יום שישי, 28 באוגוסט 2020

ילד יוּלד לנו: בית הילדים בקיבוץ כמוסד טוטלי

בית הילדים בקיבוץ בית הערבה, 1944 (צילום: זולטן קלוגר; אוסף התצלומים הלאומי)

מאת אבנר הולצמן

כאשר הוזמנתי להשתתף במפגש העוסק במוסדות טוטליים עמם עשוי אדם להיפגש או להתעמת במרוצת חייו, חשבתי מיד על הקיבוץ – יצירה חברתית מהפכנית, נועזת וייחודית שהתהוותה על אדמת הארץ הזאת. לא בכדי עורר הקיבוץ עניין מסועף מזוויות מבט מגוונות: היסטוריות וגאוגרפיות, סוציולוגיות ואנתרופולוגיות, פסיכולוגיות ואמנותיות, אידאולוגיות ופוליטיות. הדיון על טיבו של הקיבוץ כמוסד טוטלי החל להתנהל כמעט מרגע ייסודן של הקבוצות הראשונות בסוף העשור הראשון של המאה העשרים. 

העניין והאתגר הגלומים בקיבוץ ניכרים יותר מכל בספרות ובאמנויות האחרות שהתהוו סביבו ובהשראתו. בתחום הספרות מדובר על היקף יצירה עצום: מאות ספרי פרוזה, שירה ודרמה, אלפי סיפורים ושירים, ספרות ילדים, ספרות זיכרון וכן יצירה פנים-קיבוצית רחבה, השופעת והולכת מזה מאה שנה. כדי לסקור את כל השפע הזה דרוש יותר מקטלוג אחד (ראו את ספרם בן שלושת הכרכים של אוֹרי קריץ וראובן קריץ, סיפורי הקיבוץ [פורה, 1997], ובו סקירה של מאות יצירות פרוזה על הקיבוץ, שפורסמו בין השנים 1995-1920).

הסיפור הראשון על חיי הקיבוץ פורסם בדיוק לפני מאה שנה, באפריל 1920. זוהי נובלה קצרה בשם 'בלא ניב' מאת צבי שץ בן השלושים, שכעבור שנה, במאורעות מאי 1921, חש לחלץ את חברו יוסף חיים ברנר מן הבית המבודד בפרדסי יפו, ועמו יחד נרצח. 

צבי שץ האמין בחזון הקבוצה האינטימית, המשותפת בכול ומבטלת גם את מושגי המשפחה המקובלים, אבל הוא גם היה ישר עם עצמו כדי לדעת שמודל אוטופי זה כרוך בקשיים בלתי פתירים. אמנם גיבורת הסיפור חולקת את חייה עם שני גברים, אבל אחד מהם אינו יכול לשאת זאת ומתאבד מחמת הקנאה, והיא מוסיפה להגות בו ומגדלת את בתו בצוותא עם הגבר האחר (הסיפור נכלל בספרו על גבול הדממה, שראה אור בתרפ"ט, אחרי הרצחו). 

מאה שנים עברו וענייני הקיבוץ עדיין מעסיקים את הספרות העברית.

הנה רק בחודשים האחרונים פורסמו עוד כמה ספרים בנושא זה. נציין ביניהם את הרומן הבת האובדת של נילי לנדסמן, בת קיבוץ איילת השחר, שהגיבורה שלו חוזרת לקיבוץ אחרי שנים רבות של נדודים בעולם ונטמעת מחדש בסבך המשפחתי והקהילתי הדחוס שנמלטה ממנו; את הרומן רואים בחושך של חגי דגן, בן קיבוץ עין המפרץ, המכיל פרקים מוחשיים וכאובים על ילדות ונעורים בקיבוץ; ואת ספרה התיעודי של אוריין צ'פלין, בת קיבוץ שריד, ארבע שעות ביום, ובו 13 מונולוגים מרגשים של נשים בנות דורות שונים על חייהן כאימהות בקיבוץ ובמיוחד על הצלקות שהותיר בהן הכורח למסור את ילדיהן ללינה המשותפת.


ספר חדשי נוסף הוא חיים שנעזבו, פרי עטו של איל מגד. זהו וידוי חושפני ובו עורך המחבר את חשבונותיו עם הוריו, הסופר אהרן מגד (2016-1920) והסופרת אידה צורית (ילידת 1926). לב לבו של הספר הוא 'הגירוש מגן העדן' הקיבוצי. האב, אהרן, שהיה ממייסדי קיבוץ שדות ים ודמות מרכזית בו, נקרע בין אהבתו לקיבוץ ונאמנותו לערכיו לבין אהבתו, העזה לא פחות, לאשתו ואם בנו, שלא הייתה מוכנה בשום אופן לחיות בקיבוץ וייעדה את עצמה להיות שחקנית תיאטרון בתל אביב. לזמן מה נמצאה פשרה משונה: הוא חי בקיבוץ, היא בתל אביב. חיי הנישואים נשמרו בביקורים מזדמנים, והילד בן השנה, שבכלל נולד בניו יורק אך גדל בתל אביב, עבר מיד ליד ומצד לצד, עד שהתשוקה לאישה ניצחה את הנאמנות לקיבוץ. לפי עדותו של הבן, מאז העזיבה הכפויה של האב לתל אביב, שהדים עקיפים לה יימצאו ברומן חדוה ואני (שכותרת המשנה שלו היא 'ופרשת קורותינו בעיר תל-אביב'), נהרס משהו עמוק באישיותו של אהרן מגד ובשלמות נפשו על אף הצלחתו כסופר (על ספרו של איל מגד הרחבתי דברים ברשימתי 'לשחרר את נשמתי מאזיקי אבי', הארץ, תרבות וספרות, 24 באפריל 2020).


די בשתי הדוגמאות האלה, זו מלפני מאה שנה וזו מן החודשים האחרונים, כדי לרמז על אחד המוקדים הבסיסיים, שחוזר ומתגלה באלפי היצירות שהקיבוץ הוא נושאן או רקען: המתח המוּבְנֵה בין צווי המסגרת הקולקטיבית לבין יצר לב האדם ותשוקותיו הקמאיות, שלא בנקל ייכבשו או יוכנעו בידי האידאה השיתופית. לטעמי, הניסוח העז ביותר של דילמה זו נמצא בשירו של נתן אלתרמן 'חצרו של קיבוץ', שנדפס בספרו עיר היונה (1957).

בעיניו של אלתרמן, ליבת הכאב הכרוך בחיי הקיבוץ הייתה הגזירה שנגזרה על אימהות להתכחש לאינסטינקט היסודי ביותר שלהן – היצמדות לפרי בטנן, הגנתו, הזנתו, הלנתו, ההתמסרות לגידולו בשם החובה למסור אותו לטיפולם של נציגי הקולקטיב, תוך כדי הסרתה או דילולה של האחריות ההורית. כך תוארה אם טיפוסית כזו בלשונו של המשורר, כשהקול הדובר כאן בגוף ראשון הוא קולו של הקיבוץ עצמו:

עיר היונה, מחברות לספרות, תשי"ח, עמ' 267

זאת ועוד אמר המשורר: הקיבוץ סירס עוד דחפים אנושיים קדמוניים, כגון יצר הבעלות וצבירת הרכוש הפרטי, אך ביקורתו לא נבעה משנאת הקיבוץ. ההפך הוא הנכון. אמנם אלתרמן עצמו מעולם לא היה חבר קיבוץ, אך הוא היה חסיד מובהק שלו. אחותו האהובה לאה להב הייתה מראשוני קיבוץ תל עמל (לימים ניר דוד), והוא העריץ את חיי החלוציות שלה, היה קשור למקום ושהה בו תכופות כאורח. אולי משום כך הוא הוליך את שירו אל פתרון חיובי, וטען כי התגברותו של האדם בקיבוץ על יצריו האישיים היא תהליך מופלא של התקדשות לאידאל המשותף, שהופך את הקיבוץ לחיל חלוץ אידאליסטי ומשימתי עבור החברה הישראלית כולה. ועדיין, הפתרון המואר שעמו מסתיים השיר אין בכוחו לבטל את רושמן של השורות האפלות שבפתיחתו. הקונפליקט בעינו עומד, המחיר קשה וכואב, וגם זה נרמז בשיר. 

