עונג שבת (עונ"ש)

פרנסות של יהודים: מי רוצה לקנות צינור וֶשֶׁט?

2012-02-26T01:40:00.000+02:00

הפרנסה הייחודית הזו הובאה לידיעתו של רמי נוידרפר באמצעות ידידו המכונה 'חנן הרפתן'.

על פי התורה וההלכה חייבים להקדיש לה' בכור זכר של כל בהמה טהורה, גסה או דקה, ויש לתתו לכהן, ואם לא ייעשה כן יוטרף העגל הנולד וחלב האם ייאסר בשתייה. הכתוב מדבר כמובן רק בבכורות השייכים ליהודים.

כדי למנוע הפסד כספי מהרפתנים, שמצדם מעוניינים בתעודת כשרות מטעם הרבנות, נחלצה ההלכה לעזרתם בעסקה סיבובית שכולם מרוויחים ממנה.

הרפתנים מוכרים לרבנים הראשיים של מדינת ישראל ('מרן הרב הגאון יונה מצגר שליט"א ומרן הראשון לציון הרב הגאון שלמה משה עמאר שליט"א') את כל הקנים וצינורות הוושט (Esophagus) של כל הבהמות הנקבות ברפת או בדיר שטרם המליטו (בינינו, לחלקים אלה ממילא אין שום ערך או שימוש).

הרבנים הגאונים מצדם מוכרים את הסחורה לכל מי שירצו, 'ואפילו לאינו יהודי'.

הגוי, שקונה 'בכאילו' את הקנים והצינורות, הופך להיות שותף בכל פָּרוֹת ארצנו וכיוון שכך פטורות הבהמות היולדות ובעליהן מדיני בכור.

שטר ההרשאה נוסח כך שאפילו הקב"ה לא יוכל לטעון שזו לא מכירה אמיתית.

פרה קדושה

גלגולו של ניגון: איך גוייר רספוטין כהלכה

2012-02-24T01:16:00.001+02:00

גרגורי רספוטין (1916-1869)

כמו העריץ המונגולי ג'ינג'ס חאן, שבו עסקנו ברשימה קודמת, שזכה ללהיט פופ ענקי הקרוי על שמו, כך טוהר בתרבות הפופולרית מכל פשעיו גם הנזיר הרוסי מטיל האימה, גרגורי רספוטין.

רספוטין היה בן למשפחת איכרים מסיביר, שבחר בקריירה של נזיר ומיסטיקן ועורר התפעלות ופחד בחוגי הכנסייה והחברה הגבוהה ברוסיה ערב המהפכה. הכריזמה המיוחדת שבה ניחן, הצלחתו המסחררת בקרב נשים, מעשי המופת והריפוי שיוחסו לו - כל אלה הפכו אותו ליועץ קרוב של ניקולאי השני, הצאר הרוסי האחרון, ומושא להערצתה של הצארינה אלכסנדרה, שהאמינה בכוחותיו לרפא את בנה שהיה חולה המופיליה.

תאמינו או לא (עדיף שלא), במוזיאון לארוטיקה בסנקט פטרבורג מוצג לראווה אבר המין של רספוטין, שהוא כמובן הגדול מסוגו בעולם.

רספוטין גם ביקר בארץ ישראל כדי לחגוג בה את חג הפסחא של שנת 1911. מיפו, שלחופה הגיע בחודש מארס, עלה רספוטין לירושלים ובה התגורר ב'בית סרגי' שבמגרש הרוסים. יחד עם מאות רבות של עולי רגל רוסים גם הוא ביקר בכל המקומות הקדושים - בכנסיית הקבר בירושלים, בכנסיית המולד שבבית לחם וגם בחברון. במהלך ביקורו חווה רספוטין, במיוחד כאשר שהה בכנסייה הרוסית שעל הר הזיתים ('כנסיית הבצלים'), כמה אירועים נבואיים ואקסטטיים, שהיום היינו קוראים להם 'סינדרום ירושלים'... (כתבה מעניינת על סינדרום זה פורסמה לפני שבועיים בכתב העת Wired)

ביוגרפיה מרתקת של רספוטין כתב אנרי טרויה.
הספר ראה אור בתרגום עברי בהוצאת כנרת, 2004

בשנת 1978 היה השיר 'רספוטין' שלאגר מטורף. שרה אותו להקת 'בוני אם' (Boney M), להקת פופ-דיסקו (זמר אחד ושלוש זמרות) מהאיים הקריביים, שבסיסה היה בגרמניה.

הנה השיר 'רספוטין'. צפו בו כבר מעל 18 מיליון איש.

השיר זכה לגרסאות רבות. למשל בטורקית:

או סרבית:

קוראיו הנאמנים של מדור זה לא יופתעו אפוא לגלות גם את רספוטין מגוייר כהלכה, שהפך לפתע להיות שיר חסידי כשר למהדרין.

השיר נקרא בשם המשונה 'מיכאל - הורה', כנראה על שם מיכאל שטרייכר (Michoel Streicher), זמר חסידי פופולרי שהקליט אותו באלבומו Thank You

הנה הוא הביצוע הכשר למהדרין.

המילים העבריות ששולבו בשיר הן: 'כל מה דעביד רחמנא - לטב עביד. זה יסוד האמונה'.

בתלמוד הבבלי (ברכות, ס ע"ב) נמסר בשמו של רבי עקיבא: 'לעולם יהא אדם רגיל לומר: "כל דעביד רחמנא לטב עביד" ... כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא - הכל לטובה'.

נחמד ואופטימי, אבל הקביעה שזהו יסוד האמונה, איננה בתלמוד, ואינני יודע מי הוא שקבע מסמר זה בהשקפת היהדות.

האמת היא ששטרייכר עצמו איננו בדיוק מורה הדרך ליסודות האמונה. הוא אמנם העריך את עצמו כ'מייקל ג'קסון הישראלי', אבל להבדיל ממייקל ג'קסון, שטרייכר נדון לשלוש שנות מאסר אותן החל לרצות בבית כלא בניו-יורק על גניבה חמורה במיוחד.

מיכאל שטרייכר

אבל אל דאגה. הודות לשתדלנותו הנמרצת של הרבי מסאטמאר זכה שטרייכר לחנינה ושוחרר מהכלא לאחר כמה חודשים.

אולי שטרייכר הזדהה קצת יותר מדי עם דמותו המופרעת של רספוטין? מי יודע...

עוד על מוזרויותיו של שטרייכר אפשר לקרוא גם כאן.

(תודה לשאול רזניק)

איזה כיף להיות חרדי: הרבנית לאה קוק מפרישה חלה

2012-02-22T05:10:00.002+02:00

הרבנית לאה קוק מטבריה היא מחזירה בתשובה אנרגטית וידועה. סרט תיעודי בשם 'התיקון' (2002) עקב אחרי פעילותה במשך שנתיים והציג את פעילותה התזזיתית במלוא היקפה.

הסרטון שמובא כאן, שבו מקיימת הרבנית קוק (ראשי תיבות: קודש קודשים! ראו באיור למעלה) טקס הפרשת חלה נגדה-נא כל מעריצותיה, עלה לרשת כבר לפני שנה, אבל כמו בבדיחה הידועה לי זה נודע רק עכשיו...

(אגב, הבדיחה הידועה היא על גוי שיצא מכנסייה וסטר על לחיו של יהודי שעבר במקרה במקום. כששאל היהודי ההמום את הגוי מדוע הכה אותו, ענה הגוי: 'בגלל שצלבתם את ישו'. 'אבל זה היה לפני אלפיים שנה' - התמרמר היהודי. 'נכון' - ענה הגוי - 'אבל אני שמעתי את זה רק עכשיו').

אז נכון שמגיע לנו עונ"ש, אבל לא חייבים להתענות בסרטון הזה עד סופו.

מספיק לראות את ריטואל ה'לשם מצווה' (בערך בתזמון 03:10) - ללחוץ כאן! - וממילא תשאלו את נפשכם למות מרוב צחוק, בכי או בושה.

כאן הסרט במלואו:

(תודה לנחי אברהם)

זיכרון בספר: הקדשות מגרשם שלום לזלמן רוּבָּשׁוֹב

2012-02-21T00:09:00.006+02:00

גרשם שלום ורעייתו (השנייה) פַנְיָה פרויד בביתם ברחוב אברבנאל בירושלים, שנות השלושים
(צילום: אריך בראואר)

ב-21 בפברואר 1982, בדיוק לפני שלושים שנה, נפטר פרופסור גרשם שלום, ואף אנו נציין תאריך זה בפרסום כמה הקדשות מעניינות שרשם שלום על גבי תדפיסים ששלח לידידו זלמן שזר (רובשוב).

שזר, איש תנועת העבודה ונשיאה השלישי של מדינת ישראל, עסק כידוע גם במחקר, ובמיוחד התעניין בשבתאים ובפרנקיסטים. במאמרו 'על תלי בית פרנק', שאותו פרסם לראשונה בשנת 1920 לאחר שביקר באופנבך (ליד פרנקפורט על נהר מיין), שם קבורים (בבית הקברות הנוצרי) משיח השקר יעקב פרנק ובתו אווה. במסתו זו קרא רובשוב לראות בפרנקיסטים 'אחים שסרחו ובגדו... אולם בני עמי', שיש לנסות ולהבין את עולמם הפרדוקסלי ולהשיבם לחיק ההיסטוריה היהודית. תחילה התפרסם המאמר תחת הכותרת 'עקבות אחים אובדים', בכתב העת 'האדמה' של שנת תר"ף, בעריכתו של י"ח ברנר, ואחר כך בברלין תרפ"ג, במהדורה מתוקנת וכחוברת בפני עצמה.

זמן קצר לאחר מכן, בשנת 1924, עלה רובשוב לארץ (אמנם כבר היה בארץ בשנת 1911, אבל היה זה ביקור קצר, גם אם בעל השפעה, לפחות על המשוררת רחל, שאותה פגש בכינרת והיא הקדישה לו את השיר 'גן נעול'). שנה לאחר הקמת המדינה החליטו זלמן רובשוב ורעייתו רחל כצנלסון לשנות את שם משפחתם, ובעיתון 'דבר' (7 במארס 1949) התפרסמה הודעתם:

שלום היה צעיר מרובשוב (שלום נולד ב-1897 ורובשוב ב-1889) אך עלה לארץ שנה לפניו (ב-1923). ההיכרות בין השניים ראשיתה בשנת 1917, לאחר ששלום עזב את בית הוריו ועבר לגור בפנסיון בברלין, שם התידד עם רובשוב ועגנון (תודה לבן אטלס). לימים גרו שניהם בירושלים המנדטורית והידידות הצטרפה להערכה הדדית על רקע עניינם המשותף בתורת הסוד, בתנועות המינות היהודיות ובחסידות. כמנהג הימים ההם, שלום שלח לו תדפיסים ממאמריו שנגעו בענייני קבלה ושבתאות ודרך ההקדשות הקצרות מתגלה הידידות החמה בין שני האישים. למרבית הצער כמה שורות נחתכו בשגגה בידי הכורך, וחבל על דאבדין.

זלמן רובשוב הצעיר
(ארכיון יד ושם)

א. מאמין כופר (1937)

'מצוה הבאה בַּעֲבֵרָה (להבנת השבתאות)' הוא אולי המאמר המפורסם ביותר של שלום. הוא פרסם אותו לראשונה בשנת תרצ"ז, בכרך ב' של 'כנסת (דברי סופרים לזכר ח"נ ביאליק)', שראה אור בהוצאת מוסד ביאליק, ומאז נדפס כמה פעמים נוספות וגם תורגם לכמה שפות. שלום הציג בו את הרקע הרעיוני של השבתאות ואת גלגולה המעוות בפרנקיזם - שלמרות אישיותו החולנית של יעקב פרנק, היתה תנועה דתית אותנטית, שביטאה לא רק חורבן והרס אלא גם געגועים לבניין ולהתחדשות. רק התנועה הלאומית, הציונות, מאפשרת - כך טען שלום - מחקר אמיתי של תנועות אלה, משוחרר מתסביכים ומאפולוגטיקה גלותית.

לשבתאי-צביניק האחרון, לזלמן רובשוב
ממאמין כופר ואוהב נאמן
גרשם שלום

שבתאי-צביניק היתה מילת גנאי כלפי מאמיניו הנסתרים של שבתי צבי. שלום 'מאשים' אפוא את ידידו רובשוב שהוא אחרון השבתאים...

מתוך מילון יידיש-עברית-אנגלית של אלכסנדר הרכבי

מעניינת לא פחות היא ההגדרה של שלום את עצמו 'מאמין כופר'.

