יום רביעי, 30 באוקטובר 2019

הספרות והחיים: במשעול הצר, שערי אורה וחסד, הקולנוע והחיים

א. משעול הספרות ורחוב הזמר העברי

מי היה מאמין, אבל בראשון לציון (מערב!) יש רחוב שנקרא 'משעול הספרות'. לא חלילה לכבוד הספרות העברית, אלא לכבוד פרס נובל בספרות. לא פחות...

עליבות פרובינציאלית שורה על השילוט המוזר: האם יש גם משעול הכימיה, סמטת הפיזיקה, נתיב הכלכלה? דרך השלום כבר קיימת אצלנו, אבל נדמה לי שזה בלי שום קשר לפרס נובל.

צילום: איתמר לויתן

בהרצליה לעומת זאת יש רחוב נחמד יותר שנקרא 'הזמר העברי'. צנוע, מקומי ולגמרי משלנו.

צילום: איילת הכהן

ב. שערי אורה וחסד

ברחוב העלייה 18 בתל אביב שוכנת חנות למנורות עם השם המוצלח והנאה 'שערי אורה'.

צילום: איתמר לויתן

אני מניח שלא במקרה נבחר שם זה. שערי אורה הוא ספר בקבלה שחיבר רבי יוסף ג'יקטיליה שחי בספרד במאה ה-13.

שערי אורה, מנטובה שכ"א (1561)

לא הרחק משם, ברחוב אלנבי 68 בתל אביב, נמצאת חנות נעליים שאף היא שואבת את שמה השנון מעולם הקבלה והמסתורין. אולי מישהו מקוראינו ילמדני מתי לראשונה הופיע בעולם הצירוף 'אור וחסד' (אני מצאתיו בכתביו של רבי שניאור זלמן מליאדי, אבל ייתכן שכבר קדמוהו). בין כך ובין כך, נדמה לי שהצירוף 'עור וחסד' מופיע לראשונה כאן...

צילום: איתמר לויתן

ג. אקספרס של חיות

'אקספרס של חצות' (Midnight Express) הוא שמו של סרט אמריקני נודע משנת 1978, המבוסס על ספר בשם דומה, שעלילתו מתרחשת בטורקיה. הסרט, שמציג אכזריות שלא תיאמן בבתי הכלא בטורקיה, פגע פגיעה אנושה בתדמיתה של מדינה זו (עד שבא ארדואן וקלקל עוד יותר).

מודעה ב'להיטון' (פייסבוק)

מכל מקום, שם זה (שפירושו בעגת האסירים היה בריחה מבית הכלא) הוא שהעניק השראה לחנות מזון לבעלי חיים ברחוב אבן גבירול 170 בתל אביב.

צילום: גדעון נח

ד. אקסודוס וסאלם בומביי

ואם אנחנו בענייני סרטים, הנה עוד שתי דוגמאות לקשר בין הספרות והחיים.

בשכונת ג'סי כהן שבחולון שוכנת לה בכבוד פיצוצייה ושמה 'אקסודוס'.

צילום: איתמר לויתן

הבה נאמר רק שלא נותר הרבה מן השגב, ההדר ואבק הכוכבים שהותיר אחריו הסרט 'אקסודוס' (1960). סרט זה, שהתבסס על ספר באותו שם שכתב ליאון יוריס, הוא שנתן כנראה השראה לבעלי המקום.


המסעדה ההודית 'סאלם בומביי', ברחוב אלנבי בתל אביב, נוסדה ב-2005. גם היא קיבלה את ההשראה לשמה מסרט הודי באותו שם, שביימה מירה נאיר ב-1998.

צילום: איתמר לויתן


יום שני, 28 באוקטובר 2019

מעורב ירושלמי: סיפורי עצים, חלון להר ציון, כנסו כנסו, פרקט בינלאומי

א. שוק קח-תן

ברחוב בית הדפוס 20, בשכונת גבעת שאול, מציעים עסקה משתלמת לקראת ט"ו בשבט.

צילומים: בני עורי

ב. חלון להר ציון


חובבי ירושלים ישמחו להכיר את אתר האינטרנט 'חלון להר ציון' שמבקש לקדם את הר ציון כמקום משותף, סובלני ומכיל לשלוש הדתות. האתר הוא מעין 'מדריך תיירים חברתי' ומשולבים בו טקסטים וסרטונים מנקודת מבטם של האנשים שגרים בהר ופועלים בו. כך למשל, האב קוריון מספר על המנזר הארמני ובית הקברות שלידו, הרב יצחק גולדשטיין מספר על מרתף השואה ועבדאללה דג'אני מספר על בית הקברות של משפחתו הסמוך לאתר 'קבר דוד'. באתר יש גם מפה מאויירת, מפורטת ואינטראקטיבית שמציגה בצורה ידידותית את כל האתרים בהר ציון.

הנה הקישור: www.mountzion.org.il


ג. אסור לכנס אבל מותר לצת

העילגות המפורסמת הזו ('כנסו כנסו'), שמקורה כנראה ברשתות החברתיות, הגיעה גם לחזית בית הכנסת המשוקם והמשוחזר 'תפארת ישראל' שברובע היהודי בעיר העתיקה.

צילום: צבי פיש

ד. הוא לא רק בנק הוא גם פרקט

כבר שנים שסניפי בנקים הולכים ונסגרים. הכל באינטרנט ולא צריכים יותר כספרים ותורים. ומה עושים עם הנדל"ן? תסמכו על הבנקים שיידעו להפיק מהם תועלת.

הנה למשל ברחוב רבקה שבשכונת בקעה היה סניף של הבנק הבינלאומי, ועתה הושכר ברובו לחנות 'פרקט ועוד', ולא נותרו ממנו אלא אותיות ענקיות על הבניין, שכנראה נשכחו בלי כוונה ואינן תואמות עוד את המימדים הצנועים של מה שנותר מהסניף.

צילומים: טובה הרצל


יום שלישי, 22 באוקטובר 2019

סיבוב בתל אביב: מכבסות, שתי משחקים, רחוב מחורבן וחדר גז

א. כביסת הרש

יש משהו כנראה במכבסות שמעניק לבעליהן איזו רוח של עליצות ושל השתטות. הנה למשל שתי מכבסות בשכונת פלורנטין עם שמות מגניבים.

ברחוב אבולעפיה 23 נמצאת 'הכבשה השחורה'. זה כמובן נשמע טוב יותר מ'הכביסה השחורה' שאותה לא מוציאים מהבית, מה גם שהבאים בשערי המכבסה מצווים לצחוק, לאהוב, לסלוח ולתמוך אחד בשני.


המכבסה 'כיבוסניק', ברחוק הקישון 42, מנוהלת מן הסתם על ידי יוצא קיבוץ, 'קיבוצניק'. ולטובת מי שלא הבין את השנינה ותוהה מה עושים כאן, נכתב שם העסק על גבי החולצות שבחלון הראווה.

צילומים: שמוליק שדה

ב. שתיים דובים

משחקיית 'האי' שבמגדלי עזריאלי מציעה מגוון פעילויות לילדים. כמה חבל שלימוד עברית נכונה היא לא אחת מהן.

