יום שישי, 14 בפברואר 2020

משהו על השירים הרוסיים ששרו בפלמ"ח: מחווה לפוצ'ו


אמר העורך

פּוצ'וּ, יליד 1930, הוא מן האחרונים, ואולי האחרון, שבין סופרי דור תש"ח שעדיין חיים עמנו. הוא גם היה מגיבורי ילדותי. לא רק שקראתי בשקיקה את כל ספריו, הוא גם היה שכן שלי, בשדרות סמאטס בתל אביב (רחוב חדש יחסית, שנסלל בראשית שנות החמישים בקצה הנידח של תל אביב, לא הרחק מ'החולות' שמעבר לירקון מוכה הבילהרציה). יחסינו היו כמובן חד-צדדיים: אני הערצתי אותו (ובמיוחד את האופנוע הענק שלו שהרעיש את רחובות השכונה השקטים), ואילו הוא כלל לא ידע על קיומי (לפני שש שנים, ביום הולדתו ה-84 סיפרתי על כך בפירוט ברשימתי 'פּוּצ'וּ והלמֶד-וו"ניקים'). 

חזרנו וחידשנו את הקשר בזכות בלוג עונג שבת, שפוצ'ו הוא מקוראיו הוותיקים ואף תרם לו כמה רשימות פרי עטו

לפוצ'ו, איש תש"ח שראשו לא שח, שחוגג השנה את יום הולדתו התשעים, שלוחות מיטב ברכות הבלוג וקוראיו (כולל יוסיניו, יוסלה ויוסי פס, זיוה ואיה הג'ינג'ית, זומבה, הילד אפרים והמורה הדגול שמילקיהו). 

*

מאת אליהו הכהן

'וְתִזָּכֵר אָז בְּיָמֶיךָ בַּפַּלְמָ"ח'...
ישראל ויסלר, הלא הוא פוצ'ו, חגג ב-1 בפברואר את יום הולדתו התשעים, ועמו רבים מבני משפחתו וידידיו. כמי שחונך על ברכי 'אנו, אנו' הוא בוודאי לא יתנגד שננצל את יום חגו הפרטי כדי לעסוק בנושא שאפיין את בני דורו. לא רק שלא יתנגד, אלא הוא עצמו ביקש ממני לומר משהו על השירים הרוסיים ששרו בפלמ"ח.

כמובן שעם כל הכבוד לפלמ"ח ולפלמ"חניקים, השירים הרוסיים בזמרת הארץ ראשיתם אינה שם ואינה בהם. הם הושרו בפי העולים ובפי החלוצים מאז ראשית ההתיישבות בארץ ישראל, עד שאפשר לומר שלא היה עשור בתולדות היישוב שלא הושרו בו שירים עבריים במנגינות רוסיות. בסוגיה זו נאמר כבר לא מעט וגם נכתב לא מעט, ודבריי כאן אינם אלא פירורים אחדים מן השפע הרב.

נרוץ אפוא עם הזמן שעבר ונסקור ממעוף הציפור כמה דוגמאות לזמרת הדורות הארץ-ישראלית שהושפעה ממורשת הזמר הרוסית (ובמידה מסוימת גם האוקראינית, הפולנית והליטאית).

למן עליית הביל"ויים בראשית שנות השמונים של המאה ה-19, ולאורך כל ימי העלייה הראשונה, שרו ורקדו בכל הארץ את 'חושו אחים חושו', שכתב יחיאל מיכל פינס בעקבות השיר הרוסי 'מִי דְּרוּזְ'נוֹ נָא וְרָגוֹב'. בשלהי אותה מאה שרו במושבות את 'האח נעיםשל נח שפירא (ברנ"ש) בעקבות שיר הוולגה 'הֵי אוֹכְנַיים'. שפירא העניק למצלול הרוסי המקורי נוסח עברי מלעילי: 'האח נעים, האח נעים, עוד פעם אחת, עוד פעמיים'. היום שיר זה כמעט ואינו מוכר.



מימי העלייה השנייה ואילך שרו בעמידה וביראת כבוד את השיר 'ברכת עם' ('תחזקנה') של חיים נחמן ביאליק. לשירו של ביאליק, שנכתב בשנת 1894, הודבק לחן של שיר מרד רוסי נגד הצאר מימי מהפכת 1905 (גלגוליו של שיר זה יסופרו בקרוב ברשימה מיוחדת שתתפרסם בבלוג עונג שבת). תלמידי הגימנסיה הרצליה בתל אביב שרו את 'סתיו מאפיל' (ובשמו הרשמי 'החלקה הנשכחת') של ניקולאי נקראסוב, שתרגם למענם המורה לעברית ישראל דושמן. 

הנה הוא בביצוען של רוחמה רז ואופירה גלוסקא בתכנית 'על הדשא', שאותה הנחיתי בשנת 1976 בקיבוץ מגל:



בימי מלחמת העולם הראשונה שרו את השיר 'לחופש' ('אין כוח לסבול עוד, לשאת את העול'), שחיבר לייב יפה על פי מנגינה רוסית ותרגם לעברית קדיש יהודה סילמן. בימי העלייה השלישית שרו בלהט את 'אנו נהיה הראשונים' של יוסף הפטמן, בשלוש מנגינות שונות, שתיים מהן רוסיות, ולאחר נפילתו של טרומפלדור, בקרב הגבורה בתל-חי ב-1 במרץ 1920, שרו בעצב את 'קדרו פני השמים', למילותיו של יהושע פרושנסקי על פי מנגינה רוסית, ואת 'בגליל בתל-חי' שכתב אבא חושי על פי מנגינה אוקראינית. 