ב. במחרת ה'נעילה' (1937)

אגרת מגן אברהם מארץ המערב, המיוחסת להוגה השבתאי אברהם מיכאל קארדוזו, פורסמה על ידי שלום בכרך ב (יב), בסדרה החדשה של המאסף 'קֹבץ על יד' שבהוצאת חברת מקיצי נרדמים. המאסף ראה אור בירושלים בשנת תרצ"ז (1937), ומי שרוצה לעיין בו יוכל לעשות זאת כאן, באתר הנפלא של Hebrew Books. למרבית המזל, מפעיליו של אתר חשוב זה, שראשיתו בספריית חב"ד, אינם מודעים תמיד לכל האוצרות שהם מכניסים לגורן.

לזלמן רובשוב
בברכת רעים
במחרת ה'נעילה'
גרשם שלום

ההקדשה אינה מתוארכת, אך אפשר לנחש שהיא חוברה בי"א בתשרי תרצ"ח (16 בספטמבר 1937), 'במחרת הנעילה', דהיינו יום לאחר יום כיפור. ואולי כוונתו לנעילה אחרת? אינני יודע.

ג. בברכת (גרשם) שלום (1940)

לזלמן רובשוב
קצת חדושי הסטוריה
בברכת (גרשם) שלום

הקדשה זו נכתבה על גבי מאמרו של שלום, 'ישראל סרוג - תלמיד האר"י?', שנדפס בכתב העת ציון, כרך ה, ת"ש (1940).
ישראל סרוג היה מקובל שהפיץ באירופה את קבלת האר"י, למרות שכנראה בפועל לא היה תלמידו.

ד. תקון הנפש המשכלת

[השורה הראשונה נחתכה]

[למודים? / עמודים?] לתקון הנפש המשכלת
של ידידי זלמן רובשוב
מאת גרשם שלום

המושג 'הנפש המשכלת' קשור בפילוסופיה האריסטוטלית-רמב"מית, והוא ביטוי לכוחות העליונים שבנפש האדם ולכישורים השכליים שלו, שאותם הוא נדרש לפתח ולממש (המנוגדים לכוחות הנחותים שבאדם המכונים 'הנפש המדברת').

מאמר זה נדפס בציון, ז, תש"ב (1942), ואת תוכנו סיכם יהודה אבן שמואל בספרו מדרשי גאולה, תש"ג, עמ' 355:

ה. המוקיר רגליו מבית מוקירו

[לזלמן רובשוב?]
המוקיר רגליו מבית מוקי[רו]
המחבר

מאמר זה נדפס בכתב העת ציון, כרך ו, תש"א (1941), והוא עוסק בברוכיה (ברוך) רוסו, אחד מנביאיו של שבתי צבי שראה את עצמו כגלגול של ש"ץ והנהיג את מאמיניו (כת ה'דונמה') לאחר מותו.

השורה הראשונה של ההקדשה חתוכה, אך אפשר לשער שדרך הקדשה זו ביקש שלום לנזוף בידידו, שזה זמן רב לא בא לבקרו בביתו.

ו. אשמדאי ולילית לבדיחות הדעת

לבדיחות הדעת
ולרפואה שלמה
לידידי זלמן שזר
הכותב גרשם שלום

המאמר 'פרקים חדשים מענייני אשמדאי ולילית' נדפס בכתב העת תרביץ, כרך יט, בשנת תש"ח. כנראה שהתדפיסים הגיעו לידי שלום בראשית 1949 כאשר רובשוב כבר שינה את שם משפחתו לשזר (ראש תיבות: שניאור זלמן רובשוב) ושלום כתב בהתאם. ייתכן ששזר נפל אז למשכב ושלום קיווה לפכח את צערו בדברי פולקלור הקשורים בראשי השדים היהודיים, אשמדאי ולילית.

זלמן רובשוב (1974-1889) נואם
(ארכיון מפלגת העבודה)

ולסיום ובלי שום קשר, אבל לא יכולתי להתאפק...

שזר התפרסם כידוע בנאומיו המליציים וחוצבי הלהבות (סח לי ידידי יהושע מונדשיין, ששמע כי ש"י עגנון לעג לנאומיו של רובשוב בסיפוריו הסאטיריים 'החוטפים' ו'על המסים' אשר בפרקי 'ספר המדינה'. עגנון כינה אותו בשם 'שרייהולץ' [עץ צועק], וזו כנראה היתה הסיבה לכך ששזר הנעלב צינן את יחסיו עם עגנון. נקמתו של שזר היתה במסיבה שערך לכבוד עגנון, לאחר זכייתו בפרס נובל. בברכתו ציין שזר כי סופרים ישראלים רבים, כגון יהודה בורלא - שאותו עגנון לא העריך - ראויים גם הם לפרס, ופני עגנון חפו...).

הנה נאומו המיתולוגי ('כמה מילות ברכה') של שזר בטקס הענקת גביע המדינה בכדורגל לקבוצת הפועל תל אביב בשנת 1972, כולל 'האצבע המשולשת' שזקר כלפי הנוכחים, כנראה בהיסח הדעת.

שזר איחל להפועל ירושלים שיום יבוא וגם הם ינצחו (מה שאכן קרה בשנה הבאה), ובלשונו: 'ברכה וכבוד למנצחים, לכל אלה שהשתתפו במשחק וגילו אומץ ויופי ... אבל כבוד וגיל למנצחים, להפועל תל אביב! ... אני רוצה להגיד: לא שכחנו את השבועה "אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" - יום יבוא ותנצח ירושלים!'

על בסיס הנאום הפתטי הזה נוצר המערכון של חבורת 'לול', ובו הברכה האלמותית: 'תחזקנה רגלייכם'...

שלטים מקומיים / מחנה יהודה (3) בורסת הבד"צים

2012-02-20T01:25:00.002+02:00

צילם וכתב איתמר וכסלר

מנצ'סטר יונייטד. שוק מחנה יהודה, ירושלים, ינואר 2012.

השינוי הבולט ביותר שהתגלה לעיני מאז ביקורי הקודם בשוק מחנה יהודה הוא שלטונם הבלתי מעורער של הרבנים. גם מי שאינו כלכלן מבין מיד שכלכלת השוק היא קודם כל כלכלת הבד"ץ. לא נראה לי שקהל הלקוחות השתנה, אבל עכשיו כמעט אי אפשר למצוא שם חנות או בסטה שאינה מפרסמת בשלטים, בכרזות ובתוויות מחיר מי הם האחראים לכשרותה.

הודיתי בפני חברי הירושלמי, שהדריך אותי בנבכי השוק, כי אני מבולבל לגמרי, ושאלתי איך יודעים מה לקנות אצל מי. לפי ההתרשמות שלי, מי שהדברים הללו באמת חשובים לו צריך להיות מומחה גדול בתחום. חברי הסתכל עלי ברחמים ואמר שמי שצריך לדעת - יודע, ואין טעם שהדיוטות כמוני יטרידו את עצמם בעניינים לא להם. תשובתו, צר לי לומר, נראתה לי מתחמקת ומנסה להסתיר את העובדה שגם הוא, כמו יתר העוברים והשבים, אינו באמת יודע.

ובכל זאת ולמרות שזה באמת לא ענייני, מטריד אותי שנושא כל כך חשוב נשאר פרוץ והלקוחות סובבים אובדי עצות מדוכן לדוכן בלי שמישהו מוסמך יעוץ להם אצל מי לקנות. מי עדיף? ירקן א', שיש לו רק הכשר בסיסי מטעם המועצה הדתית של ירושלים, אבל יחד עם זאת הוא מצהיר שביום שישי הוא סוגר מוקדם לכבוד שבת קודש; או אולי ירקן ב', שמתהדר בהכשר של בד"ץ אגודת ישראל בתוספת הצהרה כללית על שיווק 'תוצרת יהודית בלבד ממשקים שומרי שבת'?

ומה עושה מי שבסך הכול רוצה לקנות ממתקים? בדוכן אחד מתנוססים בין ערימות של סוכריות, ופלים ושוקולדים שלטים קטנים המכריזים על שמות הפטרונים. לי נדמה שהסוכריות האדומות קיבלו את הכשר הבד"ץ של העדה החרדית, הוופלים נמצאים תחת חסותו של הרב ליכטנשטיין מבד"ץ לונדון, והשוקולד קיבל את חסות איגוד הרבנים של בד"ץ מנצ'סטר, אבל את מה שבאמת קורה כאן אני רק יכול לנחש.

לו היתה לי גישה לגורמים המוסמכים הייתי מציע כמה רעיונות לשיפור המצב ולהגברת השקיפות. ראשית, הייתי פותח לשכת שירות במקום מרכזי בשוק. ישבו שם יועצים מוסמכים, ידריכו את הציבור המבולבל בסבך הכשרויות הסותרות והמתחרות, ויציעו פתרונות נקודתיים להרכבת סל מצרכים מאוזן מבחינה הלכתית.

שנית, כדאי להציב שלטים אלקטרוניים שידרגו את ההכשרים השונים. השאלה היא כמובן לפי אילו קריטריונים ייעשה הדרוג, וכיוון שמדובר כאן על כלכלת שוק, אפשר לאמץ את שיטת הבורסה. ההכשרים יסווגו למדדים על פי שיוכים רלוונטיים של מוצרים, שמות רבנים ואזורים גיאוגרפיים, ואז נוכל לדעת סוף סוף במה עדיף להשקיע: בזית מרוקאי חדש עם הכשר הבד"ץ של העדה החרדית בירושלים, בסוכריות עם הכשר בריטי למהדרין, או אולי לפזר את ההשקעה ולרכוש חסה עם סל הכשרים של שישה רבנים שונים.

עולמם הקסום של אנשי האקדמיה

2012-02-19T05:46:00.000+02:00

במחסני עונ"ש הצטברו כל מיני זוטות על עולמם הקסום של אנשי האקדמיה (ואני הקטן בתוכם).

הנה הם, להנאתכם.

א. מה חושבים עלינו ומה אנחנו באמת עושים?

(תודה לרמי נוידרפר)

ב. מה אנחנו חושבים אחד על השני?

(תודה לאביעד סטולמן)

ג. איך להפחיד סטודנטים שרוצים לעשות דוקטורט במדעי הרוח?

ד. ומהי האמת הפילוסופית-הסטטיסטית על חיינו?

פרס פרידל שטרן לנעם נדב

2012-02-17T19:04:00.002+02:00

נעם נדב מחייך בסיפוק
(צולם במערכת עונ"ש)

כבוד ויקר לצייר מערכת עונ"ש נעם נדב, שזכה במקום הראשון בתחרות הראשונה לקריקטורה הומוריסטית על שם פרידל שטרן, מטעם המוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס שבחולון.

נושא התחרות לשנת 2012 היה 'יום אישה שמח', ואתמול הוכרזו שמות הזוכים.

הנה בפרסום בכורה עולמי הקריקטורה הזוכה:

גלגולו של 'גלגולו של ניגון': מסע שראשיתו בי"ל פרץ וברבי מטאלנה וסופו בדלידה וברומן פולנסקי

2012-02-17T01:38:00.015+02:00

ב-19 בפברואר 2011, לפני שנה, עלה בלוג 'עונג שבת' לראשונה לאוויר העולם.

230 רשימות נכתבו מאז. מי היה מאמין? אני בוודאי שלא.

לרגל חגיגות יום השנה הגיעה העת לעסוק בגלגוליה של כותרת המדור האהוב (לפחות עליי) 'גלגולו של ניגון'...

המעקב אחרי גלגולים אלה הוא מפותל במיוחד וכרגיל יש לו כמה וכמה פנים, מהן משעשעות ומהן עצובות. הוא קצת ארוך מהרגיל, אבל היות שרק פעם בשנה יש יום הולדת (ובמקרה גם יום ההולדת הפרטי שלי חל השבוע), אז הרשיתי לעצמי...

ארתור קולניק, חיתוך עץ לסיפור 'גלגולו של נגון' (פריס תש"ט / 1948)

א. י"ל פרץ ורבי דּוּוִידְל מטָלְנָה

'גלגולו של ניגון' (ביידיש: 'אַ גלגול פֿון אַ ניגון'; אִמְרוּ: A gilgl fun a nign) הוא קודם כל כותרתו של אחד מסיפוריו היפים של י"ל פרץ, הקלאסיקון הגדול של ספרות יידיש.

את הסיפור הזה כתב פרץ בעברית וביידיש, בשנת 1900, והוא נכלל בקובץ סיפוריו 'חסידות' (ביידיש: חסידיש). הסיפור עוסק בכוח החיים הגדול של ניגון, שיש והוא מת ונשכח מן הלב, ויש והוא קם לתחייה ומקבל חיים חדשים:

כי כשם שהנגון חי, כך הוא מת ועובר ובטל מן העולם, ונשכח הנגון כמת מלב.

