יום שישי, 25 בספטמבר 2020

היהלום שבכתר רחביה: סיור ברחוב אברבנאל (א)

רחוב אברבנאל 
(דוד קרויאנקר, אדריכלות בירושלים: הבנייה בתקופת המנדט הבריטי, 1989, עמ' 272)

מאת דוד אסף
צילומים: ברוך גיאן

ערב הסֶגֶר השני, ובאווירת טירוף הדעת והדיכאון, שמגישה לנו ממשלת ישראל לסעודה המפסקת של יום כיפור, מוצע לכם, קוראים יקרים, נוה מדבר מוצל שאולי יסיח את דעתכם. 

ובכן, אחרי ה'סיורחוב' הקודם ברחוב מקור חיים החלטנו לשים פעמינו לרחוב אברבנאל המקסים, שחוצה את שכונת רחביה ממזרח למערב ונמצא במרחק הליכה קלה מכיכר פריז וממה שמכונה 'בלפור'. לרוב הקוראים הסיור הזה רחוק יותר מקילומטר מהבית. לא נורא. ברוח הימים האלה אתם מוזמנים להצטרף אלינו לסיור וירטואלי (אפשר ללוות את הסיור גם באמצעות גוגל סטריט כאן; אמנם הצילומים הם משנת 2011 ולא ממש מעודכנים).

'למה דווקא אברבנאל מכל רחובותיה היפים של רחביה?', ישאלו בקנאה רחובות אלפסי, רד"ק, אלחריזי, אבן גבירול, בן מימון ורשב"א. ועל כך אשיב בענווה: כולכם יפים, כולכם נאים, אך חיבה מיוחדת, שלא לומר אהבה, אני רוחש לאברבנאל. אפשר לקרוא לה, לחיבה זו, 'ידע אישי מסטודנט'... 

שמונה שנים בחיי, מ-1983 ועד 1990, גרתי בקצהו של רחוב אברבנאל, במספר 31, בפינת רחוב אבן שפרוט ומול 'מעונות עובדים'. כאן גרתי כסטודנט רווק, כאן נישאתי וכאן נולדה אבישג בתי הבכורה, כאן כתבתי את עבודת המוסמך שלי ואת עיקרה של עבודת הדוקטורט. בקיצור, נהניתי מכל רגע... לדירת מגוריי עוד נשוב לקראת סופה של הרשימה, אך את הגילוי הנאות אני חייב בראשיתה. אני משוחד.

את הסיור ברחוב עשיתי כשחיוך של שמחה מרוח על פניי. כמובן שברוך גיאן לא החמיץ זאת...


קטן וצנוע הוא הרחוב: 34 בתים בסך הכל (המספרים הזוגיים מסתיימים בבית 36, הלא-זוגיים במספר 31; בתים 33 ו-35 אינם קיימים). הרחוב מקביל לרחוב רמב"ן  ציר תנועה ראשי שעתה רועש מתנופת שיפוצים בלתי פוסקת  הוא מתחיל ברחוב אלחריזי במזרח ומסתיים ברחוב אבן שפרוט במערב. שלושה רחובות חוצים אותו מצפון לדרום: אבן גבירול, אבן עזרא ואוסישקין. בכל אחד מהרחובות הללו קל בדרך כלל למצוא חניה (בתשלום).

לחיצה על המפה תגדיל אותה לקריאה נוחה

קשה להאמין כמה אפשר לכתוב על רחוב קטן כל כך, ולפיכך נאלצתי לחלק את הרשימה לשני חלקים: הראשון, שלפנינו, יהלך ברחוב אברבנאל עד לרחוב אוסישקין; השני, מאוסישקין ועד אבן שפרוט.

רחוב זה, כמו כל רחובות רחביה המקוריים (להוציא את אוסישקין וקק"ל), נושא את שמו של אחד מחכמי ישראל בני 'תור הזהב' של יהדות ספרד ופורטוגל. דון יצחק אברבנאל היה רב, פרשן מקרא ומחבר, מדינאי ומנהיג ציבור. הוא נולד בליסבון בשנת 1437 ועם גירוש ספרד בשנת 1492 גלה לאיטליה. הוא מת בוונציה ונקבר בפדובה בשנת 1508. השם המקורי של הרחוב אכן היה 'דון יצחק אברבנאל', אך ברבות השנים הוא קוּצר ונותר סתם 'אברבנאל'.

