יום שני, 30 במרץ 2020

'תורמים ורואים ישועות': עמודי הצדקה של בני ברק




כתב וצילם ברוך גיאן

השבוע, בעיצומה של בהלת וירוס הקורונה, עלתה העיר בני ברק לסדר היום הלאומי, ולא בצורה מחמיאה.

לפני כמה שנים הכנתי עבור בלוג עונג שבת רשימה שמסיבות שונות לא פורסמה, על צד אחר של עיר זו  צד יפה ומרגש יותר – ואולי השבוע הוא הזמן המתאים לחזור ולהידרש לו.

בירושלים עירי יש ערבוב דתי ולאומי: ערבים ויהודים, חילונים, סרוגים וחרדים, וכל קבוצה כזו מעורבבת בתוכה ויש בה קבוצות ותתי-קבוצות. בני ברק היא עיר חרדית מאה אחוז, לכל דבר ועניין. קשה להאמין שעיר זו החלה את דרכה (היא נוסדה בשנת 1924) כמושבה חקלאית עם פרדסים ורפתות...


בני ברק בשנותיה הראשונות (ויקיפדיה)

רחוב רבי עקיבא במרכז העיר מפתיע ברוחבו, אך מה שצד את עיניי היה ריבוי קופות הצדקה.

אני מכיר היטב את קופות הצדקה הירושלמיות, שקבועות בקיר, אפורות ונחבאות. בבני ברק יש אין ספור עמותות וחברות וגמח"ים, וכיוון שכל עמותה כזו מבקשת תרומה מן העוברים ושבים, נצבעו עמודי הצדקה בצבעים עזים של אדום, צהוב וכחול – הכל כדי לצוד את עיניהם ותשומת לבם של תורמים פוטנציאלים. העמודים, בגובה של מטר לערך, הוצבו ליד מעברי החצייה. כשממתינים לאור הירוק של הרמזור יש כנראה זמן להוציא את הארנק ולתרום...

עמודי הביטחון הנמוכים במדרכות משמשים בסיס שאליו הלחימו את קופות הצדקה, והיו עוברי אורח שנשענו על העמוד  הגובה מתאים... על מקצת העמודים אף הותקן גגון נגד גשם. מי שתכנן את עמוד הצדקה של חברת 'הצלה' הגדיל לעשות ועיצב את הגגון בצורה של קסדת מכבי אש.

כשייגמר הסגר אתם מוזמנים לשוטט בין עמודי הצדקה של 'קופת העיר' (כולל תמונת הדגמה של הרב קנייבסקי), 'צדקה טהורה', 'עזרה למרפא', 'ועד הרבנים', 'קופת עניי ארה"ק', 'חסדי נעמי', 'יד לאחים', 'הקופה המרכזית', 'חסדי ישורון' ו'הצלה'.

רק בריאות!


יום שישי, 27 במרץ 2020

עוֹד אַרְצֵנוּ לֹא אָבָדָה: שירי הזמר של של"ג

אמר העורך:

השבוע, ב-22 במרס, מלאו לאליהו הכהן 85 שנים. 

קוראי הבלוג, שכבר נהנים שנים רבות מפרי עטו ועמלו, בוודאי מצטרפים אליי בברכת 'עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ', ובאיחולים לבביים להמשך מחקר ויצירה לאורך ימים ושנים.

'וְקוֵֹי יְהוָה יַחֲלִיפוּ כֹחַ, יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים, יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ'.

ודומה שאין מתאים יותר משבוע זה, שבו העולם כולו צופה בחרדה אל עתיד לא ידוע, להפיח מעט תקווה ולעסוק בשיר בן מאה ועשרים שנה: 'עוֹד אַרְצֵנוּ לֹא אָבָדָה'!

דוד אסף

יפו וחוף הים. גלויה מראשית המאה העשרים (אוסף אליהו הכהן)

מאת אליהו הכהן   

המשורר והמורה שמואל לייב גורדון (1933-1865), שנודע בראשי התיבות שָלָ"ג, מוכר לבני הדורות הקודמים בארץ בעיקר בזכות הפירוש רב-הכרכים שחיבר לספרי התנ"ך, הקרוי בפי העם 'תנ"ך גורדון' או 'פירוש של"ג'. הוא פחות מוכר כמשורר ומתרגם, שתרם תרומה חשובה לזמרת העלייה הראשונה; להיבט נשכח זה נקדיש את רשימתנו. 

גורדון (שבדרך כלל רשם את שמו בכתיב חסר 'גרדון'), יליד לידה שבפלך וילנה, חי רוב ימיו בוורשה. הוא עלה לארץ ישראל פעמיים, לראשונה בשנת 1897 (ואחרי שלוש שנים חזר לפולין), ובשנית ב-1924. לאחר עלייתו השנייה גר בתל אביב עד יום מותו. 

דיוקן של"ג (המקהלה או שרי ישראל, לונדון 1903)

א. יפו, עיר הקודש

כמו רוב חובבי ציון שעלו לארץ בשלהי המאה ה-19, תחנתו הראשונה של של"ג הייתה נמל יפו. כשהציג את רגליו לראשונה על החוף הוא היה בן 32. כאשר נשא את מבטו צפונה כבר יכול היה לראות את בתיה הראשונים של השכונה החדשה נווה צדק, שנחשבה אז פרבר של יפו. מעבר לה כבר היו חולות הזהב, שעליהן תיבנה כעבור תריסר שנים שכונת אחוזת בית. 