בעצם כוחו היה, רענן ומלא לשד, אך ברבות הימים פג טעמו ונמר ריחו, וילך הלוֹך ודל, הלוֹך ורפה, עד שפרחה נשמתו באויר, ונאסף - ואיננו.

ויש והניגון המת יקום לתחיה...

חזר הנגון ונעור ועלה פתאום על לב, ורגש חדש - נשמה חדשה נפח בו המנגן, ויחדש את נעוריו! אותם הקולות ואותו הסדר, ובכל זאת - בריאה חדשה, נגון חדש...

וזה הוא גלגולו של נגון.

כותרת המשנה של הסיפור היא 'שיחת חסיד מטלנא באזני חסידי פולין', ואפשר לקרוא אותו בשלמותו ב'פרויקט בן-יהודה' באינטרנט.

יצחק ליבוש פרץ (1915-1851)

הסיפור מובא מפיו של חסיד טלנאי, שמקדים ומספר לשומעיו על אהבתם של החסידים בפלך קייב למוסיקה ולניגונים. הנה דברי הפתיחה של הסיפור:

רוצים אתם שאזמר לכם מנגוני טאלנא?
ומדומה לכם, שהדבר קל מאד, ששאלה קטנה אתם שואלים, היינו: להעלות על לב אחד מאלפי הנגונים, הנשמעים בשעת "שלוש-סעודות" ובכל שעת-כושר בטלנא, ולזמר אותו באזניכם!אבל דא עקא, שאך ברוב עם הדרת הנגון! ואם אחד יחיד אשוררנו, אהפוך את הודו למשחית.
חפצים אתם לעזור לי! אבל – הלא אין לכם אף מושׂג כל שהוא מן הנגינה.
שומע אני את חזניכם – את התרנגולים השחוטים, המשחיתים גם את הנגינה מסיני; ואת ה"כלי-זמר" שלכם – רבונו של עולם, הלא כל שיריכם וזמירותיכם פגרים מתים הם – פרחו נשמותיהם ואך פגרים מתגוללים...
בגליל קיוב מזמרים!
בלי ספק גם המקום גורם במקצת; אבל העיקר הוא – שמחזרת הנגינה על אכסניה שלה.
אצלנו – בפלך קיוב – אין בעל-בית בלי כנור; בן של בעל-בית הגון, או כמו שאומרים אצלנו – בר-אבהן, מזמר או מנגן.
כשאתה בא לבית ורוצה לדעת כמה זכרים יש בו – שׂא עיניך אל הקיר וספור את כלי-הזמר, התלויים עליו; מספר הכלים – מספר הזכרים.
והכול מנגנים: בעל-הבית, בנו ובן-בנו...
אך חבל, שכל דור ודור מנגן בפני עצמו ובאופן אחר.
דור דור ונגונו!
בעל-הבית מנגן: "כל נדרי", "שושנת יעקב", "גדי קשור ידיים"...נשמת בנו החסיד משתפכת במנגינת צדיקים...
והנכד – מנגינותיו מנגינות חול... מעל התוים הוא מנגן.
הלא על כן אמרתי: דור דור ומנגינותיו!
– – –

אבל אם אין אנו יכולים לנגן, נדבר בשבח הנגינה.
גדולה נגינה!
טלנא כולה עומדת היתה על סעודת מלוה-מלכה, ועיקרה של מלוה-מלכה היה הנגון!
גדולה נגינה! אך הכול תלוי במנגן ובמה שהוא מנגן! [...]

נקח למשל את הזמר:

רַ' דַּוִד'יל הָיָה דָּר בְּוַסִילְקוֹב,
בְּוַסִילְקוֹב,
וְהַיּוֹם הוּא דָּר בְּטַלְנָא;
רַ' דַּוִד'יל הָיָה דָּר בְּוַסִילְקוֹב,
וְעַתָּה הוּא דָּר בְּטַלְנָא!

ושרים את השיר בוַסילקוב ושרים את השיר גם בטלנא. אבל בטלנא הוא שיר של שׂמחה, שיר של נצחון – שיר גבורים ממש; ובוַסילקוב הוא קינה מלאה צער ויגונים.

_________________________________________________________________

והנוסח ביידיש הוא זה:

לחובבי היידיש המדוברת: כאן אפשר לשמוע הקלטה נדירה בת כארבע דקות ובה שחקן התאטרון נח נאַכבוש (1970-1888), שהיה חבר בלהקה הווילנאית 'די ווילנער טרופּע', קורא ושר את 'גלגולו של ניגון' (ללחוץ על המקרופון בצד שמאל).

אמנם, הניגון המתגלגל, שהוא עיקר עניינו של הסיפור של י"ל פרץ, אינו קשור במעבר של ר' דוּוִידְל מווסילקוב לטלנה, אלא זהו ניגון 'מזל טוב' מברדיצ'ב, שהופך להיות ניגון 'אל מלא רחמים' בעיירה מחנובקה, ומשם מתגלגל ל'שירה של גיהנום', דהיינו לבמת התיאטרון בוורשה. משם הוא מתגלגל, על ידי יתומה ענייה, לעיירת הגבול ראדזיוויל, וסופו שהניגון חוזר למקורו ומוצא את תיקונו בטלנה, אצל ר' דווידל.

שיר זה - אם בכלל היה - אבד, אך דווקא השיר על ר' דווידל, שעבר מווסילקוב לטלנה, זכה לחיים מעניינים משלו.

מילות השיר קשורות בפרשיה היסטורית קונקרטית: האדמו"ר דוד טברסקי (1882-1808), בנו השישי של הצדיק מרדכי מצ'רנוביל, העתיק את דירתו מן העיירה וסילקוב (Vasilkov) - שם החלה הקריירה שלו כצדיק חסידי - אל העיירה הסמוכה טלנה (Talnoye), שעל שמה התפרסם לדורות. שתי העיירות אינן רחוקות זו מזו והן נמצאות בפלך קייב שבאוקראינה, לא הרחק מאוּמָן.

השנה המדויקת בה עזב ר' דוד את וסילקוב אינה ברורה. כבר בשנת 1847 יש לו אחיזה בטלנה, אך המעבר הסופי היה כנראה רק בשנת 1852. מאז חי ר' דוד בטלנה (פרט לשהות של שנה וחצי בברודי שבגליציה בין 1880-1878) ובה נפטר.

בית הכנסת בווסילקוב, 2003
(צילום: דוד אסף)

ר' דוד מטלנה שכונה גם רֶבּ דוּוִידְ'ל או רֶבּ דוּדִינְיוּ, בלט בין צדיקי שושלת טברסקי. הוא היה אדם אמיד מאוד וחצרו שבטלנה נודעה כ'מלכותית'. מנהיגותו היתה תקיפה, אך באופן אישי, כמו שאומרים, ר' דווידל היה כנראה אדם נחמד ובעל חוש הומור ('איש טוב לב, תמיד אהב מהתלות, חמד לצון לו, ולא חשך פיו מלדבר "חכמות" אשר לא ישָמעו על פי צדיק' - איש-נעמי, 'מתהום הנשיה', רשומות, ב, תרפ"ב, עמ' 179-178). ההומור הזה נעלם בכל מה שהיה קשור לחסידי ברסלב, שאותם תיעב. לחסידיו הורה לרדוף את הברסלבים בחמת זעם ובאלימות קשה (הקדשתי לכך דיון מיוחד בספרי נאחז בסבך, מרכז זלמן שזר, תשס"ו, עמ' 199-187).

טלנה, 1995 - למטה משמאל: ציון קברו של רבי דוד טברסקי
(ארכיון בית לוחמי הגיטאות)

זיכרונות יפים על ר' דווידל ועל תאוות הנגינה והחזנות שלו רשם החזן פנחס (פיניה) מינקובסקי, שהיה בעצמו חזן בחצר:

הצדיק ר' דוד'ל היה צדיק מיוחד במינו, מלא רוח חיים, רחוק מכל העקמומיות וההתרשלות הבטלנית החסידית, אשר שררו אז בכל 'חצרות' הצדיקים. בסקירה אחת הבין את נפש חסידיו עד כדי להבדיל בין החסידים התמימים, המאמינים באמת בצדקתו ובכחו, ובין החסידים אשר החניפו לו והעריצוהו לתועלתם. ר' דוד'ל היה האופטימיסט היותר גדול שבין צאצאי ר' מוטילי [מצ'רנוביל] ומרוחו זה אָצַל גם על חסידיו. הבכיינות והעצבות היו שנואות נפשו, ובין קהל חולי-הרוח, אשר הביאו אליו לרפאותם, בחר להראות את השפעתו על המשוגעים הצוהלים, ויתיאש תמיד מבעלי המרה-שחורה ... ר' דוד'ל היה רגיל לתבל את שיחותיו בחדודים והתענג על דברי מהתלות, והבדיחותא היתה כל-כך חביבה לו, עד כי החזיק אצלו את החסיד המתלוצץ ליבילי-מיכאל'ס בתור 'בדחן החצר' ...

הוא אהב את הזמרה והנגינה אהבת נפש. במיטב כספו שלם לבעל-תפלה מצוין בשעתו בנועם קולו, הירשילי טולצ'ינר, שיבוא אליו להתפלל כל הימים הנוראים, גם החזיק חזן תמידי לצרכי 'השלחנות', 'יוסילי דעם רב'ס', שעליו היה מוטל לחבר לכל שבת ושבת נגון חדש לאיזה פיוט מזמירות השבת, ואותו הנגון נתקבל ונתפשט אחר כך כעין מסורת קדושה בין החסידים הטאלנאים בכל המקומות ...

ומלבד אלו שני החזנים הקבועים היה לו מחנה של חזנים מנגנים מכל העיירות, אשר זכו להספיק להצדיק איזה מזון זמרתי חדש כמעט לכל שבת ומועד, וחסידיו היו משתדלים תמיד לפתות גם החזנים מחצרות הצדיקים האחרים, אם אך ברכה בזמרותיהם, שיבואו לבקר גם את טאלנה ... גם המנגנים על כלי-הזמר היותר מצוינים, כסטֶמפניו מברדיטשוב ופדהצור מזיטומיר, שעמדו בשעתם בראש נגינת כלי-הזמר בישראל, כבדו את הצדיק בכנורותיהם. וכך היתה 'החצר' מלאה תמיד תנועה וחיים...

('מספר חיי', רְשֻמּוֹת, א, תרע"ח, עמ' 115-114; נדפס שוב אצל עקיבא צימרמן, פרקים בשיר: ספר פנחס מינקובסקי, תשע"א, עמ' 20-19)

בית הכנסת בטלנה, 1994

הניגון שאותו שרו בטלנה בשמחה ובווסילקוב בעצב השתמר, ובאתר 'זמרשת' הוקלטו שני ביצועים קצרים שלו כפי שהשתמרו דווקא בקרב ותיקי תנועת הנוער הדתית 'בני עקיבא'.

כאן בעברית וכאן ביידיש.

ב. ר' דודל ניגון

ציור עממי של רבי דוד מטלנה

השיר שציטט פרץ בסיפורו נתן השראה למחבר אלמוני, שלקח את שתי השורות הראשונות והפך אותן לשיר חדש שנקרא 'ר' דודל ניגון'. בכמה מקורות מיוחסות מילות השיר לפ' פוקס (F. Fuchs), אך לפי שעה לא מצאתי מידע עליו. המילים נכתבו כנראה בשנת 1924 ובמלחין נעסוק בהמשך.

ר' דודל, ר' דודל, דער וואַסילקאָווער
וווינט שוין הײַנט אין טאַלנע
ר' דודל, ר' דודל, איז מיט אונדז צוזאַמען
קומט שויין גיכער צו זײַן טיש
די תּורה ניט פֿאַרזאַמען.

ר' דודל, ר' דודל, דער וואַסילקאָווער
וווינט שוין הײַנט אין טאַלנע
תּורה פּערל איז זײַן תּורה
פֿאַר אונדז די בעסטע סחורה.

ובתרגום לעברית:

ר' דֻוְדְל מווסילקוב / עכשיו גר בטלנה / ר' דודל נמצא בינינו / בוא מהר לשולחנו / שלא תפסיד את תורתו.

ר' דודל מווסילקוב / עכשיו גר בטלנה / פנינים יקרות הן דברי התורה / לנו הן הסחורה הכי טובה.

