יום שישי, 20 בדצמבר 2019

גם במעלליו יתנכר נער: ביכורי יצירותיו של עמוס עוז, 1951-1949

תמונה נדירה של הילד עמוס קלוזנר בירושלים (באדיבות נילי עוז)

לקראת יום השנה הראשון למותו של עמוס עוז, 28 בדצמבר 2018

א. כתבי יַלְדוּת של עמוס עוז

עד זה לא מכבר היה מקובל לחשוב כי רשימתו הנדפסת הראשונה של עמוס עוז (2018-1939) הייתה בעיתון הנוער הארץ שלנו, כאשר היה נער בן שלוש עשרה וחצי (4 במארס 1953). כך גם כתב פרופסור אבנר הולצמן בפוסט שפורסם בבלוג זה לפני כחצי שנה ('גג, סבתא ופצע: על כמה יצירות לא מֻכָּרות של עמוס עוז', בלוג עונג שבת, 10 במאי 2019).

והנה מתברר שאין הדבר כן ואת ביכורי כתיבתו של עוז יש להקדים בארבע שנים. רק מובן שרשימות אלה לא סומנו בביבליוגרפיה של כתבי עוז שהכין יוסף ירושלמי (עם עובד, 1984).

לא מכבר הציג ד"ר דרור גרינבלום שלוש רשימות קצרות ולא מוכרות שחיבר הילד עמוס קלוזנר. רשימות אלה נדפסו בירחון ושמו חֲבֵרֵנוּ, שנערך ונדפס על ידי תלמידי בית הספר הירושלמי 'תחכמוני' שבו למד עמוס ('מי יודע? אולי הניחה אותו אמו לנפשו: כתבות של עמוס עוז [קלוזנר] ב"חברנו", בטאון בית הספר תחכמוני', הארץ, תרבות וספרות, 16 באוגוסט 2019).

גרינבלום ציין כי 'בהחלט אפשר שיש עוד'. ואכן יש עוד...



אין מדובר ביצירות גדולות אלא ברשימות בוסר של נער, אבל מעריצי עוז המבוגר, חוקרי יצירתו וחובבי מורשתו בוודאי ימצאו אותן בעלות ערך ועניין.

הנה אפוא ביכורי עטו של מי שיהיה לימים הסופר הגדול עמוס עוז. תחילה שלוש הרשימות שהוזכרו על ידי דרור גרינבלום, בתוספת צילומי המקור (שלא הובאו בפרסום הקודם), ואחריהן שלוש יצירות נוספות שלא נזכרו כלל במאמרו.

1. 'ילד עזוב' (1949)

זו ככל הנראה הרשימה הראשונה של עוז שהתפרסמה בדפוס (אני מודה לדרור שהעביר לי סריקה של הגיליון). עמוס היה אז בן עשר, תלמיד בכיתה ד'...

חברנו, אייר-תמוז תש"ט (1949), גיליון ג-ה, עמ' ה

2. 'עתונים' (1950)

עמוס כבר בכיתה ה'. זו רשימה משעשעת על ניסיונותיו להוציא עיתוני ילדים בעריכתו ושמם 'משהו' ו'דבר פעוט'. האם באמת הוציא עיתונים כאלה או שרק דִּמְיֵן אותם? אם גיליונותיהם יימצאו אי-פעם זו בהחלט תהיה חדשה מרעישה.

חברנו, אייר-סיון תש"י (1950), גיליון ג-ד, עמ' ו

3. 'ספרינו החדשים' (1951)

עמוס עולה לכיתה ו'.

זו רשימת ביקורת שחיבר על ספרו הידוע של הסופר היהודי-
אמריקני הווארד פאסט, אחַי גבורי התהילה, שמספר על מרד החשמונאים מנקודת מבטו של האח שמעון, 'השורד האחרון' מבין חמשת האחים.

הספר, שראה אור לראשונה באנגלית ב-1948 ותורגם לעברית בשנת 1950 על ידי רות לבנית (הוצאת ספרית פועלים), זכה להצלחה רבה ויצא מאז ב-13 מהדורות.
חברנו, אייר-סיון תשי"א (1951), גיליון ה-ו, עמ' ט

ב. אבל יש עוד...