יפו קסמה לשל"ג. בעיר ערבית זו, שצריחי מגדליה נגלו לעיני העולים לארץ עוד בהיותם בלב ים, הייתה גם קהילה יהודית ותיקה, חנויות ובתי מסחר בבעלות יהודית, בתי ספר, תלמודי תורה, וספרייה עברית. כאן גם היה המרכז הפעיל של חובבי ציון בארץ. הוא לא ידע אז שתוך שנים ספורות תוקם ביפו גם הגימנסיה העברית הראשונה בעולם. הוא התוודע למורים ולאנשי ספר שהתגוררו ביפו, וכמי שביקש לעסוק בהוראת עברית ותנ"ך החליט לקבוע את מושבו בעיר זו. 

של"ג הצעיר התפעם כל כך מנופה של העיר עד שבשלהי שנת 1898, שנה לאחר עלייתו, הקדיש לה שיר הלל מיוחד בשם 'יפו', שאותו מסר לפרסום בכתב העת השילוח. הוא העתיר על עירו תהילות ותשבחות שדומה כי לא זכתה בהן ממשורר כלשהו מבני תקופתו, ושמא מאז ומעולם. הוא פתח את השיר בהכרזה נלהבת: 'הנה אראך, משאת כל נפש! מראה הוד!', והמשיך: 'ומה יפית, ומה רוממת, יפו!'. לפני שסיים עצר לרגע ותהה: 'מה ומי לי פה?', אך מיד התעשת והעניק ליפו שמות תואר השמורים בדרך כלל לירושלים: 'עיר עוז לי, עיר הקודש, היי נא לי!'.

השילוח, ה, חוברת ב, תרנ"ט, עמ' 159-158 (הקלקה על האיור תגדיל אותו לקריאה נוחה)

'יפו' הוא שירו הארץ-ישראלי הראשון של של"ג. הוא כתב אותו בהטעמה ספרדית מלרעית, וכך היה אחד מחלוצי השימוש במשקל הספרדי בשירה העברית החדשה. כידוע, באותה תקופה נכתבו כמעט כל השירים בהטעמה אשכנזית מלעילית. של"ג ייחס חשיבות רבה לסוגיה זו וכך כתב גם בספרו תורת הספרות (כרך ב, ורשה 1907 עמ' 37): 'ראוי להנהיג בשירתנו את הנגינה המיוחדת לשפתנו, תחת המנגינה הזרה לרוחה אשר דבקה בה מן השפה היהודית המדוברת'. 

לא עברו חודשים אחדים וכבר כונס השיר לשירון כינור ציון, שיצא בשנת תר"ס בהוצאת תושיה בוורשה (ראו מאמרי 'כִּנּוֹר ציון: השירון הגדול הראשון של שירי ציון', בלוג עונג שבת, 19 באפריל 2018). כעבור שלוש שנים שב ונדפס השיר בשירון הארץ-ישראלי כינור ציון, שיצא בשנת תרס"ג בירושלים בעריכת אברהם משה לונץ. השיר הופיע אמנם בשירונים, אך לא נמצאה עד כה עדות שגם הולחן והושר. 

יפו (מבט מצפון). גלויה משלהי המאה ה-19 (אוסף אליהו הכהן)

ב. עוד ארצנו לא אָבָדָה

בשלוש שנותיו הראשונות בארץ (1901-1898) לימד של"ג בבית הספר של חובבי ציון ('הוועד האודסאי') ביפו. בתקופה זו חיבר שני שירים שהועיד מלכתחילה לשמש שירי זמר. האחד, הנודע שבהם, הוא 'עוד ארצנו לא אָבָדָה'. עד מהרה הוצמדה לו מנגינה בקצב של שיר לכת, והוא התפשט ממבואות יפו אל מושבות העלייה הראשונה. השיר השני, 'שבי ציון', הפחות מוכר, הושר בעיקר בגליל.  

מפליאה העובדה ש'עוד ארצנו לא אבדה' הושר בארץ עודֹ לפני שנדפס! מתברר כי השיר עבר מפה לאוזן וממושבה אחת לשכנתה. באותה עת זו הייתה דרך ההפצה העיקרית של שירים חדשים. רק בראשית המאה העשרים, פורסמו מילות השיר לראשונה בשבועון הילדים הנודע לתהילה עולם קטן, שערכו של"ג ובן-אביגדור (על עיתון זה ראו גם בהמשך). על השיר חתם 'בן ציון', שם עט שאימץ של"ג ורבים טעו לזהותו עם הסופר ש. בן-ציון, שמו הספרותי של שמחה בן-ציון אלתר גוטמן, שסיפור פרי עטו נדפס באותו גיליון. 

שער עולם קטן, ב, תרס"ב, גיליון נח; כאן פורסם השיר לראשונה

כותרת השיר הייתה 'שיר-עם', אך הערת הכוכבית, שנדפסה מתחת למילות השיר, מִסְגְּרָה אותו דווקא כשיר ילדים: 'מוּשָׁר בפי הילדים במושבות העבריות בארץ ישראל'.

הפרסום הראשון: עולם קטן, ב, תרס"ב, גיליון נח, עמ' 203-202

הבה נאזין לשיר בפי אופירה גלוסקא ובנה גיא שגיא:



עדות לכך שהשיר נכתב ביפו מצויה במחברת שירים בכתב ידו של משה גינזבורג, שהיה תלמידו של של"ג בבית הספר של חובבי ציון ביפו. במחברתו כתב גינזבורג מתחת למילות השיר: 'ש"ל גורדון, בהיותו בבית הספר ביפו...' .   

