יום שישי, 31 ביולי 2020

'השעמום הגדול אשר תקפני': איגרון ממָטֶסָלְקָה, 1942

פון אים צו איר אַ בריוועלע, אַ וואונטש מיט ליבע ווערטער: 'טראָג גליק, דו נייער יאָר, אַ סך פאַר איר – פאַר מיין באַשערטער!'
גלוית דואר, 1930-1920 (אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית)

עידן ועידנים // דוד וינפלד ושלמה רוזנר

תוכנו של ספר, כל ספר, הוא כמובן העיקר. אך לצד 'מה שיש בקנקן' חשוב גם הקנקן: לעתים, מועד הופעתו של ספר והמקום שבו ראה אור הם מעין 'תעודת הזהות' שלו, הן עבור קוראים בני הזמן הן עבור בני הדורות הבאים. הזמן והמקום המסוימים עשויים לא פעם להקנות לחיבור ערך מוסף, שספק אם היה זוכה לו בזמנים אחרים או במקומות אחרים. 

הנה למשל ספר עברי, אולי שימושי אבל לא חשוב במיוחד, שנדפס בהונגריה בשנת 1942 (תש"ב על פי הלוח העברי). בשנה ההיא היה הרייך השלישי בשיא כוחו וכבר שלט על רוב שטחה של אירופה. מלחמת העולם השנייה התנהלה במלוא עוצמתה – בברית המועצות, באוקיינוס השקט, בצפון אפריקה וגם במערב אירופה. ב-20 בינואר של אותה שנה התכנסה בברלין ועידת ואנזה, שבה הוחלט על 'הפתרון הסופי' ליהודים, ובעקבותיה הוחל להוציאו לפועל בכל מקום שאליו הגיעה ידם של הנאצים. ביולי 1942, במחבואה באמסטרדם, החלה אנה פרנק לכתוב את יומנה. 

מרבית קוראי העברית, שעבורם נועד הספר המדובר, היו טרודים באותה שנה במאבק על חייהם ובחיפוש דרכי מילוט מן 'הרכבות המוליכות מזרחה' (כלשונו של חיים גורי). ובכל זאת, בשנת אימים זו ראה אור בעיר ההונגרית מָטֶסָלְקָה (מאַטעסאַלקאַ; Mátészalka) ספר ושמו מכתבים נבחרים החדש


על פי תוכן העניינים הספר משקף עולם בעל-ביתי רגוע, כזה שלא יצא מגדרו, וכביכול כל שינויי העתים אינם נוגעים לו: מכתבי ידידות, יחסי אבות ובנים, שידוכים, בקשת סליחה, משא ומתן וכללי כתיבה. עולם כמנהגו נוהג.


בוודאי ידע הכותב שיש מלחמה, אי אפשר אחרת, ומן הסתם גם ראה או פגש פליטים יהודים שנמלטו מסלובקיה, מפולין ומשאר מדינות. אפשר להניח גם ששמע על חקיקה אנטי-יהודית בהונגריה, בהשראה נאצית, החל משנת 1938. אבל כפי שעוד נראה, הוא מגויס למלחמת לשון הקודש העברית ולחינוך הקוראים של הדור הבא, ומאמין כנראה שלמרות הזמנים הקשים יצליח למכור את הספר שהדפיס. בעזרת ה' יהיו קונים, ולא רק בעירו שבצפון-מזרח הונגריה, שבוודאי לא היו בה קוראי עברית רבים כדי לממן הדפסת ספר. אמנם הספר פונה אל הקורא העברי, אבל מן השער הדו-לשוני ניכר שהכותב אינו בוטח בו מאד, והוא מבטיח לו 'תרגום מספיק למלים הכבדות בלשון זשארגאן [יידיש] השגורה בפינו'. איננו יודעים כמה עותקים הודפסו מן הספר (אפשר להניח שלא רבים) ועד היכן הגיעה תפוצתו (אפשר להניח שלא הרחק ממקום הדפסתו).

משהו על הסוגה הספרותית שבה נכתב ונערך ספר המכתבים שלפנינו: האיגרון.