צילומים: איתמר לויתן

ג. הכלבים של רחוב הס

הדיירים ברחוב הס מתוסכלים. יש מי שמחרבן להם את הרחוב תרתי משמע. הם הקימו עמותה (פיקטיבית) בשם 'הס לא פחות טוב מביאליק', שהפעולה הראשונה שלה, כנראה, היא תליית שלטים הפונים למצפונם של העוברים ושבים.

צילומים: מישקה לוין

ד. חדר גז

נאמר זאת כך: לניצולי שואה ולבני הדור השני בעלי רגישות לשונית תהיה רתיעה מסוימת לפני שייכנסו לחדר הזה (בבית מגורים בלב תל אביב).

צילום: בני עורי

מעניין שבימים עברו לא הייתה לנו בעייה או רגישות לשונית מיוחדת למונח 'מחנה עבודה', שאליו יצאו חברי כל תנועות הנוער בשמחה בחופשת הקייץ.

יום ראשון, 20 באוקטובר 2019

ד"ש מגרייסלנד: האם אלביס פרסלי היה יהודי?

ברוכים הבאים לממפיס (כל הצילומים, חוץ מזה: דוד אסף)

בחול המועד סוכות, כשאתם נתקעתם בפקקים (או ב'מחלפים' לשיטת מאן דאמר), נדחפתם בתור לפסטיבל כלשהו, או הצטופפתם על חופי הכנרת או הים התיכון, אנו (קרי, הרבנית שרון, יורש העצר הלל ואנוכי), קיימנו מצוות אושפיזין והתארחנו בסוכתו של מלך מלכי המלכים אלביס פרסלי (1977-1935), באחוזת 'גרייסלנד' הסמוכה ונראית לעיר מֶמְפִיס אשר במדינת טֶנֶסִי.

ממפיס עצמה שווה ביקור גם בלי אלביס, ולוּ בגלל היותה מקום הירצחו של מרטין לותר קינג ב-4 באפריל 1968, אירוע מכונן שהיה נקודת מפנה בתולדות ארה"ב. במלון שבו נרצח (Lorraine Motel) הוקם מוזיאון מדהים ומרשים לזכרו (National Civil Rights Museum). מוזיאון זה, שנפתח שוב בשנת 2014 לאחר שיפוצים נרחבים, מתאר בפרטי פרטים וברמת מצוינות גבוהה מאוד את ההיסטוריה של מאבק ה'שחורים' (אפרו-אמריקנים) בארצות הברית לשוויון זכויות. אגף מיוחד מוקדש לרצח עצמו – כולל אזכור מעשי רצח נוספים של מנהיגים פוליטיים (ובהם יצחק רבין) – לתפיסת הרוצח (שנעצר בלונדון אחרי חודשיים), שעד יומו האחרון הודה והכחיש חליפות שהיה מעורב ברצח, וגם מקום מיוחד ניתן לכל תאוריות הקונספירציה שהופרחו ביחס למבצעי הרצח. אתר חובה!

במרפסת של חדר 306 במוטל לוריין, במקום שבו נקשר זר הזיכרון, נורה מרטין לותר קינג

ממפיס קשורה בענק מוזיקה נוסף, שגם הוא קינג: מוזיקאי הבלוז הנודע בי בי קינג (2015-1925). וכשהלכנו בשדרות בי בי קינג, בואכה מסעדת הגריל המצויינת הקרויה על שמו, שנמצאת ברחוב ביאל (Beale), לא יכולנו שלא לשמוח בחלקנו. כל אחד והביבי שלו...


ובכן, הרבה מלכים יש בעיר הזו. אבל הרשימה שלנו היא לא על הקינג הזה וגם לא על הקינג ההוא, אלא על הקינג האחר: אלביס. 

בדרך לגרייסלנד (אגב, את השם לא המציא אלביס. הוא ניתן למקום על ידי הבעלים הקודמים שמהם רכש את האחוזה) אנו מקשיבים לפול סיימון בשיר Graceland, שהוקלט ב-1986:



להודות על האמת: היינו ספקנים. ציפינו למצוא אתר וולגרי שסופו אכזבה ומפח נפש, אבל כמו שאומרים: התאכזבנו לטובה. זו הייתה חוויה מרתקת, אף כי יקרה למדי, ואם אתם בסביבה, זה בהחלט מקום מומלץ ששווה לטרוח למענו.


ברוכים הבאים לגרייסלנד

אל תסתפקו רק בבית המגורים הטראשי של אלביס ובאחוזת הקבר המשפחתית. שלמו עוד כמה דולרים ובקרו, עוד לפני הנסיעה לבית (באוטובוס מיוחד), במוזיאון המצוין שנמצא במקום. המוזיאון נותן הֶקשר היסטורי וחברתי חיוני מאוד להבנת התופעה המדהימה הזו ששמה אלביס. הלוואי שמוזיאונים מעמיקים ומושקעים כאלה היו מוקמים לכבוד אושיות תרבות דומות או חשובות לא פחות (הביטלס למשל).

הכניסה לאחד מביתני המוזיאון
הכניסה לבית המגורים של משפחת פרסלי

למרות המחקר הגלוי לעין והעבודה הארכיונית המקצועית והמעולה שנעשתה שם, אין זה מוזיאון ביקורתי. כך למשל, התקופה האחרונה והמביכה של חייו (העלייה במשקל והסמים) לא נזכרת בכלל; לא תמצאו שם תמונות שאינן מחמיאות לצעיר הנצחי. גם אשתו פריסילה שעדיין בחיים חיותה לא מקבלת את המקום הראוי לה (בכל זאת היא נטשה את המלך שלוש שנים לפני שמת). הצנעת חלקה של האישה בולטת לעומת הכבוד הרב שניתן לבעלת הבית, הבת ליסה מארי, שזוכה לשטח תצוגה כראוי למי שירשה את האחוזה ואת נכסיו האחרים של אביה, שממשיכים להניב פירות לאורך ימים ושנים.

יש במקום כמובן 'פולחן קדושים' לכל דבר ועניין, והאתר עצמו גם מתפקד כסוג של 'מקום קדוש' שאליו 'עולים לרגל' מעריצים וסקרנים, זקנים וצעירים. אמנם על הקבר לא מניחים קוויטלך אלא פרחים, אבל זה רק בגלל שכולם בטוחים שהוא עדיין חי.

מתייחדים עם זכרו של הרבי

הכל בגדול. תמונות ענק, מסכי ענק. גם חנויות המזכרות הרבות מוכרות ומשווקות את אלביס באין סוף דרכים, כמו שרק האמריקנים יודעים לעשות.


תוכלו לראות כאן, בין היתר, גם את האוסף הביזארי של המכוניות, האופנועים, הסירות והמטוסים (!) שרכש אלביס; סטים אין סופיים של מלבושיו, נעליו, תקליטיו וסרטיו. כל פריט חשוב, כולל קבלות על החזרי מס... ביתן מיוחד מוקדש לתקופה הקצרה שבה שירת בצבא ארה"ב. ומשונה ככל שזה נשמע, הכל בטעם טוב ואפילו מאופק (בהשוואה כמובן לפוטנציאל האין סופי של מגלומניה שעומד לרשותם).