כותרת ספר צילומיו של פטר מירום (ממייסדי קיבוץ חולתא), שראה אור ב-1979, הושפעה משירו של אלתרמן 

בספרות הקיבוצית של ראשית הדרך, מכניע היסוד השיתופי, האידאליסטי והמשימתי את הלבטים ומדביר את נקודות החולשה. דוגמה ידועה היא סיפורו הראשון של ס' יזהר, 'אפרים חוזר לאספסת' (1938), המבוסס על מעשה שיזהר היה עֵד לו כאשר היה מורה בקבוצת גבע. אפרים, חבר ותיק וחרוץ, מבקש לעזוב את עבודתו בשדות האספסת ולעבור לעבודת הפרדס, בעיקר משום שהוא רוצה לחוש שיש לו אפשרות בחירה ושליטה כלשהי בגורלו. הסיפור עוקב אחרי רצף ההרהורים שלו בעת אסיפת הקיבוץ הדנה בבקשתו, עד שהוא קם ומודיע לרווחת הכול שהוא מושך את בקשתו ונשאר באספסת. אמנם הסיפור נותן ביטוי מר לטיבו של הקולקטיב, שמקיים את עצמו במחיר דיכוים של יחידים בתוכו, אבל לא פחות מכך מתואר בו גם תהליך ההזדככות של אפרים, שחווה את הערך שבהקרבת מאוויים פרטיים למען טובת הכלל. 

דוגמה אחרת מאותן שנים היא סיפור משנת 1940 של מנחם זלמן ולפובסקי (1975-1893) 'ילד יוּלד לנו', ששמו מדבר בעד עצמו (ראה אור בקובץ ילד יוּלד לנו: סיפורים, הקיבוץ המאוחד, 1950). החיים בקיבוץ צעיר בגליל מתוארים בלי כחל וסרק כשגרה של עבודה מפרכת, מצוקה כלכלית, מריבות וגילויי קנאה, שמביאים את הקהילה הקטנה עד סף התפוררות. המפנה מתחולל כאשר אחת החברות, חוה ואלד, מחליטה שרצונה בילד. היא הרה ביוזמתה מגבר מזדמן ויולדת בן. השמחה השוטפת את החבורה עונה על השאלה מה יכול ללכד מחדש את העדה הקרועה והמסוכסכת: הילד הראשון של הקיבוץ הוא שיקנה את תחושת השותפות של משפחה, שהיא גדולה יותר מכל אידאולוגיה. כאשר מגיע יהודי מטבריה אל המסיבה שנערכת לרגל המאורע ושואל: מה השמחה הזאת לכם? עונה לו אחד החברים: 'ילד יוּלד לנו'. האיש תמה: 'מה פירוש לנו, לך ולאשתך?', וחבר אחר עונה: 'לנו, ר' ייד. לכולנו. המחנה שלנו, המשק שלנו, החובות שלנו. הבחורות שלנו. גם הילדים שלנו, הכול שלנו'. אבל מה יעלה בגורלו של הילד הזה ומי יופקד על גידולו? בשום מקום לא בא המתח המובנה בחיי הקיבוץ לביטוי עז יותר מאשר בשאלה הזו. 

שנים אחדות לאחר מכן פורסם רומן שנעשה לאבן דרך בתולדותיה של ספרות הקיבוץ. זהו מעגלות (תש"ה / 1944; הספר נדפס במהדורה חדשה ממש בימים אלה בהוצאת 'כרמל') מאת דוד מַלֶץ (1981-1899), שמבוסס על תולדות קיבוצו עין חרוד בשנות העשרים והשלושים. הספר פורסם אחרי שברל כצנלסון, עורך הוצאת עם עובד, דרש ממלץ להשמיט קטעים ביקורתיים על דמויות בקיבוץ, כמו גם תיאורים שנראו לו ארוטיים מדי (כיום ייראו לנו תיאורים אלה תמימים). 

אבל גם בגרסה המרוככת הופעתו של הספר חוללה סערה גדולה ברחבי התנועה הקיבוצית ועוררה ויכוח מסועף, רעיוני יותר מאשר ספרותי, על דיוקנו של הקיבוץ בספרות. מתנגדי מעגלות התקוממו נגד מה שתפסו כהוצאת דיבתו של הקיבוץ רעה, בשל הביקורת על ההווי החברתי, התיאור הקריקטורי של המנהיג האידאולוגי, שכולם ידעו מיהו (יצחק טבנקין), וההתמקדות בגיבור אפור, איש עמל מן השורה, הרחוק כביכול מלייצג את האדם הקיבוצי במיטבו. כל היסודות האלה אכן קיימים ברומן, אם כי ממרחק השנים קשה להבין על מה יצא הקצף. בסך הכול מעגלות הקרין הזדהות עמוקה עם 'הבית המשותף, אשר אליו ייאספו, עם סופו של יום העמל, כל אלה העמלים יחד כל הימים'. הרומן אף מסתיים באישור מחודש של הנאמנות לבית הקיבוצי, כאשר צמד הגיבורים משקיפים מרכס הגלבוע אל חצר המשק הפרוסה לרגליהם ובאים לידי מסקנה משותפת כי 'בכל זאת, הכול כדאי'. 

נקודת הכאב הצורבת ביותר היא התיאור של בתי הילדים, שהגיבור, מנחמקה, ואשתו חנקה, מפקידים בהם את שלושת בניהם בזה אחר זה. כאשר מנחמקה צופה בהווי הפעוטות הוא נחרד לגלות שגם בעולמם שוררים יחסי כוח אכזריים בין חזקים וחלשים. לבו נכמר למראה שלושה ילדים רכים, הנדמים בעיניו לפרחים עדינים ורוטטים, שזקוקים להגנה מיוחדת, אבל בפועל משמשים מרמס לחבריהם וחיים בחרדה מתמדת. 
ונזכר מנחמקה כיצד ראה לפעמים בגמר היום פגישת הפעוטים הללו עם אבא ואמא שלהם, כיצד הם רועדים לפעמים בכל גופם הקטן – אבאל'ה, אמאל'ה – בהתרפקם עליהם – ולא הבין לזו הרעדה. ואילו באותם הימים נעשתה מובנת לו, מאד מובנת. 
משפחת מלץ בקיבוץ עין חרוד, שנות העשרים. הילד שבתמונה, רפי, נפל במלחמת העצמאות (צילום: צפורה דוד)

מתוך מועקת ההתבוננות הזו מנחמקה בא כמעט לידי כפירה בדרכי החינוך הקיבוצי, ובפרט בדרכי גידול הילדים: 'והיה חושב מנחמקה אם אין גם בזאת משום הכבדה אכזרית למסור פעוט חלש ורוטט כזה לידיה של החברה, ואם אפילו תחת השגחה של מטפלת, שלא בידה לשמור תמיד ולרפא תמיד'. כאשר הוא עֵד להתנהגות פראית ואלימה בקבוצת הפעוטות, הוא חושב: 'כל זה אינו אולי אלא חלק מאותה הכבדה מיותרת שנטלו עליהם אלה שהחליטו לחיות חיים אלה. לשם מה? זוהי השאלה שהיתה מנקרת במוחו באותו זמן'. 

בית הילדים בקיבוץ כפר הנשיא (אז ליד חדרה), 1949 (צילום: הוגו מנדלסון; אוסף התצלומים הלאומי)

הילד החלש והנרמס בקבוצת הילדים בקיבוץ ישוב ויופיע בעוד כמה יצירות. 