איגרון הוא למעשה אוסף שימושי, שכולל נוסחאות כתובות מראש של מכתבים שמתאימים לנסיבות חיים שונות – פרטיות, ציבוריות או טקסיות. על האיגרונים הללו, שכמותם מוכרים למן המאה ה-16, בלשון הקודש (עברית) וביידיש, כתבה החוקרת המנוחה יהודית הלוי-צוויק את ספרה תולדות ספרות האִגְּרונים (הבריוונשטעלערס) העבריים (מאה 16-מאה 20), אך את האיגרון שלנו היא אינה מזכירה ברשימת מאה האיגרונים שהביאה בסוף ספרה (פפירוס, 1990). אגב, בספרייה הלאומית דווקא יש עותק ממנו.

וֶרה סלומון מירושלים הפנתה את תשומת לבנו לספר שראה אור לאחרונה בבודפשט Yiddish Printing in Hungary: Sources and Backgroundובו מאמרה של ד"ר סוניה רחל קומורוצ'י: Szonja Ráhel Komoroczy, 'Yiddish Printing in Hungary: An Annotated Bibliography' (Budapest: Center for Jewish Studies at the Hungarian Academy of Sciences, 2011). במאמר נרשם האיגרון שלנו וצוין כי מהדורת תש"ב היא שנייה. מתי נדפסה המהדורה הראשונה? את זה היא לא רשמה. ממילא, כל עוד לא תצוץ מהדורה כזו עלינו להניח שהמהדורה שלפנינו היא הראשונה.

נדפדף מעט בספר. 

בעצם ימי האימה של שנת תש"ב הצליח המחבר לפנות זמן ותשומת לב לעיון בקשיי הפרנסה של שדכן, שמבקש לנסח פנייה אל אביה של נערה שהגיעה לפרקה. ב'שער השידוכים' שבספרו הוא מציע לשדכן נוסח איגרת מן המוכן שתופנה אל 'הנגיד והקצין הנכבד והנעלה', 'אבי הנערה':

עמ' 90

ההצעה משקפת בעליל ערכים חומרניים: 'ולפי הכסף [של המוהר] אדע את האיש אשר אבחר בעבורה'. 'ערכי שידוך' שהיו מוכרים גם לטוביה, גיבורו של שלום עליכם, וכמוהם מצויים, אולי אפילו שוררים, גם בחברה החרדית בת ימינו ('סידור מלא'), ושמא לא רק בה. יצירות ספרותיות רבות, וגם סרטי קולנוע וטלוויזיה, בנויים על המתח בין הורים ובין בנם או בתם, שרוצים לקשור את חייהם עם מישהו ממעמד שונה או 'בלתי ראוי'. 

מי כתב הצעה זו ומי עומד מאחורי הספר שלפנינו? 

בשער הספר שהובא לעיל נרשם שמו של המביא לדפוס: יחזקאל בן המנוח דוד מאיר יאקאב (Jakab), יליד קהילת באלקאני. באלקאני (Balkány) היא עיירה במזרח הונגריה, כארבעים ק"מ צפונית-מזרחית לדֶבְּרֶצִין (העיר השנייה בגודלה בהונגריה), שם גם הייתה קהילה יהודית גדולה וחשובה. על המחבר עצמו לא הצלחנו למצוא מידע נוסף, פרט לכך שהיה בעל בית דפוס עברי במטסלקה (על העיר ועל המחבר  בהמשך).  