אוסף המכוניות של אלביס
אחד מחדרי התצוגה

והנה הפתעה (לפחות עבורי): מתברר שגברת גלאדיס סמית'-פרסלי, אמו של אלביס, היא ממוצא יהודי! אלביס, שהיה נוצרי לכל דבר ועניין, חלק כבוד לשורשיו ועל לוח הזיכרון שלה, סמוך למצבתה הקבורה, חקק מגן דוד.

על לוח הזיכרון לאמו של אלביס נחקקו צלב ומגן דוד
לוח הסבר על הסיבה לסמל מגן דוד

אז רגע, יכול להיות שמבחינת ההלכה הוא בכלל יהודי (בכל זאת בן לאם חצי-יהודייה)? וגם אם לא, אז לכל הפחות הוא 'זכאי עלייה' לפי חוק השבות! ואולי הוא בכלל חי בארץ בזהות בדויה (השם השני שלו, כידוע למעריצים, הוא אהרן)...

אלביס צריך להיות היום בן 84, וכל היודע פרטים על מקום הימצאו מתבקש לדווח מיד למערכת עונ"ש.


אוי, געוואלד אלביס!

הנה הקלטה נדירה שמיועדת לספקנים שבכם: אלביס ידע לשיר 'הבה נגילה'.



וכאן ההוכחה האולטימטיבית שהוא 'משלנו': מה אתם יודעים, הוא ענד לצווארו תליון 'חי'!



ולסיום הביקור, מצטלמים עם המלך. הצעיר השעיר בגדול, והזקן הקירח בקטן... יידע כל איש את מקומו!

צילום: הלל אסף

טנסי רחוקה מישראל, ולמעריצים שידם אינה משגת עומדת תמיד האופציה הזולה והקרובה לבקר ב'פונדק אלביס' שבתחנת הדלק של נוה אילן, בדרכם לירושלים או ממנה, ושם יוכלו לחלוק כבוד למלך הרוקנ'רול.


פסלי המלך ב'פונדק אלביס' שבנווה אילן (ויקיפדיה)

אבל צריך לומר את האמת: ניסיתי את שניהם וזה לא דומה. גרייסלנד שווה יותר...

אז איך שר אלביס: Its Now or Never...


יום שישי, 11 באוקטובר 2019

'סֻכַּת אַמָּתַיִם, עֲשׂוּיָה לוּחוֹתַיִם': גלגוליו של שיר נשכח לסוכות

רפאל ספורטה, סֻכָּתֵנוּ יְרַקְרֶקֶת, [1957]; איור: איזה הרשקוביץ

א. אַ סוכּהלע אַ קליינע...

'אין סוכּה' (בסוכה) הוא אחד השירים המרגשים שיש באוצר הזמר ביידיש. דוברי יידיש, דתיים וחילוניים, מכירים היטב את השיר הזה ומתרפקים עליו בגעגועים. זהו שיר כל כך יפה, מתוק, מלודי ונוגע ללב, שגם תורגם לפחות שש פעמים לעברית, ואף על פי כן הוא נשכח מן הלב וכמעט שאינו מוכר בימינו. חג הסוכות שלפתחנו הוא אפוא הזדמנות נאותה להציגו מחדש ולנסות להתחקות אחר מקורותיו וגלגוליו, שכן דעות שונות יש על זהות המחבר ומקור הלחן, וגלגוליו רבים ומפתיעים.

לקראת חג הסוכות תשס"ח פרסם אליהו הכהן רשימה קצרה בכתב העת האינטרנטי חדשות בן עזר (מס' 282, 26 בספטמבר 2007) וכותרתה 'שיר נשכח לחג הסוכות'. כך כתב בפתח דבריו: 
היכן מסתתרים השירים הנשכחים ההם שזקנינו שרו שוב ושוב ואנחנו נותרנו רק עם בדל זיכרון מהם, רסיסי מילים ופירורי לחן, ואיננו יכולים לשחזרם. 
זה כמעט היה לי לשגרה. שיחת הטלפון או הפנייה האישית במכתב מתחילה בערך כך: 'אתה  התקווה האחרונה שלי. שברי השיר הזה מזדמזמים באוזניי כל הזמן. אני זוכרת רק שורה אחת מהשיר שאבי עליו השלום היה נוהג לשיר אותו. לא שמעתי מעולם הקלטה של השיר, אך המשפט הזה מנקר בי כל הזמן ואינני יודעת היכן להתחיל לחפש. אני משמיעה את  השורה הזו לידידים ומכרים, בניסיון נואש להציל אולי עוד שורה או עוד צליל אך ללא הועיל'.  
באחד המפגשים הספרותיים לפני שנים אחדות, קמה המשוררת והמלחינה תלמה אליגון והתוודתה בפני הקהל הוותיק שנכח באולם, כי אחד השירים האהובים מאד עליה הוא שיר ששמעה מפי אביה בילדותה, אלא שמאז היא לא מצאה מישהו היכול להצטרף אליה בשיר או לספר לה עליו. אמרה ומיד פתחה ושרה: 'סוכת אמתיים עשויה לוחותיים'... הצטרפתי אליה ולמחרת היום שלחתי אליה את השירון של גדוד מגיני השפה העברית בארץ ישראל משנת תרפ"ז שבו התפרסם השיר ללא ציון שם מחברו.  
מי שאהבה במיוחד להתרפק על השיר הזה היתה מיכל גור אריה ז"ל, אימה של המשוררת דליה רביקוביץ. זהו שיר ישן ונשכח, שהושר רבות בין כותלי הגימנסיה העברית הרצליה בשנות העשרים למאה שעברה, ומאז, למגינת לב, לא נדפס ולא הוקלט ולא נכלל ברפרטואר שירי חג הסוכות אצלנו. 
'אין סוכּה' הוא שיר פשוט, שלא לומר פשטני, שבו מספר המשורר בדרך אידילית-רומנטית על סוכת ארעי קטנה ודלה, שאותה בנה במאמצים רבים מקרשים פשוטים ומעט סכך. הרוחות הקרות שנושבות בחוץ – ובחודש תשרי כבר מנשבות במזרח אירופה רוחות קרות! – מאיימות לכבות את הנר שמאיר בפנים. רעייתו של גיבור השיר, שמגישה לאישהּ את ארוחת החג לאור הנר הדועך, חוששת גם היא מפני הרוחות. והנה קורה דבר פלא ('חידוש'): כאשר עושה הגבר קידוש, ה'רוח' מנצחת את ה'חומר'. הרוחות נרתעות כביכול ומכאן ואילך שלהבת הנר יציבה ומפיקה רוגע ושלווה. הסוכה היא אפוא מעין 'מבצר', מטפורה ליציבות חיי המשפחה היהודית, ואולי גם – כפי שאכן הובן השיר בכל הגרסאות שנמשכו מן המקור – לכוח העמידה של העם היהודי מול אויביו הקמים עליו בכל דור ודור.