לרשימות שנדפסו בחברנו הגעתי עוד לפני פרסום רשימתו של דרור גרינבלום. נילי עוז, רעייתו של הסופר, פנתה אליי ביום 21 ביולי 2019 וביקשה את סיועי:
הובא לידיעתי שבבית הספר תחכמוני היה עיתון בשם 'חברנו'. עמוס כתב שם רשימה קטנה בשם 'אריה מספר'. כנראה ב-1953-1952. אני יודעת שעמוס קיבל פרס על הרשימה הזאת והיה לו כרטיס כניסה חינם לגן החיות בירושלים. אילו הייתה לך איזושהי דרך להשיג את הרשימה הזאת זה היה יכול להיות נהדר.
נרתמתי לעניין, ואכן סיפור מעניין זה נדפס שם. אגב כך נתגלו עוד שתי רשימות לא ידועות פרי עטו – שיר ורפורטאז'ה קצרה (תודה לידידי ירון סחיש, איש הספרייה הלאומית, שסייע לי).

4. אריה מספר (1950)

על פי ההערה שצירף עמוס ונדפסה בתחתית הסיפור ('אמר המחבר'), הוא קיבל את השראתו מרשימה שקרא בביטאון גן החיות התנ"כי בירושלים. סופר שם על קבוצת חיילים יהודים ששירתו בצבא הבריטי, צדו אריה ומסרוהו במתנה לגן החיות בירושלים. סיפור זה, המובא מנקודת מבטו של אותו אריה ירושלמי, שהשתתף שלא בטובתו במלחמת השחרור, הוא המעניין ביותר, שכן ניכר בו חוש הומור ודמיון שופע שיאפיינו את כתיבתו של עוז המבוגר. עמוס הילד היה אז בכיתה ו'.

חברנו, כסלו-טבת תשי"א (1950), גיליון א-ב, עמ' ד

חיפשתי את מקור ההשראה לסיפור ומצאתי את עתון גן-החיות ירושלים, מחודש כסלו תש"י (דצמבר 1949).


ושם בעמ' 2 אכן הופיע דיווח שממנו עולה כי האריה ניצוד בחבש בשנת 1943 והועבר לירושלים. הוא כבר חי שש שנים בירושלים ובימי המצור נפצע מכדור תועה. גן החיות התנ"כי, בניהול מייסדו פרופסור אהרון שׁוּלוֹב, שכן בימי מלחמת העצמאות בשכונת שמואל הנביא; לאחר המלחמה עבר הגן לחורשת שנלר (תל ארזה), וזה המקום שבו מתרחש הסיפור. כיוון שאריה אוכל רק בשר התקשו מפעילי גן החיות להאכילו באותם ימי מחסור...

הציור הוא של האדריכל אברהם צ'רניאק

5. הסביבון (1951)

לא עבר זמן רב ועמוס עלה לכיתה ז'. לכבוד חג החנוכה תרם עמוס שיר לעלון בית הספר ושמו 'הסביבון'. זהו שיר לאומני ופשטני, כפי שרק ילד בכיתה ז' יכול לכתוב, אך יש לזכור כי הוא נדפס שנתיים וחצי בסך הכול לאחר הקמת המדינה ('מדינה לנו מאילת עד דן', הוא כותב בהתפעמות), ואחרי מלחמה שבה נפלו אלפי קרבנות, בהם כמה שעמוס ובני משפחתו הכירו מקרוב ('בדם גיבורים רכשנו ארץ'). השיר נכתב במסורת שירי חנוכה לילדים, ובראשם שירי ביאליק ('מורי הביא כִּרְכָּר לי') ולוין קיפניס ('סוב נא, סוב כה וכה'), שהיו מן הסתם מוכרים לו היטב.