'עוד ארצנו לא אבדה' במחברת השירים של משה גינזבורג, עמ' 173 (אוסף אליהו הכהן)
משה גינזבורג (1966-1885)

במחברת רשם גינזבורג בכתב ידו שירים וקטעי ספרות, החל
משנת 1902, עת למד בבית הספר החקלאי במקווה ישראל. בתו שפרה לנצט סיפרה לי כי המַחְבֶּרֶת ליוותה אותו גם בתום לימודיו, כשעבר לעבוד בחוות סג'רה בשנת 1904, ואחר כך כשהתיישב בכפר ג'ילין בגולן, שם הועסק בשנים 1912-1905 כאחראי על אדמות הברון רוטשילד בחורן ובגולן. המחברת היא אפוא מקור ראשוני חשוב לתיעוד שירי העלייה הראשונה, כפי שנרשמו על ידי תושב הארץ מאז שנת 1890. 

ולשיר עצמו: בהתרשמות ראשונה, שורת הפתיחה 'עוד ארצנו לא אבדה' מצביעה על דמיון למשפט 'עוד לא אבדה תקוותנו' בהמנון הלאומי 'התקווה'. זאת ועוד, שני המשפטים האלה מזכירים את שורת הפתיחה של ההמנון הלאומי של פולין: 'עוד פולין לא אבדה' (יֶשְצֶ'ה פּוֹלְסְקַה נְיֶה זְגִינֶוַה), שחובר ב-1797. גם ההמנון הלאומי של אוקראינה, שמתבסס על שיר פטריוטי שנכתב ב-1862, פותח במילים 'לא אבדה עוד אוקראינה'.

דומה אך שונה. בעוד המשפט 'עוד ארצנו לא אבדה', ממש מקביל לשורה הראשונה בהמנונים הזרים, ובהחלט סביר ששל"ג הושפע מהם (מן הסתם מן ההמנון הפולני), למילה 'תקוותנו' אין זכר לא בהמנון הפולני לא בהמנון האוקראיני, וגם לא בשירו של של"ג. ההסבר לכך פשוט: השורות הראשונות של 'התקווה' נכתבו כטיוטה בעיר יאסי שברומניה ולכן הובעה בהן התקווה לשוב לארץ האבות, ואילו שירו של של"ג נכתב כולו בארץ, ועיקר תוכנו הוא שאיפה לחופש, לחידוש 'עֱזוּז המכבים', וקריאה לעבודה: 
הוֹ, הוֹ, בְּנֵי הֶחָיִל, קוּם עָבוֹד יוֹמָם וָלָיִל! / עֵת לַעֲשׂוֹת הִיא לְעַמֵּנוּ, וּלְאַרְצֵנוּ וּלְחֻפְשֵׁנוּ! 
מבנה השיר 'עוד ארצנו לא אבדה' מעיד על כך שנכתב מלכתחילה כשיר זמר. אחרי כל שני בתים בא בית חוזר לשירת מקהלה. ואכן, ותיקי היישוב, שמקצתם ראיינתי והקלטתי לפני כיובל שנים, דירגו אותו כאחד השירים המושרים ביותר במושבות. שילובו של השיר בהצגות המחזה 'זרובבל', שהועלו על הבמה בכמה בתי ספר בארץ ישראל בראשית המאה העשרים, תרם בוודאי גם כן להתפשטותו (על מחזה זה ראו במאמרי 'ימי ראש פינה [א]: שיר זמר נשכח של נ"ה אימבר וגלגולי המחזה "זרובבל"', בלוג עונג שבת, 22 במרץ 2019).

הנה זרובבל חביב ומאירה בלקינד, בני ראשון לציון, שרים את 'עוד ארצנו לא אבדה' (זו אחר זה) כפי שזכרו מילדותם במושבה:



זמן קצר לאחר שנדפס השיר כבר נפוץ לחנו גם במזרח אירופה, ובדיווח משנת 1903 עולה כי כשבעים תלמידי בית ספר עברי בעיר הוֹמֶל שברוסיה שרו 'את השיר המושר עתה בא"י: עוד ארצנו לא אבדה' (הצפירה, 11 בפברואר 1903, עמ' 3).

עדות נוספת לתפוצתו של השיר בארץ נרשמה בספרון מספר הזכרונות לתלמיד בית ספר עברי בארץ ישראל, שראה אור בסדרה 'בִּכּוּרים' של הוצאת תושיה (חוברות 18-15, קרקוב תרס"ז, עמ' 6). בסיפור ציטט המחבר, הוא המורה שמחה וילקומיץ, מנהל בית הספר בראש פינה, שלושה בתים ראשונים של השיר כפי שהושרו בעת מסע שערך עם תלמידיו מהמושבה ראש פינה לעין זיתים. תחילה שרו אותו שני תלמידים ואליהם הצטרפו כל היתר 'בקול אדיר וחזק'.



אחת ההדפסות המוקדמות של השיר, שכללה גם תווים, הופיעה בסדרת גלויות בשם 'שירי הקולוניסטים בארץ ישראל', שנעשתה על ידי חברה בקיוב, שכתובתה הייתה רחוב וסילקוב 30. ככל הנראה זו סדרת הגלויות הראשונה של שירי ארץ ישראל, אך היא אינה נושאת תאריך וניתן רק לשער כי נדפסה בין השנים 1905-1902. סדרה זו כללה שמונה שירים, ואולי אף יותר, ו'עוד ארצנו...' הוא מספר 4 (על גבי גלויה מס' 8 נדפס השיר 'עורו אחי', הלא הוא 'יה חי לי לי'). 