הנה רוחמה רז, אופירה יוספי ורות בן אברהם ב'קדרו פני השמים'. ההקלטה היא משנת 1986:



בשנות העשרים המוקדמות שרו בקיבוצי עמק יזרעאל, בשני נוסחי צליל, את כל הבתים של 'תה ואורז יש בסין', שחיבר אברהם שלונסקי בעין חרוד על פי מנגינה אוקראינית, ואילו בשנות העשרים המאוחרות שרו בתל אביב את שיר האהבה 'בין פרחי הגן המלבלבים', שחיבר יוסף אוקסנברג על פי מנגינת השיר הרוסי 'קירפיצ'יקי' (לגלגוליו של שיר זה הוקדשה בבלוג עונג שבת רשימה מיוחדת, שכתב חוקר הזמר הרוסי בעברית צבי [גרימי] גלעד, שהלך לעולמו לפני כמה חודשים). בכל הארץ שרו אז את 'הייתה צעירה בכנרת', על פי מנגינה של שיר מעגלי ברוסית ('לכומר הייתה כלבלבה'), שהתגלגל לשיר אהבה אוקראיני ('זורם לו הפלג'), ומשם הגיע אלינו. בשנות השלושים שרו, בין היתר, את 'מה לעשות שאני יפה כזאת' על פי מנגינה רוסית, ואת 'רינה', בלחנו של המלחין היהודי-הסובייטי הנודע איסאק דונאייבסקי, שניהם למילותיו של נתן אלתרמן.

אך הפריצה המשמעותית בהתקבלותו של הזמר הרוסי בארץ ובהתפשטותו בפי כל קשורה בלי ספק במלחמת העולם השנייה, במיוחד למן קיץ 1941, כאשר ברית המועצות הותקפה בהפתעה על ידי הצבא הגרמני, וחייליה ואזרחיה יצאו למאבק הרואי בפולש. נחשול של שירי תהילה לחיילי הצבא האדום ול'אמא רוסיה' נכתב אז בברית המועצות וממנה הגיע גם לארץ. 

'בדרך לניצחון': כרזת תעמולה סובייטית, 1943

בהתיישבות העובדת, בתנועות הנוער, בהכשרות, וכמובן גם בפלמ"ח, התרפקו צעירות וצעירים על נהרות הוולגה, הדון והדנייפר, כאילו היו אלה נחלות אבותינו מימי קדם. הם שרו על נופי הערבה רחבת הידיים שפרשה כנפיים, ועל פרשים הדוהרים על סוסים ובשצף קצף הם טסים, משל היו אלה ותיקי 'השומר' שרוכבים על סוסיהם בשדות העמק או על גדות נהר הירדן. גיבורי השירים  וַנְיָה וְנַטָשָׁה, מַרוּסְיָה וְקַטְיוּשָׁה, בריגדירית זוֹיָה וגרישקה  היו מושא להערצת בני הנוער באותם ימים.

רוב המגויסים לפלמ"ח היו בוגרי תנועות הנוער, בעיקר אלה שנחשבו חלוציות (השומר הצעיר, המחנות העולים והנוער העובד), והם הביאו עמם את השירים שלמדו שם. הגיעו הדברים לידי כך שרבים זיהו את סוגת 'שירי תנועות הנוער' עם שירי זמר רוסיים דווקא, ואין הדבר כך. בתנועות הנוער, כפי שבוודאי יעידו בוגריהן, וכפי שניתן להיווכח מספרו של נתן שחר, שירת הנוער: מה שרו בתנועות הנוער (יד יצחק בן צבי, 2018), שרו את כל סוגי הזמר: שירי מולדת ושירי נוף, שירי רועים ושירי ילדים, שירי שבת ושירים חסידיים, שירי רחוב ושירי עמים, ובתוכם כמובן גם שירים רוסיים לרוב. 

מדוע אפוא זכו דווקא השירים הרוסיים לחשיפת יתר ולהבלטה בזמרת הארץ? שלוש סיבות עיקריות גרמו לכך: הסרטים הרוסיים שהוקרנו בארץ; האדרת הצבא האדום שלחם בגרמנים והביסם; ובנוסף, אלה היו שירים מלודיים, פטריוטיים ומרגשים, שניתן היה לשיר אותם בצוותא ומסביב למדורה.

נתחיל בסרטים. 

למן שנות השלושים הוקרנו בבתי הקולנוע בארץ עשרות סרטים רוסיים, ובהם סרטים מוזיקליים שכללו שירים רבים. כמה דוגמאות: מהסרט 'הדרך לחיים' (1931) קיבלנו את השיר 'ילדי הפקר' ('בין שלוש ובין ארבע'), שאת גרסתו העברית חיבר נתן אלתרמן; השיר 'רינה', שהוזכר לעיל, הגיע מהסרט 'החבריא העליזה' (1934); מהסרט 'ילדי רב החובל גראנט' (1936) הגיע אלינו השיר 'שיר הקפיטן' ('קפיטן קפיטן, נא חַיֵּכָה'), שהיה אהוב על אנשי הפלי"ם ואת גרסתו העברית ללחן של איסאק דונאייבסקי חיבר עמנואל כ"ץ, שהיה בית"רי ואיש לח"י (אולי בשל כך, בספר משפחת הפלמ"ח יוחס השיר בטעות לאברהם שלונסקי); שירו של נתן יונתן 'דוגית נוסעת', הותאם למנגינה מתוך הסרט הרוסי 'ילדותו של גורקי' (1938)  לכל מילות השירים הללו (פרט ל'ילדי הפקר' ו'שיר הקפיטן') אין שום קשר למקור הרוסי.