חברנו, כסלו-טבת תשי"ב (1951), גיליון א-ב, עמ' ב

6. בהקיץ ובחלום (1951)

באותו גיליון בו התפרסם 'הסביבון' פרסם עמוס רשימה קצרה נוספת שעליה חתם בשם העט 'עמוס בן אריה' (אביו הוא יהודה אריה קלוזנר). הסיבה לשם העט קשורה אולי לכך שעורכי העיתון לא רצו לפרסם באותו גיליון שני דברים של אותו תלמיד.


ברשימה עצמה דיווח עמוס על שני ביקורים – פעם אחת עם אביו ופעם נוספת עם אמו – בישיבה של הקונגרס הציוני העולמי הכ"ג שהתכנס בירושלים בחודש אוגוסט 1951. זה היה הקונגרס הציוני הראשון שנערך במדינת ישראל והוא עורר התרגשות מסוימת, מה גם שבניית בנייני האומה – מקום כינוס הקונגרס – טרם הושלמה.

כרזה שנתלתה על בניין בירושלים לקראת פתיחת הקונגרס הציוני הכ"ג, 1951 (צילום: סימור קטקוף)

הנער עמוס התבונן סביבו ודמיין את עצמו יושב באולם הקונגרס הציוני הראשון שהתכנס בבזל ב-1897 בנוכחות הרצל, 'איש גבה קומה' {הרצל היה דווקא נמוך מאוד – ד"א}, בעל זקן שחור, אשר הוד מלכות לו ... ומעיניו היפות נשקף חלום גדול'.

חברנו, כסלו-טבת תשי"ב (1951), גיליון א-ב, עמ' ה-ו
ישיבת הפתיחה של הקונגרס הכ"ג בירושלים. גלוית דואר (Bidspirit)

ג. משהו על מרדכי מיכאלי

ולסיום, בין הכותבים בגיליון חנוכה תשי"ב של חברנו הופתעתי לגלות לצדו של עמוס קלוזנר את שמו של אליהו שלייפר, שפרסם סיפור ושמו 'חג החנוכה שחל בכ"ד בחשון (מספורי אמי)'. אליהו שלייפר הוא פרופסור למוזיקולוגיה, שעמד בראש בית הספר להכשרת חזנים בהיברו יוניון קולג' בירושלים, וגם קורא ותיק של הבלוג. פניתי אליו ושאלתיו: האמנם אתה האיש?

וזה מה שענה לי:
שלום רב לך, ר' דוד, 
אכן אני הוא. עד כמה שזכור לי כתבתי שני סיפורים עבור חברנו. אחד 'מסיפורי אמי' והשני 'מסיפורי אבי'. הגיליונות עדיין שמורים אתי באיזה מקום ואצטרך לחפש אותם.  
מרדכי מיכאלי (1957-1894)
המורה שעודד אותי לכתוב היה מרדכי מיכאלי, שערך את הירחון הפנימי הזה של בית הספר 'תחכמוני'. למדתי שם מכיתה ה' ועד ח' (לפני כן למדתי בחדר בישיבת 'עץ חיים') ומיכאלי גילה שיש לי כישרון לספר סיפורים. האמת היא שהוא עודד תלמידים לכתוב, אבל גם ערך את הכתוב ביד חזקה ובזרוע נטויה. מיכאלי עודד כמובן גם את עמוס קלוזנר. ועמוס, ששאף בכל נפשו להיות עיתונאי, כתב מיני רפורטאז'ות, או מאמרים על נושאים לאומיים. על נסיונותיו ליצור בתחום העיתונות באותה תקופה, אולי אכתוב לך בפעם אחרת או שנשוחח על כך. פעם אחת ויחידה הוא כתב שיר עבור חברנו. הייתה זאת קינה לזכרה של אמו שהתאבדה, שיר שריגש אותי מאוד {לא מצאתי שיר כזה  ד"א}.
אני חייב לציין שהתרעמתי על עמוס עוז בעקבות הרומן סיפור על אהבה וחושך, בין היתר כיוון שלדעתי הוא לא עשה צדק עם בית הספר 'תחכמוני', ובמיוחד לא עם מרדכי מיכאלי. בספר הוא מזכיר אותי בשם 'שלייפר' בתוך רשימה של כמה מתלמידי הכיתה {עמ' 440}. הופתעתי למצוא שם את שמי ... כשעמוס עבר לגימנסיה רחביה נותק הקשר בינינו ולצערי לא התחדש עוד. אני מודה לך על התזכורת הנחמדה לחטאי ילדותי. 
מרדכי מיכאלי, המורה האהוב שעמד מאחורי חברנו ומן הסתם גם השפיע על כתיבתו של הנער עמוס, דווקא נזכר בחיבה רבה על ידי עוז בסיפור על אהבה וחושך:

סיפור על אהבה וחושך, עמ' 442

מיכאלי מת בי"ט באדר ב' תשי"ז. בקטלוג הספרייה הלאומית רשומים מעל עשרים ספרי ילדים, אגדות ומעשיות שחיבר ופרסם.

חברנו, ניסן תשי"ז, גיליון ג

בין הכותבים בעיתון חברנו במשך השנים שמחתי למצוא גם את שמותיהם של קוראי עונ"ש נוספים, ובהם חתן פרס ישראל פרופסור יוסף דן ואיש הספרייה הלאומית לשעבר ציון שורר.

21 תגובות:

  1. על זאת (סעיף ג) נאמר, כל דבר שיצא מן הלב יכנוס בלב

    השבמחק
    תשובות
    1. דברים היוצאים מן הלב נכנסין ללב

      מחק
    2. כָּל דִוְכִיחַ יֵיתֵי ויגלוש
      http://forum.otzar.org/viewtopic.php?t=9842

      מחק
  2. תודה רבה על הרשימה היפה, דוד, יש בנמצא לפחות מחברת אחת של ״דבר פעוט״. ראיתיה בעיניי, ויש גם תצלום בדף הפייסבוק של עמותת התיירות ערד.
    שבת שלום,
    פניה

    השבמחק
  3. גן החיות התנ״כי היה בזמן מלחמת השחרור על הר הצופים ולא ברחוב ‏שמואל הנביא כפי שנכתב למעלה. ברחוב שמואל הנביא הוא היה לפני ‏שהעבירו אותו להר הצופים (איני יודע בדיוק אם זה היה ב-1946 או ‏‏1947) במקום שהיה לפני זאת מגרש כדורגל ומקום לכינוסים ‏והפגנות. משם התחילו את מצעדי האחד במאי ועוד ועוד. באותו מקום ‏ברחוב שמואל הנביא נבנו בשנות החמישים שיכונים שהיו ממש ליד קו ‏התפר העירוני לכיוון בית הספר לשוטרים וגבעת התחמושת. רק אחרי ‏מלחמת השחרור עבר גן החיות לחורשת שנלר העליונה וכך התחיל ‏למעשה ההרס של החורשה הנפלאה שבתור ילד ביליתי בה הרבה שעות ‏יפות יחד עם חברי מהשכונה (שכונת תל ארזה ושכונת כרם אברהם).‏

    השבמחק
    תשובות
    1. אני גרתי ברחוב שמואל הנביא ליד גן החיות עד ה- 18/5/48 כשנאלצנו לברוח מהבית בשל שריוניות הליגיון ששעטו מבית הספר לשוטרים לעבר השכונות היהודיות.גן החיות עדיין היה במקומו .שמענו את שאגות וקולות החיות שנבהלו ופחדו מקולות הירי והפגזים.לאחר זמן שמעתי שהעבירו את הגן להר הצופים ורק עם תום המלחמה הועבר לשכונת "תל ארזה" ליד חורשת שנלר.

      מחק
    2. הערה קטנה לירושלמית הותיקה, לידיעתך ,הר הצופים נותק סופית מירושלים לאחר הטבח בשיירה שעלתה להר הצופים ביום 13-4-1948 (בעזרת הבריטים פונו החולים והציוד בחלקו מבית החולים ״הדסה״ וחלק מהציוד של האונברסיטה ,בימים לאחר הטבח בשירה), כך שלא היה מבחינה מעשית כל אפשרות להעביר את גן החיות להר הצופים אחרי 18-5-1948 כפי שאת כותבת. הגן עבר להר הצופים לפני מלחמת השחרור בודאות, היות ואני ביקרתי שם בזמנו את גן החיות . אני לא יודע כרגע היכן אפשר לבדוק את זה, אבל אולי צלצול לגן החיות יאפשר לקבוע מתי הגן עבר להר הצופים.