'שירי הקולוניסטים בארץ ישראל', קייב, בין 1905-1902

מאוחר יותר, בשנת תר"פ (1920) הוציא י"ש סגל מראשון לציון סדרת חוברות בשם 'שירים לעם'. החוברת הראשונה יוחדה לשיר 'עוד ארצנו לא אבדה' (סריקה של החוברת נמצאת כאן).


שער שירון 'שירים לעם' בהוצאת י"ש סגל, ירושלים תר"פ

בשנת 1929 הופיע שיר פרסומת לחברת 'ליבר', חברת שוקולד שהוקמה בתל אביב שלוש שנים קודם לכן על ידי התעשיין ישראל ליבר, שעלה מגרמניה לארץ. 'שיר שוקולדי', שזהות מחברו אינה ידועה לנו, הותאם ללחן של 'עוד ארצנו לא אבדה'. 

'שיר שוקולדי' על פי מנגינת 'עוד ארצנו לא אבדה', 1929 (הספרייה הלאומית)

שלוש שנים אחר כך נדפסו מילות השיר גם בשבועון הספרותי מאזניים: 

'שיר שוקולדי' (מאזניים, ג, גיליון לז, ד' באדר א תרצ"ב, עמ' 16)

את 'הוי, הוי, בני החיל' שבמקור, החליפו המילים 'הוי, הוי, ילדה וילד'. מתילדה שחם לבית גולדמן (2008-1917), ילידת ירושלים, ולימים רעייתו של אלוף משנה מישאל שחם, זכרה את השיר מימי לימודיה בבית הספר 'למל'. תלמידות בית הספר – כך סיפרה לי – צעדו ברחובות העיר בתהלוכה והרעימו קולן ב'שיר שוקולדי' לקול צחוקם של העוברים ושבים. 

מקור הלחן של 'עוד ארצנו לא אבדה' טרם אותר, אבל ברור שהוא לא היה מוכר לפני כן בארץ. לא ידוע אם של"ג הוא זה שהצמיד את מילותיו ללחן שהביא אתו לארץ, או שמא היה זה לחן זר שהותאם לשיר על ידי מאן דהוא שנותר אלמוני. שמעון קושניר, איש העלייה השנייה, סיפר כי הפועלים ברחובות  א"ד גורדון ביניהם  התכנסו עם תום עבודת היום ו'בין ריקוד לריקוד היו שרים שירים שונים; מהם שירים ומנגינות שהובאו מעמים אחרים, ומהם שירי ציון – שאף להם התאימו מנגינות שירי לכת של צבא זר'. שתי דוגמאות הביא קושניר לשירי לכת כאלה: הראשונה היא הפזמון החוזר מתוך שירנו: 'הֵי, הֵי, בני הֶחָיִל, קוּמוֹ עִבְדוּ יֹומָם וָלָיִל'; השנייה היא 'חושו, אחים, חושו' (אנשי נבו: פרקי עלילה של אנשי העליה השניה, עם עובד, 1968, עמ' 55).

עם פטירתם של חלוצי הדורות הראשונים של היישוב פקד גם את השיר הזה גורלם העצוב של שירי זמר רבים אחרים. מאות שירים נעלמו בהדרגה ונשכחו, במיוחד אלה שתוכנם איבד את הרלוונטיות וצליליהם לא דיברו עוד ללב הדורות החדשים. פה ושם זוכה שיר מאותם ימים לעדנה בעקבות ביצוע ועיבוד מחודשים, בעיקר כשנרתמים לכך אמנים בעלי מוניטין ויוקרה, אך רובם אבדו לעולם. רק 'חפירות הצלה', מסוג זה שאנו עושים כאן, מחזירות לשעה קלה עטרה ליושנה ועושות צדק עם תרבות זמר שאבדה.   

ג. שָׁבֵי ציון 

שיר הזמר השני שחיבר של"ג ביפו הוא 'שבי ציון'. השיר פורסם לראשונה בסנקט פטרבורג בשנת 1899 במאסף הגן, בעריכת לאון רבינוביץ (עורך עיתון המליץ). על השיר חתם 'שמואל בן-ציון', שם עט נוסף שבו התהדר של"ג, ולצד שמו צוין כי נכתב ביפו. גם שיר זה, כמו קודמו, נכתב מלכתחילה כשיר זמר. בסוף כל בית מופיעות שתי שורות שנועדו לשירת מקהלה.

'שבי ציון', הגן, תרנ"ט, עמ' 159

כעבור שנתיים, ב-1901, שב ונדפס השיר במלואו בשבועון עולם קטן, כשהוא משולב ברשימתו (בהמשכים) של יהודה גרזובסקי (גור) 'מסע בארץ ישראל'. גרזובסקי סיפר על שתי נערות משכונת נווה צדק, השרות את 'שבי ציון' 'בקול יפה ובניגון נעים'. נער בשם יהושע מבקש לקבל מהן את מילות השיר, ונער אחר ושמו אמנון קורא אותן בקול. על השיר חתום של"ג.

'מסע בארץ ישראל', עולם קטן, א, תר"ס, גיליון כ, עמ' 877

לפני כארבעים וחמש שנה ראיינתי את עמנואל מור, איש כפר יהושע (1983-1904), והוא גילה את אוזני לראשונה שאכן היה זה שיר זמר. הוא למד אותו מפי הוריו, יוסף ומוריה מרקובסקי, 'שבי ציון' בעצמם, שעלו לארץ בשנת 1904, בראשית ימי העלייה השנייה, והיו מורים בבית הספר לבנים ביפו ואחר כך בראש פינה ובמטולה. 