לשיר יש ביצועים רבים. הנה כמה מהם ותחילה החזן ג'וני גלוק:

המקהלה היהודית של ברזיל (CORAL ISRAELITA BRASILEIRO) בהופעה מ-2009:

וכאן כליזמר שחור שמפליא לנגן את השיר:

וכאן כמה ביצועים מוקלטים באדיבות Judaica Sound Archives, אתר שימור של תקליטים נדירים המופעל על ידי אוניברסיטת אטלנטיק פלורידה (FAU):

סיימור שוורצמן לואיס דנטו בינה לנדאו ומקהלה

ג. אברהם גולדפאדן ו'הרבי ציווה להיות שמח'

בביצועים של כליזמרים מכל רחבי העולם אפשר לשמוע את שירו של ר' דווידל מטלנה תחת שמות שונים ומשונים: 'מה-יפֿית' (אִמְרוּ: מַיוּפֵס), 'אַ ייִדישער טאַנץ' (ריקוד יהודי), 'טאַנץ, ייִדעלאַך' (רקדו, יהודים), 'יאָשקע, יאָשקע' (יושקה, יושקה), ועוד. אבל ככל הנראה המקור לכולם - כולל 'ר' דודל ניגון' - הוא השיר 'דער רבי האָט געהײסן פֿרײלעך זײַן' (יש נוסחים שגורסים 'לוסטיק זײַן'), כלומר 'הרבי ציווה להיות שמח'.

זהו למען האמת שיר לצון אנטי-חסידי, שנכתב והולחן על ידי אברהם גולדפאדן, אבי תיאטרון יידיש המודרני.

בול לכבודו של אברהם גולדפאדן (1908-1840)

ככל הנראה, גולדפאדן כתב והלחין את השיר עבור האופרטה שלו 'ני בע, ני מע, ני קוקוריקו, אדער קאמף צווישן בילדונג און פאנאטיזם' (לא בֶּה, לא מֶה, לא קוּקוּריקוּ, או המלחמה בין השכלה לקנאות), שכנראה הוצגה לראשונה ביאסי שברומניה בשנת 1878. השיר הוקלט לראשונה בשנת 1912 ומני אז עבר שינויים רבים ויש לו כמה נוסחים.

על גלגוליו של השיר כתבו חנה גורדון-מלוטק ויוסף מלוטק בספרם 'פנינים משירת יידיש':

Eleanor Gordon Mlotek and Joseph Mlotek, Pearls of Yiddish Song, New York 1988, p. 136

ואלה מילותיו הלא-מתוחכמות במיוחד של השיר, שמתארות משחק שבו משתעשעים הרבי וחסידיו:

ווויל איז דעם רבין און די חסידים,
און די חסידים אויך דערצו,
ווויל איז דעם רבין און די חסידים,
און די חסידים אויך דערצו.

דער רבי האָט געהייסן פֿריילעך זײַן
טרינקען בראָנפֿן, ניט קיין וײַן,
טא-די-די-די...
טא-די-די-די...

שטופּ זשע, שטופּ זשע,
שטופּ דעם לאָשעק,
שטופּ אים, שטופּ אים גיכער.
דער רבי אַליין שטופּט אויך דעם לאָשעק,
שטופּ אים, שטופּ אים גיכער.

ובתרגום:

הרבי שמח וטוב לב, וכך גם החסידים / הרבי ציווה לשמוח / לשתות יי"ש לא יין.

דחוף, דחוף את הסְיָח (הסוס הצעיר) / דחוף אותו מהר.
הרבי בעצמו גם הוא דוחף את הסייח / דחוף אותו, דחוף אותו מהר.

בשנת 1912 צורף לשיר בית נוסף, המיוחס לפולקלוריסט יהודה ליב כהן (1937-1881), והוא נקרא 'יאָשקע, יאָשקע':

יאָשקע, יאָשקע שפּאַן דעם לאָשעק,
לאָמיר גיכער לויפֿן,
טאָמער וועט ער זיך אָפּשטעלן,
וועלן מיר אים ניט קויפֿן.

ובתרגום:

יושקֶה, יושקה, רתום את הסייח, / תן לו לרוץ מהר, / ואם הוא יעצור, / לא נרצה לקנות אותו.

ויש גרסה עוד יותר פשוטה:

דער רבּי האָט געהייסן פֿריילעך זײַן
טרינקען בראָנפֿן, ניט קיין וײַן.אונזער רבי אלימלך האָט געהייסן זײַן פֿריילעך
וואָס דער רבי הייסט אונדז טאָן
דאָס דאַרפֿן מיר אַלע טאָן.

ובתרגום:

הרבי ציווה להיות שמח / לשתות יי"ש ולא יין
רבינו אלימלך ציווה להיות שמח / מה שהרבי מצווה עלינו לעשות / כך נעשה.

הנה הזמרת ההולנדית רולינה קרוס (Rolhina Kross) ולהקת כליזמרים (כלי פריטה ואקורדיון):

וכאן להקת כליזמרים פולנים (אני מניח שלא מדובר ביהודים),מהעיירה זֶשׁוּב (רישא) שמנגנים את יושקה (בלי מילים). קצת מוזר ומפתיע אבל מוצלח מאוד (הקלטה משנת 2008):

וכאן להקה אחרת של כליזמרים בשם The Bloomers

ד. הקשר הצרפתי

האלבום הראשון של סלין דיון (1981) שבו נכלל השיר 'Tire, tire l'aiguille'

לא יאומן אבל הניגון של ר' דווידל התגלגל גם לשנסון הצרפתי...

בשיר שנקרא 'Tire, tire l'aiguille', כלומר 'משכי את המחט', אין שום דבר יהודי או חסידי. הוא עוסק באמא המדברת עם בתה התופרת את שמלת חתונתה.

הנה דלידה, זמרת מצרית ממוצא איטלקי שפעלה בצרפת והיתה מפורסמת מאוד בשנות השישים (ואף ביקרה והופיעה בארץ), בהקלטה משנת 1968.

וכאן הזמרת הקנדית סלין דיון בהקלטה משנת 1981 (אז ילדת פלא בת 13), עם המילים בצרפתית ותרגומן לאנגלית. השיר נכלל באלבום הראשון של דיון שפרסם אותה בעולם:

ה. 'מה יפית' (מאיוּפס) ו'הפסנתרן'

ריקוד 'מאַיוּפס' מתוך הסרט 'הפסנתרן'

כפי שהוזכר למעלה, אחד השמות שדבקו בשיר שלנו היה 'מה-יפית', או כפי שאומרים דוברי יידיש: 'מה יוּפֵס'. 'מה-יפית', הוא כידוע אחד מזמירות השבת ('מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים'), אך ברור שהניגון שלנו אינו המנגינה של מזמור זה.

ועם זאת, מן המאה ה-18 ואילך (ואולי אף קודם לכן) קיבל הצירוף 'מאיוּפס' מובן חדש והושאל לתיאור של ריקוד חנופה נלעג שאותו נאלץ היהודי הגלותי לערוך לפני אדונו הפריץ כדי למצוא חן בעיניו.

פרופ' חנא שמרוק כתב מחקר מקיף ומרתק על נושא זה, וממנו עולה עד כמה חדר המושג 'מאיוּפס' לעומקה של התרבות הפולנית. שמרוק ראה בגלגוליו השונים של 'מאיוּפס' ובפרשנויות שהוענקו לו, במקורות ביידיש ובפולנית, תמונת ראי ליחסים בין יהודים לפולנים, שלאורך מאות שנים ידעו עליות ומורדות. המחקר של שמרוק, 'מאיוּפס - מושג מפתח בתולדות היחסים בין יהודים לפולנים', פורסם בעברית, באנגלית ובפולנית. בעברית הוא נדפס בספרו: הקריאה לנביא - מחקרי היסטוריה וספרות (מרכז זלמן שזר, תש"ס).

הסרט 'הפסנתרן' (The Pianist), סרט חובה, מרשים ועטור התהילה (שלושה פרסי אוסקר) של רומן פולנסקי משנת 2002, מתרחש בוורשה הכבושה בידי הנאצים ומתאר את סיפור ההישרדות האמיתי של הפסנתרן היהודי-הפולני ולדיסלב שפילמן. בפתיחת הסרט מוצגת סצינה ובה מכריחים חיילים נאצים כמה מתושבי הגטו לרקוד בפניהם את ריקוד ה'מאיוּפס', לצלילי חבורת כליזמרים שמנגנת את הניגון של ר' דודל (מעניין שבזיכרונות של שפילמן, שעליהם התבסס סרטו של פולנסקי, מדובר בסתם וַאלְס, ולאו דווקא ב'מאַיוּפס').

כאן אפשר לראות את הגרסה המלאה של 'הפסנתרן' (שעתיים ועשרים דקות!).

הסצינה של ריקוד המאיוּפס היא בערך בתזמון 17:45, ואפשר לראות אותה כאן.

אצל המתנחלים, 'מה יפית' הוא עדיין מושג רלוונטי גם ביחסם למדינת ישראל
איור: שי צ'רקה

תודה לדב-בער קרלר ובמיוחד לחוה ק' מרחובות.

בעלי התוספות

כתב צבי (גרימי) גלעד מקיבוץ עין-גדי:

אבי ע"ה, היה שר את השיר בניגון אחר. היה שר בהשתפכות, מבליט את הצער של ואסילקוב ואת שביעות הרצון של טאלנה. היות שהסיפור מקורו באוקראינה ואבא היה בן ליהדות מתנגדית-ליטאית מצפון-מזרח פולין, לא נראה לי ששיר זה הביא מעיירתו. קרוב לוודאי שלמד אותו בגדוד העבודה.

חיפשתי חיפשתי, (אני אוסף 'שירים ששמעתי בבית, לא מתקליטים'), וכל מה שמצאתי, היה בדל ביצוע קצר וחסר חן ורגש של פלוני ושמו אהרן לירן.

פניתי לידידי מיכה עמית בשאלה והוא הפנה אותי אל משה ליבסון, שהוא לדבריו מומחה גדול בשירה היידית. גם כאן נתאכזבתי, וכל מה שהכיר מר ליבסון, היה הניגון שהבאת.

איך נזכרתי בכלל בטאלנה ?

מצאתי באתר של תקליטים רוסיים ישנים תקליט של 'מיין שטעטעלע בעלז'. אלא מאי? בתקליט הוחלף שם העיר, והזמר שר 'מיין שטעטעלע טאלנה'... קשה לי לשער את סיבת ההחלפה, אבל כמו שאמר אבא בשם הרבי: 'וואס פרעגסטו קאשס אויף א משוגענער?' כך אינני שואל שאלות על התקופה הסובייטית...

נילי בן ארי מקיבוץ טירת צבי כתבה לי:

תודה!

התרפקנו, אחי ואני, על הניגון הזכור לנו מהבית (כולל הסיפור), אלא שאבא שלנו ז"ל היה שר:

רב דוידול פין זלעטפולע

היינט איז איר אין טאלנע.....

הרב יהושע מונדשיין הביא לתשומת לבי את הגרסה שנקלטה בספר החרדי-החסידי נצח שבנצח: תולדות חייו ופעלו של ... דוד מטאלנא מאת שלמה זלמינא וינברג (ירושלים תשנ"ד).

מחבר הספר, שככל הנראה לא הכיר את סיפורו של י"ל פרץ (או שהכיר וטשטש היכרותו בכך שקבע כי דבר זה הוא 'מן המפורסמות'), הביא מקורות כשרים משלו לסיפור הניגון: שני רבנים שאינם חסידי טלנה (הרב ש"י זוין שהיה חסיד חב"ד, והרב יחזקאל אברמסקי שלא היה חסיד כלל).

מתברר שרבנים אלה הכירו היטב גם את הסיפור של פרץ וגם את המנגינה...

ישעיה לנדא הביא לידיעתי מנגינה שהוקלטה לפני כחצי שנה בחתונת בתו של האדמו"ר מרחמסטריווקה (ענף חסידי מבית צ'רנוביל, הקשור גם כן לטלנה). לדבריו, זהו הניגון המקורי כפי שהשתמר אצל החסידים. יושבי וסילקוב, שהצטערו על עזיבת רבם, ביטאו את כאבם בשיר נוגה שחובר במיוחד לרגל האירוע, ויושבי טלנה ששמחו, קיבלו את פני רבם בניגון שמח שאף הוא הולחן במיוחד לכבוד האירוע. לימים צורפו שני הלחנים הללו ללחן אחד שאפשר להבחין בקלות בשני חלקיו: חלק אחד איטי ונוגה, וחלק שני שמח ורוקד...

הנה הניגון היפה (קצת ארוך - כתשע דקות):

<p><p>Google Gadget called by iframe</p></p>

כדאי לשים לב, שעל פי מסורת זו מדובר במנגינה ולא במילים (המילים הרי 'שייכות' לסיפורו של י"ל פרץ...)