      מחק
    3. ב"הארץ" מיום ששי 12 בדצמבר 1947, נאמר: "גן החיות נפתח לקהל המבקרים במקומו החדש על הר הצופים"

      מחק
    4. האם אתה בטוח שזה היה בדצמבר 1947 ? לפי אתר בירושלים (אתר לא רשמי ולכן איני יודע באם הוא אמין ) של קול העיר.הגן חיות נפתח בשנת 1946. בדצמבר 1947 כבר היה די מסוכן לנסוע מהעיר להר הצופים ןכל יום היו נפגעים בירושלים,כך שזה לא היה סביר שבחודש זה,דצמבר 1947 יפתחו את גן החיות.ניסיתי למצוא את עתון הארץ מ 12-12 1947 ,אבל ללא הצלחה.אולי אתה יכול לבדוק את זה שוב. אני זוכר היטב שביקרתי עם הורי את גן החיות בהר הצופים ואז כבר הייתי בגיל 11 ואני לא חושב שבדצמבר 1947 היו הורים לוקחים את ילדיהם לגן חיות בהר הצופים.

      מחק
    5. הידיעה אמנם מועתקת כלשונה מתוך "הארץ" מיום 12 לדצמבר 1947 (עמ' 7, טור 3).

      בנוסף לפרסום הנ"ל, הגיעה העברתו (המתעכבת) של גן החיות להר הצופים כמה פעמים לטורי העתונים באותה תקופה ("דבר",8.5.47, 8.10.47; "הארץ", 3.7.47, 23.12.47, 12.2.48; "קול העם", 22.10.47, ואולי עוד). זאת, בעיקר מכיוון שעל שטחו תוכנן שיכון לחיילים משוחררים (מהצבא הבריטי!).

      הגדיל לעשות "קול העם", בטאון המפלגה הקומוניסטית, שהעביר את הנושא (שיכון לחיילים המשוחררים) לזירה הבינלאומית: "לאור הקושי בפינוי השטח המוצע לבנין, התפוש כרגע ע"י גן החיות הירושלמי, נדחה ביצועה של התכנית. דבר זה הפך לשערוריה ציבורית, שעליה התלונן הסניף הירושלמי של ארגון החיילים המשוחררים בתזכיר לוועדת האו"מ".(22.10.47).

      מכאן ולכאן, ולאחר נמצא פתרון תקציבי, הפרשה הגיעה לסיומה הטוב (זמני). גן החיות הועבר בדצמבר 1947 להר הצופים, והשיכון כנראה הוקם (ירושלמים: מתי הושלם?. סיכם "הארץ" כחדשיים לאחר מכן: "הקושי העיקרי היה שהמקום בו צריכים היו להקים את הדירות (לחיילים המשוחררים), ברחוב שמואל הנביא היה תפוס עד לפני זמן מה על ידי גן החיות הירושלמי. המשא ומתן על העברת גן החיות מהמקום נמשך כל שנת 1947. בסופו של דבר הקציבה הממשלה [ממשלת המנדט הבריטי כמובן] 1000 לירות כדי להעביר את גן החיות להר הצופים והסוכנות היהודית הקציבה 500 לירות לשם אותה מטרה. לאחר שהושג דבר זה הוכנו התכניות לבנין. ועדת העיריה בישיבתה בשבוע שעבר החליטה להמשיך בעבודה ולהביאה לידי סיום" (גליון 12 לפברואר 1948).

      מחק
  4. כתבה יפה. סיפורים יפים.
    רק כדאי לתקן כי הקונגרס הציוני הראשון היה ב-1897 ולא ב-1797.