ב-1955 פרסם אהרן מגד את סיפורו המופתי 'בכי', שגיבורו הוא מירטל, חצרן ועגלון נמוך רוח, שנחשב אחד מאנשי השוליים בקיבוץ. לזמן מה חילק את חייו עם הדי, יפהפייה סוערת ותאוותנית, שמשום מה בחרה דווקא בו להקים עמה משפחה, עד שיום אחד מאסה בו ובקיבוץ, נעלמה והותירה לו את בנם המשותף יוסי. הילד הוא בבת עינו של אביו והאב – נחמתו היחידה של הבן. יוסי הוא מן הנעלבים ואינם עולבים. ילד מסוגר, עגום וחולמני, שמהווה מטרה נוחה לבריונים שבחבורה. יום אחד נחרד מירטל מחדרו לקול צעקות בנו וגילה אותו נגרר באלימות בידי ילד בן שמונה בשם איתן, שכשמו כן הוא, ומה גם שהוא בנו של אחד מגברתני המשק. מירטל נתקף זעם לא נשלט ומפליא את מכותיו בילד המתעלל. מובן שהדבר מסמן את סוף דרכו בקיבוץ ותמונת הסיום – האב אובד העצות והבן הממרר בבכי יושבים על צרורותיהם הארוזים  היא רגע ספרותי מטלטל מאין כמוהו. לימים הפך סיפור זה לסרט דרמה קצר בבימויו של אבי כהן, ומגד עצמו הופיע בראשיתו:



חמישים שנה לאחר מכן, פרסם עמוס עוז – בעצמו 'ילד חוץ' בקיבוץ חולדה ואחר כך חבר בו במשך עשרות שנים – סיפור קצר בשם 'ילד קטן', שנאסף לספרו בין חברים, שכולו סיפורי קיבוץ. זוהי בלי ספק מחווה לסיפורו של מגד, משום שאין לטעות בדמיון המובהק בין שני הסיפורים. גם כאן מסופר על משפחה קטנה. האם, שהיא מחנכת קשוחה, מרוחקת וטרודה בענייניה, האב, שהוא לץ ורכלן וכולו הומור ועליצות, והילד, יובל, בן החמש שהוא בבת עינו. 

יובל הוא הגילום המובהק של הילד החלש בקיבוץ: נמוך, איטי, מפוחד וחולני. כמעט מדי שבוע יש לו שלשול ובחורף הוא סובל מדלקות אוזניים. ילדי הגן הרבו להציק לו ולפיכך רוב שעות היום הוא יושב יחידי על המחצלת בפינה, אגודלו בפיו, גבו אל החדר ופניו לקיר, ומשחק לבדו בקוביות עץ או בברווז גומי. ועדת הגיל הרך בקיבוץ מנחה את אמו לנקוט אמצעים תקיפים כדי לגמול אותו מן 'הפינוק', אבל כצפוי אמצעי המשמעת הקשוחים רק מחמירים את המצב. יותר מכל הוא מפחד מן הפרידה מאביו בערב בבית הילדים, ולא בכדי, משום שבלילות הוא סופג מחבריו את ההתעללויות הנוראות ביותר. כאשר יובל נמלט בלילה גשום אחד לבית הוריו ואביו קולט מה קרה לו ומה עשו לו, פורץ ממנו השד. הוא רץ בזעם עיוור אל בית הילדים, תופס באקראי ילד שקט ועדין שלא חטא ומכה אותו מכות רצח, ובהזדמנות זו חובט באגרופיו גם בשומרת הלילה. ושוב, התוצאות הרות אסון לגבי המשך חייו בקיבוץ. זהו אחד התיאורים הקשים ביותר של בית הילדים בקיבוץ כזירת התעללות בחסרי ישע, מעין גיהנום עלי אדמות. 

בית הילדים הראשון נבנה בבית אלפא ואוכלס ב-1930 עם עשרים ילדים עד גיל שש (צילום: זאב אלכסנדרוביץ; בית אלפא)

בין סיפורו המוקדם של מגד לסיפורו המאוחר של עוז נפרש עולם שלם של סיפורי קיבוץ, ובהן שלל וריאציות של אותו עניין: חברת ילדים מגיל ינקות ועד סף הבגרות, החיים בהשגחה רופפת בלבד של בעלי הסמכות החינוכית, מנותקים רוב הזמן מהוריהם, רומסים ונרמסים, צומחים בעזובה רגשית ומעוללים זה לזה כל מה שאפשר להעלות על הדעת. הנה בקיצור נמרץ שלוש דוגמאות מרשימות, מעט מהרבה, אשר בשונה מן הדוגמאות הקודמות, הצמודות לנקודת ראותו של האב, הן נמסרות מנקודת מבטם של הילדים, הבן או הבת. 

סיפורה של דליה רביקוביץ (2005-1936)  'הטריבונל של החופש הגדול' (נכתב ב-1964 ונדפס בספרה מוות במשפחה, עם עובד 1976), מבוסס על חייה כ'ילדת חוץ' בקבוצת גבע. נורית, ילדה דחויה בת 11, מתענה בעבודתה בגן הירק בשל הסבל הגופני הכרוך בה – הטיפול בצמחים גורם לה אקזמה קשה ושלפוחיות בידיה – ובעיקר בשל ההצקות וההשפלות שהיא סופגת מבני קבוצתה. כאשר אינה יכולה לשאת עוד את ההתעללות היא עוזבת את ערוגות הגן כחצי שעה לפני תום יום העבודה. מעשה זה נתפס כחטא חמור ביותר, ובעטיו היא מועמדת למשפט חברים בפני 'טריבונל' של עשרה ילדים. בשעה שהיא מרצה את עונשה – שעות עבודה נוספות בימי שישי – מציף אותה חזון נקמני של חורבן המעניק לה נחמה: אלוהים יהרוס את הקיבוץ. תבואנה שנות בצורת ואחריהן דליקות או מלחמה. יבוא נחש אדיר של אש, יפצה את פיו ויבלע את הקיבוץ. והיא? היא תהיה כבר במקום אחר... 

הגבעות השחורות של דקוטה של מאיר אגסי (1998-1947) הוא רומן נפלא המבוסס על ילדותו ונעוריו, בשנות החמישים והשישים, בקיבוץ רמת הכובש (המכונה בהסוואה שקופה בשם גבעת הלוחם). הגיבור, בן דמותו של המחבר, הוא זָלִי, קיצור של זלמן, והסיפור מלווה אותו במשך יממה אחת, שלתוכה מזוקקת הוויית חייו של ילד חלש ומפוחד החש עצמו חריג ונרדף בחברתו. בפירוט נטורליסטי דקדקני מתוארת השגרה האפרורית של הקיבוץ כהוויית חולין נמוכת רוח, מלאה מכאובים נסתרים, שחזון המייסדים הסתלק ממנה זה מכבר ועתה היא אפופה אווירת מוות. גם כאן נקודת הכאב הצורבת היא אפיזודה של סבל שזלי חווה מידיו של נער אחר, יוחנן רבינא. יוחנן הוא ספורטאי גבוה ושרירי, שמגלם כביכול את מאווייה של החברה הקיבוצית אך בפועל הוא עריץ אכזר המתעלל בילדים קטנים ממנו. יוחנן מכה אותו, חונק אותו, מאיים עליו בהתעללות מינית, כופה עליו לכרוע ברך לרגליו ולאכול חול. זלי מרטיב במכנסיו מרוב פחד ובחשכת הלילה הוא בורח אל הפרדס ושם הוא מבקש מפלט בהזיות על מוות או בהזיה של ריחוף מעל כדור הארץ, בתא מרופד של ספוטניק שאפשר להתקפל ולישון בו כמו עוּבר (על אגסי, על ילדותו ועל ספרו ראו בריאיון המרתק שנערך אתו בשנת 1987 בשבועון כותרת ראשית, וכן במאמרה של שולה קשת, 'מה עובר עליך ילד?', עלי שיח, 46, 2001, עמ' 90-81).

הביתהספרו רב התהודה של אסף ענברי (יליד 1968), הוא רומן דוקומנטרי על תולדותיו של קיבוץ אפיקים שבו נולד וגדל. בתוך המרקם הסמיך של פרקי היסטוריה והווי, תיאורי מרחב ושרטוטי דמויות, המוגשים באירוניה יובשנית קפוצת שפתיים, מתבלט פרק אחד, על אימת הלילות של המחבר וחבריו ילדי הגן בבניין המגורים שלהם המכונה 'המבצר'. מדי לילה, כשננעל הבניין, נעזבו בו הילדים לנפשם, ורק שומרת יחידה פיטרלה סביב 15 בתי הילדים ופיקחה עליהם באמצעות האינטרקום. מדי פעם, כאשר הציפו אותו חזיונות בלהה על מכשפות ורוחות רפאים, היה הילד מתגנב החוצה דרך החלון וכל עוד נפשו בו נמלט מבועת אל בית הוריו:
הוריך שגילו אותך בבוקר תלשו אותך מהרצפה ואיימו עליך כל הדרך אל המבצר בעונשים שתחטוף בצדק מהגננת. אחרי רוב הבריחות הענישה אותך הגננת במניעת ארוחת בוקר, אבל כשעברת כל גבול לדעתה, היא הודיעה לך שאתה לא תקבל אצלה שום תפקיד בהצגת הסיום (עמ' 232). 
האם שורת הדוגמאות המדכדכות שהבאתי מייצגת נאמנה את המציאות? התשובה לא פשוטה. הרי הספרות מטבעה ניזונה מהוויות משבריות כואבות ומסוכסכות יותר מאשר מעולמות הנראים כהרמוניים. הספרות בעיקרה נכתבת על ידי הבלתי מרוצים...