הקורא אברבנא"ל הפנה אותי להקלטה ביידיש של ישראל וליכנסקי (Israel Welichansky), ששר יפה את 'אַ גלגול פֿון אַ ניגון'.

על וליכנסקי (או שמא וליצ'נסקי?) אינני יודע מאומה פרט לימי שני חייו (1998-1905) וכן שנפטר בניו יורק. ההקלטה היא כנראה מסוף שנות השלושים.

השחקן רפאל גולדווסר מצרפת הפנה את תשומת לבי (וראו גם בתגובות למטה) להצגה 'אַ גלגול פֿון אַ ניגון', שהוא עצמו ביים ומשחק בה מאז סוף 2008:

נעמי (ראו בתגובות למטה) הפנתה את תשומת הלב לסרט הצרפתי 'רכבת החיים' (1998), שגם בו 'מככב' ניגונו של ר' דווידל:

זיכרון בספר: הקדשה לדב סדן וממנו

2012-02-15T01:25:00.005+02:00

את ההקדשה הזו שלח לי ד"ר בן-ציון קליבנסקי, שצילם אותה מן העותק השמור בספרייה הלאומית.

העיירה בלהבות: ספר זיכרון לקהילת אולקניק, בעריכת שלמה פרבר, נדפס בתל אביב בשנת תשכ"ב (1962) על ידי 'ועד יוצאי אולקניק והסביבה' (מעניין ששנתיים לאחר מכן, בשנת 1964, יצא בירושלים ספר יזכור לקהילה אחרת, שנקרא בשם דומה: עיירה בלהבות: פנקס יאמפאלא, בעריכת אריה ליב גלמן).

שנתיים לאחר ההדפסה שלח פרבר, עורך הספר שגם כתב חלקים נרחבים ממנו, עותק לפרופסור דב סדן, אז מרצה בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. שנה קודם לכן, ב-1963, הוענק לסדן תואר פרופסור, על אף שמימיו לא למד באוניברסיטה (ידועה הבדיחה שלו, שהפעם הראשונה בחייו ששמע הרצאה באוניברסיטה היתה ההרצאה שהוא עצמו נשא כאשר קיבל את התואר פרופסור)...

דב סדן (1989-1902)

סדן קרא את הספר, לאחר מכן העבירו לספרייה הלאומית ולא שכח להוסיף להקדשה מעט דברים משלו. דרך אגב, סדן אכן נהג לחלק בחייו ספרים ותדפיסים שקיבל, ובאוסף גרשם שלום יש ספרים ומאמרים רבים שהוא העביר לשלום.

לפרופ' דב סדן
בהוקרה
ש' פרבר
חיפה, ז' באדר
תשכ"ד

20
II/64

ואני קראתיו
ברוב ענין
ונתתיו לבית
הספרים הלאומי
ויקראו רבים

דב סדן

באולקניק, הנמצאת כחמישים ק"מ מדרום לווילנה, היתה קהילה יהודית קטנה, דומה למאות קהילות כמותה, אך גם לה היו מוסדות ואישים שפיארו את עברה והיו מקור לגאווה. פרופ' יוסף קלוזנר למשל נולד בה (בשנת 1874), ובעונות הקיץ של שנות העשרים נפש בה הרב אברהם ישעיהו קרליץ (חזון איש) וסבב ביערותיה, שם שימש אותו מעריצו הסופר הדגול חיים גראדה.

בעמ' 87 של 'העיירה בלהבות' הובא תרגום מיידיש לעברית של פואמה יפה מאת חיים גראדה בתרגומו של נפתלי גינתון. אינני יודע אם היא כונסה אי פעם ועל כן אנצל הזדמנות זו ואביא גאולה לעולם:

פרנסות של יהודים: הבייגל של ברוקלין

2012-02-14T05:49:00.004+02:00

בייגל עם לאקס. כמו שצריך...

אם רציתם לדעת עד כמה התרחקנו ממקורותינו הקולינריים, הנה דוגמה קטנה מעולם הוויקיפדיה. מי שיחפש מידע על הבייגל (ודוק: בייגל, לא בייגלה!) - שלפחות באמריקה מזוהה לגמרי עם אוכל יהודי - ימצא בוויקיפדיה באנגלית (ובעוד כשלושים שפות) ערך נרחב על 'בייגל', אבל בעברית אין מאומה. רק ערך צנום ומשמים על 'כעך'...

מוכר כעכים במזרח אירופה

אחת האכזבות הגדולות שחיכו לי בשכונת מגוריי הזמנית בניו-יורק (The Upper West Side) היתה סגירתה לא מכבר של חנות הבייגל הנהדרת H&H, ששכנה בברודווי, בין הרחובות 80-79, ממש ליד מעדניית 'זֶייבָּרְס' המפורסמת לא פחות.

H&H ידעו לעשות את הבייגל הכי טעימים (שהיו גם כשרים), והמקום עצמו נראה כמו מאפייה מהסוג הישן. חבל על דאבדין ולא משתכחין. הם הסתבכו בהעלמת מס ועברו למקום אחר בעיר, אבל זה ממש לא אותו דבר...

H&H Bagels בימים הטובים

אבל הסירו דאגה מלבכם. בניו-יורק יש בייגל בכל פינת רחוב - חמים, טריים וטעימים, עם גרגירי פרג וזרעוני סומסום, עם בצל או עם שום, עם מלח או בלי מלח, עם קינמון וצימוקים, עם Everything ובעצם עם מה לא - ועדיין הם מזוהים עם יהודים.

הסרטון הזה, הקרוי Hot Bagels (בייגלך חמים) צולם כנראה ב-1979 והוא מתעד את שלבי ההכנה של הבייגל המפורסם של ברוקלין, טעם של פעם שמצליח לעבור גם דרך הסרטון הישן. אין שם יהודים בהכרח, למרות שיש לי חשד שהאדם שמגרגר בהנאה בסוף הסרט הוא יהודי, ובכל זאת בייגל בניו-יורק - איך שלא נהפוך אותו (החור בפנים או בחוץ) - תמיד יישאר יהודי.

פרטים נוספים על הסרטון הזה נרשמו בברוקלינולוגי (Brooklynology) של הספרייה הציבורית של ברוקלין - כאן.

יש גם הרבה ביבליוגרפיה. הנה, למשל, ספר שיצא בשנת 2008 בהוצאת אוניברסיטת ייל:

בתיאבון!

שלטים מקומיים / מחנה יהודה (2): ההגינות של חיים אוחנה

2012-02-13T03:11:00.001+02:00

צילם וכתב איתמר וכסלר

מזל דגים. שוק מחנה יהודה, ינואר 2012.

הדעה הרווחת היא שקשה למצוא אצלנו אנשים הגונים, בעיקר מכיוון שלכל אחד יש מדד הגינות פרטי, ובמיוחד כאשר מדובר ביחסי קונה-מוכר. שנים על שנים מתגייסים עוד ועוד אנשים טובים ומקדישים את חייהם לניסיון להפוך אותנו לאומה הגונה. די אם נזכיר מביניהם את אנשי המועצה הישראלית לצרכנות, את רפי גינת או את הממונה על ההגבלים העסקיים, אשר נוחלים גם לא מעט הצלחות.

השאלה היא מה קורה כאשר מישהו מחליט להיות הגון מדי, והאם יש בכלל חיה כזאת? התשובה נמצאת בירושלים, בשוק מחנה יהודה, בחנות הדגים של חיים אוחנה. על אוחנה אפשר לומר שאם ישנם אנשים שמרוב הגינות יורים לעצמם ברגל, הרי הוא שייך לאלה שמגדילים לעשות ויורים לעצמם בראש.

השלט מעל החנות שלו נעשה בעבודת יד, והוא למעשה ציור נחמד המתאר שלושה דגים שוחים במים עמוקים, בצירוף ההכרזה התמוהה, 'חיים אוחנה מספר 9 בדגים'. במקור נכתב שם 'מספר 1 בדגים', אבל בשלב כלשהו שינה מישהו את הסיפרה 1 לסיפרה 9. אני נוטה להאמין שהצייר הוא אחד מילדיו של חיים אוחנה (גם לפי הסגנון הכללי וגם לפי הכתוביות הקטנות המתארות משפחת דגים: הדג הימני הוא דג-ילד, הדג האמצעי הוא אמו, ואילו הדג השמאלי הוא דג-אמא, לא ברור של מי), אך השינוי נעשה בידי מישהו אחר, ייתכן שהיה זה אוחנה עצמו וייתכן שהיה זה מתחרה נקמני. ואולם, השלט אינו חדש וכבר הספיק להרטב בחורף ולהתייבש בקיץ, ולכן ברור שאין כאן שום הלצה. אוחנה, יש לומר בצער, השלים עם הדירוג הלא מחמיא הזה.

צריך להיות אדם הגון מאוד כדי להכריז בפומבי על כך שאתה מדורג במקום התשיעי מבין מוכרי הדגים בשוק. כל תינוק יודע שמוכר דגים נמדד בכמה וכמה פרמטרים - מבחר, טריוּת, התקנה לבישול וכו' - וכל אחד מהם מהווה נדבך חשוב בשיקולי הקונים, שהרגלי הצריכה שלהם הולכים ומתעדנים כל הזמן. וכאשר בדגים עסקינן, אין פשרות ואין הנחות! לו היה אוחנה טניסאי, מתאבק או שחיין, והיה מדורג במקום התשיעי בעולם, או אפילו במזרח התיכון, הוא היה זוכה לכבוד מלכים. אבל מקום תשיעי בדגים? במחנה יהודה?

בדרך כלל אני נמנע משיחות עם בעלי השלטים, גם כיוון שהשלט מדבר בעד עצמו וגם כיוון שאני עלול להתקל בתגובות לא צפויות ולא בהכרח נעימות. אוחנה שייך למקרים הנדירים שבהם הרגשתי שכדאי לברר פנים אל פנים כיצד הידרדר לאן שהידרדר, ובאותה הזדמנות לברר גם מי עלו למקומות הראשונים ועל פי אלו קריטריונים.

בניגוד חריף לחנות הדגים הסמוכה שהמתה מקונים, אצל אוחנה היה רק אדם אחד שניקה קרפיונים. שאלתי אותו איך קרה שהוא מספר תשע, והוא השיב שהוא רק פועל ואת השאלה צריך להפנות אל בעל הבית.

'ואיפה בעל הבית?' שאלתי.

'עוד לא הגיע', ענה.

'מתי יגיע?' התעקשתי.

'בתשע', הוא ענה וחזר אל הקרפיונים.

כיוון שהשעה הייתה כבר קרוב לשתיים החלטתי לוותר. יתכן שבביקורי הבא בירושלים אקפוץ לשם שוב, ואם יהיה לי מזל ואגיע בתשע, אולי גם אקבל תשובה.

כספומט הצדקה

2012-02-11T23:12:00.005+02:00

אין גדולה כמצוות הצדקה, וכל מי שמשוטט ברחובות וחצרות השכונות החרדיות של ירושלים אינו יכול שלא לתת את לבו למגוון קופות הצדקה שמשולבות בקירות האבן הירושלמית.

מי מרוקן את קופות הצדקה הללו אין לדעת. צריך לקוות שאנשים הגונים, ושהכספים גם עוברים למטרות ראויות. איתמר וכסלר, שעמו סיירתי לפני כחודש בכמה שכונות, הכין את הקולאז' היפה הזה:

והנה מסתבר שגם מצוות הצדקה צועדת עם הזמן.

ד"ר רפי מן (בעל הבלוג הערות שוליים להיסטוריה) צילם את כספומט הצדקה ('עמדת התרמה' בלשון נקייה) של שכונת מאה שערים בירושלים. אחרי החיוך הראשון ('תורמים ורואים ישועות' - על המסך?), וכשחושבים על זה קצת, זה לא רעיון רע.

אולי זו גם הזדמנות להזכיר לקוראים את מפעל הצדקה הנפלא המכונה עיגול לטובה, שעליו כבר המלצתי בשעתו, וכולו חן וחסד ורחמים.

ב'עיגול לטובה' יכולים כל אחד ואחת לבחור את יעדי הצדקה המועדפים עליהם. הכסף יורד פעם בחודש מכרטיס האשראי, שמצדו יודע לעגל את סכומי הקניות ולהפריש את העודף לצדקה. אם קניתם דבר מה ב-88.10 ש"ח, יעוגל הסכום ו-90 אגורות תועברנה במלואן לעמותות שבחרתם בהן מתוך רשימה ארוכה. הכל בהתנדבות ובלי שום התחכמויות. אין עלויות או עמלות או דמי תיווך, אין פקידים או מנהלים שמקבלים משכורת - הכל צדקה טהורה.

