יום שישי, 30 בנובמבר 2018

המכבים הגיבורים: מסע ברחובות ירושלים ותל אביב

'בתפילה – במלחמה', ניו יורק 1948; כרזה של מיטשל לואב (PPPA)

כמעט בכל עיר בארצנו יש רחובות על שם בני שושלת החשמונאים, ולכל הפחות על שמו של יהודה המכבי, שהיה גיבור ובן חיִּל עוד מנעוריו.

רוב ההיסטוריונים של תקופת הבית השני גורסים כי האיות הנכון של השם הוא בכלל 'מקבי', באות ק', שכן ראשו או גופו היו בצורה מקבת, כלומר פטיש. כזכור לחובבי התנ"ך מקבת היא כלי הרג לכל דבר. יעל אשת חבר הקיני הרגה את סיסרא שר הצבא של יבין מלך כנען באמצעות יתד ומקבת: 'וַתִּקַּח יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר אֶת יְתַד הָאֹהֶל וַתָּשֶׂם אֶת הַמַּקֶּבֶת בְּיָדָהּ, וַתָּבוֹא אֵלָיו בַּלָּאט וַתִּתְקַע אֶת הַיָּתֵד בְּרַקָּתוֹ' (שופטים, ד 21). 


בספרו 'מלחמות החשמונאים' (תשמ"א) מקפיד ההיסטוריון בר-כוכבא לכנות את יהודה בתואר 'מקבי'

אבל מאז שיש 'מכבי' כמועדון ספורט ציוני, ובזכות הנוטריקון העממי הרווח (מי כמוך באלים ה'), השתלטה צורת מכבי / מכבים על חיינו הלשוניים, והקרב הזה, ככל הנראה, אבוד.

בול מועדים לשמחה תשכ"ב (עיצוב: אשר קלדרון)

אפשר היה לצפות שלפחות בנושא המכבים והחשמונאים תהיה איזו שהיא אחידות בניקוד או בתעתיקים של שמות הרחובות בארץ. לא נופתע אם נגלה שגם כאן, בוקה ומבוקה ומבולקה...

לכבוד החג המתקרב נבדוק את הייצוג של החשמונאים ברחובות ערינו הגדולות ירושלים ותל אביב. אני מניח שבערים אחרות המצב לא יותר טוב. תודה לצלמים המתמידים איתמר לויתן ומנחם רוזנברג שהתגייסו לטובת הפרויקט.

א. מתתיהו הכהן הגדול

מי לה' אליי! מתתיהו מצית את המרד בעיני גוסטב דורה, 1866 (ויקיפדיה)

מתתיהו הכהן, אבי המשפחה ומעורר המרד, זוכה כמובן לכבוד בכל עיר.

בבָּקְעַה, שכונת מגוריי בירושלים, יש סמטה קטנה היוצאת מדרך בית לחם ושמה 'מתתיהו'. רק שלט רחוב אחד מצאתי שם.

צילום: דוד אסף

נתעלם מהניקוד החלקי, אך מה עם ההסבר הלא מדויק?

האם באמת היה המרד 'ביוונים', כלומר בתושבי יוון? ברור שלא, נכון יותר לומר שהמרד היה בשלטון הממלכה ההלניסטית הגדולה של בית סלאוּקוס, שמרכזה היה בסוריה, וב'מתיוונים', כלומר ביהודים שנטו לתרבות ההלניסטית וגרו בעריה ובכפריה של ארץ ישראל.

ועוד, כמה T צריך בשם מתתיהו? התעתיק על השלט הוא שילוב משובש של השם הלטיני Mattathias, עם השם האנגלי Matityahu הנהוג בפינו ובלשוננו.

בתל אביב, לעומת זאת, מתתיהו זכה לתוארו 'כהן גדול' ולכמה מילות הסבר מדויקות. התעתיק הלועזי הוא עם T אחת, כמו שצריך.