פנקס כתובות של תושבי רחביה, תמוז תרצ"ו – יולי 1936
בספרדית ובפורטוגזית אכן שמו אַבְּרַבַנְאֵל (Abravanel), אך בפי העם (ובאנגלית): אַבָּרְבָּנְאֵל (Abarbanel)

לרשותנו עמד ספרו הקלאסי של האדריכל דוד קרויאנקר, אדריכלות בירושלים: הבנייה בתקופת המנדט הבריטי (כתר ומכון ירושלים, 1989), שדן גם ברחביה וברחובותיה; ספרו של אמנון רמון על רחביה, 'דוקטור מול דוקטור גר': שכונת רחביה בירושלים (יד יצחק בן-צבי, תשנ"ח), שמתמקד רק ברחביה וכמו ספרו של קרויאנקר גם מציע כמה מסלולי סיור בשכונה. בנוסף, נעזרנו באתר האינטרנט 'מלון בכל מקום', שמציע פוסט המוקדש לרחוב אברבנאל ובו מובא מידע גולמי רב על הבתים שברחוב ודייריהם. כותב האתר הזה, שבצניעותו מסתיר את שמו, הוא עיתונאי התיירות אורי מלץ.


נפתח, כמתבקש, בשירו של נתן אלתרמן, 'בכל זאת יש בה משהו', שנכתב ב-1946 והוקדש כמובן לתל אביב, שהיא ניגודה הסטריאוטיפי של ירושלים. באיזו עוד שכונה ירושלמית יכולים 'אנשי ירושלים' ללגלג על תל אביב, שלא רק שאין בה נביאים, אלא גם פרופסורים אין בה כזית? הווי אומר רחביה, ששם, כפי שגם נראה בהמשך, באמת 'דוקטור מול דוקטור גר' (כפי שכתב אלתרמן בשיר אחר).
אוֹמְרִים אַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם: כֵּן, תֵּל אָבִיב, זֶה סְתָם גַּלְגַּל...
אֵין פְּרוֹפֶסוֹרִים בָּהּ כְּזַיִת, וּנְבִיאִים אֵין בָּהּ בִּכְלָל.
בשלהי חודש אוגוסט, ימים שעליהם אמרו חכמינו (יומא, כט ע"א), 'שלהי דקַייטָא קשיא מקַייטָא' (סוף הקיץ קשה מן הקיץ), נפגשנו ליד 'קיוסק חיים' ברחוב רמב"ן פינת אבן עזרא.

הקיוסק הוותיק (נבנה ב-1953), שבו מוכר חיים סנדוויצ'ים, חטיפים ומשקאות חמים וקרים כבר כמעט ארבעים שנה (מאז 1978), נמצא בקצהו של מגרש משחקים צנוע הקרוי על שם האדריכל אליעזר יֶלין. ילין, ורעייתו הצ'לנית תלמה (לבית בֶּנְטוויץ), השלימו את בניית ביתם כבר בשנת 1924. זה היה הבית הראשון ברחביה והוא עומד עד היום בסמוך למגרש (רמב"ן 14). בימי המנדט לא היה כאן מגרש משחקים אלא מגרש טניס, שפּוּנה רק בשנות החמישים. מאז, בגלגולים שונים, משמש המגרש את ילדי השכונה בשעשועיהם.

הקיוסק של חיים מוּכּר גם כ'קיוסק הג'ירפה'. וכל כך למה? שאו עיניכם לגגון וראו כיצד ניצב שם בגאווה פסל חמוד וצבעוני של ג'ירף. את הפסל הזה בנה הצייר והפסל אברהם יכין (2020-1924), שנפטר לפני כמה חודשים. יכין היה אחיו של בעל הקיוסק הראשון, איש לח"י לשעבר עזרא יכין, והפסל נעשה לכבוד חותנו ההולנדי יוהאן ואן הולסט (2018-1911), שהיה חסיד אומות העולם והציל מאות ילדים יהודים בימי מלחמת העולם השנייה. האגדה העירונית אומרת שואן הולסט היה גבוה מאוד, ולפיכך פיסל אותו חתנו בדמות ג'ירף...