זהו שיר 'עממי' במלוא מובן המילה. למרות שאנו יודעים בדיוק מי כתב אותו ומה היה נוסחו המקורי, במשך השנים עשה בו 'העם' כבתוך שלו. לשיר הודבקו מילים חדשות ושורות חדשות ואף בתים חדשים שלמים.

יהודים בקאליש (פולין) לפני הסוכה (ספר קאליש, ב, תל אביב 1967)

הנה קודם כל שני ביצועים של השיר ביידיש: ישן וחדש, מלודי וקצבי.

הראשון, והמוקדם ביותר שמצאתי, מושר בפי להקה משנות השישים, שכינתה עצמה בשם The Rabbis' Sons (בני הרבנים), ומנהיגה היה ברוך צ'ייט (חייט), לימים רב בעצמו וראש ישיבה, שעלה לישראל והלחין כמה מן השירים החסידיים הידועים והאהובים ביותר ('מי האיש', 'כל העולם כולו גשר צר מאוד'). ההקלטה היא משנת 1968.



הביצוע השני הוא חדש ומושר בפי הרכב המתקרא 'גִּימְזוּ בְּלוּז בַּנְד', שהקליטו את השיר באלבומם 'מעבר לקו העֵרוּב' (2015). הנה הם בהופעה חיה בשנת 2018, בסגנון גרוּבי של עֵדוֹת הבלוז:



גם האזנה לא מקצועית לשני הביצועים מגלה הבדלי נוסח וסגנון רבים, כולל שילוב עברית בביצוע החדש. על מקצתם נעמוד בהמשך.

ב. מי חיבר את השיר?

במקורות שונים שמאזכרים את השיר הוא מיוחס ליוצר האנונימי המוכר בכינויו 'עממי', אך היו גם שייחסו אותו למשורר הדגול שמעון פְרוּג (למשל בספר זמר עם שיוזכר בהמשך, או באתר זמרשת).

זו טעות גמורה. לשיר יש אבא רשמי וחוקי והוא אברהם רייזן (1953-1876). רייזן, יליד קוידאנוב (פלך מינסק; היום בבלארוס), היגר לארה"ב בשנת 1911 ורוב ימיו חי בניו יורק. הוא חיבר מאות שירים, סיפורים ומאמרים והיה מן הדמויות המעצבות של תרבות יידיש החדשה.

רייזן היה יהודי חילוני, יידישיסט אדוק (הוא היה בין המשתתפים בוועידת צ'רנוביץ בשנת 1908, שדנה במעמדה של לשון יידיש), שמבחינה רעיונית גילה קירבה לקומוניזם ואף השתתף בקביעות בעיתון הקומוניסטי הניו-יורקי פֿרײַהייט (חרות). בשנת 1928 אף ביקר בברית המועצות והתקבל בה כגיבור תרבות, אך בעקבות העמדה הקומוניסטית הרשמית כלפי מאורעות תרפ"ט ניתק את קשריו עם העיתון הקומוניסטי. רייזן היה בן למשפחת סופרים ומשוררים: אביו קלמן (1921-1848) חיבר שירים בעברית וביידיש (על אחד מהם, 'אַ גוטע-וואָך' [שבוע טוב], כתבנו בעבר בבלוג); אחיו הצעיר, זלמן רייזן, בעצמו דמות מרכזית בתרבות יידיש, שחי בווילנה והיה ממייסדי מכון ייִוואָ, הוצא להורג על ידי הסובייטים אחרי 1939; האחות שרה רייזן (1974-1885), שהיגרה ב-1933 לארה"ב, הייתה גם היא משוררת יידיש.

גלויה שנדפסה לכבוד ביקורו של רייזן בברית המועצות, 1929 (Bidspirit)

ג. השיר המקורי, 1902

השיר 'אין סוכּה' נדפס לראשונה בשנת 1902, בשבועון יודישע פֿרויענוועלט (עולם הנשים היהודי), שראה אור בקרקוב בעריכתם של מרדכי ספקטור וחיים דב הורביץ – זה היה העיתון היהודי הראשון שקהל היעד שלו היה נשים (אף ששני העורכים, כמו רוב הכותבים, היו גברים)!

על פי המסורת שהתקבעה בעיתונות היהודית, מראשיתה ועד היום, נהגו עורכי העיתונים לפרסם בגיליונות שנדפסו סמוך לחגים שירים וסיפורים הקשורים בחג הממשמש ובא. כך גם היה במקרה שלפנינו: השיר נדפס בעמוד הראשון של גיליון חג סוכות תרס"ג (15 באוקטובר 1902). רייזן, שהיה אז בן 26 וגר בוורשה, חתם על שירו באחד משמות העט שלו: אלכסנדר סלומון (שלמה סלוצקי, אברהם רייזען: ביבליאָגראַפֿיע, ניו יורק 1956, מס' 121).

כתיבת שירי זמר לחגי ישראל אינה דבר מובן מאליו שהייתה לו מסורת ארוכה. רפרטואר שירי החגים, שאותם נהגו לזמר בבית, בסוכה, סביב שולחן ליל הסדר או מול מנורת חנוכה, כלל עד אז רק שירים 'דתיים' – פסוקי תפילה או תנ"ך – ורובם ככולם היו בלשון הקודש ולא ביידיש. שירי הווי או שירים בעלי תוכן לאומי-חילוני כמעט שלא היו בנמצא ואת שירו של רייזן יש לראות כחלק מהניסיון לחדש שירי זמר לחגים שאינם ספוגים באווירה דתית-הלכתית.


והנה מילות השיר בהגדלה:


נוסח זה הוא בן חמישה בתים קצרים ובכל בית שלוש שורות. הנה הם (בכתיב מודרני) ולצדם תרגום מילולי לעברית:

אַ סוכּה אַ קליינע // סוכה קטנטונת
פֿון ברעטער געמיינע // מקרשים פשוטים עשוייה
האָב איך קוים מיט צרות געמאַכט! // בניתיה בעמל רב.

געדעקט דעם דאַך // כיסיתי הגג
מיט אַ ביסעלע סכך, // עם מעט סכך,
און כ'זיץ אין איר סוכּות בײַ נאַכט. // ואשב בה בליל החג.

פֿון ווינט דעם קאַלטן, // מרוח קרה,
וואָס בלאָזט דורך די שפּאַלטן, // שנושבת בסדקים,
מײַן ליכטעלע לעשן זיך וויל; – // נרי הקטן עוד מעט יִכְבֶּה; –

דאָ מאַך איך מיר קידוש, // כאן אעשה קידוש,
און זעט נאָר אַ חידוש: // וראו-נא חידוש [דבר פלא]:
מײַן ליכטל ברענט רויִק און שטיל! // נרי אז יאיר ברוגע ובהשקט!