ארבע השורות מתחת לתוכן העניינים מגלה המחבר, ביושר לב, כי בעצם לא חידש הרבה, אולי לא חידש כלל:
זאת אני להודיע, כי רובם של הענינים הבאים כאן המה לקוטים מספרי המכתבים שונים ונכבדים. עם כל זה לא צינתי מקורם, כי על פי הרוב היו כתובים לי מימי בחרותי, בלי הזכרת מקום מוצאם. א"ד [אלה דברי] המאסף להועיל: ה"ק [הקטן] יחזקאל יאקאב פה ק"ק מ' סאלקע תע"א [תיבנה עירנו אמן].
ובכן מתברר כי רוב המכתבים המוצעים בספר מועתקים, אולי מעובדים, מספרים אחרים, ושמא אסף המחבר וליקט מעט גם ממכתבי עצמו. מהכותרת 'החדש' לא ברור אם קדם לו ספר מעין זה  חיפשנו ולא מצאנו ספר אחר פרי עטו. אך לדבריו הוא פרסם שנתיים לפני כן, בשנת ת"ש, ספר אחר בשם המאוד שכיח שפת אמת, שעניינו 'לימוד לשון עברי'. בקטלוג הספרייה הלאומית רשומים מאות פריטים שבכותרתם הצירוף 'שפת אמת', ואף לא אחד מהם קשור למחברנו או ללימוד הלשון העברית. את העדות, היחידה לפי שעה, לקיומו של ספר שפת אמת מצאנו בעמוד הרביעי של ספר מכתבים נבחרים החדש, שבו נדפסה הסכמתו של הרב יקותיאל ליכטנשטיין אב"ד באלקאני:


בתחתית ההסכמה גילה המאסף, שבעצם הסכמה זו ניתנה לו שנתיים קודם להדפסתה כאן, ולמען האמת היא נוגעת לשפת אמת ולא לספרו הנוכחי. נראה שבצוק העתים הפעיל המחבר את הכלל הישן 'טוב ציפור אחת ביד', כי מי יודע אם ומתי תגיע הסכמה לספר החדש... 

מן הסתם ידע היטב המחבר שהעולם במלחמה וחיי יהודים תלויים על בלימה. הוא גם ידע בלי ספק שמפעם לפעם נוספות בהונגריה גזירות חדשות על יהודים, וגם שמע על אלפי נרצחים יהודים, מהם לא הרחק ממקום מגוריו. גם מעיר מגוריו נלקחו גברים יהודים לעבודות כפייה שנה קודם לכן, ב-1941. לנוכח כל אלה ועוד, אי אפשר שלא לתהות אם הצעת המכתב הבא (עמ' 14-13) מעידה על אחיזה בחיים ללא ויתור, או להיפך  על ויתור ובריחה לעולם של הזיות ואשליות: 'הכותב מתלונן על שעמום'. לא פחות...


הלשון העברית באיגרון – שבסופו נדפסו גם 'כללי הכתיבה בקצרה' – מעידה על המחבר שהיה קשוב להשתנותה ולהתפתחותה של שפת הדיבור והכתיבה העברית בעיתונים ובכתבי עת. הנה משפט שבו חדש, ממש בן ימינו, ומליצה מן המקורות, חיים זה עם זה בנוחות. במכתב תשובה, שמוצע לאדם ששאל אם נכון להיפטר מכל הספרים הישנים, הארכאיים במשתמע, ולהביא במקומם חדשים. הכותב הבדוי שולל כמובן את הרעיון ומוסיף: 'בהזדמנות זו אין שעתי פנויה כל כך לפרוט לך אֶת כָּל וְנוֹכָחַת' (עמ' 12) שלוש המילים האחרונות הן ציטוט מדברי פרעה לשרה (בראשית, כ 16), והמכתב מוציאן מפשוטן במקור ורוצה לומר: איני יכול לפרט את כל הטענות להוכחת דבריי. 

איננו יודעים מה לימד המחבר בספרו האבוד ללימוד עברית, אך סביר לשער שצירף בו יסודות של ישן וחדש. המכתבים שהוא מציע באיגרון משקפים היטב את המתח בין מוּדעוּתו ללשון העברית החיה והמשתנה לבין הדו-לשוניות המסורתית, של יידיש ולשון קודש, שאותן ספג מילדותו, מן הסתם בחינוך המסורתי הישן, בבית המדרש ובבית הכנסת. 

סגנונם של המכתבים דומה לזה הנפוץ באיגרונים מן המאה ה-19, שמהם העתיק, כדבריו: מצד אחד פתיחות מכתבים מן הסוג 'אור ליום שנכפל בו כי טוב', או 'יום א לסדר "ותחי רוח יעקב"', ומצד שני מכתב, שהוא כמעט 'קול קורא' לעזוב את היידיש ולעבור לעברית.