בכל זאת, בצד היצירות המציגות מצבים של חסך, מצוקה, עזובה והשפלה נמצא גם לא מעט תיאורים חיוביים ומוארים יותר של ילדות בקיבוץ. כזהו למשל הוא ספרה היפה של יהודית כפרי (ילידת 1935), בת קיבוץ עין החורש, כל הקיץ הלכנו יחפים (הוצאת תג, מחברת שדמות, 1995). 

דוגמה מעניינת מן השנים האחרונות היא ספרה האוטוביוגרפי של יונה טפר (ילידת 1941), בת קיבוץ דפנה, כאן היה הבית (הקיבוץ המאוחד, 2018), שנכתב מתוך התקוממות כנגד השיח הביקורתי המתעצם כלפי החינוך הקיבוצי. 'האם גדלנו בבית יתומים נטוע בלב תפאורה ירוקה?' היא שואלת. האם היינו שפני ניסיון? האם הלינה המשותפת והריחוק מההורים הטמיעו בנו חרדות נטישה ופגמו ביכולתנו ליצור קשרים אינטימיים בבגרותנו?  לפי הרגשתה לא כך היה הדבר, אבל היא אינה מתכחשת לחוויותיהם הקשות של בני קיבוץ רבים אחרים. 

כך או כך, המציאות הכריעה. הקיבוץ כיום כבר אינו אותה חברה אידאולוגית משימתית שהייתה. רוב הקיבוצים הופרטו (אף כי בדרך כלל הם עדיין מקיימים חיי שיתוף בתחומים רבים), וגם הלינה המשותפת עברה מן העולם. הניסיון לשנות את טבע האדם בכוחו של רעיון גדול, לכפות מרוּת ושוויוניות על חברת אנשים מגוונת ולהמיר את המשפחה הגרעינית בקהילה סולידרית מגויסת, ייזכר לעד כאחד הפרקים ההרואיים בתולדות הציונות. אך הספרות, על פי טבעה, מתעניינת גם במחיר שגבתה האידאולוגיה מן האנשים הפרטיים, ובמיוחד מן הילדים, שמבלי דעת שימשו שמן על גלגלי המהפכה היהודית המודרנית. 

על מדרגות בית הילדים של ילדי כיתה י"א בקבוצת יבנה, 1972 (והילד בגופייה הוא אני  דוד אסף)
____________________________

הרחבת דברים שעיקרם נאמר באוניברסיטת תל אביב, בסדרת ההרצאות 'משפט וספר: הבית והמשפט', בעריכתה של פרופסור נילי כהן (13 בפברואר 2020).

46 תגובות:

  1. בדיוק בנושאים האלה, התפרסם אתמול ב'ישראל היום' בעמ' 22,מאמר אודות ספר חדש בשם "איך ללטף קיפוד" מאת מור אסל.


    העתון הזה מתפרסם גם במרשתת "ישראל היום המנדורה המודפסת".

    השבמחק
    תשובות
    1. קישור מצורף

      http://digital-edition.israelhayom.co.il/Olive/ODN/Israel/Default.aspx#

      מחק
    2. סיפורו של עמוס עוז-"דרך הרוח" הוא שטבע בי את יחסי לדרך הקיבוץ. בן המשק הצונח בדבוקה כאשר חברי המשק צופים בהם מלמטה,נכנע לדחף היחודיות האישית -פותח מצנח חרום כדי להבדל מקבוצת הצונחים ובכך חורץ את גורלו לרע מכל
      איציק

      מחק
  2. גם יגאל לב מספר על ילדות כואבת בקבוץ (דומני שבספר "קדיש לאברהם") ומתאר סצנה קורעת לב בה הוא יוצא מבית הילדים בליל חורף אפל והולך יחף לחדר ההורים ושמה אינו יכול להכנס.
    סצנה דומה תוארה ע"י בת קבוץ אחרת (לבנת פורן?) בריאיון ברדיו לפני חודשים מספר.

    לעמת זאת, אברהם ברבן (ברבן ב-ר') בספר ספוריו ביידיש "היימען" שנכתב בשנות ה50 מתאר את מר יעקבוביץ', שהיה חבר קבוץ ושוכנע לעזוב בלחץ אשתו. יעקובוביץ' היה ליצרן רהיטים בורגני אבל ממשיך להמשך בחבלי קסם לקבוץ ועל כן הוא מידי פעם מספר לאשתו שמפאת לחץ העבודה הוא נשאר לישון בעסק, ו"גונב" הזדמנות לבקר בקבוץ האהוב.

    השבמחק
  3. תודה רבה וגדולה, לכותב ולעורך, בשם כל מי שהחמיצו את "משפט וספר" ערב הסגר הקורונה

    השבמחק
  4. חבל שגם המחקר היסודי הזה מתמקד רק בנפגעי הלינה המשותפת, ולא זורה אור על שלל הדוגמאות של ילדות מאושרת, צמיחה אל בגרות איתנה ואזרחות למופת, כפי שהוכיח החינוך הקיבוצי לדורותיו. מעניין מאד להשוות מה היו חוויותיהם של אותם פגועי החינוך הקיבוצי לו גדלו בתנאים אחרים. אני נוטה להאמין שגם במסגרות אחרות היו מלאי טרוניות והאשמות, אלא שלא היה את מי להאשים.. אבל כמובן שלא ניתן לערוך מחקר אמפירי שכזה, והקיבוצים שוב סופגים בשקט אצילי את כל הביקורת. (מעניין לציין, אגב, שהקיבוצים ככלל איבדו את כל הקרדיט והיוקרה של מעשיהם החלוציים בדיוק משנת 1977...)

    השבמחק
    תשובות
    1. המאמר מציין בפירוש כך: " הרי הספרות מטבעה ניזונה מהוויות משבריות כואבות ומסוכסכות יותר מאשר מעולמות הנראים כהרמוניים. הספרות בעיקרה נכתבת על ידי הבלתי מרוצים..." ואף מוסיף "בכל זאת, בצד היצירות המציגות מצבים של חסך, מצוקה, עזובה והשפלה נמצא גם לא מעט תיאורים חיוביים ומוארים יותר של ילדות בקיבוץ. כזהו למשל הוא ספרה היפה של יהודית כפרי (ילידת 1935), בת קיבוץ עין החורש, כל הקיץ הלכנו יחפים"

      מחק
    2. אכן, אין בכך שיש תופעות שליליות המיוחסות לחיי קיבוץ (ו-correlation אינו מוכיח causation) כדי לפסול חיים אלה. רק אם ניתן להראות בצורה אובייקטיבית ומדעית (מאד מסובך) שניתוק יחסי זה מההורים פוגע בבריאות הנפשית של ילדים (אולי גם של הורים?) - בזה ניתן לדון אם רוצים לשפוט האם היה דבר טוב או טעות
      - שגם אם כן, נעשתה בתום לב ומתוך כוונות טובות.

      מחק
    3. מדויק, ויש, ראה סרטי נוער ונעורים אמריקאיים וישראלים כאחד. הילדים השמנים, החלשים, השונים, הדחויים. ההבדל הוא שבקיבוץ יש מישהו "אשם" ובעיר אין להם על מי לתלות זאת. שיהיה, הלינה המשותפת הייתה וחלפה, זה היה ניסיון, שלא מתאים יותר.

      מחק
  5. זה דיון כואב, אינני יודע אם יש לעניין גידול הילדים בקיבוצים של אז, תיקון או מסקנות נכונות.
    הרי להצביע על מה שלא נכון קל בהרבה מלדעת מה כן נכון.
    המאמר הזה נוגע בפצעים עתיקים וגם מעורר הזדהות (איך לא) אך לדעתי, לוקה ב-"תפסת מרובה לא תפסת".
    לדעתי הדיון באופן גידול וחינוך הילדים (בקיבוצים של אז) אינו יכול להיות מנותק ומתעלם מהרקע של מקימי הקיבוצים ומהמציאות הכלכלית והבטחונית שבה חיו.
    לא ניתן להבין מה רואים בתמונה כשרק רבע ממנה מוצג.