גם התיאטרונים, בעיקר 'הבימה' ו'המטאטא', תרמו למאגר השירים הרוסיים בזמר העברי. השיר 'צלצל קתרוס', בתרגומו של המשורר יהודה קרני, הושר לראשונה במחזה 'כבלים', שהוצג ב'הבימה' בסוף שנת 1931. השיר 'ילדי הפקר', שהוזכר לעיל, נכתב עבור 'המטאטא' בסוף שנת 1934. בהצגה 'שי לחיל', שהעלה 'המטאטא' באפריל 1944, נשמעו בין היתר השירים המרגשים 'שלום עירי נוחמה' ו'תכול המטפחת', שאותם תרגם מרוסית אברהם שלונסקי.

הנה מקהלת הצבא האדום עם הביצוע המקורי של 'שלום עירי נוחמה'; בכתוביות תרגומו של שלונסקי:



שעשוע נחמד: אלי ס"ט מקיבוץ גדות, חוקר וחובב של הזמר הרוסי בעברית, הכין שני סרטונים ובהם ליקט קטעים מקוריים של סרטים רוסיים-סובייטים, רובם משנות השלושים, שמתוכם דלו בני הדור ההוא מכל טוב. אתם מוזמנים לצפות בהם ולנסות לזהות את השירים.





הסיבה השנייה לתפוצת השירים הרוסיים קשורה בפולחן ההאדרה של גבורת הצבא האדום, שהשתלבה בסגידה הפוליטית לברית המועצות כדגם חיקוי לסוציאליזם ציוני. הלוך רוח זה רווח לא רק בקרב מבוגרים אלא הונחל לבני הנוער בארץ. 

יחי הצבא האדום! כרזה משנת 1943 בעיצובו של פרנץ קראוס (PPPA)

ממרחק הזמן קשה להבין באיזו דבקות שרו בפלמ"ח ובתנועות הנוער על הפרשים הקוזקים המשופמים של המרשל בּוּדְיוֹנִי, שטסו על סוסיהם לאורך גדות הדנייפר. עד לא מכבר נחשבו קוזקים אלה בדעת הקהל היהודית סמל בוטה של שנאת ישראל ושל התעללות אלימה ביהודי אוקראינה, במיוחד בפוגרומים שליוו כצל את מלחמות האזרחים שקדמו לכינונה של ברית המועצות. והנה, בתוך שני עשורים חל שינוי קיצוני והם הפכו מושאי הערצה, ואנו שרנו להם ברוממות רוח שירי הלל, כמו 'פעם חבר בודיוני' ('הֵי, שלום, הקוזקים, גיבורים בני חיל'). אגב, סֶמְיוֹן בודיוני, שקרנו עלתה בימי מלחמת האזרחים, תפקד בצורה מחפירה בימי המלחמה הפטריוטית הגדולה והיה אחראי במישרין לתבוסת הצבא האדום בקייב ונפילת רוב שטחי אוקראינה בידי הגרמנים. 

מרשל סמיון בודיוני, 1943 (ויקיפדיה)

באוהלי הפלמ"ח ובהכשרותיו בקיבוצים הוקסמו מצליליהם של השירים הרוסיים, ופה ושם גם הזדהו עם עלילות הגבורה שפוארו במילותיהם. כל אלה השתלבו גם בספרים שקראו הפלמ"חניקים בשעות הפנאי, ובראשם אנשי פאנפילוב של אלכסנדר בק, שתורגם לעברית כבר ב-1946. גם תפקיד ה'פוליטרוק', שאותו נשאו בגאווה דמויות כמו בני מהרשק או אלכסנדר יולין (סשה פוליטרוק), הועתק מן הצבא האדום. המנגינות הליריות של השירים הרוסיים התאימו להווי המדורות הרבה יותר מאשר שירי העלייה הראשונה והשנייה, כמו 'שאו ציונה נס ודגל' או 'פה בארץ חמדת אבות', שכבר נתפסו מיושנים.

כל כך אהבו בפלמ"ח את השירים הרוסיים, עד שאפילו את המנון הפלמ"ח, שחיבר זרובבל גלעד מעין חרוד בשנת 1941, שרו תחילה במנגינה הרוסית של 'הלוך הלכה החבריא'. רק ב-1943 החליט דוד זהבי שהמנון של ארגון עברי לוחם צריך להיות מושר בלחן מקורי והלחין את המנגינה המוכרת שהשכיחה את הראשונה (ראו דוד אסף, 'מסביב יהום הסער: מקורותיו הרוסיים של שיר הפלמ"ח', בלוג עונג שבת, 28 בפברואר 2011).

הנה הפלמ"חניק הוותיק יהודה זיו שר עם בתו יפעת את ההמנון במנגינה הרוסית המקורית:



משוררי הפלמ"ח, חיים גורי וחיים חפר, נחלצו גם הם להעשיר את מאגר השירים העבריים במנגינות רוסיות ואוקראיניות. את שיר הזמר הפלמ"חי הראשון שלו, 'היא עמדה בחלון והביטה', כתב גורי ב-1941 או 1942, ואחריו, ב-1943, את 'רשות הדיבור לחבר פרבלום', וב-1946 את 'יום יבוא, אחים, נחזורה' ואת 'שיר הקברניט' ('עם ליל חורפי האור גישש ברטט'), שאותם שרו בפלי"ם יחד עם 'סואן בדמי הליל', שתרגם דב מגן עוד ב-1943  כולם על פי מנגינות רוסיות. את מפקדו בפלמ"ח, יצחק שדה, לא שכח גורי להזכיר בשיר שכתב ב-1944 'מסביבנו משטמה גועשת': 'עוד נקום, נקום אחים לנשק, "הזקן" רק ייתן פקודה'. גם שיר זה מקורו בסרט סובייטי ('שלושה טנקיסטים' שהוקרן בשנת 1939).

