זה, כפי שלמדתי מהבלוג טיול בעיר של משה רימר, נעשה בשנת 1956 והוא מציג ענפי תעסוקה שונים. הלוח הימני, שבכתב החידה, עוסק בעבודות חקלאיות שונות.

הנה תמונות שני החלקים הנוספים של הטריפטיכון שצילם משה רימר:



וכאן חתימתה של האמנית:


ב. קיר הקרמיקה מסניף הדואר ברחוב וייצמן בתל אביב

יצירה זו, שנמצאת על קיר סניף הדואר ליד 'בית החייל' ברחוב וייצמן 58 בתל אביב, נעשתה בשנות החמישים על ידי אמנית הקרמיקה ג'ניה ברגר (2000-1910).

הנה עוד כמה תמונות משם שצילם איתמר לויתן:

  
חתימת האמנית

ג. קולנוע סביון בבת ים

כנראה שבין קוראי הבלוג אין רבים הגרים בבת ים, שכן תמונה זו שייכת לקיר 'המיתולוגי' של קולנוע 'סביון' בשדרות העצמאות של בת ים. כבר שנים רוצים פקידי העירייה ויזמים חרוצים להרוס אותו ולבנות תחתיו מגדל רב-קומות, אבל נאמני השכונה ופעילי סביבה אינם מאפשרים זאת.

הנה הקיר במלוא תפארתו, כולל הכתובת 'סביון' בעברית ובאנגלית:


ד. החווה החקלאית ברחוב יהודה בירושלים


מהחווה החקלאית, שחזיתה נמצאת ברחוב יהודה, בשכונת בקעה בירושלים, לא נותר הרבה. השטחים החקלאיים, ששימשו את תלמידי בתי הספר הירושלמים בשנות החמישים והשישים, נתפסו על ידי שכונה חדשה, ומהחווה נותר רק בית בודד שעתה משמש סניף של תנועת הנוער 'בני עקיבא'.

צילומים: דוד אסף