    השבמחק
  5. רק לפני חודש יצא לי להאזין לפרופסור אליהו שלייפר בהרצאה מרתקת על החזן הירושלמי ר' זלמן ריבלין, שאצלו הוא למד כילד, ובסופה אף נתן קטע חזנות.

    השבמחק
  6. התרגשתי לקרוא את הכתבה. אני גרתי בביתו של עמוס ברחביה אחרי שעמוס הגיע לחולדה. בחדרי היו גליונות קרטון ועליהם רשימות של ילדים. ידעתי שהם של עמוס אך לא קראתי אותם מעולם. אני מניח שהם מהתקופות עליהם מדברת הכתבה. דב סדן מספר שבביתו של עמוס הוא שם שלט עמוס קלוזנר סופר. אך זה היה כנראה לפני שהגיע לרחביה. אני עצמי מאד נהניתי לגור בבית הזה כי היתה שם הספרייה של אביו של עמוס במיוחד על ספרות כללית. אני חושב שטבעתי שם ברוח ויתכן שספרייה זו היתה לי קשורה עם ההתמכרות הקשה לנייר הכתוב התמכרות שביקשתי להגמל ממנה כחקלאי- לשווא.

    השבמחק
  7. כתבה נפלאה על עמוס עוז הילד.
    יישר כוח דוד על האתר הזה.
    אתה מעשיר את כולנו ביידע העשיר שלך.

    השבמחק
  8. איזה מאמר נהדר! תודה רבה!

    השבמחק
  9. תודה על עונג שבת טהור.

    השבמחק
  10. לדוד שלום בעוד שבועיים בשישי שבת 4-3 לינואר נקיים במסגרת סמינר אבות ומייסדים סמינר על עמוס עוז במלאת שנה לפטירתו
    נרשמו לסמינר 340 איש. ברשותך אפיץ את המאמר למשתתפי הסמינר
    שבוע טוב
    אורי נוה יו"ר הנהלת הסמינרים
    כניסה לאתר דרך גוגל "אבות ומייסדים"
    0524770160
    avot.meyasdim.ziv@gmail.com

    השבמחק
  11. שלמה רוזנר, ירושליםיום ראשון, 22 דצמבר, 2019

    להערתך כי הרצל היה נמוך קומה:‏
    נולדתי מאוחר מכדי להתרשם באופן אישי מגובהו, אבל בספר 'הסנה בוער ואוּכָּל', מאת ‏מרדכי [מוטי] פרידמן, אני מוצא ציטוטים אחדים, מאנשים שהתרשמו ממנו ישירות, שאינן ‏מתיישבות עם הערתך. הנה אחדות מהן: סטפן צווייג ('העולם של אתמול', ע' 86) "הג'סטות ‏הרחבות שלו לא עשו רושם תיאטרלי מלאכותי, כיון שקומתו הזקופה והגבוהה הייתה ‏מותאמת להן"; מקס נורדאו (מצוטט ב'הרצל בחזון הדור', מאת יוסף הפטמן, ע' 24) "הוא היה ‏יפה תואר, גבה קומה, בעל גזרה נאה, בעל מצח חושב ואציל"; נחום סוקולוב ('הצופה לבית ‏ישראל', ע' 470) "ואני ראיתי לפני איש גבה קומה". ויש עדויות נוספות.‏

    השבמחק
  12. תוספת לתגובתי הקודמת:
    כיוון שעזרתי לעמוס קלויזנר לערוך את העיתון "דבר פעוט" ברצוני להוסיף פרטים עליו. "דבר פעוט" נכתב ונערך ע"י עמוס עם עזרה של תלמידים אחרים מבני כיתתנו בבית הספר תחכמוני. כשאני עסקתי בזה הוא הופיע כעיתון קיר ובו מאמרים קצרים וכן איורים שנגזרו מתוך כתבי עת שונים, ישראלים ולועזיים, שהגיעו איך שהוא למשפחת קלויזנר. כששאלתי את עמוס למה הוא קרא לעיתון "דבר פעוט" הוא ענה לי כי "דבר" על שם העיתון של המבוגרים. ו"פעוט" משום שאכן היה עיתון קטן ומיועד לילדים. והוסיף כי בתחילה רצה לקרוא לעיתון "דבר קטן", אולם נמנע מכך כי "דבר קטן" היה כינוי להשתנה. ילד שרצה לצאת לשירותים, היה מודיע למורה שהוא צריך "דבר קטן". על כן קרא לעיתון "דבר פעוט".