עמנואל שר באוזניי את 'שבי ציון' בלחן הנפוליטני של 'סנטה לוצ'יה', לחן שהיה נפוץ בגליל בראשית המאה העשרים, והתאימו אליו שירים אחדים וגם פזמוני הווי (כך למשל בסג'רה שרו בלחן זה את 'שיר הגליל' של שלמה ויינשטיין; ראו במאמרי 'שירוני ארץ ישראל הראשונים: נגינות ציון', בלוג עונג שבת, 20 בינואר 2017). 

הנה ההקלטה שהיא עדות יחידה לדרך שבה שרו את השיר:



השיר 'שבי ציון' השאיר את רישומו על צעירי הסופרים העבריים בראשית המאה העשרים. ברשימת זיכרון לשל"ג, במלאת עשרים למותו, ציטט יעקב פיכמן מזיכרונו את הבית הראשון של השיר ועמד על ייחודו כאחד השירים שקירבו לבבות לרעיון הציוני והשמיעו צלילי תקווה:

'שמואל ליב גורדון (עשרים שנה למותו)', דבר, 13 בנובמבר 1953, עמ' 3

בשיר זה חשף של"ג את השקפת עולמו כשוחר שלום. מתברר שגם בנושא זה הקדים הזמר העברי את מעצבי המדיניות. שירים אחדים שנכתבו באותה עת הביעו בגלוי עמדות שהיום היו מכנים אותן 'ימניות', 'שמאלניות' ואפילו 'מרכזיות'. של"ג נמנה עם המתונים. בבית הרביעי בשירו, שחובר כאמור ביפו בשלהי המאה ה-19, כתב: 
הֵן אֵלַיִךְ שַׁבְנוּ, אֵם / בָּאנוּ יַחַד הִלָּחֵם / עַל קִנֵּנוּ הַשָּׁמֵם. 
לֹא בַחֶרֶב, לֹא בַחֲנִית / כִּי בּזְרֹעַ הַחֲמֻשָׁה / בַּמַּחֲרֶשֶׁת הַלְּּטֻשָׁה, / וּבַסֵּפֶר, הַיְּרֻשָׁה. / הָאַחַת זוֹ­ הַשְּׁאֵרִית.  
וּבְמִלְחֶמֶת הַשָּׁלוֹם / כֹּה יִפָּתֶר חִישׁ הַחֲלוֹם!  
לעומתו, שאול טשרניחובסקי ייצג את ההשקפה הניצית. בשיר הערש 'ניטשו צללים', שחיבר בשנת 1897, היה דיבורו חד-משמעי ותקיף: 
עַל הַיַּרְדֵּן וּבַשָּׁרוֹן / שָׁם עַרְבִיִים חוֹנִים. 
לָנוּ זֹאת הָאָרֶץ תִּהְיֶה / גַּם אַתָּה בַּבּוֹנִים. 
וְיוֹם יָקוּמוּ נוֹשְׂאֵי רַֹמַח אַל תִּמְעֲלָה מָעַל, 
אֶל אֲזֶנְךָ [כלי זינך] בַּגִּבּוֹרִים / כִּי שִׁמְשֵׁנוּ יָעַל!  
ואילו המשורר והמחנך נח פינס ביטא עמדת ביניים והציע להיערך לשתי חלופות: שלום או מלחמה. בשירו 'יהודי קטן אני' (1902), כתב:
וּבְעֵת עַל גְּבוּל אַרְצֵנוּ יִתְנַפֵּל חֵיל עַם זָר 
עַל סוּסִי מַהֵר אַעַל / וּבַחֶרֶב אֶפְגֹּשׁ צָר
עַד לָנוּס יִפֶן עֹרֶף / אוֹ לְשָׁלוֹם יִתֵּן יָד 
 אָז יֵדַע, יִזְכֹּר נֶצַח / אֶת יוּכַל יְהוּדִי קָט.   
הנה כי כן, עוד לפני שהחלו לבקוע בארץ ניצנים ראשונים של עימות בין יהודים וערבים על רקע לאומי, כבר הסתמנו בזמרת הארץ סממנים ראשונים של עמדות פוליטיות בנושא השלום.  

ד. משהו על של"ג  

בשנת 1901 עזב של"ג את משרתו כמורה בבית הספר של חובבי ציון ביפו, לאחר שחברת 'כל ישראל חברים' (אליאנס), בעלת האוריינטציה הצרפתית, פרשה את חסותה עליו ולא הסכימה שהשפה העברית תהיה השליטה בו. הוא שב לוורשה ובשנת 1905 הקים 'חדר מתוקן' לילדים, שהתנהל על טהרת הלשון העברית. החדר, ששמו היה 'שפה חיה', פעל תחילה בדירתו הפרטית של של"ג ואחר כך בכתובת נפרדת, כפי שמעידה המודעה הבאה:

עולם קטן, ג, גיליון 49, כ' באלול תרס"ד

בד בבד פתח של"ג בפעילות ספרותית נמרצת בעברית, שעיקרה עריכת עיתוני ילדים. יחד עם גיסו בן-אביגדור, מו"ל 'תושיה', החל ב-1901 לערוך את שבועון הילדים עולם קטן. בעיתון זה, שנדפס בווינה ובקרקוב אף שהמערכת ישבה בוורשה, פורסמו ביכורי יצירותיהם לילדים של צעירי הסופרים והמשוררים העבריים באותה עת, ובהם זלמן שניאור, יעקב כהן, דוד שמעוני, יצחק קצנלסון, יעקב פיכמן ויעקב שטיינברג. העיתון טיפח בגיליונותיו את הזיקה לארץ ישראל ולשפה העברית והיה כתב העת הראשון לילדים שעודד את הקשר בין ילדי ארץ ישראל וילדי התפוצות. אמנם לא היה זה עיתון הילדים הראשון, אך השניים שקדמו לו (עולם קטון, שיצא בירושלים, וגן שעשועים, שיצא בליקלא זכו לתפוצה כמוהו ולא הגיעו להיקפו ולאורך שנותיו. על עיתון זה אמר ביאליק: 'לא היה ולא יהיה עוד כמוהו'...