זה נשמע מעט, אבל פרוטה לפרוטה מצטרפת לחשבון גדול.

להצטרפות - לחצו כאן.

וכל זה הזכיר לי את הקריקטורה הנהדרת שמצעידה גם היא את מצוות הצדקה אל המאה ה-21:

קבצן-נט
איור: שלומי צ'רקה

בעלי התוספות

עלי כהן מקופנהגן שלח לי תמונה שצילם ברחוב המלך ג'ורג' בירושלים. קבצנית - כוס הפלסטיק לאיסוף מטבעות בידיה - משוחחת בטלפון הסלולרי (אולי היא מדווחת למישהו בצד השני על מצב ההכנסות)...

זמנים מודרניים

איזה כיף להיות חרדי

2012-02-10T02:22:00.002+02:00

מוטי שור שלח לי את המודעה המבדחת הזו:

ועל כך הגיב אחד מידידיי החרדים:

בדומה לזה אפשר לכתוב שההכשר של העדה החרדית נאסר על ידי בעלז, ההכשר של בעלז נאסר על ידי העדה החרדית, ההכשר של הליטאים ('שארית ישראל') נאסר על ידי הבית-דין של הרב לנדא, ההכשר של הרב לנדא נאסר על ידי הליטאים, ההכשר של הספרדים לא מקובל על האשכנזים, ההכשר של האשכנזים לא מקובל על הספרדים.

אם כך אפשר לאכול רק שרימפס, שאף בד"צ לא הוציא עליו איסור.

פרנסות של יהודים: או-טו-טו פסח

2012-02-08T02:44:00.000+02:00

שנינו בגמרא "הזריזין מקדימין למצוות, שנאמר 'וישכם אברהם בבקר' " (יומא, כח ע"ב). חברת 'דלידג' לקחה את ההמלצה הזאת לגמרי ברצינות. ב'דלידג' לא לוקחים סיכונים ואת הסלמון הנורווגי המעושן שלהם הם מכשירים לפסח כבר בט"ו בשבט.

אמנם פסח יחול השנה רק בעוד חודשיים, אבל למה לא להיערך בזמן ולהתכונן כבר עכשיו לכל האיסורים והכשרויות?

'למה להרגיז סתם יהודים יראי שמיים?', חושבים להם מן הסתם מנהלי 'דלידג'. 'אדרבה, יידעו חובבי הבייגל והלאקס כי בלאקס שלנו לנו לא רק שאין חשש לקטניות אלא הוא כשר לפסח גם בפורים!'

(אופס, בעצם פורים חל כבר אחרי תאריך התפוגה. אז מה בעצם הרווחנו?).

תודה לאיתמר וכסלר

תשורה קטנה לחג: ט"ו בשבט

2012-02-07T01:38:00.007+02:00

לכבוד ט"ו בשבט הנה כמה כרזות מקסימות משנות הארבעים והחמישים שעליהן נדפסו קטעים משירי החג, וכבונוס גם סרט נוסטלגי על ט"ו בשבט שהועלה בשבוע שעבר למרשתת.

א. בִּמְקוֹם שָׁמָּה יָרֹן הַחוֹרֵש

ט"ו בשבט
עיצוב: רות צרפתי - 1949

הציטוט על כרזה זו נלקח מתוך האידיליה 'יובל העגלונים', שחיבר המשורר דוד שמעוני בשנת תרפ"ב (1921).

ב. שיר השתיל

שיר השתיל
עיצוב: סטודיו רולי - 1950

את 'שיר השתיל' שמצוטט בכרזה כתב יצחק שנהר (שנברג) בראשית שנות השלושים והלחין יואל וַלְבֶּה.

גַּם בָּעִיר וְגַם בַּכְּפָר
יֶלֶד קוּם יַשְׁכִּים,
וְיֵצֵא לַגַּיְא וְלָהָר
עִם שְׁתִילִים יְרֻקִּים.

זֶה הַיּוֹם נִטַּע וְנִשְׁתֹּל
וְנַכֶּה פֹּה שֹׁרֶשׁ.
עוֹד שָׁנָה וְעוֹד שָׁנָה –
וְהִנֵּה פֹּה חֹרֶשׁ.

שִׁירוּ שִׁיר לַשָּׁתִיל
מִיהוּדָה וְעַד הַגָּלִיל!
טַע וּשְׁתֹל, שְׁתֹל וָטַע
גַּם אֲנִי וְגַם אַתָּה!

הוֹי, הַרְחִיבוּ הַגּוּמָה
לַמָּטָר וְלַחַמָּה!
הַשָּׁתִיל הָרַךְ יִגְדַּל –
וּפָרְחָה שְׁמָמָה.

מַה-לִּי סֶלַע, מַה-לִּי חוֹל?
יָד וְיָד עוֹדֶרֶת.
תִּיף אַרְצֵנוּ הַקְּטַנָּה –
אֶרֶץ לְתִפְאֶרֶת!

שִׁירוּ שִׁיר...

באתר 'זמרשת' אפשר לשמוע את מקהלת קול ציון לגולה (!!!) שרה את 'שיר השתיל'.

ג. כך הולכים השותלים

כך הולכים השותלים
עיצוב: יעקב צים - 1955

גם את השיר המפורסם הזה חיבר יצחק שנהר, והלחין ידידיה אדמון.

ד. השקדיה פורחת

ט"ו בשבט הגיע
עיצוב: רפאל רטנשטיר - 1962

כרזה זו, עם המילים 'ט"ו בשבט הגיע', מרמזת כמובן ללהיט הגדול ביותר של ט"ו בשבט: השקדיה פורחת, שחיבר ישראל דושמן והלחין מנשה רבינא.

ה. בשתי ידיך

בשבוע שעבר, לכבוד ט"ו בשבט ולכבוד יום ההולדת ה-110 של קק"ל, העלה יעקב גרוס, חוקר תולדות הסרט העברי, את הסרטון הזה, ובו שרה ריבי בן בסט את 'בשתי ידיך', שחיבר איזי מן והלחין נחום (נחצ'ה) היימן.

ברקע קטעים מיומני כרמל, משנות השלושים והחמישים, שמתארים את חגיגות ט"ו בשבט ואת נטיעות העצים ברחבי הארץ שהיתה פעם.

פה ושם אפשר לזהות בחטף גם את דוד בן גוריון ואת הרמטכ"ל יגאל ידין...

חג שמח!

ציור: פרידל שטרן
באדיבות אוסף המוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס, חולון

צילומי הכרזות נלקחו מהאתר המעולה The Palestine Poster Project Archives

שלטים מקומיים / מחנה יהודה (1): החפלות של מגזימוף

2012-02-06T01:18:00.002+02:00

צילם וכתב איתמר וכסלר

מבצע חפלה. שוק מחנה יהודה, ירושלים. ינואר 2012.

בשוק מחנה יהודה לא הייתי לפחות עשר שנים. חבר ירושלמי הציע לי לבקר שם כדי לראות מה השתנה מאז, וכיוון שלא זכרתי הרבה מן הביקור הקודם שמחתי להזמנה. תוך כדי שיטוט בסמטאות השוק הגענו לאטליז של יהושע והלל מגזימוף. בכניסה, מיד מעל למזוזה, קופצת לעין כרזה בצבע אדום אש. על גבי הכרזה ובסמוך לה מכריז האטליז על מבצע שפרטיו מעוררים אי אלו תמיהות.

התמיהה הראשונה נוגעת לאריתמטיקה של הכרזה האדומה. ניסיתי כמה אפשרויות ובכל זאת לא הצלחתי להסתדר עם המספרים. כי אם על בשר יש 15 אחוזי הנחה, על עופות 10 אחוזים ועל דגים 5 אחוזים, על מה אפשר לקבל כאן עד 25 אחוז הנחה (שני סימני קריאה)? חשבתי לרגע שאולי אם קונים גם בשר, גם עופות וגם דגים, נותנים לנו הנחה מצטברת, אבל חישוב מהיר מראה שהתוצאה המתקבלת אינה נכונה וכנראה גם איננה כלכלית.

התמיהה השנייה נוגעת להודעה המשונה שמעל לכרזה המציעה 'חפלות בלבד לחיילים [מקף מחבר] במדים!!'. כלל לא מפריעה לי סמיכותה של ההודעה לכרזה, למרות חוסר הקשר התוכני ביניהן, וגם הניסוח הלא תקני אינו בעייתי בעיניי. רק את עניין החפלות לא הבנתי. איזה חפלות? מגזימוף עושים חפלות? באטליז? לחיילים, מקף מחבר, במדים?

פניתי לחברי הירושלמי כדי שיסביר לי מה קורה כאן. הוא הביט בי רגע ואחר כך ענה כשבקולו נמסכת נימה דקה של רחמים השמורה אצל הירושלמים לכל מי שאינו כזה. חברי הוא מזן האנשים שלא מתווכחים אתם ולכן אני מקבל את הסבריו ללא עוררין.

'ראשית', הוא אמר, 'אין כאן שתי סוגיות אלא אחת בלבד, והסוד הוא בקריאה נכונה של הטקסט, שבשונה מן המקובל יש לקרוא אותו בקריאה מרחבית'.
'אתה מתכוון למשהו כמו הצופן התנכ"י?' שאלתי אותו.
'לא בדיוק', ענה, 'אבל אתה בכיוון'.

חברי הסביר שלפנינו טקסטים מקבילים המיועדים לקהלים שונים, כשהמילה 'מבצע' מחברת ביניהם. המבצע הראשון (5%-10%-15%) מיועד לעוברים ושבים סטנדרטיים, לך ולי, ואותו יש לקרוא באופן המקובל.

הטקסט השני פונה רק לחיילים במדים. הוא מאורגן בצורה ספיראלית ה'עוטפת' את הטקסט הראשון, והוא אומר כך: 'מבצע עד 25% הנחה!! חפלות לחיילים-במדים בלבד'. מילת המפתח כאן היא 'חפלות', אם כי אין מדובר בחפלה עצמה, אלא בהכנות לחפלה (וברבים 'חפלות'), שאינה אלא חבילה הכוללת סטייקים, שיפודים, מושטים ולוקוסים, שמגזימוף יכינו עבורך, החייל במדים. הם ידאגו לחפלה, אתה תדאג למקום ולמנגל.

חברי טוען שלעובדה שהטקסט השני ממוקם מחוץ לכרזה אין כל משמעות ('פשוט לא הספיק להם הנייר האדום, אז הם כתבו ישר על העמוד'), אך יחד עם זאת הוא מציין שהוא עורך שם את קניותיו זה שנים ומעולם לא ראה שום חייל במדים המבקש הנחה לחפלות. מכאן הסיק חברי שלפנינו תעלול פרסומי מבריק.

'זה מצב של win-win', הוא אומר. 'בפרפרזה על דברי ארצ'י בנקר זצ"ל - מגזימוף יוצאים פה גם פטריוטים שלא רק מדברים אלא עושים, ומה שכל כך יפה כאן, זה גם לא עולה להם כלום'.

מעשה במלך אדי הראשון ובאינדיאנה ג'ונס היהודי

2012-02-05T07:43:00.006+02:00

Long Live the King! - Eddie Long

צריך לראות כדי להאמין. הסיפור הזה התרחש לא מכבר בארה"ב. בשבוע שעבר, ב-31 בינואר, פורסם לראשונה הווידאו המתאר את האירוע המשונה.

יהודי מקולורדו ושמו רלף מֶסֶר - כנראה יהודי משיחי ממאמיני ישוע הנוצרי - שזיהה את עצמו כ'רב', הכתיר בכנסייה בג'ורג'יה אטלנטה את הבישוף הבפטיסטי השחור המפורסם (והשנוי במחלוקת!) אדי לונג למלך רוחני, או משהו כזה.

ואיך מכתירים?

עוטפים אותו בספר תורה שניצל כביכול מאושוויץ (וכל השומע יצחק או יבכה).

הטקס נערך באולם ענק, במסורת הידועה של המטיפים האוונגליסטים ב'חגורת התנ"ך' האמריקנית. ה'רב' הכריזמטי והרהוט מתרוצץ על הבמה, משלב מילים עבריות במלל האינסופי שלו, וממציא מנהגים יהודיים ומסורות שאיש לא שמע עליהם קודם לכן. הקהל כמובן מריע ויוצא מגדרו וגם המלך אדי הראשון נרגש ומזיל דמעות.

כאן מתואר האירוע באתר CNN.