שירו הראשון של חיים חפר, 'בין גבולות', המוקדש להעפלה היבשתית, נכתב ב-1945 על פי מנגינה רוסית ידועה. אחר כך כתב את 'רותי' ('לי כל גל נושא מזכרת'), 'בדרך צפונה', 'למרחקים כי נפליגה', ועוד שירים רבים לפי מנגינות רוסיות (וגם ארמניות, כמו 'שיר הפינג'אן', וקווקזיות). 

מקצת השירים הושרו בארץ בנוסח שונה מצלילי המקור הרוסי. לחן 'דוגית נוסעת', שנכתב במקורו בסולם מז'ורי, הפך בארץ למינורי; צלילי הבית החוזר של 'בין גבולות' הושרו בארץ בנוסח שונה מהמקור הרוסי, ויש האומרים כי היה זה פשוט 'זיוף' מוצלח. רק במופע 'הלוך הלכה החבריא, 76', ניתן היה לשמוע את צלילי השיר המקורי ('פרידתה של הסלאבית'), שבתרגומו של יעקב שרת נקרא 'שיר לכת' ('קדימה מחלקות'). גם צליליו האהובים של השיר 'רותי', שקשה לתאר ערב שירה בציבור בלעדיהם, עברו בארץ 'גיור כהלכה'. 



רק טבעי היה שלא תמיד הבינו חברי תנועות הנוער ומגוייסי הפלמ"ח את משמעות המושגים שהוזכרו בשירים הרוסיים ששרו. אביא שתי דוגמאות מתוך רבות: אחד השירים הנפוצים ביותר, שהושר כבר בשנות העשרים, היה 'צבעונים, אחינו צבעונים'. ספק אם אלה ששרו אותו בהתלהבות וברגש ידעו מי היו ה'צבעונים' שבגורלם המר אשמה החבריה. היו שחשבו שאלה הם פרחי הצבעוני שנקטפו, ולכן 'איבדנו כל אשר יקר היה'. בשירונים אחדים אף ייחסו את השיר בטעות ללוין קיפניס, מתוך שבלבלו שיר זה עם השיר 'מי לא יכיר אותנו פרחי הצבעונים', שחיבר קיפניס ללחן מתוך 'חמישיית דג השמך' של פרנץ שוברט. איש לא העלה על דעתו כי ה'צבעונים' אינם אלא החיילים הרוסיים שחבשו כומתה צבעונית ועליה סמל הכוכב האדום. ואכן, בהמשך אמא מבטיחה בפירוש לוַנְיָה, כי במלחמה הוא יהיה 'קומיסר אדום' (כך בגרסה שהושרה, ועדיין מושרת, בארץ; יש הסבורים כי שני שירים שונים צורפו זה לזה). כידוע, גם חיילי הדיוויזיה המוטסת השישית של הצבא הבריטי, ששירתו בארץ בשנות הארבעים וחבשו כומתה אדומה, כונו בשל כך 'כלניות'.

קומיסר אדום, יולי 1942 (ויקיפדיה)

דוגמה שנייה קשורה לשיר שכבר הזכרנו, 'צלצל קתרוס', שהושר לראשונה בדצמבר 1931, במחזה המצליח 'כְּבָלִים', שאותו כתב ביידיש המשורר ה. לייוויקרבים מהשרים אותו התרפקו בעצב על גורלה של מָלִינָה ש'היה הייתה ... אבל גם היא איננה עוד'. מה קרה לה, למלינה זו, ומדוע איננה עוד? שמא נעלמה, התאבדה או נרצחה?  איש אינו יודע. בכמה שירונים אף נכתב נוסח 'מתוקן': 'היה הייתה אחת שמה לִינָה'. אלא שמלינה לא היה שמה של עלמת חן אהובה שמתה. 'מלינה' ברוסית פירושו מתקן שבו שוהים אסירים. 

(אוסף האפמרה; הספרייה הלאומית)

את נסיבות חיבורו של השיר גולל בזיכרונותיו במאי ההצגה ברוך צ'מרינסקי. לדבריו, בנוסחו המקורי של המחזה, המתנהל כולו בין כותלי בית כלא, כלל לא היה קיים השיר. הייתה זו יוזמתו שלו לשלב בו שיר, שיהיה בו כדי לרענן את ההצגה. צ'מרינסקי נזכר בשיר ששמע ברוסיה על גורלו של פושע פלילי והחליט לשבצו בהצגה. חברו, השחקן והבמאי מנחם גנסין, גייס את המשורר יהודה קרני למשימת תרגום השיר וכך הוא שולב בהצגה (דברי צ'מרינסקי מצוטטים ב'זמרשת' כאן). מכאן ואילך התפשט השיר בארץ, עד שנפרד מהקשרו המקורי והפך לשיר קינה נוגה על אחת ושמה לינה, מלינה, או 'חתשמלינה', שהלכה לבלי שוב... 



עד כאן על קצה המזלג, ואת המנה המלאה, עם כל התוספות, נשמור ליום הולדתו המאה של פוצ'ו. 

במסורת היהודית, האיחול המתאים לימי הולדת של אנשים מבוגרים הוא הפסוק 'עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ' (תהלים, צב 15). התנא בן זומא, שטבע את המימרה 'איזהו עשיר? השמח בחלקו' (אבות, פרק ד, א), מצוטט בהמשך: 'בן שישים לזקנה, בן שבעים לשיבה, בן שמונים לגבורה' (פרק ה, כא). פוצ'ו צלח את שלוש המדרגות הללו והעפיל לגיל תשעים, שעליו אמר בן זומא: 'בן תשעים לָשׁוּחַ', כלומר זה הזמן להתהלך כפוף קומה. והנה, פוצ'ו ניצב לפנינו זקוף, רענן, בריא ושופע הומור כבימי עלומיו. נאחל לו אפוא שיתמיד וישמור על הכושר המופלא, בגוף וברוח, וגם יזכה להמשיך את כתיבת כרכי זיכרונותיו המשעשעים, בחיי, שמניינם כבר הגיע לחמישה, ולא ישכח לכלול בתוכם גם את הערב הזה.