מדור אופייני של 'חליפות מכתבים' כמותו הופיע כמעט בכל גיליון של 'עולם קטן'. כאן כתב הנער יצחק לנדָברג (לימים יצחק שדה) למשה גרדון (בנו של של"ג ולימים מנהל 'מוסד ביאליק') נגד שפיכות דמים (עולם קטן, א, חלק ב, תרס"ב, חוברת לה, עמ' 366-365)

בשנת 1904 ערך של"ג עם יהודה גרזובסקי את הקבצים אוצר הלמוד העברי והמזמר הקטן: קובץ שירים לילדים קטנים עם ציורים, עם נספח תווים. בשנים 1904-1903 ערך כתב עת ושמו הפדגוג, שנועד למורים ולמחנכים, ובד בבד חיבר מקראות לבתי-ספר וספר ללימוד השפה העברית בשם הלשון שיצא במהדורות רבות. בשנת 1905 ערך עם בן-אביגדור כתב עת נוסף לילדים ולנוער בשם הנעורים.

'טעמי זמרה' נספח התווים של 'המזמר הקטן'
אוצר הלמוד העברי

של"ג שאף לשוב לארץ ישראל. ב-11 באפריל 1916, כאשר חגג את 'חתונת הכסף' עם רעייתו מלכה (אחותו של הסופר והמשורר יהואש), הקדיש עיתון הצפירה באופן חריג את העמוד הראשון של הגיליון לפרסום מודעות ברכה מחוגים שונים. הנה ברכה אופיינית של ועד 'חובבי שפת עבר' בוורשה, המאחלים לבני הזוג כי יזכו לעלות 'עוד הפעם לארץ אבות להשתקע שם ... ויגיעו לחגוג את חג חתונת הזהב על הרי יהודה'.


הצפירה, 11 באפריל 1916 

בשנת 1924 הגשים של"ג את חלומו ושב לארץ, הפעם כדי להשתקע בה סופית. הוא התגורר ברחוב השחר בתל אביב ובו המשיך את מפעל חייו שהחל בוורשה בשנת 1912: פירוש מפורט לתנ"ך, עם מבואות, מפות ותמונות. הפירוש יצא במהדורות רבות, האחרונה בהן בת 17 כרכים. חוגים דתיים ראו בו ספר ביקורתי חילוני, שפירושיו גובלים בכפירה, וכמובן נמנעו לעשות בו שימוש.

ספר תהלים עם פירוש של"ג, ורשה תרפ"ח (מדור לדור)

במרוצת חייו תרגם של"ג ספרים רבים, בהם המלך ליר מאת שייקספיר, משלים נבחרים של לה-פונטן, מחזות הגיטו של ישראל זנגוויל ורבינזון על האי השומם מאת דניאל דפו. 


במוצאי שבת, כ"ט בחשון תרצ"ד (1933) מת של"ג בביתו. למחרת הובא למנוחת עולם בבית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור בתל אביב. על קברו ספד לו המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק. הוא שיבח את שירו 'יפו' וסיפר לנוכחים מדוע החליט של"ג להפסיק לכתוב שירים: 
בבואו לשערי הארץ הרגיש בהברה האשכנזית המשובשת, וניסה להגשים את המשקל הספרדי הנכון והנגינה הנכונה. אני זוכר את השיר שלו 'יפו' שנדפס ב'השלוח', שיר נחמד זה נכתב בהברה הנכונה. אחר כך הגשים את המשקל החדש בתרגום משלי לפונטין. כאן ישנה למנוח זכות ראשונים, כי אחריו באו עוד. 
זכות גדולה למנוח היא מדת היושר והאמת, שידע להסתלק מן הדוכן בזמן הנכון. בפשטות ובישרות אמר לי: 'ירדתי מדוכן השירה, כשבאו טובים ממני; הגיעה שעתי להסתלק'.
את הספדו חתם ביאליק במילות הערכה על מפעלו של של"ג בפירוש התנ"ך: 
הוא הלך לפני זמנו, אבל מה שהספיק לעשות מזכה אותו בחלק לעולם הבא. הוא לא מת, כי אם נאסף אל עמו, עם כל אלה שעשו למענו ונשארו חרותים בזכרו. פירושו הוא מעין 'מצודת ציון' ו'מצודת דוד' בשעתו. אינני רואה לפי שעה פירוש על תנ"ך מתאים יותר לבית הספר מפירושו של של"ג. באוהל שם, ב'עונג שבת' זיכה אותנו במבואות ובשיעורים בתנ"ך, לרגע יצא מאהלו. בתולדות הספרות שלנו ובתולדות הלאומיות מקומו בין אלה, שעבדו ברוח לאומית ובאמונה לאומית – ופה ייזכר שמו לנצח (הציטוט על פי פרויקט בן יהודה).