אנו חוצים את מגרש המשחקים ומגיעים אל שביל הליכה צר וקצר, מוצל בעצים ענקיים. זהו שריד מקורי מ'גן הכוזרי' (או שדרת יהודה הלוי), שבתכנית המקורית של רחביה חצה את השכונה מצפון ('גימנסיה רחביה' בשדרות קק"ל) לדרום (רחוב רמב"ן).


עד לא מכבר חלק מהשביל המקורי היה חסום להליכה, שכן בית הנשיא, ויורשתו 'יד יצחק בן-צבי', שמשרדיה נמצאו ממזרח, 'סיפחו' את השביל המקורי לתחומיהם. לפני כמה שנים, כשיב"צ עברה דירה לרחוב אבן גבירול הסמוך, 'שוחרר' השביל המלא והוחזר לציבור הולכי הרגל.

השביל חוצה את רחוב אברבנאל בין המספרים 12-10. מימין נמצא בית דירות שנבנה לאורך השביל (מצפון לדרום), משמאל מגרש החניה של עובדי יב"צ, ומלפנים אפשר לראות את שער הכניסה המקורי לבית הנשיא, שכּוּנה 'הצריף'. סיפורו של מתחם יב"צ מצריך רשימה נפרדת, אך אנו ניתן דעתנו דווקא לשביל האספלט שממול ולמגרש החניה הסתמי לכאורה שנמצא משמאל.

גן הכוזרי (מבט מצפון)

עד סוף שנות השישים זו הייתה הכניסה הרשמית לבית הנשיא השני של מדינת ישראל יצחק בן-צבי, שגם גר בו עם רעייתו רחל ינאית. במגרש זה, ועל השביל הזה, התקיימו עשרות רבות של מסדרים חגיגיים ושל קבלות פנים ממלכתיות לאישים נכבדים ולמנהיגי מדינות, שבאו לבקר את פני המדינה. גם הנשיא השלישי זלמן שזר, שהחליף בשנת 1963 את בן-צבי שמת, גר ב'צריף' כשמונה שנים, עד שהושלם 'משכן הנשיא' בשכונת טלביה בשנת 1971.

נשיא וולטה עלית מתקבל במשמר כבוד צבאי בכניסה לבית הנשיא יצחק בן-צבי בירושלים, 5 ביולי 1961
(צילום: פול גולדמן; אוסף התצלומים הלאומי)

פנינו ימינה כדי להתחיל את ההליכה ברחוב מראשיתו, שיוצאת מרחוב אלחריזי. 

הרחוב שופע ירק וצל. עצים גבוהים וירוקים, שניטעו בוודאי בתקופת המנדט, מטילים את צִלם הנעים על הרחוב. חרובים, ברושים ואורנים, פה ושם גם אקליפטוסים, פיקוסים, עצי זית ודקלים. על החומות והגדרות ועל גזעי העצים מטפסים קיסוסים למיניהם, וכל הסימפוניה הזו משרה אווירה רגועה ונינוחה של 'הרחק מן ההמון הסוער'. בשעת הבוקר שבה הלכנו האוויר עוד היה נקי וצלול כיין. הבתים יפהפיים, רובם מקוריים ומשופצים, מיעוטם חדשים לגמרי שקמו על חורבות קודמיהם. פה ושם עומדים בתים בשממונם, עזובים ומוזנחים.

בית מס' 2, למשל, הוא בית אבן ירושלמי טיפוסי עם תוספות בנייה קלות. בקומה השנייה מימין מרפסת רחבת ידיים שעליה מצילה סוכת גפנים. שיחי בוגנוויליה וקיסוס מטפסים על חומת הבית.


ממול עומד בית מס' 3. זה בית אבן מקורי מקסים. הוא נטוש ובקרוב כנראה ישנה את פניו. לקומה הראשונה המקורית נוספה עם השנים קומה ובחזיתה אריחי קרמיקה כחולים. בחצר אפשר להבחין בבור מים ישן.