_____________________________

הרחבת דברים שנאמרו בעל-פה במסיבה לכבוד יום הולדתו התשעים של פוצ'ו בבית הפלמ"ח בתל אביב (31 בינואר 2020)

יום רביעי, 12 בפברואר 2020

סיפורי רחובות: מי אתה יאיר שטרן?

צילום: איתמר לויתן

אברהם שטרן (1942-1907), מייסד מחתרת לח"י (לוחמי חרות ישראל), היה בוודאי איש חשוב בהיסטוריה היהודית המודרנית. משורר, חולם ולוחם עז נפש, אוהב ארצו ועמו, שנרצח במאבק לגירוש הבריטים מארץ ישראל. שלא כמו יוסף טרומפלדור, שעד היום מתווכחים אם באמת מילותיו האחרונות היו 'טוב למות בעד ארצנו', יאיר כתב בפירוש: 'חלומנו: למות בעד ארצנו!' ('חיילים אלמונים'). בכ"ה בשבט תש"ב (12 בפברואר 1942), בדיוק לפני 78 שנים, התממש חלומו. הוא נתפס במקום מסתור, בשכונת פלורנטין בתל אביב, ושם נורה למוות בידי קצין הבולשת הבריטי ג'פרי מורטון.

יאיר היה ונותר אישיות שנויה במחלוקת, ובה בשעה דמות נערצת ואגדית שהיוותה השראה לרבים, בחייו ולאחר מותו. על שמו נקראו יישובים (כוכב יאיר), מוסדות ורחובות בערים רבות בארץ – בתל אביב, בירושלים, בחיפה, בהרצליה, בקרית אונו, בבאר שבע, באור יהודה ועוד.

אך תחת איזה שם יש להנציחו? שמו האמיתי היה אברהם שטרן, ושם המחתרת שלו – שבו גם התפרסם לאחר נפילתו – היה יאיר. במחתרת ובחייו הוא מעולם לא נקרא 'יאיר שטרן', אלא רק 'יאיר'. כך גם נכתב על מצבת קבורתו בבית הקברות בנחלת יצחק:

ויקיפדיה

אברהם שטרן נרצח כשרעייתו רוני הייתה בהריון ובנו (היחיד) נולד חמישה חודשים אחר כך ונקרא יאיר, על שם אביו. לימים התפרסם יאיר שטרן כעיתונאי ושדרן טלוויזיה, שאף ניהל בשנות התשעים את הטלוויזיה הישראלית. ממילא אם יש בעולם יאיר שטרן, הרי זה בנו של אברהם שטרן שכּוּנה 'יאיר'.

אברהם ורוני שטרן (הארכיון הציוני המרכזי)

ב-3 בפברואר 1967 פרסם יאיר שטרן – אז בן 25 בסך הכל – מאמר מרגש בעיתון מעריב שכותרתו 'אבי' (המאמר המלא נמצא כאן). הנה קטע מתוכו שבו סיפר על הקושי בנשיאת שמו של אביו המפורסם:


טקס אזכרה לאברהם שטרן ('יאיר') בבית הקברות בנחלת יצחק, 1992.
מימין לשמאל: שי שטרן ואביו יאיר שטרן, ראש הממשלה דאז יצחק שמיר, דוד שטרן (אחיו הצעיר של 'יאיר')
(צילום: צביקה ישראלי, אוסף התצלומים הלאומי)

שלטי רחובות 'שטרן' ברחבי הארץ מבולבלים ומבלבלים. הם עשויים ליצור את הרושם המוטעה שהרחוב קרוי על שמו של העיתונאי יאיר שטרן, יבדל לחיים ארוכים וטובים, ולא על שם אביו.

כתב לי דוד שי:
לפני יותר מארבעים שנה קראה עיריית הרצליה רחוב על שמו של מפקד לח"י, אברהם שטרן, שכינויו המחתרתי היה 'יאיר'. מאז מתלבטת העירייה כיצד להציג את שם הרחוב, ולמרבה הפלא המצב מחמיר במשך השנים, כפי שמלמדות שלוש הדוגמאות המצורפות. 
בשלט הוותיק ביותר שם הרחוב מדויק: 'שטרן אברהם (יאיר)'. 

בשלט חדש יותר שונה שם הרחוב ל'אברהם יאיר שטרן', כאילו היו לו שני שמות פרטיים (הכיתוב הלטיני מדויק יותר).  


בשלט המתנוסס כיום ברחוב השם הוא 'יאיר שטרן', כאילו שהרחוב נקרא על שם שדרן הטלוויזיה. 
צילומים: דוד שי

בדיקה בגוגל ובוווייז מלמדת שהרצליה אינה היחידה עם טעות זו. בשלל ערים מוצג רחוב שטרן כרחוב יאיר שטרן.

יצאנו אפוא לבדוק בשלוש הערים הגדולות.

בשכונת קרית היובל בירושלים יש רחוב ארוך ושמו 'שטרן' (כך קוראים לו כולם), ובכל זאת יש בו רק שני שלטי רחוב, בתחילתו ובסופו.