    השבמחק
  6. אבנר, תודה על כתבה מרתקת שקראתי בענין רב. הוריי היו ממייסדי קיבוץ כברי (אבי הגיע לשם מבית הערבה) ואחי הגדול ואחותי בילו חלק מכונן בילדותם בבית הילדים. הפרשי הגיל בינהם הכתיבו את חוויותיהם. אני כבר נולדתי לאחר שהוריי הפכו לחדווה ושלומיק. ובחזרה להתחלה: כתבה מרתקת שמעלה את הרצון לקרוא את הספרים, בחלקם בפעם השניה ולאחר שנים.

    השבמחק
  7. תודה על רשימה מרתקת. מעניין להשוות (ולא אתפלא אם הדבר כבר נעשה) בין הסוגה של 'זכרונות מבית הילדים בקיבוץ', שנסקרה כאן,לבין 'זכרונות מהפאבליק-סקול', שבמסגרתם נכתבו לא מעט ספרים של בוגרי מערכת הפנימיות האנגלית. ההקשר של שתי המערכות שונה, כמובן, וקיימים גם הבדלים משמעותיים נוספים (בעיקר הגיל,ההפרדה המגדרית ומידת הניתוק מההורים), אבל יש גם הרבה דמיון: אליטה משרתת שמתחנכת על בסיס אידאלים, ובדידותו של הילד הרגיש אל מול הגסות והאכזריות של הסביבה.אגב, גם בהקשר של "הפאבליק סקול" קיימת סוגה נגדית, המתארת את חיי הפנימיה באור אידיאלי. הדוגמא המובהקת לכך שתורגמה לעברית היא The Willoughby Captains, מאת טלבוט ביינס ריד - ספר לבני הנעורים שנקרא בעברית 'זקני בית הספר בוילבי' (ובתרגום מאוחר יותר 'אלופי וילובי'). קוראות וקוראי האנגלית יוכלו להרחיב דעת בנושא כאן:
    https://lithub.com/the-british-schoolboy-memoir-masking-misery-with-nostalgia/

    השבמחק
    תשובות
    1. הספר "זקני בית הספר בוילבי" או נכון יותר, בווילואו ביי- מפרץ הערבות, היה הספר הנקרא ביותר בכיתות ז'ח' בזמני, סוף שנות ה-50.

      מחק
  8. בעצמי "ילד חוץ" בקיבוץ גבת. כמעט משעשע לקרוא את השיפוט הקשה של החינוך המשותף בקיבוץ, במדינה שבה פעוטות מוכים ע"י המטפלות שלהם, שההורים מקדשים את העבודה על חשבון הזמן עם הילדים, מדינה שמקדשת את הקרבת הבנים, במלחמות, לטובת הקולקטיב.
    הדיון, באופן חסר פרופורציות, מתעלם מהעובדה שמדובר בספרות ולא בחיים עצמם, והספרות, כדרכה, נוטה להבליט את החריג, האומלל, הדרמטי, האלים וכן הלאה.

    השבמחק
  9. ראוי להזכיר את שירה של לאה גולדברג "ערב מול הגלעד" אשר נכתב לאחר שביקרה בקיבו7ץ אפיקים וראתה את הלינה המשותפת. וכך היא כתבה (כאשר האמא היא הכבשה):
    כבשה פועה בוכה בדיר -
    זה בנה הקט אשר אבד.

    ישוב טלה אל חיק האם,
    ישכב בדיר וירדם
    והכבשה תישק אותו
    והיא תקרא אותו בשם.

    השבמחק
  10. להשלמת רשימה מעניינת זו ראוי להזכיר את ספרו של גידו ליברמן, פסיכואנליטיקאי, היסטוריון ופסיכולוג קליני, "פרויד במבחן הזמן - פסיכואנליזה והחינוך המשותף", שיצא לאור בהוצאת כרמל בשנת 2018, ובו מובא תיאור הקשר שבין התנועה הקיבוצית ובין פרויד והפסיכואנליזה ומתוארת השפעתה של הפסיכואנליזה על התהוות האידאולוגיה הקיבוצית והפרקטיקה של החינוך המשותף.

    השבמחק
  11. כולם מודדים את הלינה המשותפת ואת השלכותיה. לא ניראה לי שההורים רצו בכך אלא שהזמן והמקום גרמם. כאשר ייסדו את הקיבוצים, כח האדם שעמד לרשותם היה די מצומצם וכל יד עובדת היתה חשובה. אם כל אמא היה מטפלת בילד שלה בקטנותו הרי שלא היה נותר לה זמן וכח לתרום לקיבוץ. הפתרון שאשה אחת תטפל ב-10 ילדים שיחרר לקיבוץ 9 זוגות ידיים עובדות.
    את ההשפעה על הילדים ראו רק אחר כך.

    השבמחק
    תשובות
    1. זה פשוט לא נכון!
      בהרבה קיבוצים חשבו שגידול הילדים בבית ילדים ובטיפול צוות מקצועי זו הדרך היותר טובה לילדים.
      בית הילדים והצוותים אינם יותר חסכוניים, להפך!

      מחק
  12. הכתבה של אבנר הולצמן מעניינת ומצויינת כמו כתבותיו בעבר‎.‎ חלק ניכר מהספרים המוזכרים בה קראתי בזמן כתיבת ספרי השלישי בטרילוגיה האוטוביוגרפית על ילדותי ונעורי. בספר זה, "חיים חדשים" (ידיעות ספרים, 2019) אודות שנותי הראשונות בארץ ,הקדשתי פרק מרכזי לזכרונותי מקבוץ מרחביה שם חייתי כשנתיים במוסד החינוכי. יחסי לאותו פרק בחיי אינו חד משמעי. עברתי שם תהליך‎ ‎מואץ של הפיכה לישראלי מחד גיסא וחוויתי קשיים כילד גולה בקבוצה של ילידי הקיבוץ מאידך גיסא. החוויה הקיבוצית היא רבת פנים וכיום גם אני מביט במבט נוסטלגי אל אותה ישראל היפה של פעם‎.‎

    השבמחק
  13. אזכיר גם את ספרו של אברהם בלבן על ילדותו בקבוץ חולדה ואת ספרי 'ההתחלה-נומה עמק' על ילדותי בקבוץ טירת צבי.

    השבמחק
  14. גדלתי בבית ילדים בלינה משותפת בשנות ה-50. אף ילד מבני הקבוצה שלי, בדוק, לא נהג לרוץ לבית הוריו בלילה. ברור שלא הכול היה ששון ושמחה, ככה הם החיים, אבל אני בהחלט מסכימה עם האימרה, שאותם אלה שלימים כתבו את ספרי העוגמה והדיכדוך על ילדותם בקיבוץ, היו בכל מקרה סוחבים עמם זיכרונות רעים גם ממקום גידול אחר, אלא שאז לא היה אולי "מוסד" להאשים אותו. נראה לי, שרוב ילדי הקיבוץ חשים וזוכרים את עברם ככזה, שבצד (גם) חוויות שליליות היו הרבה מאוד חוויות טובות, ושבסך הכול היה בסדר, ומשום כך אין להם צורך לכתוב ספרים.

    השבמחק
  15. רשימה מרתקת, תודה!
    וחסר לי כאן "היינו העתיד" - ספרה של יעל נאמן, בת קיבוץ יחיעם.
    מומלץ.

    השבמחק
  16. תודה גדולה על המאמר- חשוב מעניין מעמיק ורחב יריעה.
    לכל אלה מצטרף הסרט "ילדי השמש" במאי רן טל, שיש לו ערך רב מהפן הדוקומנטרי.
    רוחמה

    השבמחק
  17. תודה. יש סיבה להעדרות ספרה המעולה של יעל נאמן "היינו העתיד"?