מטבע הדברים, האירוע הביזארי הזה עורר תגובות רבות והמרשתת האמריקנית מלאה בתגובות מכל הסוגים.

כאן מגנים מנהיגים יהודים את האירוע, וגם כאן.

וזו כבר תגובה חריפה ושיטתית שפורסמה באתר הפינגטון פוסט מאת הכומרית ד"ר ויל גפני.

כאילו שלא ידענו שמשוגעים יש בכל הדתות, אבל איכשהו זה תמיד מפתיע אותנו מחדש.

דרך אגב, השבוע גם הורשע (על פי הודאתו) עוד רב יהודי רמאי, וזהו מנחם יוליוס המכונה 'אינדיאנה ג'ונס היהודי'. גם הוא התמחה כביכול ב'הצלת' ספרי תורה עתיקים ממחנות ריכוז, ספרים שלא היו ולא נבראו.

הנה כתבה מהניו-יורק טיימס.

מנחם יוליוס - אינדיאנה ג'ונס היהודי

(תודה לדני פורת)

העולם הקסום של הערות השוליים

2012-02-05T01:56:00.002+02:00

כל המתפרנסים מן האקדמיה, כותבים מאמרים וספרים או נדרשים לכתוב עבודות סמינריוניות, מכירים היטב את העולם הקסום, המרתק והמשעמם של הערות השוליים, או כפי שמכנים אותה הליצנים 'קריאת תחת'.

ההיסטוריון פרופסור אנתוני גרפטון מאוניברסיטת פרינסטון פרסם בשנת 1997 את ספרו The Footnote: A Curious History

ולאחרונה התבשרנו שסרטו המהולל של יוסי סידר 'הערת שוליים' התקבל לתחרות האוסקר הקרובה.

שיהיה בהצלחה!

רמי נוידרפר שלח לי צילום של הערת שוליים מיוחדת במינה, שמופיעה בשולי ספר לימוד סטטיסטיקה אמריקני שנדפס בהוצאה המכובדת Addison-Wesley, שמתמחה בהוצאה לאור של ספרים אקדמיים לאוניברסיטאות:

ובהגדלה:

בעלי התוספות

כתב לי הרב יהושע מונדשיין:

הערה בשולי 'העולם הקסום של הערות השוליים'

בשיחות שניהל פרופ' דב סדן היה נוהג לגלוש מענין לענין, מעין 'הערות שוליים' שבעל-פה. אבל במאמריו, אף שגם בהם שָׁפַע וגלש, לא הביא הערות שוליים! הוא היה אומר: הערות השוליים הן 'קילע'. אצל הבריא הכל בִּפְנִים...

באחת מהערות השוליים המלומדות שלו, כתב ר' מתתיהו שטרשון (מבחר כתבים, ירושלים תשכ"ט, עמ' קלד, הערת שוליים 11): 'ולמען איזה קוראים המתענגים בהשתניות ובהערות, שרחוקות הנה ממטרת הענין (כאשר נתפשט המנהג אצל בעלי האסופות), הנני נותן לפניהם בזה הערה קטנה מה שהעתקתי מגליון ספר סדר הדורות, אשר רשמתיה שם זה רבות בשנים'.

הקשת שבענן ומעבר לה

2012-02-02T14:58:00.000+02:00

חסכנו במים, רצינו גשמים והנה קיבלנו אותם השבוע בגדול...

כאן בניו-יורק, מקום גלותה הזמני של מערכת עונ"ש, דווקא לא ירדה טיפה השבוע, אבל בארץ הקודש, שעיני ה' תמיד בה מראשית השנה ועד אחריתה, ירדו גשמי עז שכמותם - כך אני מבין - לא ירדו מזה שנים ואפילו הכנרת האהובה התרוממה בחצי מטר.

הרשימה הפעם תוקדש לקשת. לא לחץ וקשת ולא לסילבי קשת וגם לא ל'קשת' שמתחרה ב'רשת', אלא לקשת בענן, זו שנגלתה לראשונה לנח, יקיר הבלוג, כאשר יצא סוף סוף מן התיבה.

חיים נחמן ביאליק, ספר הדברים, 'אופיר, ברלין וירושלים תרפ"ב
איור: תום זידמן-פרויד

הן כך אומר המקרא (בראשית, ט, 15-12):

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם לְדֹרֹת עוֹלָם. אֶת-קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ. וְהָיָה בְּעַנְנִי עָנָן עַל-הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן. וְזָכַרְתִּי אֶת-בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל-בָּשָׂר וְלֹא-יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל-בָּשָׂר.

הקשת היא אפוא סמל לברית מחודשת בין בורא העולם לבין 'הארץ' ויושביה, ולהבטחת האל כי לא יהיה עוד מבול (או צונאמי).

גם בלי הבטחה זו, הקשת בענן, על שלל צבעיה המרהיבים, שבתה את דמיונם של ציירים ויוצרים והפכה מקור שופע של מיתוסים, שירים וסיפורים וסמל אוניברסלי של רעננות והתחלה מחודשת. רק עניי דעת וקטני אמונה יוכלו להסתפק בהגדרתה כ'תופעת טבע אופטית הנוצרת כתוצאה משבירה והחזרה של קרני אור השמש'.

איור מתוך ספר איטלקי של סיפורי תנ"ך לילדים
Il tuo primo libro delle streghe e della fate, Bergamo 1998

א. הקשת של דורותי

הקשת השפיעה על הרבה מאוד שירים, אבל בלי ספק הידוע מכולם, בכל רחבי העולם, הוא: Over the Rainbow, מעבר לקשת, מתוך הסרט 'הקוסם מארץ עוץ', The Wizard of Oz, שנעשה ב-1939 על פי ספרו של ליימן פרנק באום, שמהדורתו הראשונה ראתה אור בניו יורק בשנת 1900.

באנגלית נקראת הארץ אליה מגיעים דורותי וכלבה טוטו בשם Oz, אך מה פירושה של מילה זו?

המחבר, באום, שלא תיאר לעצמו את הצלחתה הפנומנלית של יצירתו, סיפר שהשם עלה בדעתו באקראי כאשר ראה מגירת כרטיסיות או קלסר תיוק שעל כריכתו רשומות האותיות O-Z. אף על פי כן, היו חוקרים שלא 'קנו' את גרסתו והציעו שזהו קיצור מידת המשקל Ounce (אונקיה). היו שהסבירו זאת כמקום רחוק ומדומין, שמסומל במרחק שבין האות O, שהיא פחות או יותר באמצע האלף-בית האנגלי, לבין האות Z שהיא האחרונה.

אלי אשד פרסם סדרת כתבות מרתקות על ספרי הקוסם מארץ עוץ ועל התקבלותם בישראל. אפשר לקרוא כאן וגם כאן. ממאמריו למדתי שהזכויות על ההברקה 'ארץ עוץ' שמורות כנראה לירושלים סגל, מתרגם הכתוביות הוותיק, שתרגם כך את כותרות הסרט כשהוצג לראשונה בארץ ישראל, בשנת 1940. זו גם היתה הכותרת של המהדורה הראשונה של הספר בתרגום עברי. מהדורה זו נדפסה בשנת 1946 (הוצאת 'יזרעאל') בתרגומה של ימימה אבידר-טשרנוביץ.

זיכרונותיו של ירושלים סגל (ערך יעקב גרוס, 1993)

הנה הקטע הבלתי נשכח שבו שרה דורותי (היא ג'ודי גארלנד), הילדה מקנזס, את השיר הזה. ההתחלה היא בשחור-לבן ואחר כך עובר הסרט לצבע. מעל שלושה מיליון אנשים כבר ראו את הסרטון הזה (את הסרט מעל המסכים ראו מן הסתם עשרות או מאות מיליונים):

את המילים של השיר המפורסם, שגם זכה בפרס האוסקר ונחשב עד היום לאחד השירים הטובים והייצוגיים של המאה העשרים, כתב ייפ הרבורג (Yip Harburg). הרבורג היה יהודי אמריקני שנולד בלואר-איסט סייד (שמו המקורי היה איזידור הוכברג) ולימים חיבר מאות פזמונים ובהם כמה מן המפורסמים ביותר במוסיקה האמריקנית הפופולרית (למשל, It's Only a Paper Moon, או Brother, Can You Spare a Dime).

ייפ הרבורג (1981-1896)

את השיר הלחין הרולד ארלן, שגם הוא בן למשפחה יהודית. הוא נולד בבאפלו ניו-יורק, שמו המקורי היה חיים ארלוק ואביו היה חזן...

הרולד ארלן (1986-1905)

עוד על גלגוליו המרתקים של השיר והשפעתו על התרבות המערבית אפשר לקרוא בערך בוויקפדיה באנגלית.

וזו תרומתנו הצנועה לאין סוף הביצועים של השיר באנגלית. ילד הפלא שָׁלֵו מנשה שר בבית הנשיא שמעון פרס (2011):

ב. 'שם מעבר לקשת'

משונה ככל שזה יישמע, שיר זה גם תורגם לעברית, לא פעם אלא פעמיים.

התרגום הראשון הוא מעשה ידיו של דוני ענבר.

הנה אסתר עופרים וגידי גוב, לא פחות, בהקלטה מיום העצמאות 1998:

אלה המילים:

שם מעבר לקשת במרומים
יש פינה מופלאה
מקום שאליו חולמים.

שם רקיע של תכלת בין ענן
בו אני מבקשת מה שרק שם ניתן

אשאל כוכב כוכב אוהב
איך מגיעים לשם
ספר, ספר לי

בתוך החול הרחק מעל
שם כל כאב נמוג קטן
שם אשאר לי

אל מעבר לקשת בריחוף
גם אני מבקשת כמו הציפור לעוף

אשאל כוכב כוכב אוהב
איך מגיעים לשם
ספר, ספר.

התרגום השני הוא מעשה ידיו של המפיק ירון כפכפי. הוא הושמע לראשונה בשנת 2004 על ידי נינט טייב ומיה דגן באחד ממאות פרקי אופרת הסבון הישראלית 'השיר שלנו':

השיר שלנו- שם מעבר לקשת by hmody_haifa

אי שם מעבר לקשת
בענן
נמצאת ארץ גן עדן
כמו בסיפור ישן

אי שם מעבר לקשת
במרומים
שם כל חלומותייך
בן רגע מתגשמים

אם עוד מעט ייפול כוכב
הוא את שמיי יצבע זהב
הלילה
ואז בארץ הפלאות
שוב ייתגשמו המשאלות
הרחק למעלה

אי שם מעבר לקשת
שיר וגן
אל מעבר לקשת
לו רק לעוף ניתן

אל מעבר לקשת
לו רק לעוף ניתן

ציפור האושר שם בגן
מעבר לקשת
לו לעוף ניתן.

ג. 'אי שם יש קשת בענן'

והנה פזמון ישראלי מקורי העוסק בקשת בענן וגם הוא כמעט נגע בתהילת העולם. זהו השיר 'אי שם' שחיבר אהוד מנור לתחרות האירוויזיון בשנת 1973 ללחן של נורית הירש. זו היתה הפעם הראשונה שישראל השתתפה בתחרות זמר זו ונציגתנו, אילנית, שרה אותו עם כל הרגש, הכישרון והבלונד שהיו לה. אבל כל זה לא הספיק והשיר הגיע רק למקום הרביעי.

הנה הסרטון מהתחרות. על התזמורת מנצחת, בשמלת מקסי בסגנון שנות השבעים, המלחינה נורית הירש.

אלה המילים:

בא חצי הלילה ואני ערה,
חלומות באים לסף.
זה השקט שלפני הסערה,
בוא נלך עכשיו.

שם, שם ראיתי קשת בענן,
שם, שם עולה הבוקר בלבן.
אי שם, שם נמצא ביחד את הגן,
את גן האהבה.
שם, שם שמעתי שיר ישן נושן,
שם, שם ירח לילה לילה.
שם, שם נמצא ביחד את הגן.
את גן האהבה.

את ביתי הלילה הרוחות עוטפים,
אוחזים בו מכל צד.
אל מעבר לעבים אנו עפים,
יד אוחזת יד.

יום חדש הלילה בליבי נוקש
ואתה קרב עימו.
את גני התכלת יחד נבקש,
שערם נבוא.

שם, שם ראיתי קשת בענן...

קשת מושלמת באיי פלאוון (Palawan Islands), פיליפינים
תמונה זו זכתה במקום הראשון בתחרות צילומי מקומות של כתב העת 'נשיונל ג'יאוגרפיק', 2011

זיכרון בספר: יונתן רטוש בורא מחדש את העולם

2012-02-01T06:20:00.001+02:00

יונתן רטוש כותב (ובקבוק משקה לצדו)
(צילום: ליהיא מן-לפיד)

ליאון ויזלטיר, עורך הספרות של כתב העת The New Republic, שלח לי את ההקדשה המוזרה הבאה שאותה קיבל לפני כשלושים וחמש שנה מהמשורר יונתן רטוש (1981-1908).