פעם, בשנים 1937-1934, פעל כאן 'פנסיון קרולה' שניהלה הנרייטה זלצמן. היו כאן 'מטבח וינאי', תנאים נוחים ושירות מצוין...

הבוקר, 25 בנובמבר 1934

הבית עצמו היה שייך לגברת רזן, שבכלל גרה ברחוב עמוס שבכרם אברהם. בשנת 1935 היא ביקשה להשכיר עוד שתי דירות בבית הגדול:

דואר היום, 15 במארס 1935

גרם מדרגות חיצוני מוביל לקומה השנייה, ומאחורי הבית  גינה גדולה ומוזנחת.

אברבנאל 3. גרם המדרגות החיצוני מוביל לקומה השנייה

מעקות הברזל, סורגי החלונות ותריסי העץ ראו ימים טובים יותר. אבל הם עדיין ניכרים ביופים ומצפים ליום שאולי ישוקמו ויחזירו את תפארת 'פנסיון קרולה' ליושנה.



הבית שלידו, מס' 5, יפה גם הוא. בבית זה גרים אנשים אמיתיים והוא מוחזק היטב. כאן גרו בשעתו האחים הסוחרים זיידל ובנציון בנזימן, שהשכירו חלקים מהבית, שנבנה במקורו בן קומה אחת והפך לבית עם שלוש קומות.

גם בית זה נבנה בסגנון הבין-לאומי. סורגי החלונות מעוצבים ומושקעים ודלת הכניסה לחדר המדרגות מפתיעה ביופיה.


בית מס' 8 (פינת רחוב אבן גבירול 16) מכונה 'בית השמשוני', שכן נבנה עבור דוד השמשוני, פקיד בכיר בממשלת המנדט. המבנה המקורי תוכנן על ידי האדריכל הנודע ריכרד קאופמן (1958-1887), שבנה לא מעט בתים ברחביה, וכפי שנראה בהמשך גם שני בתים נוספים ברחוב אברבנאל. הבית נבנה בשנים 1932-1931 בסגנונו האופייני של קאופמן, שהאדריכל דוד קרויאנקר מכנה 'סגנון בינלאומי-מקומי': בטון מצופה אבן ירושלמית, קווים ישרים, מרפסות ישרות מקוּרוֹת, ומרפסות מעוגלות ללא גג, חלונות אופקיים צרים בחלל המדרגות (על מנת שיסננו את אור השמש ויצננו את החלל), מעקות וסורגים מעשה אמן.

בית השמשוני 'המקורי' (קרויאנקר, אדריכלות בירושלים, עמ' 300)

בראשית שנות השמונים רכשה את הבניין 'יד הנדיב', המייצגת בישראל את 'קרן רוטשילד'. הבניין שופץ לעילא, נוספה לו קומה שלישית, והוא מטופח ויפה מראה.

בית השמשוני, מבט מרחוב אבן גבירול 16

על קיר הכניסה (שנמצאת ברחוב אבן גבירול) אפשר להבחין בקלות בפסיפס של אחד הסמלים ההרלדיים של משפחת רוטשילד: חמישה חצים, שמסמלים את חמשת בניו של מייסד השושלת מאיר אנשל רוטשילד (על פי הפסוק 'כְּחִצִּים בְּיַד גִּבּוֹר כֵּן בְּנֵי הַנְּעוּרִים'; תהלים, קכז 4), ומתחתיהם המילים הלטיניות: Concordia (הרמוניה), Integritas (יושרה), Industria (חריצות).


'יד הנדיב' עזבה גם כן (לרחוב וושינגטון 4, לא הרחק מכאן), ואת בית המידות המפואר רכש יהודי ניו-יורקי עשיר שכמעט ולא גר בו. לבתים כאלה, שבעליהם גרים בהם במשך שבוע או שבועיים בשנה (בדרך כלל בסוכות ובפסח), קוראים בירושלים 'בתי רפאים'. השנה, בשל נגיף קורונה, לפסח לא באו ולסוכות גם לא יבואו. עצוב.

הדקל בחצר, שהיה פעם רם ונישא, הוא עתה שפל צמרת. ניכר בו שהוכה בחידקונית הדקל האדומה, שפגעה במאות דקלים בעיר.