אמנם ציון השם תקין, אך בהסברים יש שתי שגיאות:
  • אכן יאיר היה פעיל בכיר באצ"ל, עד שפרש בשנת 1940 והקים את לח"י, אך הוא בוודאי לא היה 'מייסד תנועת המחתרת אצ"ל'. 
  • כמו כן, השימוש (העקשני והמוזר) בתאריך עברי דווקא גרם לטעות: יאיר נולד ביום 23 בדצמבר 1907, שהיא שנת תרס"ח.

צילום: מנחם רוזנברג

ובתל אביב, העיר בה נרצח, נקרא על שמו – החל משנת 1965 – הרחוב שבו נמצא הבית שם הסתתר עד שנחשף. בבית זה (רחוב שטרן 8) נמצא מוזיאון לח"י הקרוי על שם יאיר.

צילום: איתמר לויתן

השילוט ברחוב תקין לגמרי (למעט הצֵירֵה באות ט. צריך להיות סֶגול, אבל לא נתקטנן):

צילום: איתמר לויתן

ומה בחיפה?

כאן הרחוב נקרא 'יאיר שטרן', כשמו של העיתונאי. לאורכו של הרחוב הארוך, שעזובה שולטת בו אף שנשקף ממנו נוף נפלא, יש רק שלט רשמי אחד, ללא כל הסבר: 'יאיר שטרן'.

צילומים: איתמר לויתן

נספח: איך מנקדים דב גרונר?

וכיוון שאנו בעסקי מחתרות ורחובות נפנה את תשומת הלב לשלט מביך שנמצא ברחוב דב גרונר בירושלים (בשכונת תלפיות מזרח, הידועה בכינויה ארמון הנציב), במתחם 'עולי הגרדום'.

דב גרונר היה מלוחמי אצ"ל. הוא הוצא להורג בתלייה על ידי הבריטים, בכלא עכו, ב-16 באפריל 1947.

גם אם נתעלם מהצירה שמתחת לאות נ' (צריך להיות סֶגוֹל), מה בדיוק עושה הדגש באות ב'?

צילום: אורי להב גולדשמיד

יום שני, 10 בפברואר 2020

סיבוב בתל אביב: 27/4, שיר השירים, ארמית, החלפנים, חכמת רחוב

א. הלוכסן שהתבלבל

אנחנו רגילים לסימון: 24/7 או 7/24, כלומר המקום פתוח 24 שעות, שבעה ימים בשבוע. אבל בשלט שמפנה לתחנת הדלק שבחניון בית ליסין יש תפנית מוזרה בעלילה.

'דווקא רציתי למלא דלק בחניון בית ליסין', כתב לי עפר גביש, 'אבל לא ידעתי אם המקום פתוח 27 שעות 4 פעמים בשבוע, או 4 שעות 27 ימים בחודש'...

צילום: עפר גביש

ב. שיר השירים אשר לשלומי

בסלון הכלות של שלומי דדון ברחוב דיזנגוף כבר עסקנו ברשימה קודמת ('פרנסה מהתנ"ך', 8 באפריל 2018). לאחרונה שדרג שלומי את חלון הראווה ועיטר אותו בפסוקים מהתנ"ך ומחז"ל, תוך שהוא מצליח לשבש כמעט את כולם.

שלומי גם אינו מהסס לכתוב את שמו המפורש של אלוהים, מה שלא נהוג ומקובל אצל יראי שמים.


אהבנו במיוחד את 'אם אשכך ירושלים', את 'צאינד וראינה בנות ציון' ואת 'הרעה בשושנים'...


והנה עוד חנות משיר השירים.

ברחוב העלייה נמצא 'בית היין', ומה נאה יותר וקולע יותר מאשר לעטר את השלט בפסוק המתאים משיר השירים, ב 4:  'הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה'.



ג. עוד קצת ארמית

ועוד חנות יש ברחוב דיזנגוף  מעבדה לתיקון טלפונים  אבל כזו שמכוונת גבוה.

למה לקרוא למקום 'מעבדה' אם אפשר להוסיף לה גוון מעמיק יותר, ארמי כביכול, ולקרוא לה 'מעבדתא'?

ויובהר, אין בשפה הארמית מילה כזו.


וכאן עוד קצת ארמית: סוכנות תיווך ושמה 'ביתא'...


ד. רחוב החלפנים

איזה שם יפה ומתאים לרחוב ביפו!


ה. חכמת רחוב

'בקש שלום ורדפהו'... על גבהו של בניין מול תיאטרון 'הבימה'. לידיעת הפוליטיקאים מכל המפלגות.


מוכנים לבחירות?


'עובדת על חלל'? מדובר במקפלת בגדים, כן...


חייך, הכל לטובה...


כל הצילומים של איתמר לויתן (אלא אם צוין אחרת)

יום שישי, 7 בפברואר 2020

'אני חדש בארץ': השלג הגדול, 1950

השלג של 1950 כיסה את רחוב בן יהודה בתל אביב (VTLV)

מאת יהודה בְּלֶכֶר

א. השלג הגדול

בראשית שנת 1950 שרר בארץ מזג אוויר חורפי קיצוני: רוחות סוערות, קור עז, גשמים כבדים, שטפונות ו'ים רוגש עד גבה גלי' (כלשון מהדורות החדשות ב'קול ישראל' של אותם ימים). ראשיתה של מערכת זו הייתה בסוף חודש ינואר, ושיאה, שחל בדיוק לפני שבעים שנה, בליל השישה בפברואר, זכה לכינוי 'השלג הגדול'. זו הייתה סדרת אירועים מטאורולוגיים חריגה: שלג כבד כיסה אזורים נרחבים בארץ, שבדרך כלל לא זכו להתכבד בשלג, בוודאי שלא בעוצמה כזו. השלג ירד על עמקי הצפון, מישור החוף, השרון, גוש דן ותל אביב בכללו, שפלת יהודה, הנגב ואזור ים המלח. מהערך בוויקיפדיה, 'שלג 1950 בישראל', שהוקדש לאירועים אלה, למדתי כי מאז תחילת המדידות המטאורולגיות בארץ (1870) לא הייתה תופעה כזו, ומאז גם לא חזרה על עצמה.