צילום: איתמר לויתן

ב. חמשת האחים

חמישה בנים היו למתתיהו וכל אחד מהם – גבר גבר. בשכונת מקור ברוך בירושלים זכו רק שלושה מהם – אלעזר, יהודה ושמעון – לרחובות על שמם. כולם מכונים בצורה אחידה 'מכבים'. אלא שזו טעות. הכינוי 'מכבי' ניתן רק ליהודה, ואילו אחיו כונו בשמות אחרים (אלעזר החורני, שמעון התרסי, יוחנן הגדי, יונתן הוופסי) או בשם הכולל 'חשמונאים'.

צילומים: מנחם רוזנברג

מדוע נפקד מזלם של שני האחים הנותרים, יוחנן ויונתן? אולי הם נכללו ברחוב החשמונאים הסמוך?

אם בירושלים התעתיק של 'מכבי' הוא ב-C, בתל אביב הולכים בדרך כלל על K...

זה מתחיל ברחוב 'המכבי', סמוך לשוק בצלאל ולרחוב המלך ג'ורג':


אבל באותו רחוב עצמו אפשר למצוא גם את ה-C הירושלמית. ולא סתם C אלא פעמים CC – ממש שיא השיאים...

צילומים: מנחם רוזנברג

בתל אביב, למרבית התימהון, יש שני רחובות על שמו של יהודה המכבי. הרחוב המפורסם יותר נמצא כידוע בצפון הישן. גם שם הולכים על האות K.

לעומת זאת, מתגלים חילוקי דעות בשאלת הניקוד העברי: קמץ או פתח? המָכָּבִּי או הַמַּכַּבּי?

צילומים בתל אביב: איתמר לויתן

ובאשר לאֶחָיו של יהודה, בתל אביב הם זכו לכבוד המגיע להם ונקראים בשמותיהם המלאים, כפי שנרשמו בספרי מקבים. דא עקא, שפירוש כינוייהם אינו ברור ושנוי במחלוקת, ואולי היו אלה בכלל כינויי סתר מחתרתיים שהם העניקו לעצמם. מי יודע?

יוחנן הגדי, שבשל מיקומו כראשון ברשימת הבנים גם נחשב כבכור, נקרא כך אולי בשל מזלו הטוב ('גד', מזל), אולי בשל זיקה כלשהי לשבט גד.


יונתן הוופסי, כנראה צעיר הבנים, ירש את מקומו של יהודה אחיו כמנהיג וככהן גדול. אמנם השם 'וָפְסִי' מופיע באוצר השמות התנ"כי (במדבר, יג 14), אך סביר להניח שמדובר כאן בשיבוש של מילה יוונית כלשהי.


פירוש שמו של שמעון התרסי (או התַּסִי), שירש את מקומו של אחיו יונתן, גם הוא סתום. אולי זה קשור ל'תריס' (מגן; 'בעלי תריסין' הם חיילים אמיצים), ועל כל פנים נראה שאין קשר לעיר טָרְסוּס שבאסיה הקטנה, שבה ייוולד יותר ממאה שנה אחר כך שאול התרסי, הוא פאולוס. שמעון, כמו יתר אחיו, לא מת מוות טבעי. בשנת 134 לפני הספירה הוא נרצח באזור יריחו בידי חתנו תלמי.

השלט ברחוב הנושא את שמו מוזר מאוד. עולה ממנו כי הוא הספיק די הרבה בשש השנים שבהן הוא חי...



ולבסוף, אלעזר החורני, ששמו מצביע על מקום מגוריו ביישוב בית חורון הסמוך למודיעין. אלעזר התפרסם במותו ההרואי בקרב בית זכריה (162 לפני הספירה), כאשר דקר את הפיל שהיה אמור לשאת את ליסיאס שפיקד על המערכה מהצד הסלאוקי. זו הייתה טעות קריטית, כי ליסיאס רכב על פיל אחר, אבל אלעזר נכנס להיכל המכבים הגיבורים.

מות אלעזר מתחת לפיל, איור של גוסטב דוֹרֶה (ויקיפדיה)

בירושלים נקרא אלעזר בשם 'אלעזר המכבי', ואילו בתל אביב – החורני. ברחוב בתל אביב לא נמצא שלט הסבר.