באברבנאל 7 גר בשנת 1937 יצחק גרינבוים (1970-1879), מנהיגם הנערץ של הציונים בפולין בין שתי מלחמות העולם. גרינבוים עלה לארץ ב-1933, היה חבר הנהלת הסוכנות ושר הפנים הראשון של מדינת ישראל.


גם לבית זה יש שביל בצד שמוביל לחצר האחורית והמוזנחת של הבית. חצר זו הייתה פעם גינה נחמדה שגובלת ב'גן אליעזר ילין'.

במרפסת הקומה השנייה אפשר לראות מתקן מתכת לדגל.


אברבנאל 9 הוא בניין 'שפריץ' (בטון וטיח) בן שלוש קומות, שנבנה לאורך שדרת הכוזרי ומחבר את גן אליעזר ילין עם רחוב אברבנאל. זהו מעין בניין 'רכבת' צנוע ופונקציונלי  לכל כניסה יש גרם מדרגות חיצוני  שמזכיר קצת את מעונות עובדים א', היפים הרבה יותר, שנבנו לימים בקצה השני של רחוב אברבנאל.

בית מספר 11 יפה באופן מיוחד. זהו בית מקורי בן שני אגפים מחוברים, שנקראו פעם 11א ו-11ב (כדי לדלג על מספר 13), וכמעט שלא נעשו בו שינויים פרט להוספת קומה שלישית. בבית הזה גרו פעם יצחק עבאדי (1969-1897), המתרגם הרשמי של ממשלת המנדט (הוא זה שאחראי לקיבוע המושג 'ארץ ישראל' כתרגום הרשמי של Palestine), אליעזר קפלן (1952-1891), חבר הנהלת הסוכנות ולימים שר האוצר הראשון של המדינה, ואשר זליג וייצמן (1943-1873), גיסו של חיים וייצמן.


צריך להיכנס פנימה וללכת בשביל הכניסה אל החצר האחורית כדי לראות כמה שהבניין יפה.

זו הכניסה לחדר המדרגות הראשי:


ובחצר האחורית מרפסת מבואה יפהפיה ומעקה מצינורות ברזל, כמיטב הסגנון הבינלאומי המקומי:


בכל מקום דלתות וסורגים בסגנון האר-דקו המקומי (הגדרה של קרויאנקר). מקסים.


זליג וייצמן, שגר בבניין 11ב, כעס על הנוהג הנפסד לדלג על מספר 13 בשל אמונות שווא. ב-11 בספטמבר 1941 הוא הריץ מכתב זועף לוועד 'רחביה' וטען כי העדרו של מספר 13 גורם לבלבול ולאי נעימויות רבות. מלבד זה למספר 13 יש מקום של כבוד במסורת ישראל:
אגב, חושב אני, כי לא לכבוד השכונה הוא, לנהוג מנהג בערות, כמו בעיירות הנוצריות הקטנות, מנהג אמונה תפלה. אצלנו, כמדומני, מספר 13  מספר מכובד הוא: בן 13 הוא נעשה בר-מצווה, שלוש-עשרה מידות, תר-יג [מצוות] וכדומה. הנני מציע לכבוד הוועד להחליף את מספר הבית מ-11ב' למספר 13
היום מספר 13 מתנוסס לראווה ובגאווה ברחוב אברבנאל:


הצד האחורי של בית מספר 13 פונה לרחוב אבן עזרא. בחומה החיצונית של הבית נקבעו אדניות אבן שופעות פריחה. ניכר שיד של גנן מקצועי מטפלת בהן, ויפה שדיירי הבית חושבים לא רק על מה שברשותם פנימה אלא גם על מה שנראה לעוברים ושבים בחוץ.


חוצים את רחוב אבן עזרא וממשיכים באברבנאל.

בית מספר 15 (בית טראביס), בצד שמאל, נבנה בשנת 1926 כפי שמעידה עבודת המתכת המסוגננת בשער הכניסה:


אבל אין זה העיצוב המקורי אלא מעין מחווה לו. במקור, כפי שמגלה האיור הבא, היו אלה ספרות בסגנון האר-דקו. היכן הם היום? מן הסתם החלידו ונזרקו...