    השבמחק
  18. כבר למעלה משישים שנה אני מחפשת את השריטות ולא מוצאת. היתה לי ילדות מאושרת של פשטות, ערכים, טבע וחופש. בית ההורים ובית הילדים השלימו זה את זה. היה כיף לגדול ולהתבגר עם בני גילי ויש לי רק זיכרונות טובים מהקיבוץ בו גדלתי ובגרתי.
    נולדתי בקיבוץ בית זרע ובסוף הצבא בחרתי לחיות בקיבוץ עין גדי. כך שחוויתי את הלינה המשותפת כילדה וכאמא. גם לילדי יש בעיקר חוויות טובות מילדותם בקיבוץ.
    הקיבוץ היה דרך חיים מיוחדת שלא התאימה לרבים. 'היה משהו קסום ביחד הקיבוצי הזה שנתן לך הרגשה שאתה חלק ממשהו גדול ונישגב שאתה תורם לו מיכולתך והוא מעשיר אותך רגשית ורוחנית'. מי שלא יכול היה לחוות את התחושות הללו ברח בלילה מבית הילדים, הגיב כמו דליה רביקוביץ (שכמשוררת רגישה בוודאי לא התאימה) ולא אהב מספיק את מושאי כתיבתו כמו אסף ענברי שטבל את עטו באירוניה לייט.
    מחקר רציני ומקיף על בוגרי הלינה המשותפת טרם נעשה. הרוב הגדול של בני הקיבוצים, מאז ועד היום, הם אנשים חיוביים ביותר, אזרחים נאמנים, חרוצים ותורמים בכל השטחים והלוואי שירבו כמותם בישראל.
    אילה גלעד

    השבמחק
    תשובות
    1. אבל מי שמכיר אותך מבין מה הן השריטות.
      חוסר מודעות עצמית היא חלק משריטה שאופיינית לבני קיבוץ השומר הצעיר

      מחק
  19. חשוב לזכור כי תפיסת החינוך הקיבוצי על כל מרכיביו היתה חלק מתפיסת העולם של בניית חברה קיבוצית פרולטרית, סוציאליסטית, חלוצית בהבטים הפיזיים, החברתיים והחינוכייים, תנועה שראתה את עצמה בשליחות לאומית והיסטורית, להתייצבות בראש המחנה בבניית "העם הישראלי" בארץ ישראל, משנות העשרים ועד שנות השמונים של המאה שעברה.
    מעבר לתנאי החיים שהכתיבו את צורת החינוך המשותף , היעיל והחסכוני (על פי חשיבתם), ניצבו שלוש עמדות מהותיות שהכתיבו את החינוך המשותף כתפיסת עולם הכרחית ובלתי מתפשרת.
    הראשונה , השוויון. סיפורו של נתן שחם [בית אלפא] "זוג אופניים", בקובץ סיפוריו בשם זה (1949) מצביע במלוא העוצמה על "הצורך" בחינוך המשותף כמסגרת הכרחית לשמירת השוויון, ועל הסדקים הנוצרים בהתרופפות המסגרת החינוכית.
    השניה. הילדים הם "רכוש הקולקטיב" שכן הם עתידו. אין רכוש פרטי, וגם לא ילדים. בספרה המטלטל של אמה לוין- תלמי [משמר העמק] "לעת אוהלים" (1949) מתארת המספרת את טקס "הבאת הקורבן" , הבאת בנה התינוק צמוד ללידתו, אל הקולקטיב (החינוך המשותף) מעמד קורע לב לקורא של ימינו, שנכתב על ידי מי שנחשבה לאחת מן הנשים החזקות ופוליטיות בשומר הצעיר. אין
    השלישי: "היינו העתיד" כשם ספרה של יעל נאמן. הילדים נחשבו לעידית של "תוצר הקיבוץ" לכן צריך היה לטפח אותם פיזית ("ילדי שמנת"?) וגם חינוכית ומנטלית. הם צריכים היו לחיות ב"חברת ילדים" שנבנתה על פי דגם של חברת המבוגרים. חברת הילדים היתה צריכה להיות טובה וטהורה יותר ("עשרת הדיברות של השומר") כדי לשאת את הלפיד ולהגדיל את אורו.
    כל זאת לא ניתן לעשות אלא בחינוך משותף, שאחד ממרכיביו הוא הלינה המשותפת.
    לכן, לא ניתן היום, במבט לאחור לבקר את החינוך והלינה המשותפת במנותק מן התמונה הכוללת, והשאלה שצריכה להישאל היא האם ניתן היה לבנות מערכת חינוך אחרת, פחות תובענית, פחות "דרקונית" שתהיה בתואם עם תפיסת העולם הקיבוצית של אותם ימים. אינני משוכנע.

    התובנות הבודדות שלמעלה הן חלק מעבודת דוקטורט מקיפה שסיימתי ב 2015 בבר אילן וכותרתה "שינוי בקיבוץ- עיון ספרותי פילוסופי" בה חקרתי ספרות קיבוצית לאורך 80 שנה כדי לזהות סדקים וזרמים "תת קרקעיים" בחברה הקיבוצית שהופיעו מוקדם יחסית והצביעו על מגמות השינוי בקיבוץ שיתממשו עשורים מאוחר יותר. המחקר זכה ב 2015 לפרס של המכון לחקר הקיבוץ באוניברסיטת חיפה.

    ד"ר עמי כהנא. כפר עזה.

    השבמחק
    תשובות
    1. גדלתי במשק השיתופי "משואות יצחק".
      המשק הוקם על ידי פליטי קיבוץ "משואות יצחק" שנפל בקרבות על גוש עציון במלחמת העצמאות.
      עם החזרה מהשבי והתיישבות על אדמות סוופיר בצפון לכיש החליטו החברים שהם רוצים חיי משפחה וכעבור שנה עברו למודל של משק שיתופי.
      עקב כך נזרקו מהתנועה הקיבוצית של ימים רוב חבריה עברו למודל דומה ואף יותר קפיטליסטי.
      עד היום האתוס הקיבוצי של שיויון (במידת האפשר) וחיי קהילה נשמר בו.
      כילדה גדלתי בבית עם הורי, אחי ואחיותי, אך עם חיי חברה ועבודה עשירים.
      כך שלאמר שזה היה יותר חסכוני- איננו נכון.
      גם במודל הזה היו בעיות וגם בו, למרות הרצונות החיוביים והערכיים היו עוולות. על רקע הזה עזבו הורי את המשק בגיל 60 ואילו אני כבר בגיל 16 החלטתי שלא אחיה במקום בו מישהו אחר יקבע עבורי היכן אעבוד.
      כך וכך אני חושבת שכילדה לי בסך הכל ילדות מאושרת. ואני מאמינה שגם לילדי, שגדלו בעיר - היתה ילדות מאושרת למרות קשיים אלו ואחרים.

      מחק
  20. אלישע שפירא, עין השופט29 באוגוסט 2020 בשעה 15:27

    כבן הקיבוץ חוויתי את הלינה המשותפת בילדותי. כחבר הקיבוץ גידלתי את ילדי ‏בלינה המשותפת וגם בלינה ‏בבית המשפחה. אהבתי את זו וגם את זו. יש לי זיכרונות טובים ומשמעותיים מזו ‏וגם מזו. ‏
    כאשר נפגשנו, בני ובנות קבוצתי מאז, במלאת לנו שבעים, שמעתי משניים מחברי ‏עד כמה הייתה הלינה המשותפת ‏משמעותית עבורם. לדבריהם: "הלינה המשותפת הצילה אותם, על רקע היחסים ‏במשפחותיהם". ‏
    כך הם חוו את ילדותם. היו גם כאלה. עבורי הייתה אהבתם של הורי יציבה ואיתנה ‏והפרידה בערב לא הפחיתה ‏ממנה. כנראה שמידת הביטחון שהוריך מקנים לך אינה תלויה בעיקרה במשך הזמן ‏שאתה שוהה במחיצתם. ‏
    מטבע הדברים שמי שהלינה המשותפת לא התאימה להם הם שכותבים עליה ‏בבגרותם. ‏הספרות בכל מקום עוסקת יותר במצוקות ובקשיים שבני האדם מתמודדים אתם ‏והיא עוסקת פחות בחוויות הטובות. ‏ ‏