    השבמחק
  13. ועוד בעניין מרדכי מיכאלי. תודה לדוד אסף על שהעמיד אותי על טעותי. אכן בניגוד למה שכתבתי, בספרו של עמוס עוז "על אהבה וחושך" יש פסקה על מרדכי מיכאלי. בה הוא מתואר כמורה חביב וקצת שלומיאלי, שרוב התלמידים נמנמו בשעוריו או שחקו בהם. שעה שהוא היה שופך סיפורים ואגדות לארבעה תלמידים שרצו להקשיב, ואכן כך היה. ארבעת התלמידים שהקשיבו לא ישכחו את קסם אגדותיו. אבל היה צד אחר במיכאלי שעמוס עוז לא טרח להזכיר, והיא זכותו כמייסד ועורך של "חברנו" וכמי שעודד והמריץ את התלמידים לכתוב ובמיוחד את עמוס קלויזנר. ושוב תודה לעורך עונ"ש על שהעלה את זכרו של הבטאון ועורכו. בניגוד לביטאונים של בתי ספר אחרים, "חברנו" יצא לאור בעריכה מוקפדת ובהדפסה מהודרת והיה אכסניה נפלאה לכתביהם של תלמידים. כדי להגיע לרמה זאת מיכאלי היה צריך להשקיע מאמצים רבים ולגייס משאבים, דבר לא קל למורה בבית ספר עממי ובמיוחד לא בתקופת הצנע.

    השבמחק
  14. לאחר שרותי הצבאי התגוררתי בירושלים בשכונת מחניים היא תל ארזה..בראשית שנת 1972 ידוע לי וגם בקרנו בגן החיות התנכ"י שהיה בשכונה באזור תנובה והגשר החוצה את רחוב ירמיהו בין שני צדדיו לשיפולי ההר המערביים..(כיום רמזור אחרי צומת שמגר לכיוון רחוב בר אילן..).וכל לילה שמענו את שאגות האריות...בעוצמות שסברתי ומה אם אריה ישתחרר מכלובו וישוטט ברחוב...זה היה מפחיד מאוד בתוך שכונות מגורים וחלק מחווית המגורים שלי בירושלים..ומהיצע הבילוי עם תיירות חו"ל אורחים שהגיעו אלינו בקיץ 1979/80...מה גם שבראשית שנות ה70 של המאה ה20 שחלפה הכרתי נער כבן 20 פלוס יתכן שהיה סטודנט באוני' העברית אם זכרוני אינו מטעני.. הוא היה דק למראה ונמוך קומה ורגישותו היתה כעולמם של מוסיקאים איני זוכרת את שמו..אולי דוד משהו קצר..תכול עיניים ובהיר שיער..והוא סיפר לי כי עובד הוא בגן החיות התנכ"י ותפקידו להזין/להאכיל את האריות...אני זוכרת שלא הבינותי אז מהאופנים הטכניים של פעולה מעין זאת...איך זה יתכן..ואיזה אומץ יש לו..אך כפלא היה בעיני עדינותו של זה הנער לעומת אימת החיה הטורפת ועומצתה..כל זה במידה ויש צורך להתעדכן במיקום גן החיות התנכ"י בשנות ה 70. יישר כח להנצחה ולמנציחים.פטרישיה.

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית 'הגב בתור:', לחצו על 'שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי' אם לא הצלחתם להתגבר על הבעיה – רשמו את השם בתוך התגובה.
לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול ואז 'פרסם' – זהו.
מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.
תגובות לפוסטים ישנים מועברות לאישור ולפיכך ייתכן שיהוי בפרסומן.
תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.