עמ' 11-10

משהו על יהודי הונגריה ב-1942, שנת הופעתו של הספר (על פי יהדות הונגריה בשואה, בהוצאת המכון ללימודי השואה ע"ש ח' אייבשיץ, חיפה, בעריכת גדעון רפאל בן-מיכאל) ועל עיירת מגוריו של מחברו, מַטֶסַלְקָה, שנמצאת במחוז סאטמר. 

במפקד אוכלוסין שנערך בהונגריה בשנת 1941 נמנו 725,000 יהודים, כ-9.4% מכלל האוכלוסייה (כולל תושבי אזורים שסופחו להונגריה בשנים 1938 ו-1940). חוקים ותקנות שכוונו נגד יהודים התקבלו בהונגריה משנת 1938 ואילך, והם הוחמרו משנה לשנה. מחמת הלחץ הכלכלי, וכדי להימלט מההגבלות, המירו את דתם בשנים 1939-1938 קרוב ל-15,000 יהודים. שללו מיהודים זכויות, הגבילו את תעסוקתם, בידלו אותם משאר האוכלוסייה (באמצעות טלאי צהוב) וגברים רבים נשלחו לעבודות כפייה בגדודי עבודה והופלו לרעה. כ-42,000 יהודים מצאו את מותם בגדודים אלה; כ-16,000 יהודים נרצחו בקמניץ-פודולסק באוגוסט 1941, ובינואר 1942 נרצחו עוד כאלף בנובי-סאד, שסופחה להונגריה מיוגוסלביה. ועם זאת, מצב היהודים בהונגריה היה טוב בהרבה בהשוואה לארצות אחרות באירופה שנכבשו בידי הנאצים. כידוע, הרבי מבלז ואחיו ברחו מפולין לבודפשט, בטרם המשיכו את בריחתם לארץ ישראל. גם היצירה היהודית לא חדלה, וספרים חדשים וישנים הודפסו בהונגריה עד קרוב לפסח תש"ד.   
החזית המשופצת של בית הכנסת במטסלקה שנבנה בשנת תרי"ז / 1857 (ויקיפדיה)

יהודים התגוררו במטסלקה מאמצע המאה ה-18. זו הייתה קהילה קטנה בת כמה עשרות משפחות. קהילה דתית, אשכנזית ביסודה, ובית כנסת אשכנזי, כלומר לא-חסידי. היו גם מעט חסידים ובית תפילה חסידי, ואדמו"ר ושמו ר' יחזקיה פיש (1944-1885). כמה בעלי מלאכה וגם בית ספר יסודי (בשנת 1928 היו בו ארבעה מורים). רבנים שירתו בקהילה בכל שנות קיומה, והאחרון שבהם, הרב פריג'ס (שלום) גרינבאום, נרצח בשואה. במפקד של 1941 נמנו במטסלקה כ-10,000 תושבים, מהם 1,555 יהודים. והיה גם בית דפוס קטן, לא מאלה שתוצרתם הטביעה חותם עמוק בתרבות היהודית. הנה שער הספר קדושת אהרן, שחלקו השני נדפס במטסלקה בשנת ת"ש (1940), כשנתיים לפני האיגרון, ביוזמת האדמו"ר המקומי שביקש להוציא לאור את כתבי אביו המנוח, אהרן ישעיה פיש, מייסדה של חסידות האדאס:

השורות התחתונות של השער מעידות, שבעל בית הדפוס 'המשובח' אינו אלא הרה"ג מו"ה [הרב הגאון מורנו הרב] יחזקאל יאקאב, מחברו של האיגרון שממנו הבאנו. ככל שהצלחנו למצוא, בית דפוס זה לא הדפיס יותר מאשר שני הספרים שנזכרו כאן.

ברשימה בת כ-1,500 שמות של יהודי מטלסקה שיום מותם לא נודע – זהו פחות או יותר מספרם המלא של יהודי העיירה – מצאנו 13 נפשות למשפחת יאקאב. יום מותם לא נודע, כי רובם ככולם הועלו על אחת מ-147 רכבות שהובילו בחודשים מאי-יוני 1944, 54 ימים בלבד, כ-450,000 יהודים הונגרים אל מקום רציחתם במחנות המוות של אושוויץ-בירקנאו. 