מיט פֿאַרזאָרגטן געזיכט, // בפנים מודאגות,
דאָס ערשטע געריכט // את המנה הראשונה
טראָגט מיר מײַן ווײַב באַלד אַרײַן; // תגיש לי מיד רעייתי;

הבית החמישי, שאמנם עוסק ברעייתו של מקים הסוכה – ולכאורה הולם את הבמה שבו התפרסם, שנועדה לנשים – נראה מוזר ואינו מתחבר היטב לבתים הקודמים. האם היה בית נוסף, שישי, שנשמט? לא נדע זאת.

ייתכן גם שחל שיבוש בהדפסה ובמקור אמור היה הבית החמישי להיות השלישי. ואכן, בנוסח שנדפס בשנת 1930 בשירון הזמיר'ס לידער-בוך (קופנהגן 1937) מופיע לראשונה נוסח 'מתוקן'. הבית הבעייתי הוזז למקום חדש וצורף לו בית חדש שלא היה במקור אך קישר אותו בדרך מוצלחת לבית שלפניו ולבית שאחריו:

זי שטעלט זיך אַוועק  // היא ניצבת 
און זאָגט ווי מיט שרעק: // ואומרת באימה: 
'דער ווינט וואַרפֿט די סוכּה באַלד אײַן'. // 'הרוח תיכף תפיל את הסוכה'.

הזמיר'ס לידער-בוך, 1937, עמ' 16

בין כך ובין כך, בשנת 1917 נדפס השיר במהדורה הראשונה של אַלע ווערק ('כל כתבי') של אברהם רייזן, שראתה אור בניו יורק ב-12 כרכים (!) לציון יובל שנותיו של המחבר. אפשר להניח שרייזן עבר בעצמו על השירים, הגיהם ואישרם להדפסה. והנה במהדורה מעין-רשמית זו (וכך גם במהדורת געזאַמלטע שריפֿטן, 5, ניו יורק 1928) השמיט רייזן את הבית החמישי והשיר הוא בן ארבעה בתים בלבד.

כך ראה המשורר את פרי רוחו:

אַלע ווערק פֿון אברהם רייזען, 5: ליעדער, ניו יורק: אידיש, 1917, עמ' 142

האם מלכתחילה התאים רייזן את מילות השיר לניגון-עם שהכיר ('אין פֿאָלקס-טאָן')? אני משער שכן, אף כי קשה לקבוע זאת בוודאות. באותה מידה אפשר לשער שמיד עם פרסומו של השיר הודבק לו לחן עממי שרייזן כלל לא שיערו.

ככל הנראה רייזן עצמו לא ייחס חשיבות גדולה לשיר ולא ראה בו את פסגת יצירתו. הוא לא תיקן אותו, ככל הידוע לא התייחס לשינויי הנוסח הרבים, ואף נמנע מלהדפיסו בקבצים שונים שנועדו לילדים וראו אור בחייו (למשל, אברהם רייזען, 50 לידער: א מתנה די קינדער פֿון די אידישע שולן, ניו יורק 1926; אברהם רייזען, לידער צום זינגען מיט די נאָטן, ניו יורק 1947).

ד. התפשטות השיר

אין ספק שהשיר ומנגינתו התחבבו והתפשטו בתוך זמן לא רב. הם נפוצו בעיקר בבתי הספר החילוניים ביידיש במזרח אירופה, בצפון אמריקה וגם בדרומה. עדות לפופולריות של השיר היא קליטתו והדפסתו בארבעה ספרים: די נײַע שול (וילנה 1914); 50 יודישע קינדערלידער (מוסקווה 1916); Ost und West (ברלין 1916). גרסה נוספת, שנדפסה בספר גנבֿים-לידער (ורשה 1928), תיעדה נוסח מוקדם שנרשם כבר בשנת 1913.

די נײַע שול (בית הספר החדש), ספר יידיש להוראת האלף-בית, ראה אור בווילנה ב-1914 בעריכתו של דוד הוכברג. בגרסה זו הובאו רק ארבעת הבתים הראשונים, כמו בגרסה הקנונית של השיר שנדפסה מאוחר יותר ב'כל כתבי'.

ד' האָכבערג, די נײַע שול, וילנה: קלצקין, תרע"ד, עמ' 94 

שנתיים אחר כך, ב-1916, נדפס השיר במוסקווה בקובץ החלוצי שערך המוזיקולוג והמלחין יואל אנגל (1927-1868): 50 יודישע קינדערלידער (חמישים שירי ילדים). אנגל – אבי המחקר הביקורתי של שירי העם היהודיים, שאף השתתף במשלחת האתנוגרפית הידועה של אנ-סקי בשנת 1912 – ציין בהקדמתו שספרו של הוכברג היה אחד ממקורותיו, ועל כן אין זה פלא שגם כאן השיר הוא בן ארבעה בתים בלבד.

50 יודישע קינדערלידער, מהדורה ראשונה: מוסקווה 1916, עמ' 8

החידוש בספרו של אנגל היה צירוף התווים:


תווים אלה שונים לגמרי מן הלחן המוכר והרווח והם פרי רוחו של יואל אנגל. ספרו של אנגל ראה אור בשתי מהדורות נוספות (מוסקווה 1918; ברלין 1923) והשירים שבו תורגמו לעברית בידי הסופר שמחה גוטמן (ש. בן-ציון). אל הלחן ואל התרגום לעברית נחזור בהמשך.

גרסה מקורית זו הועתקה כלשונה בספרי לימוד נוספים – מה שככל הנראה משקף את היותו של השיר חלק מתוכנית הלימודים של בתי הספר החילוניים ביידיש – למשל ספרו של יעקב לוין, בלומען: טעקסטען פֿון לידער צו זינגען אין די אידישע שולען (פרחים: טקסטים מתוך שירים לשירה בבתי ספר יהודים), ניו יורק 1920, עמ' 53.

בשלהי אותה שנה, בגיליון אוקטובר-נובמבר 1916 של הירחון Ost und West, פרסם העורך וחובב הפולקלור ליאו ווינץ (1952-1876) את השיר, תחת הכותרת Sukkele (סוכֶּלֶה; סוּכּוֹנֶת), והגדירו Juedisches volkslied (שיר-עם יהודי). לשיר נלוו תווים שעיבד המלחין אַרְנוֹ נאדל (1943-1878), עורך המדור המוזיקלי של העיתון. התווים הללו מייצגים את השיר בלחן המוכר לנו והרווח היום.

  Ost und West, October-November 1916, col. 399-400
סריקה: הספרייה של אוניברסיטת גתה בפרנקפורט על נהר מיין

יש הבדלי נוסח רבים בין שירו המקורי של רייזן מ-1902 לבין הפרסום בגרמנית. מקצת השינויים קשורים ב'גירמוּן' היידיש, אך העיקר הוא שכמה מבתי השיר קיבלו פנים חדשות (למשל, נשמטו השורות החרוזות על 'קידוש' ו'חידוש'), וכן נוסף בית שכלל לא היה במקור (הבית החמישי בגרסה המקורית נערך ואליו נוסף בית שישי; בתים 3-2 אצל ווינץ).