יום שלישי, 24 במרץ 2020

על קצה הלשון: אחד-אחד, חמש-חמש, שש-שש וגבר-גבר

הכפלת מילים בעברית היא תופעה מוכרת (ראו למשל בטורו של רוביק רוזנטל, 'הפרה הכפולה וחמורו של משיח'): משהו-משהו, טורקי-טורקי, פרה-פרה, לאט-לאט, רגע-רגע, ועוד הרבה. מקצת ההכפלות הללו מקורן עתיק, ורובן הגיעו אלינו רק בדורות האחרונים, לא פעם בהשפעה של לשונות אחרות. כאן נשתעשע מעט בהכפלות המספריות.

א. אחד-אחד ושניים-שניים


הצירוף 'אֶחָד-אֶחָד' פירושו אחד אחרי השני, או כל אחד בנפרד, מקורו בלשון חכמים, ואילו 'שְׁנַיִם שְׁנַיִם' מקורו כמובן בסיפור תיבת נח: 'שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה זָכָר וּנְקֵבָה' (בראשית, ז 9, 15), וגם הוא מופיע הרבה בלשון חז"ל. 

הנה שתי דוגמאות מהרבה (רשימה מלאה של מופעי 'אחד-אחד' נמצאת במילון ההיסטורי של הלשון העברית של האקדמיה ללשון עברית):
  • הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לַעֲשוֹת בַּזֵּיתִים ... אוֹכֵל אֶחָד אֶחָד וּפָטוּר (משנה מעשרות, ג ג) 
  • בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שִׁשָּׁה מַקְרִיבִין שְׁנַיִם שְׁנַיִם, וְהַשְּׁאָר אֶחָד אֶחָד.(משנה סוכה, ה ו)

ובעברית החדשה מוכר שירו של ח"נ ביאליק 'אֶחָד אֶחָד וּבְאֵין רֹאֶה' שנכתב ב-1915:
אֶחָד אֶחָד וּבְאֵין רֹאֶה, כַּכּוֹכָבִים לִפְנוֹת שָׁחַר, / כָּבוּ שְׂפוּנֵי מַאֲוַיַּי וַיִּכְלוּ בְיָגוֹן דּוּמָם

אך בלשון הדיבור שלנו קיבל הצירוף 'אחד-אחד' גם משמעות של 'מובחרים'. כך למשל בשיר 'הספנים' של נתן אלתרמן, שנכתב ב-1936:
גַּם בְּלֶכְתֵּנוּ יַחַד שְׁנַיִם שְׁנַיִם / אֲנַחְנוּ בַּחוּרִים אֶחָד אֶחָד



ולרבים זכורה הפרסומת 'אחד אחד (או 'אחת אחת') וכולם של עסיס'...

מעריב, 14 במאי 1969

אז מתי ואיפה נולד הצירוף של 'אחד אחד' במובן של מובחרים? האם יש כאן השפעה של שפה זרה כלשהי? חידה היא ותהי לחידה.


ב. חמש-חמש

'חמש-חמש' הוא המקבילה ל'מאה אחוז', 'מעולה', או 'הכל טוב'. מה מקורו של ביטוי זה (שהוא בלי ספק מודרני), מדוע חמש דווקא ומתי חדר צירוף זה לשפה העברית?

גם כאן הזמר העברי מתעד התפתחויות לשוניות.

בשירו של חיים חפר 'עניין של אופי', שנכתב ב-1948 עבור הצ'יזבטרון, כתב הפזמונאי:
גַּם זֶה אֲשֶׁר הִצִּיב אוֹתָנוּ אַל יִשְׁכָּחָה / כִּי עוֹד הָאֹפִי פֹּה נִשְׁאַר חָמֵשׁ-חָמֵשׁ!



רוביק רוזנטל (מילון הסלנג המקיף, עמ' 140) גורס, כי מקורו של הצירוף הוא בשפת הקשר הצבאית ('שומעים חמש-חמש'). אך האם גם בשפות אחרות יש משהו דומה לזה בתחום התקשורת?

אין ספק שהצירוף רווח מאוד בלשון צה"ל (ומשם גם בלשון 'האזרחית'), אך לדעתי הוא הגיע לשם ממקור אחר לגמרי: סולם הציונים בבתי הספר ברוסיה הצארית, שם הציון הטוב ביותר היה חמש.

בידיעה על זיכרונותיו של זמר האופרה הידוע פיודור שאליאפין, שנדפסו בשנת 1932, הובאה מתוכם האנקדוטה הבאה:

חרות, 23 בספטמבר 1953, עמ' ה

אני משער שהביטוי נכנס לעברית בראשית שנות הארבעים, והוא קשור להווי הצבאי של הפלמ"ח או של יחידות שדה אחרות. אזכור ראשון שלו באתר 'עיתונות יהודית היסטורית' מצאתי בסיפור 'מונולוגין' של יעקב רפפורט, שהתפרסם בעיתון חרות, 9 בדצמבר 1949 (הסיפור נדפס בעיתון בצורה משובשת, אבל הביטוי ברור לגמרי):


חודש אחר כך, ב-13 בינואר 1950, הצירוף שב ומופיע ב'טרמפ לפאריז', רשימה של מנחם תלמי שנדפסה בעיתון דבר:


ב-1953 כבר הונצח 'חמש-חמש' ב'הורה האחזות', שכתב יחיאל מוהר והלחין דובי זלצר עבור להקת הנח"ל:
ראשי כרובים עומדים אין רחש, / זבוב על אף אין מגרש,
כאן בשורות עובר מין לחש / ההאחזות חמש-חמש (יוכיח החמש) 
רובנו מכירים את השיר מהביצוע הנהדר של להקת כוורת (1973), אבל הנה הביצוע המקורי של להקת הנח"ל:



בפברואר 1956 העלתה להקת פיקוד מרכז תכנית חדשה בחמש מערכות, שנקראה 'פשיטה בכפר', שאותה כתב הסופר אהרן מגד. התכנית סיפרה על קבוצת חיילים המגיעים למושב בשרון כדי לסייע בעבודות חקלאיות, אך במקום לקטוף תפוזים הם עסוקים בחיזורים אחרי בנות המושב.