המסכים לאיגרון, הרב יקותיאל ליכטנשטיין ומשפחתו, כמו גם מחבר האיגרון ומשפחתו, הוסעו כנראה ברכבות הללו. ואולי המחבר לא, כי השם 'יחזקאל יאקאב' אינו נמנה ברשימת יהודי מטסלקה שנרצחו. האם מת קודם לכן, או אולי נשמט שמו מסיבות שאינן ידועות לנו? ככל הידוע, האדמו"ר יחזקיה פיש, שהביא לדפוס את ספר קדושת אהרן ב-1940, נרצח גם הוא באושוויץ עם כל בני משפחתו (מנשה אונגר, אדמ"ורים שניספו בשואה, מוסד הרב קוק, תשכ"ט, עמ' 124-122). רק בנו אליעזר, שהקדים לצאת מהונגריה, זכה להמשיך את שושלת חסידות האדאס, בוויליאמסבורג, ניו יורק. 

בערך שהוקדש למטסלקה בפנקס הקהילות: הונגריה (יד ושם, 1975) מסופר, כי לאחר המלחמה חזרו לעיר היהודים המעטים ששרדו את עבודות הכפייה, ועוד מתי מעט ניצולים מאושוויץ. בשנת 1946 היו במטסלקה 150 יהודים ואליהם הצטרפו יהודים מכפרים סמוכים. ב-1949 היה מספרם 238. השבים שיפצו את בית הכנסת ואת המקווה, שכרו שוחט וארגנו מחדש קהילה קטנה. אחרי המרד ההונגרי ב-1956 הקהילה התפוררה. רבים עברו לבודפשט או לדברצין ואחרים עלו לישראל. ב-1959 נותרו במטסלקה 98 יהודים, מהם כשליש ילדים.

מטסלקה התפרסמה גם בהקשר צנוע של התרבות הפופולרית. בשנת 1925 נולד לעמנואל והלן שוורץ, זוג יהודי שהיגר ממטסלקה בעוד מועד והתיישב ברובע ברונקס שבניו יורק, ילד ושמו ברנרד. לימים נעשה ברנרד לשחקן הוליוודי מפורסם ושמו טוני קרטיס. בשנת 1987 הקים קרטיס קרן צדקה לזכר אביו וזו מימנה את אנדרטת הזיכרון לשואה בחצר בית הכנסת הגדול בבודפשט. לאחר מותו תרמה אלמנתו למוזיאון בעיר מוצאם של הוריו כמה עשרות פריטים מירושתו.

סמל העיר מטסלקה
טוני קרטיס (2000-1925)

10 תגובות:

  1. לגבי המהדורה - כאשר כתוב "החדש" ברור כי זוהי אינה מהדורה ראשונה ולא רק מהדורה שניה אלא גם מעודכנת.
    לגבי המדפיס : רשום יחזקאל בן מוה"ר דוד מאיר ז"ל. כלומר, לא בן המנוח דוד מאיר... אלא "בן מורנו הרב דוד מאיר"
    שבת שלום

    השבמחק
    תשובות
    1. ז"ל פירושו המנוח...

      מחק
  2. מעניין להשוות עם אוסף מכתבים מטרנופול לחלוץ בפלשתינה, ללא רמז לשואה המתקרבת. המכתבים עובדו להצגה מרטיטה בתיאטרון רות קנר,"בשורות טובות ומשיבות נפש". הבמאית: נעמי יואלי. החלוץ היה חמיה.