קרויאנקר, אדריכלות בירושלים, עמ' 360

מן העבר השני של הרחוב עומד בית מספר 18: בית ראכלין.

שער בכניסה ושילוט של כמה משרדי עורכי דין ששוכרים דירה בבניין בן שלוש הקומות. חומת הבטון וה'שפריץ' של הגדר שמקיפה את הבניין אינם מרשימים בלשון המעטה, אך שער הברזל מסוגנן ומזמין.


פתחנו את השער ועמדנו מול שלט שהציבו בעלי הבית הנוכחיים ועליו כתוב לאמור:
תרפ"ט  1929 
בית מגורים זה נבנה למגורי משפחת ראכלין לדורותיה עד ימינו 
על ידי אליעזר ראכלין, 1960-1892 
אוהב הארץ ואדמתה 
חונן ירושלים ואבניה



עברנו בשביל המרוצף המוביל לחדר המדרגות הראשי והצצנו פנימה:


על הקיר בחוץ אני מאתר שריד מנדטורי שהתקינו אנשי חברת כבלים בריטית Callender, London:


התקדמנו בשביל ונכנסנו לחצר מוצלת בעצי ענק וגדושה בעתיקות ובחדשות – למן קערות אבן ושקתות ועד מכונות תפירה שהפכו לשולחנות אבן. 


לקראתנו יצא בעל הבית, חמוש במשקפיים ובמכנסיים קצרים, ובחביבות האיר לנו את פניו. עטינו מסיכות של ימי קורונה והוא הזמין אותנו לשבת אתו בחצר, השקה אותנו במים צוננים ושמח לספר לנו את סיפורו של הבית ואת סיפורה של המשפחה שגרה בו. 


זהו פרופסור עמיקם נחמני, איש המחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן, שכבר יצא לגמלאות אך עדיין מלמד (ובזמנו הפנוי גם בוצר ענבים בחלקת הכרם שלו בכרמי יוסף). עמיקם נשוי לנכדתו של אליעזר ראכלין והם גרים בקומת המסד של הבניין (החלקים האחרים מושכרים). לדבריו, זה כנראה הבניין היחיד ברחוב, ואולי ברחביה כולה, שצאצאי הבעלים גרים בו מאז היווסדו ועד היום ללא הפסקה. גאווה ירושלמית. 

בית הזכוכית שברקע היה פעם, כנהוג ברחביה של ימי המנדט, ביתן שנועד לכביסה ולאחסון. כביסה כבר לא עושים שם, ועמיקם הפך את המבנה לחדר העבודה שלו. ברוך ביקש לצלם אותו בפנים ועמיקם נענה בשמחה:


'מי זה האיש האלגנטי שתמונתו תלויה בצד שמאל?', שאלתי.

מתברר שזהו ההיסטוריון הבריטי הדגול אלן בולוק, שהיה המדריך של עמיקם בכתיבת הדוקטורט, ותמונתו של המורה היא לתלמיד בבחינת 'שיוויתי'. בולוק מוכר לקורא העברי בספרו היטלר: אנטומיה של רודנות (הקיבוץ המאוחד, 1974).

נפרדנו מעמיקם ומהחצר הכייפית שלו כשהוא מזמין אותנו לבקר שוב ומבטיח לקבל כל אורח, כולל קוראי הבלוג, בסבר פנים יפות.

*

בחלק השני של הסיור נבקר בבית גויטיין (ונפגוש את פרופ' יצחק ביילי), נפלוש לביתם הנטוש של פניה וגרשם שלום, נציץ בבתיהם של ישראל אלדד ומרים ילן-שטקליס, וכמובן בבית ההיסטורי שבו גר פעם עורך הבלוג...

בעלי התוספות

חגי שמואלי הפנה את תשומת לבי לתמונה זו, שהיא הראשונה שרואים בה את התחלתו של רחוב אברבנאל:


'אם תתעמק בתמונה של בניית הבית הראשון ברחביה ב-1925 (ביתם של אליעזר ותלמה ילין, רמב"ן 14 פינת אלחריזי 1)', כתב חגי, 'תוכל להבחין מימין לאוהל שבגב הפועלים, באמא וילד מהלכים במה שעתיד להיות רחוב אברבנאל. באופק בית פרומקין ('חבצלת') בבנייה (רמב"ן 26 פינת אבן עזרא 22)'.