הארץ, 29 בינואר 1950

בעת ההיא נמצאה מדינת ישראל הצעירה בעיצומה של קליטת העלייה ההמונית ותכנית הצנע שבעקבותיה. חלק ניכר מן העולים החדשים שֻׁכַּן במעברות, וברבות מהן קרסו האהלים שלא עמדו בפני השלג הנערם, שטפי המים העזים והבוץ הכבד והטובעני. מיותר לציין שמערכות ניקוז ראויות לשמן כלל לא היו באותם ימים.

סבלם של דיירי המעברות היה עצום. אנשים קיפחו את חייהם בשטפונות ואלפים פונו למקומות מגורים חלופיים. כל מי שיעיין בעיתונות התקופה  והיום אין קל מזה באמצעות האתר 'עיתונות יהודית היסטורית'  יוכל להתרשם מהכתבות הרבות ומן התמונות שתיארו את סבלם הרב של הנפגעים, לצד תיאורים מלבבים על משחקים בבובות שלג והיופי הנפלא שהשלג נסך על חיי המדינה, פחות משנתיים לאחר הקמתה.

דבר, 7 בפברואר 1950

הנה סרטון קצר על אירועי השלג הגדול:



ב. מי בדיוק 'חדש בארץ'?

חודשיים אחר כך, ב-19 באפריל 1950, הועלתה על בימת 'לי-לה-לו' בתל אביב הצגת הבכורה של התכנית 'אופנבך בתל אביב'. השם ניתן לציון שבעים שנה למותו של ז'אק אופנבך (1880-1819), המוזיקאי היהודי-גרמני (יעקב אברשט בשמו המקורי, לפני שהתנצר), שנודע באופרטות שהלחין. כותרת המשנה של התוכנית הייתה 'סיפורי עולה חדש ב-7 תמונות', ונתן אלתרמן (אז כבן ארבעים) כתב עבורה חמישה פזמונים אקטואליים ובהם גם 'חדש בארץ', שאותו הלחין משה וילנסקי. 

דבר, 12 במאי 1950

את 'חדש בארץ' שרה חַבְרַת הלהקה גֶ'טָה לוּקָה (2001-1921), ניצולת שואה מרומניה, שעלתה לארץ רק שנתיים קודם לכן. שיר זה זוהה איתה משך שנים רבות, אך בנוסף שרה לוקה באותם ימים גם להיטים אחרים, כמו 'מי זה דופק בדלת' ו'פזמור' ('הופ, הופ, זה נורא שמח').

הנה 'אני חדש בארץ':



ואלו המילים המקוריות שכתב אלתרמן (הנוסח ששרה ג'טה לוקה קצר יותר מן המקור):

נתן אלתרמן, פזמונים ושירי זמר, ב, הקיבוץ המאוחד, תשל"ט, עמ' 172-169

טיטו גובי, שנזכר בבית השני, היה זמר אופרה ושחקן קולנוע מפורסם באותן שנים. אך מי היא 'אליזבט'?

כמה אפשרויות עומדות לפנינו וקשה להכריע ביניהן: האם התכוון אלתרמן לנסיכה אליזבת לבית וינדזור (היום המלכה אליזבת השנייה), שהייתה אז כבת 25 וגילתה עניין במתרחש בישראל ('הנסיכה אליזבט מתעניינת בישראל', מעריב, 15 במרץ 1950); ואולי זו שחקנית הקולנוע אליזבת טיילור בת ה-18, שבשנת 1950 סיימה את בית הספר התיכון, התחתנה בפעם הראשונה וכבר נודעה ככוכבת סרטים בינלאומית. אפשרות אחרת, והיא הסבירה ביותר, שמדובר בשחקנית הקולנוע והתיאטרון היהודייה אליזבת ברגנר, שכמה חודשים קודם לכן גם ביקרה בארץ והשלג שיבש את הופעתה.

אליזבת ברגנר (1986-1897) 
על שער תכנית תיאטרון 'אהל', 1950 (Bidspirit)
טיטו גובי (1984-1913)


אך מיהו ה'חדש בארץ'?

ברור ש'החדש בארץ' של הבית הראשון הוא השלג. אבל אלתרמן, בעטו המושחז, לא החמיץ את ההזדמנות לקשור בין השלג החדש לבין העולה החדש. באותם ימים נהגו לפטור את בקשותיו של העולה בעניינים שונים במשפט: 'אתה עוד חדש בארץ... תמתין!' (או בלשונה של נעמי שמר: 'יֵש תּוֹר יֵש וֶתֶק ... תְּחַכֶּה הַקְטַנְטוֹנֶת לְתוֹרָהּ', בשיר 'סמוך על התרנגול' משנת 1956). אלתרמן העלה על נס את בובות השלג החביבות ('גּוֹלָמוֹת' בלשונו), ומיד הצליף במוסדות הציבור ובמשרדי הממשלה שבהם נמצאים פקידים-גלמים, שאינם מאפשרים לעולים החדשים להשתלב בארץ ולזכות במשרה הוגנת.

גולם שלג במושב בית יצחק ליד נתניה (ויקיפדיה)

לזיהוי בין השלג החדש לבין העולה החדש תרם גם ש' יורַני, בקריקטורה שהתפרסמה בעיתון הצֹפה ב-10 בפברואר 1950. אפשר לומר עליו שהיה 'הראשון לזהוֹת'...