ג. יוחנן הורקנוס

בעיר תל אביב–יפו עושים כבוד מיוחד ליוחנן הורקנוס (הראשון), בנו ויורשו של שמעון התרסי, שמת בשנת 104 לפני הספירה. מכל מעשיו בחרו להלל אותו כאן דווקא בתואר 'כובש יפו'...


בתל אביב מנקדים הוּרְקָנוֹס; בירושלים זה הוֹרֶקָנוֹס...

צילומים: מנחם רוזנברג

ד. אריסטובולוס

אם התבלבלנו בשאלת המלך החשמונאי האחרון, הבה נבדוק את אזכוריו של המלך החשמונאי הראשון, יהודה אריסטובולוס (הראשון), בנו בכורו של יוחנן הורקנוס (הראשון) ואביו של אלכסנדר ינאי. לאחר מות אביו הכתיר את עצמו יהודה אריסטובולוס כמלך, אבל הוא הספיק למלוך שנה אחת בלבד, עד מותו בשנת 103 לפני הספירה.

בירושלים זכה אריסטובולוס לניקוד מוזר (שווא באות א' וחוֹלָם באות ו' האחרונה במקום שורוק).

צילום: מנחם רוזנברג

ואילו בתל אביב מציעים לא רק ניקוד שונה אלא גם כתיב שונה – אריסטובולוס באות ת'...


ה. מרים החשמונאית

למיטב ידיעתי, המלך הורדוס, בונה בית המקדש השני, לא זכה לרחוב בשום עיר בארץ. רעייתו, מרים, המכונה 'החשמונאית', שנודעה ביופיה הרב, דווקא כן.

הורדוס נשא אותה לאישה כילדה, ועל פי יוסף בן מתתיהו הוא גם זה שנתן את ההוראה לרצוח אותה בשנת 29 לפני הספירה. מותה ערער את הורדוס לחלוטין, על פי אגדת התלמוד הוא שמר את גופתה בדבש במשך שבע שנים...

בירושלים ובתל אביב יש רחוב על שמה של מרים, אך ההסבר הוא לא עליה אלא על בעלה.

זה מה שקורה בתל אביב:


מצד אחר, מרים החשמונאית זכתה בתל אביב גם לחניון שייקרא על שמה.

צילומים: איתמר לויתן

בירושלים נושא את שמה של מרים רחוב קטן בדרום העיר המחבר את דרך חברון ודרך בית לחם.

ההסבר על מרים קצר מאוד וגם כאן היא מוצגת רק בתור 'אשתו של'.

שימו לב לניקוד החסר מתחת לאות ח' ובמיוחד לתעתיק המוזר: Ha-Hasmonayit (החשמוניית)...

צילום: דוד אסף

התעתיק בשלט הנוסף (והיחיד) שמצאתי ברחוב, שונה לגמרי (שלא לדבר על התעתיק האופציונלי הנוסף שיש בתל אביב).

השם המקובל שלה בלועזית הוא Mariamne; אמנם הגיוני שאצלנו יעדיפו להעתיק את שמה כמרים, אבל למה פעם ככה (Miryam) ופעם ככה (Miriam)?


והכי אהבתי את השלט הזה: מ. החשמונאית...

צילומים: דוד אסף

ו. אגריפס ואנטיגונוס 

רחוב אגריפס בירושלים הוא נתיב תחבורה ראשי, מקביל לרחוב יפו, שחוצה את שוק מחנה יהודה. לכל ארכו אין ולוּ שלט הסבר אחד, רק שלטים מהסוג 'המואר'. גם הם לא אחידים, יש אגריפס עם קמץ באות פ, ויש אגריפס עם פתח...

בהעדר שלט הסבר עלינו להניח שהכוונה היא לאגריפס השני, בנו של אגריפס הראשון ונינו של הורדוס, שהיה המלך האחרון (בחסות רומית) בימי המרד הגדול וחורבן הבית, ונהנה מתדמית חיובית בדרך כלל בספרות חז"ל.

צילומים: מנחם רוזנברג

בתל אביב  אגריפס, הוא בלי ספק אגריפס הראשון, נכדו של הורדוס שמת בשנת 44 לספירה.

הניקוד של שמו הוא בפתח, אבל בתעתיק הלועזי מסתפקים ב-P אחת (בירושלים הלכו על שתיים).