הנה הבתים האחרונים בגרסה המגוּרמנת של ווינץ, שגדושה בשיבושי לשון:

               ,Die Winten, die kalte
,Sie blosen durch die Spalte
.Un Löeschen die Lichterlech aus

,Die Winten, wos sie kummen
,Un seltsam, wos sie brummen
.Ich sitz in Sukke asllein

Dos erste Gericht mit blassem Gesicht
.Trogt mir mein Weibele arain
:Sie stellt sich aweg un sogt mit a schreck

  .Dos Sukkele falt schon bald ein
:Sie nit kein Narr un hob net kein Zaar
.Dos Sukkele steht schoin ganz lang

כיצד ניתן להסביר זאת? ברור שווינץ לא ראה את ההדפסה של השיר המקורי, וגם לא את מהדורת יואל אנגל שנדפסה במקביל. לפניו עמדה כנראה גרסה אחרת, אולי בכתב יד ואולי – מה שנראה סביר יותר – שמע אותה בעל-פה ורשם בעצמו את המילים. אפשר להניח שמקצת משינויי הנוסח היו פרי התאמה טבעית של מילים למנגינה, ואילו הבתים האחרונים הם תוספות 'עממיות' – לא נדע על ידי מי נוספו, מתי והיכן – והם אות ומופת לפופולריות הרבה שזכה לה השיר מיד לאחר כתיבתו.

Ost und West (מזרח ומערב), שראה אור בברלין בשנים 1923-1901, היה עיתון חשוב של ציוני גרמניה שעסק בתרבות וביהדות ברוחו של מרטין בובר. מייסדו ליאו ווינץ (יחד עם דיוויס טריטש) אהב וליקט שירי עם יהודיים. הוא פרסם בגיליונות כתב העת עשרות שירי עם, רובם מיידיש, עם תווים, ואף טרח לרשום על השירים ועל התווים זכויות יוצרים (ראו בתחתית האיור בצד שמאל). ווינץ עלה לארץ ישראל בשנת 1935, עסק בפעילות מו"לית (היה לפרק זמן מבעלי העיתון דֹּאר היום) והמשיך לגלות עניין במוזיקה יהודית.

ליאו ווינץ (אוסף שבדרון; הספרייה הלאומית)
תו ספר (אקס ליבריס) של ליאו ווינץ
ארנו נאדל (ויקיפדיה)

ארנו נאדל, יליד וילנה שהשתקע בברלין, היה מוזיקולוג ידוע ומנצח מקהלות, שעיבד וחיבר ליוויים למאות מנגינות. הוא ערך את המוסף המוזיקלי של Ost und West, ולפיכך העביר לו ווינץ את החומרים העממיים שליקט, על מנת שיכין להם עיבודים מוזיקליים ואחר כך גם תווים, שבמקרה זה כללו גם ליווי בפסנתר. נאדל נספה בשואה במחנה המוות אושוויץ.

ב-1917, זמן לא רב אחרי הפרסום ב-Ost und West, הדפיס נאדל את השיר על תוויו בסדרת Jontefflieder (שירי חגים) שלו, שיצאה בברלין בהוצאת Jüdischer Verlag. המילים נשארו דומות לנוסח ווינץ אך עברו התאמה מסוימת ליידיש.


הגרסה המוקדמת ביותר של השיר המעובד היא משנת 1913, וזאת אף על פי שנדפסה רק בשנת 1928. היא נרשמה על ידי הפולקלוריסט שמואל לֶהמַן בספרו גנבֿים-לידער מיט מעלאָדיעס (שירי גנבים עם מנגינות). בספר זה ובחשיבותו לבירור מקור הלחן נדון בהמשך:

גנבֿים-לידער, עמ' 229

חוץ משינויים קטנים, כמו למשל, ה'ערשטע געריכט' (מנה ראשונה) שהוחלפה ב'צווייטן געריכט' (מנה שנייה), מתכתב נוסח זה עם הנוסח שפירסם ווינץ. גם כאן נרשמו שורות שכלל לא היו במקור:

זי שטעלט זיך אוועק // היא תעמוד במקומה
און זאָגט מיט שרעק: // ותאמר בְּיִרְאָה:
'די סוכּה זי פֿאַלט באַלד אײַן'. // 'עוד מעט תיפול הסוכה'.

'זײַ ניט קיין נאַר // 'אל נא תהיי טיפשה
און האָב ניט קיין צער – //  ואל תצטערי –
די סוכּה וועט שטיין יאָרן לאַנג // הסוכה תעמוד שנים רבות;

פֿיל ווינטן עס ברומען, // הרוחות תַּרְעֵשְׁנָה,
פֿיל וועלטן עס קומען, // פעמים רבות עוד תבואנה,
די סוכּה וועט שטיין יאָרן לאַנג'. // אבל הסוכה תעמוד לעולם'.

להמן רשם את נוסח השיר כפי ששמעוֹ בשנת 1913 ממשה ליפשיץ מהעיירה מיר שבפלך מינסק. במילים אחרות, לפנינו נוסח מוקדם שמשקף גרסה – כנראה אחת מני רבות – שהושרה בקרב 'העם'. זהו אפוא הגלגול המתועד הראשון של השיר המקורי, שכזכור נדפס לראשונה ב-1902.

ה. משיר חילוני לשיר חסידי

כאמור, מחברים עלומי שם לא היססו לערוך את הטקסט המקורי של רייזן, 'לתקנו' ולהוסיף לו מכל הבא ליד. בכמה גרסאות שורבבו לשיר תוספות שנועדו לחזק את אופיו הדתי והלאומי.

הנה אחת מהן שנדפסה בספר החרדי דאָס פֿלאַם פֿון אַמאָל: ניגוני ישראל (הלהבה של פעם), ניו יורק 2007:

דאָס פֿלאַם פֿון אַמאָל, עמ' רע-רעא

בנוסף למחיקת הצירוף האידיומטי ביידיש 'האָב איך קוים מיט צרות געמאַכט' (בניתיה בעמל רב) והחלפתו בשורה הסתמית 'האָב איך מיר אַ סוכּה'לע געמאַכט', כדאי לשים לב גם להפיכת האישה ('מן ווײַב'), שהופיעה בשיר המקורי, לבת ('מן טאָכטערל'). 

מעניינות הן השורות האחרונות בגרסה החרדית, שמחזקות את אופיו הדתי של השיר ומבססות את מעמדה הסמלי של הסוכה, שעומדת איתן כבר אלפיים שנה מול הקמים נגד העם היהודי ('עס איז שוין גאָר / באַלד צוויי טויזענט יאָר / און די סוכּה'לע שטייט נאָך גאַנץ לאַנג'). כך היא גם השורה המשורבבת האחרונה, שמושרת בלשון הקודש בתוספת הבלתי נמנעת של ה'אוי' היידישאי:
אוי, הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת.
שורת תפילה זו, שנאמרת בחג הסוכות בברכת המזון, מקורה בנבואת עמוס, ט 11: 'בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת וְגָדַרְתִּי אֶת פִּרְצֵיהֶן וַהֲרִסֹתָיו אָקִים וּבְנִיתִיהָ כִּימֵי עוֹלָם'.