כמה משירי התכנית מוכרים היטב, ובהם 'רב האור והתכלת' ו'סמוך על התרנגול', שכתבה נעמי שמר הצעירה (אז בת עשרים ושש, שהסתירה את שמה בשם העט ש. כרמל) והלחין יוחנן זראי, או 'ויבן עוזיהו מגדלים בירושלים' שהלחין זראי.

מחברות מאיר נוי, הספרייה הלאומית

התכנית זכתה להצלחה רבה ובתוך כמה חודשים, בנובמבר של אותה שנה, כבר הפכה למחזמר מסחרי. זו הייתה 'קומדיה מוזיקלית' שנקראה 5:5 והוצגה בהצלחה בתיאטרון 'אוהל'.

הספרייה הלאומית

במסיבת עיתונאים הסבירו מנהלי התיאטרון מדוע נקראה ההצגה 'חמש-חמש': זה לקוח מ'שפת' האלחוטים בצבא, והעיקר, בהצגה משתתפים חמישה חיילים וחמש בנות...

חרות, 20 בנובמבר 1956

בשנת 1980 נעשה סרט מוסיקלי בשם 'חמש חמש' בבימויו של שמואל אימברמן, אך כל הפזמונים המקוריים הושמטו ובמקומם נכתבו שירים חדשים, ובהם גם שיר שכותרתו 'חמש חמש'.

הנה שיר הנושא: 'חמש חמש' שכתב אבי קורן והלחין בני נגרי. שרים כל משתתפי הסרט וביניהם גדעון זינגר, זהרירה חריפאי, אלי גורנשטיין, יעקב בודו, רחל אטאס, לירון נירגד, גילת אנקורי ועוד.

זהו שיר מקסים, ואין כמוהו מתאים לאווירת הימים האלה:



הנה המילים. ועכשיו כולם לשיר יחד:

אם הימים נורא חמים
ואם כבד קצת על הלב
ואם קשה גם לפעמים
ויש חובות ודאגות
ומחשבות קצת עצובות

אל תתייאש 
– חמש חמש
אמור: 'מה יש? חמש חמש!'
אם תחייך חמש חמש
הכל ילך חמש חמש
חמש חמש
חמש חמש

אם כבר נדמה שלעולם
לא תמצאו בן זוג מושלם
שהעולם הוא מחלה
שהחיים הם כמו פצעים
זה לא נורא
זה לא נעים

אל תתייאש...

אולי אתם נורא גדולים
מבוגרים וחכמים
אבל תדעו שלפעמים
גם לקטנים יש מה להגיד
הרי אנחנו העתיד

אל תתייאש...

לכל דבר מגיע סוף
בבוקר, כשהסוף הוא טוב
ועוד אפשר כאן לאהוב
יחדיו נשיר את זה השיר
בין עיר לכפר
מכפר לעיר

אל תתייאש...

הנה, הנה, זה טוב כל כך
השחר עוד מעט יזרח
ועם האור שבמזרח
האהבות והתקוות
ילבלבו גם בשדות

אל תתייאש...

יש עננים מעל הראש
אבל הראש בעננים
ויש בנות ויש בנים
אבל כשיש חמש חמש
האהבה תבער כמו אש

אל תתייאש...


עטיפת התקליט עם שירי המחזה, 1956 (סטריאו ומונו)

ג. שש-שש

צילום: מנחם רוזנברג

הצירוף 'שש-שש' לקוח מעולם האופטיקה ובארצנו יש אפילו רשת חנויות 'רואים שש-שש' (בצילום: הסניף הירושלמי ברחוב בן-יהודה פינת המלך ג'ורג').

זהו סלנג מקצועי שנקבע כבר במאה ה-19 על ידי רופא העיניים ההולנדי הרמן סנלן (ועל שמו 'לוח סנלן'; Snellen chart). השש, לפי הבנתי, מציין את המרחק במטרים (השווה לעשרים פיט, ומכאן הצירוף 20/20) מלוח הספרות והאותיות שנועד לבדיקת חדות הראייה. שש היא הדרגה הגבוהה ביותר בראייה, ושש-שש משמע שרואים היטב בשתי העיניים.

רוני הפנר, שעמו התייעצתי, העלה את ההשערה שזו המקבילה המטרית של 20:20 האמריקני (שנמדד בפיט).

קוראינו, בוודאי אלה שהיו ילדים (או הורים) בשנות השמונים, יזכרו לבטח את תוכנית הטלוויזיה היומית 'רואים 6/6' ששודרה בטלוויזיה החינוכית.


ד. גבר-גבר

ולסיום, וללא קשר לעולם המספרים, הנה הצירוף הישראלי האולטימטיבי 'גבר-גבר', במבחר גוונים וצבעים. 'פיתוח ישראלי מקורי', כתוב באחד השלטים...

צילום: בני עורי
צילום: איתמר לויתן
צילום: טובה הרצל