זאת ועוד,  אגריפס התל-אביבי, נכדה של מרים החשמונאית, נחשב למלך האחרון ביהודה.

אבל גם השלט ברחוב אנטיגונוס ה-II בתל אביב טוען שבעליו היה אחרון מלכי יהודה...

מבולבלים? גם אנחנו.

ובכלל איזה כיף לגור ברחוב אנטיגונוס השני מספר 1.




יום רביעי, 28 בנובמבר 2018

וואלה סחבק, הכול אחלה וטעים לאללה


פורטל האינטרנט 'וואלה!' – כך אני למד מוויקיפדיה – נוסד כבר בשנת 1995. תחילה כמדריך לאתרי אינטרנט ועתה הוא כבר מעצמת חדשות (שנמצאת גם במוקד 'תיק 4000') וקניות מקוונות.

אבל מה זה בכלל 'וואלה'?

אפילו ב'וואלה News' (כשלעצמו יצור כלאיים משונה של עברית, ערבית ואנגלית) התמודדו בשנת 2007 עם הסוגייה. שאל הכתב יוני מנדל והסביר:


אז מתברר שלמרות הניחוח הצרפתי, זה בכלל בערבית.

סלון יופי ברחוב יהודה הלוי בתל אביב הוא דוגמה נוספת לחדירת ה'וואלה' אל עולם הפרנסות היהודי.

צילום: איתמר לויתן

והנה דוגמאות לחדירת הערבית אל תחום האוכל, אלא שכאן לא מדובר בסלנג אלא במילים אמיתיות בערבית, שאצלנו הפכו לסלנג.

חומוס הוא כמובן האוכל שקורא לשימוש יתר בערבית, עדות לאופי הערבי-פלסטיני הבלתי מוכחש שלו: סחבק, אסלי, אחלה...

צילומים: דוד אסף

אבל מה עם 'קראנצ' (כך! ללא אות סופית) שהוא 'טעים לאללה'?

צילום: טובה הרצל

האם אין לנו בעברית מספיק מילים? ברור שיש. הכל שאלה של מידה וטעם טוב. נתנחם באיור הנחמד והצודק הזה של 'ועד הלשון העברית', סליחה של 'האקדמיה ללשון העברית'...


ובשולי ה'אחלה' נזכרתי במודעת האבל החביבה הזו, שפרסמתי כאן כבר לפני שש שנים: בי ביי סבא, היית אחלה...


וכמובן בכוס הישועות הזו, הכל כך ישראלית (אפשר לרכוש כמותה כאן).


יום שני, 26 בנובמבר 2018

פה ושם בארץ ישראל: רחוב רזרבי וחורבה משודרגת, בית האיכר ומעיין הגבס

א. דולב רזרבי

במושב כפר חיים שבעמק חפר יש רחוב ושמו הַדֹּלֶב.

ליתר בטחון הפכו אותו לרחוב רזרבי. למה? מי יודע?

אריק רז ניסה לברר עם ותיקי היישוב, וזה מה שאמרו לו:
זה הרחוב הקיצוני במושב, שעובר ליד החלקות החקלאיות. שנים רבות השאירו אותו כרזרבה לבניית בתים ולכן קראו לו 'הרזרבי'. משקיבל את שמו העברי הרשמי 'הדולב', דאגו פרנסי המושב שהחברים לא ישכחו על מה מדובר...

צילום: אריק רז

ב. חורבה משודרגת

חורבת רקית היא אתר ארכאולוגי הנמצא ברכס הכרמל, מדרום לקיבוץ בית אורן וסמוך לשביל ישראל. על פי התיאורים זהו מקום נחמד לטייל בו, יש בו שרידי מתקנים חקלאיים קדומים, מערות קבורה, חורש טבעי וגם חניון למכוניות.


כשזאב קינן בדק את מפת גוגל הוא הופתע לגלות שחורבה זו זכתה לשדרוג ובטקסט האנגלי של המפה היא נקראת Khirbet Upgraded.

איך קורה דבר כזה?


ג. מתי נוסד בית האיכר?