    השבמחק
  3. איזה יופי! כתבה מושקעת, לעילא ולעילא.
    כל הכבוד למחברים!
    בקטע הסגנון, בצילום האמצעי -הקטן, מחבר המכתב מחשיב את הארמית לעברית, וכותב, "וכל מכתבי אליך יהיו ערוכים עברית. ... וגם אתה ""במטותא"", אל תענני אלא עברית. 🙂

    השבמחק
  4. תודה על הכתבה המעניינת. ובכל זאת, תיקון קטן אך לא בלתי חשוב: במה שנקר ועידת ואנזה (שלא היתה ועידה אלא פגישת עבודה, Besprechung בגרמנית), לא הוחלט על הפתרון הסופי (כפי מופיע בבירור בטקסט של המסמך המסכם, שנקרא גם הוא בטעות "פרוטקו"). הפתרון הסופי כבר יצא לדרך קודם, וישיבת העבודה בווילה שעל שפת אגם ואנזה הגדול היתה לצורך תיאום וקביעת העובדה שניהול הפתרון הסופי הוא בידי ריינהארד היידריך והס"ס.

    השבמחק
  5. המדפיס והמחבר ר' יחזקאל ב"ר דוד מאיר יאקאב, האריך ימים ונפטר ביום כ"ד באד"ב תשל"ח.
    אשתו חנה בת"ר חיים יעקב ואסתר רובין, נספתה בשואה בשנת תש"ד, יחד עם ילדיהם יואל, חיים יעקב וחיה הי"ד.
    אביו ר' דוד מאיר ב"ר משה ושרה שיינדל יאקאב, נפטר ממש עם פרוץ השואה ביום כ"ט באלול תרצ"ט, ואשתו שיינדל בת"ר יואל ושרה רבקה אדלר נספתה בשואה בשנת תש"ד, הי"ד.
    הפרטים מופיעים בספר שו"ע יו"ד הלכות רבית עם ביאור הגר"א, שהדפיס האחיין ר' יהודה יאקאב בעל לקט הלכה, בבני ברק תשל"ט.

    השבמחק
  6. מעניין ביותר: מתקבלת תמונה של קהילה שניהול חייה היום-יומיים מתעלמים מהנעשה מסביב.

    השבמחק
  7. ממרחק השנים קשה לנו להפנים את עוצמת ההכחשה ששררה בקרב יהודים - בכל רחבי אירופה - לנוכח הכיליון המתקרב, הכחשה שלעתים נמשכה ממש עד לספם של תאי הגזים. בסופו של דבר זו תגובה מובנת מבחינה פסיכולוגית אל מול אימת המוות, ומאמצי ההונאה של הרוצחים רק חיזקו אותה. דוגמא מאלפת לכך (ספציפית בהונגריה) ניתן למצוא בספרה האוטוביוגרפי של אדית זק, "מסעותי עם ורה" (הוצאת "מטר", 2011), שבו היא מצטטת את זכרונותיה של אמה, ילידת סלובקיה, שניסתה לשווא לשכנע יהודים בהונגריה מפני חומרת הסכנה (עמ' 167-166): "אמא סיפרה איך הם חצו את הגבול (מסלובקיה) להונגריה ואיך תפסו אותם והעבירו אותם לגטו באושהורוד (אונגוואר)... ביום האחרון של החג (פסח) העבירו אות כולם למפעל הלבנים של מושקוביץ ברחוב מינאי... היא אמרה לכולם מסביב שהם נוסעים להשמדה, אבל כולם הסתכלו עליה ואמרו שהיא משוגעת שרואה רק דברים שחורים ואיומים. קול קוירע במדבער (קול קורא במדבר) - זה מה שהייתי שם, אמרה אמא".

    השבמחק
  8. אוסיף, בשולי הדברים, שאמי ז"ל, בת העיירה ביטשקוב (היום באוקראינה; בימי השואה בהונגריה) סיפרה בעדותה ב-"יד ושם", שיהודי האזור שלה ובהם היא וכל משפחתה רוכזו, מיד אחרי פסח 1944, בגטו במטהסלקה קודם שנשלחו, לאחר חודש וחצי, ב-25/05/1944, להשמדה באושוויץ. מכיוון שמטהסלקה רחוקה כ-150 ק"מ מביטשקוב, אני משער שהגטו שם שימש מקום ריכוז ליהודים רבים, מאזור נרחב במזרח הונגריה, לקראת שילוחם להשמדה.

    השבמחק
  9. כן, שמענו על הרב ואחיו שברחו מאירופה והשאירו את צאן מרעיתם...

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.