הנה ביצוע יפה של הזַמָּר החסידי פישל בייגל, שהוקלט בשנת 1991 באלבום 'היימישע אידישע געזאַנגען'. זהו ביצוע חסידי שמבוסס על טקסט מאוחר ומעובד (כולל שירבוב של שיר נוסף):



שיר זה התחבב כל כך על חסידים, עד שברשימה שהתפרסמה בסוכות תשע"ח באתר אינטרנט חב"די-משיחיסטי, תחת הכותרת היומרנית 'סיפורו של הניגון "א סוכה'לה א קליינע": בלעדי', גרס הכותב שניאור גרינפלד (ללא שום הוכחה) כי מקורו של הלחן הוא 'ניגון חסידי עתיק'...

וכך הפך שיר סוכות תמים, שמילותיו נכתבו על ידי יידישיסט חילוני ולחנו העממי  כפי שנראה בהמשך  מקורו ככל הנראה בשיר של אנשי העולם התחתון, לשיר אהוב שמושר מזה עשרות שנים בעיקר בחוגים חסידיים. גלגולו של ניגון...

ו. מקור הלחן: שיר ילדים או שיר גנבים?

יואל אנגל (משמאל) מקליט באמצעות פונוגרף (ויקיפדיה)

יואל אנגל ציין בהקדמתו לספר 50 שירים לילדים (ברלין 1923, בהוצאת 'יוּבל' שאותה הקים וניהל), כי כל הלחנים לשירים שבקובץ, למעט חמישה ש'נלקחו מפי העם', הם יצירותיו שלו:
גם על זה צריך אני להעיר כאן  לאחר שבאחדות ממנגינותי אלו השתמשו אחרים כבמנגינות-עם  כי רק חמש יש בספר זה שנלקחו מפי העם, והשאר כולן נתחברו לכתחילה על ידי.
בתוכן העניינים ציין אנגל את שמות השירים שלא הלחין והם 'במנגינת העם' (מס' 7, 12, 24, 25, 27), ולפי ש'בסוכה' (מס' 9) אינו אחד מהם, עולה בבירור כי אנגל ייחס לעצמו את הלחן.


כפי שציינו למעלה (בסעיף ד, ליד תווי השיר שהדפיס אנגל ב-1916) מדובר בלחן שונה לגמרי מהלחן המוכר לנו היום (שתוֹאם את העיבוד של ארנו נאדל שהובא לעיל). לחנו של אנגל לא התפשט ולמיטב ידיעתי הוקלט רק פעם אחת על ידי החזן לואיס דנטו בתקליטורו משנת 1989: (1908-1924) Masters of the Jewish Art Song: The St. Petersburg School



כדי לסבך את התמונה נפנה את מבטנו לספר יוצא דופן ונדיר ושמו גנבֿים-לידער מיט מעלאָדיעס (שירי גנבים עם לחנים). ספר זה נדפס בוורשה בשנת 1928 על ידי הפולקלוריסט והאתנוגרף שמואל לֶהמַן (1941-1886), שאסף לתוכו עשרות שירים ולחנים שהושרו בקרב גנבים, כייסים, סרסורים, אסירים ואנשי העולם התחתון. להמן, יליד העיירה סוחצ'וב, מת בגטו ורשה ואוספיו החשובים ירדו לטמיון (ראו עליו בפירוט: Itzik Nakhmen Gottesman, Defining the Yiddish Nation: The Jewish Folklorists of Poland, Wayne State University Press, 2003).


אחד השירים שליקט נקרא 'די ערשטע נאַכט' (הלילה הראשון), והוא מספר על סבלותיהם של המגוייסים לצבא הצאר. את השיר רשם להמן בשנת 1911 מפי מסרן ורשאי ושמו אברהם מליגאַזש (עמ' 77-76).


בהוספות שהדפיס להמן בסוף הספר (עמ' 229-228) הוא הביא בתים נוספים של השיר (שעוסקים בלילה הרביעי, החמישי, השישי והשביעי של המגוייס) וציין שלחן שיר זה דומה להפליא לשיר 'אַ סוכּה אַ קליינע'!

ואכן, ניתן בקלות לזמר את שיר 'הלילה הראשון' גם במנגינת שיר הסוכה המוכרת לנו.


להמן רשם גם את נוסח שיר הסוכה כפי ששמעוֹ ממשה ליפשיץ מהעיירה מיר בשנת 1913. במילים אחרות, לפנינו נוסח מוקדם של הלחן שמשקף את הגרסה שהושרה בקרב 'העם' והודבקה לשירו המקורי של רייזן. למרות שהספר נדפס רק ב-1928 זהו בעצם הגלגול הראשון של השיר, שכזכור נדפס לראשונה ב-1902.

לסיכום: לשיר הסוכה היו שני לחנים שונים. המוקדם ביותר, שתועד על ידי להמן ב-1913, ושלוש שנים אחר כך – ובלי שום קשר – עובד על ידי ארנו נאדל, הוא הלחן העממי הרווח, שמקורו כנראה בשיר של מגוייסים לצבא הצאר ('די ערשטע נאַכט'); הלחן השני נכתב על ידי יואל אנגל ופורסם לראשונה ב-1916, אך הוא לא נפוץ וכמעט שאינו מוכר.

ז. התרגומים לעברית

לפחות שישה תרגומים שונים לעברית מצויים בידינו. הנה הם לפי סדר הדפסתם. למרבית הפלא והצער אין בידינו ולוּ הקלטה אחת של השיר בעברית:

א. פינתי שאננה, 1923

בשנת 1923 הדפיס יואל אנגל בהוצאת יוּבַל שבברלין את הספר 50 זמירות לילדים. זו המהדורה העברית של 50 יודישע קינדערלידער, קובץ המנגינות ביידיש שהוציא אנגל לראשונה בשנת 1916 ושנזכר לעיל. כל השירים תורגמו או נכתבו מחדש בידי הסופר הארץ-ישראלי שמחה גוטמן, הוא ש. בן-ציון.


הנה תרגומו היפה של ש. בן-ציון, ולפי שהמקור הוא מהדורת אנגל גם התרגום הוא בן שני בתים בלבד:


וכאן גם התווים:


השיר והלחן נדפסו שוב בשירון לסוכות שערכה המורה למוזיקה הדסה שרמן (1992-1910) עבור מקהלת תלמידיה בגימנסיה הרצליה; שנת ההדפסה לא נרשמה אך מדובר כנראה בשנות הארבעים או החמישים.

כפי שאפשר לראות גם בנוסח הזה חלו ידיים ומקצת המילים המקוריות שונו (למשל השורות הראשונות, 'פִּנָתִי שָׁאֲנַנָּה / סוכתי הקטנה'' הוחלפו ל'סוכה קטנה / סוכה נאה'; השורה האחרונה, 'הָהֵלָּה, אֵל, אורו הזך', שהיא קשה להבנה ולהיגוי, הוחלפה ב'יאיר באורו הזך').