'בית האיכר' ברחובות נמצא ברחוב הרצל 143, ליד השוק ובית הכנסת 'שונה הלכות'.

התדעו קוראים חביבים באיזו שנה בדיוק נוסד הבית – בשנת 1935 (תרצ"ה) או שמא בתרצ"ב (1932)?

צילום: עמנואל ארביב

גם בארכיון לתולדות רחובות לא בטוחים, ולכן כתבו שם 'בראשית שנות השלושים'. מכל מקום, שמחתי לגלות שבשנות הארבעים נערכו במקום מסיבות 'עונג שבת'...


ד. מעיין הגבס

מעיין חדש התגלה בארצנו, והוא נמצא ברחוב האורג בנתניה. למעיין הזה, הפלא ופלא, יש אפילו טלפון.

אומרים שמי מעיין הגבס טעימים במיוחד. יש בהם המון מינרלים ושתייתם מבטיחה חיים ארוכים ובריאים.

צילום: איתמר וכסלר

יום שישי, 23 בנובמבר 2018

ביזיון בקִבְרוֹת המכבים

צילומים: דוד אסף

משנכנס כסלו שואלין ודורשין בהלכות החנוכה. לקראת החג הממשמש ובא החלטתי לסטות מדרך המלך מירושלים לתל אביב (כביש 443) ולסור לביקור קצר באתר הבדוי המכונה 'קברות המכבים'.

לא קברות ולא מכבים. כבר עשרות שנים חלוקים החוקרים היכן היו קברים אלה שתועדו בספר מקבים, ומספר הצעות הזיהוי כמספר החוקרים. אבל לכאן הגיעו בשנת 1911 תלמידי גימנסיה 'הרצליה' באחד מטיוליהם. הם החליטו שזהו המקום והפכו את הטיול לשם למסורת שנתית (ראו: מוּלי בְּרוּג, 'הגימנסיה "הרצליה" מגלה את קברות המכבים, 1911-1907: לחקר עיצוב של זיכרון קיבוצי וזהות לאומית', עיונים בתקומת ישראל, 20,  2010, עמ' 192-169).

תלמידי גימנסיה הרצליה בטיול למודיעין, 1913 (אוסף גימנסיה הרצליה, מס' 0152; ביתמונה)

מאז ואילך הפך אתר סמלי זה מוקד משיכה לטיולי חנוכה עבור בתי ספר ותנועות נוער, ומכאן גם יוצא 'מירוץ הלפיד' של תנועת מכבי הצעיר.

מרוץ הלפיד, 1949

בארכיון המדינה השתמר סרטון קצר של 'יומני כרמל' (ללא קריינות), שתיעד את מירוץ הלפיד בחנוכה תשי"ב (5 בינואר 1952). ממתק למורעלי נוסטלגייה (בהמשך אפשר לראות גם את ייבוש ביצות החולה, חידושים ונפלאות בבית החרושת 'שמן', ויומן חדשות קצר):



'קברות המכבים' נמצאים בצד הישראלי של גבול שביתת הנשק עם ירדן משנת 1949, בלב יער ענק שנטעו אנשי הקק"ל בשלהי שנות השישים.

היער משתרע על פני מאות דונמים ומגיע עד שמורת 'נאות קדומים' שממערב ויער בן שמן שמצפון. זהו 'יער החלוץ', שניטע בסוף שנת 1969, לציון יובל חמישים שנה לייסוד תנועת 'החלוץ' ברוסיה (1919). הרוח החיה מאחורי מפעל זה היה שלמה תמיר מקיבוץ תל יוסף, איש רב מעש ובעל חזון, שיזם את נטיעת היער וחיזר על פתחי נדיבים ומשרדי ממשלה עד שאסף את הכספים הנדרשים. היער עצמו כולל עשרות חלקות משנה ('חורשות'), שנקראו על שם אישים דגולים, מקצתם שכוחים, כמו יוסף ברץ ורעייתו מרים, שהיו ממייסדי דגניה א', או העיתונאי דן פינס, שהיו פעם מנהיגי 'החלוץ' והיום מי זוכר את שמם...