לחיצה על התמונה תגדיל אותה.

יום רביעי, 23 בספטמבר 2020

ארץ הקודש: סליחות נון סטופ, אומן, מי לה' אֵלָי, מסע רוחני, העולם הזה

א. סליחות מקוריות ותקיעות נון-סטופ

עיריית הרצליה נתנה חסותה לערב סליחות מקוריות. וכאן שואל הבן (יותר נכון, גדעון פליישמן ששלח לי את המודעה): מה פירוש? וכי יש סליחות מרכזיות לא מקוריות?


ובינתיים בעיר הגדולה הסמוכה, תקיעות שופר NON-STOP...

צילום: איתמר לויתן

ב. השם יקח אותך לאוּמָן

צילום: טובה הרצל

מחאת חסידי ברסלב?

הדבקית הזו, יותר משהיא מלמדת על חסידי ברסלב מלמדת על חסידי העלה הירוק.

ואולי בעצם אין הבדל גדול כל כך?

ג. מי לה' אֵלָי!

והנה עוד השם.

מקורה של קריאת הקרב הידועה 'מי לה' אֵלָי' הוא בתורה, בדברי משה לאחר חטא העגל: 'וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַיהוָה אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי' (שמות, לב 26). בני לוי לא היססו לרגע. הם נענו לקריאתו של משה ורצחו כ-3,000 מאחיהם, חבריהם וקרוביהם. הו, ימים קסומים!

אחר כך יוחסה קריאה זו למתתיהו החשמונאי, למרות שהוכח כבר כי הוא לא אמר בדיוק כך אלא משהו כמו 'כל המקנא לתורה והעומד בברית – יצא אחריי'.

בין כך ובין כך, ב'פונדק מעין' שבכביש הבקעה, מדרום למושב שדי תרומות, לקחו את הקריאה הזו צעד אחד קדימה וייחסו אותה – בחוסר מוּדעוּת מרשים – לפונדק שלהם.

צילום: משה דוד צ'צ'יק

חקירה מעמיקה בסוגיה זו הראתה שיש כאן סיפור אבולוציוני.

הודות לצילומי 'גוגל סטריט ויו', שנעשו באוגוסט 2012, אפשר לראות כי הכתובת המקורית על השלט הייתה שונה: 'מי לשם אלי'.

גוגל סטריט

מה קרה כאן?

אולי הדבר כרוך בהעברת הפונדק להשגחה מהודרת שמעניקיה דרשו שִׁנְמוּךְ הקדושה מ'שם' ל-ה', אולי הכוונה המקורית הייתה 'מי לְשָׁם (כלומר לפונדק המתחרה) – אליי', ואולי אני סתם מייחס לבעלי הפונדק כוונות מתוחכמות שכלל אין להם?

ד. מסלול רוחני

שיעור תורה בבית כנסת בכרם התימנים בתל אביב, שמנסה לפתות נשים תמימות בסיסמאות של ניו אייג'.

אין שמות של מרצים או מרצות, אין תכנית לימודים, אין שמות של המארגנים – רק קלישאות נבובות וריקות מתוכן של החזרה בתשובה.

אז למה באמת, אישה יקרה, שלא תקשיבי לקול הפנימי שלך, תאמיני שהכל לטובה, תבואי עם ראש פתוח ותנסי?

צילום: איתמר לויתן

ה. אל תתנו לעולם הזה להטעות אתכם!

בשכונת נוה זית בלוד יש שדרה ובה יש בתי כנסת של כל העדות ושל כל המינים והצבעים, מבני עקיבא ועד ברסלב, הודי ומרוקני, תימני ואשכנזי. הם חיים בשלום אלה עם אלה בבחינת 'וגר זאב עם כבש'.

ראובן שדה, ששוטט שם, צילם גדר של אחד המבנים ועליה שלט עם דרישה שלטעמי היא קצת מוגזמת.

צילום: ראובן שדה