    השבמחק
  21. מן הביקורת על הקיבוץ עולה פאראדוקס מענין: בלי להקל ראש בצלקות שעדין מדממות אצל חלק מבוגרי הלינה והחינוך המשותפים (שאותן יכולים לחלוק עימהם גם בוגרי המשפחות והחינוך העירוניים) - דומה שהמבקרים מתרעמים על כך שהקיבוץ לא הצליח להפוך לשלמות אידאלית ונתגלו בו - אויה! - כשלים ופגמים כבכל התארגנות ופעילות אנושית. דווקא פרדוקס זה מוכיח את יחודו הגדול של הקיבוץ.מאז יסודה של דגניה ב-1910, הקיבוץ הטיל וממשיך להטיל צל ארוך הרבה מעבר למימדיו הטבעיים. למעשה לא תהיה זו הגזמה לאמר שהגשמת האידיאל של הקומונה הקיבוצית הפכה די מהר להיות הגנרטור של ההגשמה הציונית בארץ ישראל בכללותה. בניהם של סוחרי גלנטריה בווארשה, פרוונים בוינה רוכלים בווילנה בעלי עסקים בחאלב (עיינו סיפורו הנהדר של אמנון שמוש, חבר מעין ברוך "גלגלי העולם") וחלפני כספים בקזבלאנקה נתפסו לרעיון הציוני דרך רעיון הקיבוץ ולא להפך. הקיבוץ הוכיח רוב הזמן שהסטנדרטים הגבוהים של הגשמה אישית גם מולידים סטנדרטים גבוהים של תרומה לישוב היהודי בארץ בכללותו, אם בעשיה, אם בחינוך, אם בתרבות ואם בביטחון. הצלחתו של הקיבוץ השפיעה על האתוס החברתי במדינת ישראל מיד לאחר הקמתה ולמרות שגיאות וטעויות קשות שנעשו הרי שהנכונות לדוגמה אישית והקרבה של הקיבוץ היא שעיצבה את הסולידריות בחברה הישראלית בשנים שלפני 1977. אותם סטנדרטים עצמם עוררו את התנגדותו וגם את קנאתו של הימין הישראלי שכן הקיבוץ בעצם קיומו הציג את אותו ימין עצמו ככלי ריק. ההתנגדות על רקע חברתי כלכלי או. על רקע דתי גרמה לשמרנות הימנית הן החילונית והן הדתית להראות בלתי רלוונטית. באה 1977 ועימה החלה הנקמה. זכורים לדראון דברי הבלע של מנחם בגין על הקיבוצניק שמעשן סיגרים על שפת הברכה. שקיעת הקיבוץ היא סימן מבשר רעות - והלוואי ואתבדה.

    השבמחק
    תשובות
    1. העצוב בכל הסיפור הוא שבעוד הערכים של הקיבוץ הובילו יתרמו לעיצוב של החברה הישראלית, עם השנים הערכים הקפיטליסטיים של החברה הישראלית הובילו את עיצובו החדש של הקיבוץ.

      מחק
    2. וכעת אנו צופים באימה על מה שקורה בקיבוץ ניר דויד (תל עמל) ופרשת השימוש במי נחל האסי.
      סכסוך שמקורו בהסתה של מנחם בגין מול הקיבוצניקים "העשירים" עם הבריכות מול עיירות הפיתוח(במקרה זה אנשי בית שאן) כמה קנאה וצרות עין..

      מחק
  22. גם ספרה של יעל נאמן "היינו העתיד" מספר את סיפורו של קיבוץ יחיעם על בתי הילדים שבו והחיים המשותפים.

    השבמחק
  23. קראתי בעיון את התגובות ולמדתי מהן לא מעט. תודה לכל המגיבים על ההערות המעמיקות, על השיתוף בזיכרונות אישיים ועל ההפניות למקורות ספרותיים, קולנועיים ומחקריים נוספים. בשל קוצר היריעה והאופי המדגמי של הדיון נאלצתי לפסוח על דוגמאות רבות שצברתי, אבל בדיעבד צר לי שבחרתי לוותר על שתי יצירות חשובות בעיניי שחסרונן צוין בצדק בדברי המגיבים: "היינו העתיד" של יעל נאמן ו"שבעה" של אברהם בלבן. אקווה שהדברים יבואו על תיקונם כאשר ארחיב בקרוב את הרשימה הזו למאמר שיפורסם באחת האכסניות האקדמיות.
    שאלה עקרונית אחת עלתה בתגובות רבות, והיא נוגעת להבלטתן הספרותית של חוויות מצוקה ומשבר על חשבון חוויות מוארות והרמוניות שירבים נושאים עמם מילדותם ונעוריהם בקיבוץ. אכן, כפי שציינתי בגוף הדברים, זה טבעה של הספרות וזו נטייתם של רבים מיוצריה. מי שיחפש, למשל, את הייצוג ה"נכון" של תקופת העלייה השנייה בסיפורת העברית, יגלה שהיא הניבה שתי יצירות מופת ודאיות, "מכאן ומכאן" של ברנר ו"תמול שלשום" של עגנון. והנה, בשתיהן מוצגת העלילה ההרואית ההיא כהוויה אפלה ומסויטת של כישלון, מחלה ומוות, ואילו יצירות ששרו שירי הלל לגדולת המפעל החלוצי לא שרדו בזיכרון התרבותי שלנו, ואפילו ניסיונו המאוחר של נתן אלתרמן לעשות צדק היסטורי עם גדולת הימים ההם במחזהו "כנרת כנרת" לא צלח מבחינה אמנותית.
    כך או כך, שפע היצירות, הזיכרונות והמחקרים המוסיפים עדיין לנבוע מעיד על האופי העמוק, המסעיר והמאתגר שהוויית הקיבוץ על אורותיה וצלליה מילאה ועדיין ממלאת בזיכרוננו הקולקטיבי.

    השבמחק
  24. לדעתי, גם הספר "קיבוץ מקום" של עמיה ליבליך תורם הרבה להבנת הקונפליקט שעיקרו תחושת ההורים לגבי בית הילדים והלינה המשותפת.
    אמא שלי קראה ובכתה, אני (גדלתי בקיבוץ בלינה משותפת בשנות ה-50) קראתי ואמרתי לה שאנחנו הילדים לא היינו אומללים ובכלל לא כך אנו זוכרים את ילדותנו.
    אם משווים אותנו לבני גילנו שגדלו בעיר ובכפר בלינה המשפחתית, מתברר שלא יצאנו יותר דפוקים מהם (וכנראה גם לא פחות)

    השבמחק
  25. להבדיל אלף אלפי הבדלות, מענין אילו ממצאים מעלים המחקרים על ילדים ונערים שגדלו ב'חברות ילדים' מסיבות אחרות לגמרי, למשל, פנימיות של מוסדות חינוך לסוגיהם השונים, ו'בתי יתומים'. במקומות כאלה לא לכל הילדים היו יחסים דומים עם הוריהם -אם בכלל. היו מהם שראו את ההורים רק בסופי שבוע, אחרים רק בחגים או כשההורה מצא זמן וסיבה לבוא ולבקר את הילד, וכאלה שידעו שיש להם הורים אבל 'אסור שזרים ידעו', ועוד ועוד.

    השבמחק
  26. לא מזמן כתבתי עבודת מאסר על ההשוואה בין מערכת החינוך של ספרטה למערכת החינוך הקיבוצית בראשית ימיה. המאמר הזה רק חיזק את תודעתי בדבר הייחודיות של שתי החברות בהפרש של אלפי שנים. אכן הקיבוץ לא דמה לשום חברה שיתופית - ספרטה דמתה במעט לכרתים. העובדה העיקרית המבדילה את החברות הייתה הבחירה - אמנם היה לחץ חברתי עצום אך הבחירה הייתה בידיהם להיות חלק מהקבוצה. בכל מקרה באם הקבוצות, דגניה לא הייתה לינה משותפת וגם זו בחירה. חשוב לציין כי מחקרי הניב את התובנה שלינה משותפת החלה בכורח כלכלי ורק אח"כ הפכה לתודעה חברתית. כל זאת תודות לארכיון טבנקין ברמת אפעל.