ג. 'השלג צנח כאן לפתע'

כמעט ארבעים שנה עברו מאז השלג הגדול ובינואר 1988 הוציא יהודה פוליקר את אלבומו השלישי 'אֵֵפֶר ואבק'. עשרה מן הפזמונים לאלבום (מתוך שנים-עשר) כתב יעקב גלעד, שהיה אז חברו ושותפו לעשייה. שירי האלבום עוסקים בטראומה שבה גדלו צברים כמו גלעד ופוליקר כבני 'הדור השני' לשואה.


שיר הנושא של האלבום הוא 'חלון לים התיכון', והנה הביצוע המרגש של יהודה פוליקר:



הִבְטַחְתִּי לִכְתּוֹב כְּשֶׁנָּסַעְתִּי
וְלֹא כָּתַבְתִּי מִזְּמַן.
עַכְשָׁו אַתְּ כָּל כָּךְ חֲסֵרָה לִי
חֲבָל, חֲבָל שֶׁאַתְּ לֹא כָּאן.
עַתָּה שֶׁהִגַעְתִּי לְיָפוֹ
תִּקְווֹת נוֹלְדוּ מִתּוֹךְ יֵאוּשׁ.
מָצָאתִי לִי חֶדֶר וָחֵצִי
עַל גַּג שֶׁל בַּיִת נָטוּשׁ.
יֵשׁ פֹּה מִטָּה מִתְקַפֶּלֶת
אִם נִרְצֶה שְׁלָשְׁתֵּנוּ לִישׁוֹן,
אַתְּ וַאֲנִי וְהַיֶּלֶד
וְחַלּוֹן מַשְׁקִיף לַיָּם הַתִּיכוֹן.

וְאוּלַי מֵרָחוֹק
יֵשׁ סִכּוּי אֶחָד לְמִילְיוֹן,
וְאוּלַי מֵרָחוֹק
אֵיזֶה אֹשֶׁר מִתְגַּנֵּב אֶל הַחַלּוֹן.

שְׁנַת חֲמִשִּׁים, סוֹף דֶּצֶמְבֶּר,
בַּחוּץ מִלְחֶמֶת רוּחוֹת.
הַשֶׁלֶג צָנַח כָּאן לְפֶתַע,
לָבָן מַזְכִּיר לִי נִשְׁכָּחוֹת.
עוֹד הַפֶּצַע פָּתוּחַ,
לוּ רַק הָיִיתְ אִתִּי עַכְשָׁו.
הָיִיתִי וַדַּאי מְסַפֵּר לָךְ
אֶת מַה שֶּׁלֹּא יַגִּיד מִכְתָּב.
כָּאן אִם תִּרְצִי יֵשׁ לָךְ בַּיִת
וְאוֹתִי יִהְיֶה לָךְ הֲמוֹן.
צְחוֹק יְלָדִים בֵּין עַרְבַּיִם
וְחַלּוֹן מַשְׁקִיף לַיָּם הַתִּיכוֹן.

וְאוּלַי מֵרָחוֹק...

ה'סינגל' של השיר עם התאריך דצמבר 1950 (ויקיפדיה)

על פי הפרשנות המקובלת, זהו שיר געגועים, בצורת מכתב ששולח עולה חדש, ניצול שואה, לאהובתו או לרעייתו, שעדיין לא עלתה לארץ. הוא מספר לה שמצא דירת גג של חדר וחצי, בין בתי 'הרכוש הנטוש' בְּיָפוֹ, ובה חלון שממנו נשקף הים התיכון. יש שם 'לוקסוס' בדמות מיטה מתקפלת, שבה יוכלו שלושתם לישון: היא, הוא והילד. כאן יִבָּנֶה עולמם החדש, עם 'צְחוֹק יְלָדִים בֵּין עַרְבַּיִם וְחַלּוֹן מַשְׁקִיף לַיָּם הַתִּיכוֹן'.

בין בתי השיר מסתתרת פרשייה מעט נשכחת: ממשלת ישראל הראשונה לא רצתה לקבל החלטה מפורשת באשר לגורלן של הערים הערביות הכבושות (יפו, רמלה, לוד), שלא נכללו בתחום מדינת ישראל ב'תכנית החלוקה'. במהלך מלחמת העצמאות מרבית תושביהן של אותן ערים ברחו, או שמא נטשו ואולי גם גורשו, והשאירו מאחוריהם בתים ורכוש. מי שקבעו את העובדות בשטח היו העולים החדשים. וכך למשל כ-40,000 יהודי בולגריה, שהגיעו במרוכז בשלהי 1948 ובתחילת 1949, עברו להתגורר באותם מבנים נטושים. לולא 'פתרונות הדיור' הללו מי יודע כיצד היו נראים הדברים בחורף הקשה של שנת 1950.

ולסיום, אנקדוטה מושלגת קטנה. יעקב גלעד כתב: 'שְׁנַת חֲמִשִּׁים, סוֹף דֶּצֶמְבֶּר ... הַשֶׁלֶג צָנַח כָּאן לְפֶתַע, לָבָן מַזְכִּיר לִי נִשְׁכָּחוֹת'. כפי שראינו, זו טעות עובדתית: השלג צנח לפתע בסוף ינואר ובראשית פברואר 1950 ולא בסוף דצמבר של אותה שנה. ואולי גלעד רצה לספר לנו על ידידו יהודה פוליקר, שנולד ב'שְׁנַת חֲמִשִּׁים, סוֹף דֶּצֶמְבֶּר' (25 בדצמבר 1950)? 


בשנת 2019 הוציא יהודה פוליקר את ספר זיכרונותיו (הוצאת עליית הגג)