ויש גם חורשות על שם לוי אשכול ודוד ופולה בן גוריון.


כאן, בשולי ה'יער', אמורים להימצא גם ה'קברים'.


חיפשתי וכמעט לא מצאתי. השילוט אל הקברים מועט עד לא קיים והמקום עצמו שומם ודל. אין הסברים, אין כלום.

והעיקר הוא, שאין בכלל קברים, ואפילו לא משהו שמזכיר קברים... האם עובדים עלינו בעיניים?


הדבר היחיד שמוצג לעיני המבקרים הוא גוש סלע מעובד שעליו נקבע שלט המכריז 'קברות המכבים' – לא נוי לו ולא הדר לו. כמה מתושבי יבנאל שביקרו במקום קשקשו עליו את שם מקומם, וגם את שמותיהם ושמות אמותיהם. על פי הגרשיים שבאותיות 'אל' והדרך החסידית של רישום השמות, אני מנחש שאלו הם חסידי הרב אליעזר שלמה שיק, שהפכו את המושבה הגלילית יבנאל ל'עיר ברסלב'. הם רואים, כנראה, בשלט המסכן הזה שריד של קברי קדושים...

כמה חלוקי אבן קטנים הונחו למראשות השלט, כדרך שנוהגים יהודים להניח על מצבות המתים.


המשכתי הלאה, מרחק של כמה עשרות מטרים, אל אתר הזיכרון המרשים המנציח את חללי הקרבות שהיו באזור זה במלחמת העצמאות, וכן את הנופלים בני היישובים שבאזור.

האנדרטה נבנתה בשנת 1981 והיא כוללת קיר בטון ארוך, שאליו הוצמדו לוחות שיש ועליהם נחקקו שמות הנופלים. מול הקיר הוצבו שבעה מבני בטון משולשים, שמייצגים באופן סמלי את שבעת קברות המכבים שאותם בנה שמעון החשמונאי בצורת פירמידות, להוריו, לארבעת אֶחיו ולו עצמו  כך לפחות על פי התיאור בספר מקבים א, יג 30-25 (בתרגומו של אברהם כהנא):
וישלח שמעון ויקח את עצמות יונתן אחיו ויקברוהו במודיעים עיר אבותיו: ויספדו לו כל ישראל מספד גדול ויבכו אותו ימים רבים: ויבן שמעון על קבר אביו ואחיו יגביהו למראה באבן גזית מפנים ומאחור: ויעמד שבע פירמ[יד]ות אשה לעומת אחותה לאב ולאם ולארבעת האחים: ולהן עשה מלאכת מחשבת ויעמד מסביב עמודים גדולים ויעש על העמודים חליצות לשם עולם ועל יד החליצות פיתוחי אניות להראות לכל יורד הים: זה הקבר אשר עשה במודיעים עד היום הזה.
המתחם עצמו מוקף בעצי ברוש, אורן וזית, הקרקע מיושרת ומהודקת, מוכנה לקלוט טקסי זיכרון ומסדרים חגיגיים. בסך הכל נקי ומסודר.






אך כשנפניתי לקיר הזיכרון חשכו עיניי!

מילא הפרות, שמסתובבות חופשי בשטח מבלי רועה ובאין עוצר, ומטילות את גלליהן בכל מקום. אבל השיש שהודבק לקיר הבטון ועליו נרשמו שמות החללים שנפלו כאן, הרוס, מנופץ ומנותץ, כאילו באו לכאן צאצאיהם של החשמונאים, הרסו את המבנה הטמא, ניפצו את חומות מגדליי, אך מנותר קנקנים לא נעשה נס לשושנים.

קשה לדעת מי הם הברברים שהרסו את המתחם, מה גם שלא עשו את מלאכתם נאמנה והותירו לא מעט מן האנדרטה המקורית על כנה. השברים עצמם מגובבים על האדמה ואין מי שיאספם וישקם את המקום שטומא בידי בני עוולה.

הנה כמה תמונות שצילמתי שם. אם יש מישהו מבין הקוראים שיש לו קשר עם אנשי האגף להנצחת החייל במשרד הביטחון, אשמח אם יפנה את תשומת לבם לביזיון.