ב. סֻכַּת אַמָּתַיִם, 1927

בשירון חנינא, שנדפס בשנת 1927 על ידי 'גדוד מָגִנֵּי השפה בארץ ישראל', נדפס השיר במדור 'שירים עממיים'. מעניין שקנאי השפה העברית בחרו להביא דווקא שיר שמקורו ביידיש, ואין להתפלא שעובדה זו לא צוינה כלל בשירון.

שֵׁם המתרגם לא צוין, אך במכתבו אליי שיער אליהו הכהן כי זהו ישראל דושמן, הגם שאין לו הוכחה כתובה לכך. כאן לראשונה תורגם לעברית הבית האחרון שכזכור לא היה במקור.

חנינא, תרפ"ז, עמ' נה-נו

גם גרסה זו זכתה להיות 'עממית' ונותרו ממנה מגוון של גרסאות בעל-פה שמקצתן נרשמו באתר 'זמרשת'.

ג. סוכה פְּעוּטוֹנֶת, 1946

זמר עם, עמ' 113


בקובץ החשוב זֶמֶר עָם: קובץ לפולקלורה מוסיקלית יהודית, שערכו יצחק אדל, יהויכין סטוצ'בסקי, שמשון מלצר ודב סדן (הוצאת מ' ניומן, תש"ו), פורסם תרגום שיר זה תחת הכותרת 'סוכה פעוטונת'.

גם כאן נוספו הבתים שלא היו במקור; אך 'אשתי החיוורת' הפכה ל'בתי הרכה'...

שם המתרגם לא צוין, אך הדעת נותנת שמדובר בדב סדן או בשמשון מלצר. גם כאן התרגום הותאם ללחן וניתן לשיר אותו בקלות.

בתוכן העניינים (עמ' 160) יוחס השיר המקורי בטעות לש' פרוג, ולפלא הדבר שסדן ומלצר, שכל רז בספרות יידיש לא אניס להם, לא ידעו ששיר זה חובר על ידי רייזן.

מה מקורה של הטעות? אני משער שעורכי זמר עם הביטו בתוכן העניינים שנדפס בסוף ספרו של אנגל (צילום העמוד השלם הובא למעלה), ושם מצאו את השיר כתוב מתחת לשיר 'לחג השבועות' שכתב פרוג...


ד. סוכה לי עשיתי, 1961

תרגום זה, פרי עטו של אהרן אשמן, נדפס לראשונה בספר דורות זינגען – בשירת הדורות, בעריכת שמואל בוגאַטש, ניו יורק: פֿאַרבאַנד ביכער פֿאַרלאַג, 1961, עמ' 243:

בשירת הדורות, עמ' 243

אשמן בוודאי התאים את המילים למנגינה המוכרת ואכן ניתן בקלות לזמרו.

המלחין מרדכי אוֹלָרִי-נוֹזִ'יק חיבר לחן חדש לתרגומו של אשמן והוא נדפס בספרו חמשים שירים מובחרים לילדים ולנוער, תל אביב: תרבות וחינוך,  1970, עמ' 23.




ה. סוכתי הפעוטה, 1965

בעיתון על המשמר פורסם לכבוד חג הסוכות תשכ"ז (1966) תרגום יפה ומיוחד במינו ששלח למערכת העיתון צבי טירספולסקי, יהודי כבן 75 שחי בנובוסיבירסק שבברית המועצות. התרגום נעשה על פי המבטא האשכנזי:

על המשמר, 5 באוקטובר 1966, עמ' 4

על פי דיווח של העיתונאי נח זבולוני (חרות, 5 בנובמבר 1965) תרגום זה כבר נדפס שנה קודם לכן בכתב עת של יהודי רומניה.

ו. סוכה קטנה, קרשים פשוטים, 1984

תרגום עברי נוסף, שאינו מוצלח בלשון המעטה, נדפס בכרך השני של האנתולוגיה לשירי-עם ביידיש בעריכתם של אהרן וינקוֹבֶצקי, אבא קובנר וסיני לייכטר (אנטאָלאָגיע פֿון ייִדישע פֿאָלקסלידער, ב, מאגנס, תשמ"ד, עמ' 190-189). שֵׁם המתרגם לא צוין, ונראה שזהו מעשה ידיו של אחד העורכים. טעות נוספת שנעשתה במהדורה זו היא ייחוס הלחן למלחין היהודי אמריקני סולומון גוֹלוּבּ (1952-1887), על אף שאין לו כל קשר ללחן זה.

אנטאָלאָגיע פֿון ייִדישע פֿאָלקסלידער, ב, עמ' 190

ח. תרגומים לשפות אחרות ועיבודים

במהלך הכתיבה של רשימה זו נתקלתי גם בכמה תרגומים של שיר הסוכה לשפות נוספות.

תרגום לגרמנית של גרסת ליאו ווינץ שנזכרה לעיל נעשה על ידי וויל פְּלֶס (Will Pless); העיבוד המוזיקלי נעשה על ידי ב' לבנזון (Lebenson). גזיר העתון שבו נמצא התרגום שמור באוסף מאיר נוי שבמחלקה למוזיקה בספרייה הלאומית, אך מקורו אינו מזוהה ועל פי צדו השני של הדף אפשר לקבוע שנדפס ב-1928.


תרגום מוצלח של שיר הסוכה לאנגלית הובא באתר האינטרנט החסידי Zog a Niggun:
,A sukkaleh, quite small
;Wooden planks for each wall
.Lovingly I stood them upright
I laid thatch as a ceiling
,And now, filled with deep feeling
.I sit in my sukkaleh at night


,A chill wind attacks
;Blowing through the cracks
.The candles, they flicker and yearn
It’s so strange a thing
,That as the Kiddush I sing
.The flames, calmed, now quietly burn


,In comes my daughter
;Bearing hot food and water
.Worry on her face like a pall
She just stands there shaking
,And, her voice nearly breaking
!Says “Tattenyu, the sukkah’s going to fall


;Dear daughter, don’t fret
.It hasn’t fallen yet
.The sukkah will be fine, understand
,There have been many such fears
;For nigh two thousand years
.Yet the sukkahleh continues to stand

עיבוד ('באַאַרבעט') מעניין של שירו של רייזן נכתב על ידי מרדכי ריווֶסמן (1924-1868), סופר ומשורר יהודי רוסי שכתב למבוגרים ולילדים (שירו 'חנוכּה, אוי חנוכּה, אַ יום-טוב אַ שיינער' מוכר בתרגומו של אברהם אברונין 'ימי החנוכה חנוכת מקדשנו'), ובאחרית ימיו הזדהה כקומוניסט. שירו 'אַ סוכּהלע' הולחן על ידי מיכְל גֶלְבָּרְט ונדפס בספרה של שרה פישר, היים און משפּחה: ימים טובים, בואנוס איירס, תש"ח, עמ' 132-131.


 חג סוכות שמח לקהל קוראי הבלוג!

סוכות בבתי אונגרין בירושלים, 2012 (צילום: ברוך גיאן)
_______________________________________

תודתי לאליהו הכהן, לד"ר מיכאל לוקין ולפרופסור אברהם נוברשטרן שעמם התייעצתי בכתיבת רשימה זו