    השבמחק
  27. תודה על הראייה הפרספקטיבית והרחבה של אבנר הולצמן. דבריו הם ישרים ומעמיקים. הבוחן את המסמכים ההיסטוריים מול המסמכים הספרותיים יכול לראות עד כמה הספרות השפיעה על אורחות החיים של הקיבוץ.הספרות הביקורתית על הקיבוץ השפיעה על אורחות חייו. חברות טוטאליות לא אוהבות ספרות כזו ואין זמן שהטון של הכתיבה הקיבוצית לא היה ביקורתי ושואל שאלות קיומיות עמוקות. 'הניכור היה על השולחן' כמו שכתבה פעם אייל כפכפי. יש ספרות ענפה קיבוצית שלא נכתבה על ידי סופרים מקצועיים. גם ספרות זו של רשימות פרטיכלים, של ספרי משפחה ומכתבים אישיים מגלה רצף לספרות והיא עומדת ומשלימה את הספרות האידיאולוגית . את הקרב נגד העזיבה. ואת הרצון המתמיד לשמור על הקיבוץ כדמוקרטיה ישירה.
    עם כל הביקורת הראויה והצודקת על הקיבוץ וגלגוליו צריך לזכור מה שאמרתי פעם למשלחת סינית שביקשה ללמוד את הקיבוץ. 'איך זה שאתם קיימים הם שאלו ואצלנו שמיליונים חיו בדרך שיתופית זה נגמר. השבתי להם שלמרות שאני לא יכול להצביע בפשטות שדגניה, ניר דוד ויטבתה הם העתק מדויק ומסמנים רצף פשוט המשותף בין כל הקיבוצים הוא שמותר לעזוב אותם, לכתוב עליהם דברים קשים, לא לתת רשות לאידיליזציה כוזבת . זה לא ניתן היה בקומונות הסיניות ולא בחבורות שיתופיות ובמערכות פוליטיות מוכרות.
    שמתרחש במערכות חינוכיות אלטרנטיביות לקיבוץ רק קורא לכתוב ספרות ביקורתית המצביעות על הקשר בין החברה וארגונה החברתי לבין המערכות החינוכיות עליהן היא לוקחת אחריות. מוקי צור עין גב

    השבמחק
  28. כולם כבר כתבו כמעט הכל ובכל זאת עוד מספר תובנות אישיות, מחוויותי בלינה המשותפת ובלינה העירונית גם יחד (את גיל הגן - 4 שנים - העברתי בשתי צורות הלינה לסירוגין)?
    א. בגיל הנעורים עדיפה הלינה המשותפת. בגילאי ינקות עד בי"ס יסודי זו חויה קשה עד שלילית לרבים (לא לכולם).
    ב. מי שחי רק במסגרת הלינה המשותפת ולא חווה משהו אחר, לרוב לא סבל, אלא אם כן היה חריג קיצוני. לעומת זאת, מי שאתרע מזלו לעבור בין לינה עירונית-משפחתית למשותפת ספג "הלם קרב" המתואר ברוב הספרים לעיל.
    ג. הקיבוץ, בניגוד ליומרתו, הוא חברה מאד מאד מדרגית. והדבר נכון וכואב פי אלף בחברת הילדים. "הגבעות השחורות של דקוטה" מציג בבוטות נקודה זו, שלדידי היא שורש הרע ומקור הכאב המתמיד של החלשים בחברה. זה נכון כמובן גם בחברה עירונית, אבל בעיר זה 8 שעות 6 ימים בשבוע, ולא 21*7 (למעט שעות אחה"צ בבתי ההורים).
    הדירוג החברתי של כתתי משנות ה-70 נשמר בדיוק עד היום - המצליח ביותר דהיום הוא החזק ביור דאז, וכל השאר - בסדר יורד עד לתחתית המדרגה.
    ד.מערכת הלינה המשותפת היתה יעילה מאד כלכלית וכנראה, למרות קשיי ההורים, גם תמכה במארג החברתי של הקיבוץ.
    ה. בשנות ה-40-60 ניפקה מערכת הלינה המשותפת את התוצר המיטבי של העם היהודי לדורותיו. קודם כל - מגש הכסף, אבל גם רוב המוחות הפוריים בכל תחום ממדע ועד אמנות, מחקלאות ועד הי-טק.ולרוב - ללא סימני סבל מצד בוגרי הלינה המשותפת. תוצר שנות ה-70 בהן האמונה הבסיסית של דור ההורים דעכה כולל לא מעט מקרים מתוסבכים ו"שרוטים" ברמה זו או אחרת - כנראה הדיסוננס החברתי-קוגנטיבי בתוך החברה הקיבוצית גרם לזה מבלי משים.

    השבמחק
    תשובות
    1. אלישע שפירא, עין השופט30 באוגוסט 2020 בשעה 22:15

      אינני בטוח בקביעה ש"הלינה המשותפת הביאה את התוצר המיטבי של העם היהודי ‏לדורותיו‎", אך אין ספק שבוגרי הלינה המשותפת תרמו תרומה משמעותית בתחומי המדע‎, ‎המחקר, ‏המנהל והיצירה לסוגיה. ‎הלינה‎ ‎המשותפת תרמה לעצמאותם ויכולתם של חניכי הקיבוץ להשתלב בעשייה חברתית, ‏אך הצטיינותם‎ ‎והישגיהם‎ ‎בתחומי‎ ‎הידע והיצירה הושפעה להבנתי מאיכותם של חבר המחנכים והמורים ומשיטת ‏הלימודים. איכות‎ ‎העוסקים בחינוך נבעה‎ ‎מהחשיבות‎ ‎שייחסו הקיבוצים בשנים ההן לחינוך הדור ומהעובדה שבשנים הראשונות היו ‏ההוראה‎ ‎והחינוך האפשרות היחידה‎ ‎
      (‎כמעט) ‎שהייתה פתוחה לחברי הקיבוצים לרכוש השכלה מתקדמת. שיטת הלימוד על פי‎ ‎‎"נושאים", ‎ללא‎ ‎מבחנים ותעודות‎ ‎‎,‎כולל‎ ‎תעודת בגרות) ‎גבתה‎ ‎"מחיר" ‎של שנת לימודים נוספת (המכינות) בדרך לאקדמיה, אך ‏הייתה בה מידה רבה של‎ ‎פתיחות‎,‎ חיזוק‎ ‎החשיבה העצמית ועידוד היצירתיות‎.

      מחק
  29. נשכח "בין חברים" של עמוס עוז שבו סיפור קורע לב הקשור ללינה המשותפת.

    השבמחק
  30. תודה על המאמר המרתק.
    פרופ' דוד אופנהיים מאוניברסיטת חיפה חקר את ההתפתחות הפסיכולוגית של ילדים שגדלו בלינה משותפת, וייתכן שמחקריו שופכים גם הם אור מעניין על הנושא.
    סיפורה הקצר של רוני גלבפיש "ניקור" מתרגם את קשיי בית הילדים לשפת הפנטזיה והאימה, ובעיני גם הוא ראוי להיכלל ברשימת היצירות "בוגרות" הקיבוץ. לקריאת הסיפור: https://www.sf-f.org.il/archives/1822
    אציין שאיני מפיקה רווח מסחרי או אחר מפרסום הסיפור, רק חושבת שהוא מוצלח ושכדאי להפיצו. :)

    השבמחק
  31. סיפרות, בעיקר סיפרות טובה, ניזונה, מושתתת על החוויות הקשות, על הכאבים, על הנסיון המר, על הצדדים האפלים והם כולם קיימים בכל צורת חיים. כך להבנתי יש להתייחס לספרות ה"קיבוצניקית",על הכנות שבה, על העניין שהיא מייצרת ועל כי ברובה היא גם כתובה היטב ובזאת חשיבותה

    השבמחק
  32. משה אריה זלקינד ז"ל מקבוצת יבנה היה בן דודי ואשתו עליזה הייתה מטפלת בבית הילדים, אולי שלך, אפילו...

    השבמחק
  33. אני כתבתי את התגובה שנכתבה כ Unknown31. שמי אסתר קמר

    השבמחק
  34. תודה רבה לאבנר הולצמן. קראתי את הכתבה המקיפה והמרתקת שלך בנשימה עצורה. אני נולדתי בקבוץ גבעת ברנר בשנת 1940 וגדלתי בלינה המשותפת שעבורי הייתה עוגן ומקום מבטחים ושייכות. בדיעבד יתכן כי כך הרגשתי כי הורי היו גרושים וגרו הרחק זה מזו בפאתי הקבוץ וגם הקימו כל אחד משפחה משלו. כך שבית הילדים היה עבורי מקום בטוח ויציב של שייכות וחברה קבועה ואהובה. ברבות השנים הייתי מטפלת תינוקות בקבוץ יפתח והכרתי את הצד הנוסף של הלינה המשותפת מצד האימהות הצעירות. ברור לי שיש ילדים שנפגעו נפשית ורגשית מהניתוק מההורים ויש כמוני שזו היתה הצלה בשבילם. אין גזירה שווה. הנושא מורכב ורב פנים וטוב שיש מי שמתעמק בהבנתו וחושף צדדים שונים בו. תודה על הכתבה ועל הסרט. תמר מגדל - חיפה.

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.