ההקדשה נכתבה על דף מספר שיריו של רטוש 'שירי חשבון':

והנה ההקדשה בהגדלה.

אכן, מדובר בשני הפסוקים הראשונים של התורה: 'בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם'.

הפסוק התנ"כי ממשיך 'וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם', אבל רטוש - שזכר היטב ובמדויק את מילות הפסוק - לא מצא לנכון לסיימו והסתפק רק במילה הראשונה 'ורוח'.

מספר ויזלטיר:

.This is one of the stranger inscriptions in my library. It is by Yonatan Ratosh

Here's the story. In 1978 I showed a friend in Jerusalem some (rather poor) translations I had attempted of some poems by Ratosh, and he arranged for me to meet the poet. We met a few times at the Cafe Oslo in Tel Aviv, where Ratosh would sit in a black leather jacket with a glass of cognac and a glass of milk, and I had to endure the awful spectacle of him drinking them at the same time. He brought me a gift to one of our meetings: a beat-up unbound copy of Shirei Heshbon, the first edition from 1963, with Yoav Bar-El's prints, the pages still uncut. But the copy he brought was incomplete: it lacked the title page and the first three poems of the book, the section called "Shaarei Hesed". At some point in our conversation he asked if I would like him to inscribe the book, and of course I said yes -- and so, as you can see, at the bottom of the first page of this fragment of a book, he wrote the opening verses of Bereshit, suddenly stopping abruptly at "v'ruach", and signed his name. I thanked him and told him that I had always wondered who the author of the Torah was, and was glad to have been given the answer. A weird and beautiful afternoon

שירי חשבון, הוצאת 'הדר', תשכ"ג

צוות גוג ומגוג: שירת נשים

2012-01-31T01:38:00.003+02:00

צוות גוג ומגוג, הלא המה קובי לוריא (מחבר ומלחין) ושייקה לוי (מזמר), מגייסים את כשרונם ומנסים למחות ולהאבק בשמנו (טוב, לפחות בשמי) נגד עוולות וקלקולים בחיי היומיום שלנו באמצעות שירים שאותם הם מפיצים ביו-טיוב.

עונ"ש שמח להטות כתף ולהפיץ את דברם.

בעבר הבאתי כאן את 'שיר לא מזרחי' של הצוות, והנה, חדש מהתנור, 'שירת נשים'.

אלה המילים:

אני שומע כאן ויכוח
אני כבר לא ממש ממש בטוח:
זאת המדינה היהודית
או זאת ערב-הסעודית?

שירת נשים, שירת נשים,
זה לחיים נותן קצת טעם.
שירת נשים, אוי, זה מקסים!
נגני לי פעם ועוד פעם.

כשאלהים נמצא לבד,
ואין לו רבנים על יד,
ברמקולים החדישים,
אז מה הוא שם? - שירת נשים.

שירת נשים, שירת נשים,
לעזאזל, לאן הגענו?
איך נשרפו כל הגשרים?
יכול להיות שהשתגענו!?

וכשזמרת מופיעה
והציבור נוטש כמו עדר,
אז אלהים מרים גבה,
הוא לא מבין - מה לא בסדר!?

הוא לא מבין: מה לא מובן?
על מה עושים מזה עניין?
הוא נעלב הוא מעוצבן,
גם בשבילו, גם בשבילן.

הוי, קול נשי! הוי, קול נשי!
או עם פסנתר או עם גיטרה,
בקול ראשון, שני, שלישי,
אני כל כך אוהב איך שהיא שרה!

כשאלהים ברא את חווה,
ישר ראה: כוכב נולד!
היא שרה רק חצי שורה,
הוא אמר מיד: "הו, מיי גאד!"

שירת נשים, שירת נשים,
איך זה זועק אל השמיים!
אוח, הלוואי שאלהים
היה יורד לאיזה יום-יומיים!

ומטפל קצת בתסבוך
ומעביר סידרת חינוך,
שלהקשיב לבנות חווה --
לא רק שמחה, -- זו גם מצווה!

אולי אני לא רב ראשי,
אבל אני מרגיש את זה בבטן:
מי שאוסר שירת-נשים,
יכול לשכוח מגן-עדן.

קול באשה, זה לא בושה,
תגידו, מה פתאום קפצתם?
רוצים לצאת? בבקשה!
אז בשביל מה בכלל נכנסתם?

כשאלהים, הוא שוב לבד,
ואין לו אף-אחד על יד,
אז הוא קורא לצדיקים
לשמוע קצת קולות זכים, של -

- שירת נשים, שירת נשים,
אז אל תשימי לב ואל תפסיקי.
תמשיכי בשבילי לשיר,
את מר-חיינו בקולך תמתיקי.

שלטים מקומיים / הבזארית הביזארית

2012-01-30T14:47:00.003+02:00

צילם וכתב איתמר וכסלר

מבצע ביזאר. רחוב סלמה 88, תל אביב. דצמבר 2011.

עובר ושב הנקלע לתומו לרחוב סלמה בתל אביב, אי שם בין רחוב שוקן לשדרות הר ציון, צפוי למפגש לא שגרתי עם מאות דמויות של נשים, גברים וילדים, עירומות כביום היוולדן, המוצגות שם לראווה בגודל טבעי ומוצעות לכל דורש. בתי המסחר האחראים לתצוגה הזו מספקים את הדמויות האלה לחנויות בכלל ולחלונות ראווה בפרט, כך שאי אפשר לבוא בטענות אל אף אחד שם. למרות זאת, קרוב לוודאי שחנות שכזו במאה שערים, בבני ברק או בבית שמש, הייתה נרגמת מייד באבנים, וזה במקרה הטוב.

אלא שגם ברחוב סלמה הליברלי העירום הזה הוא עדיין פרובוקטיבי משהו, כי הנטורליזם של הבובות משכנע מאוד גם באור יום מלא ויוצר מחזה ביזארי בעליל. אני מניח שבשעות הלילה הנטורליזם הזה משכנע אף יותר, אם כי אני לא לגמרי בטוח שמפגש עם גדוד של אנשים עירומים בחושך הוא תענוג גדול, אפילו אם האנשים האלה הם רק בובות. עם זאת, יכול להיות שהתגובה שלי קצת מוגזמת, כי בניגוד לי האזרחים המקומיים - סוחרים אדישים, לקוחות נחפזים, סוּדנים מובטלים ונהגים עצבניים - מתייחסים אל הבובות בשוויון נפש גמור ונראה שהם מרגישים בחברתן כמו בבית.

ובלב כל הפורנוגרפיה הזאת ניצבת לה, קטנה אך בולטת, הבזארית, שאינה אלא מתקן תצוגה עשוי רשת ברזל ושמה נגזר כמובן מן המילה בזאר. הבזארית לבזאר - כמו הצנונית לצנון, המגשית למגש או הזרבובית לזרבוב - היא צורת הקטנה נקבית המרחיבה את המנעד השימושי והתיאורי של שם העצם הזִכרי. ואולם, בעוד שהבזאר מעצם הגדרתו הוא אזור מסחר קמעונאי המוגבל לאזור תחום ומוגדר - החל מן הבזאר הגדול באיסטנבול וכלה בכל שוק או קניון זוטר - הבזארית משוחררת לגמרי מן המגבלה הזאת.

בהרף עין, בזכות הברקה לשונית, הפך מה שעד עתה היה סתם מתקן מדפי רשת התקוע לו בחנות, לאובייקט סקסי ועדכני, משוחרר מכל גאוגרפיה, מזג אוויר, זמני כניסת השבת ומסים עירוניים. תמורת תשלום חד פעמי (99 ש"ח - מחיר מבצע!), יכול כל אדם להציע ללקוחותיו מבצעים משל עצמו, ללא הגבלה, בכל מקום ובכל שעה; בבוקר על המדרכה, בצהרים על חוף הים ובערב בחניה מתחת לבית. כמה פשוט! כמה מרענן! לי לפחות אין ספק שבמצעד הרעיונות של השנה (ואולי גם של העשור) שמור לבזארית מקום של כבוד.

ואם מדברים על רעיונות, כדאי לנצל את ההזדמנות ולמצוא שם סקסי גם לבובות שמקיפות את הבזארית. לא רק בגלל חוסר האיזון וחוסר הסימטרייה, אלא בעיקר מפני שהביטוי 'בובת חלון ראווה' אינו אלא תיאור מגושם של אובייקט חסר אופי, בעוד שלפנינו ניצבות דמויות מרהיבות העשויות, בתאורה מתאימה, להצית את דמיונם של גברים ונשים כאחד. שם כזה, מתוחכם ורב משמעי, עשוי לתרום להזניק את כל הענף קדימה, ולכן, המעט שמדור זה יכול לעשות הוא להכריז על תחרות נושאת פרסים למציאת שם הולם לבובות. לזוכים ייערך סיור מודרך בסביבה והם יוכלו להצטלם עם בובה לפי בחירתם.

פרנסות של יהודים: החרא שלך הוא הפרנסה שלי

2012-01-29T05:50:00.001+02:00

צילם איתמר וכסלר. רמת אביב, ינואר 2012

כמה חוכמה וכמה יופי וכמה מוסר השכל יש בדברי חז"ל: 'פשוט נבילתא בשוקא ושקיל אגרא, ולא תימא: כהנא אנא וגברא רבא אנא וסניא בי מלתא' (פסחים קיג, עמוד א), ובתרגום לעברית: פְּשׁוֹט נְבֵלָה בשׁוּק וקח שכר, ולא תאמר כהן אני, ואיש חשוב אני, ושנוא עליי הדבר.

הפרסום חסר העכבות שעושה האינסטלטור התל אביבי לפרנסתו הוא אולי קצת בוטה (שלא לומר מצחין), אבל בהחלט מכבד את בעליו. ככלות הכל מישהו צריך להבין בצנרת ביוב שנסתמת, ועדיף שזה יהיה אינסטלטור בעל מוּדעוּת, שהוא גם בעל תואר 'מוסמך', גם בעל כשרון ציור וגם בעל חוש הומור.

עונ"שו של דן: 'הורה ממטרה' או 'חבל על כל טיפה'?

2012-01-26T05:15:00.005+02:00

מאת דן אלמגור ודוד אסף

גשמי עוז ושלגים ירדו השבוע, גם בארצנו וגם בניו יורק (מקום מושבה הזמני של מערכת עונ"ש), ואין שבוע מתאים מזה לשוב ולעסוק במים. ברשימה הקודמת עסקנו כזכור במצוקת המים בימי המצור על ירושלים, ועכשיו נלווה את חווית החיסכון במים במדינת ישראל הצעירה של שנות החמישים והשישים של המאה הקודמת.

א. הורה ממטרה

'יקום חזון הנגב' - כרזת קק"ל בעיצובו של פרנץ קראוס (בערך 1955)

בשנות החמישים החלה מדינת ישראל לנקוט בצעדי חרום לניהול משק המים שלה והיהלום שבכתר היה הקמת 'המוביל הארצי', מערך הצינורות שהביאו מים מהצפון הגשום לדרום הצחיח. על הקמת המוביל הארצי החליט דוד בן-גוריון בשנת 1951, ובשנת 1952, עם הקמת תה"ל, החל התכנון המפורט.

בסוף שנת 1952 החל גם הביצוע של קו המים ירקון-נגב ועל רקע הפעילות התזזיתית הזו כתב יחיאל מוהר בשנת 1953 עבור להקת הנח"ל את שירו 'הורה ממטרה' בלחנו של משה וילנסקי. השיר - שהמילה 'הורה' כלל לא נזכרת בו, אך הוא נקרא כך בשל ריבוי ריקודי ההורה של אותם ימים (הורה מדורה, הורה נתגבר, הורה סחרחורת, הורה נעורים, הורה היאחזות, הורה טוב, ועוד רבים) - נכלל בתכניתה החמישית של הלהקה 'נח"ל ונחלה'. לימים התפרסם השיר (שכמובן גם הפך לריקוד) בביצועה של שושנה דמארי ואחר כך של דודו זכאי, הקיבוצניק מדליה.

עטיפת התקליט של שושנה דמארי, 1959

הנה פלייבק מקולה הנצחי של שושנה דמארי. הביצוע שייך למלכת דראג ירושלמית ושמה 'גלינה פור דה ברה' (גיל נוה):

וכאן מחדש דודו זכאי את השיר בפסטיבל עין גב, 2002:

ואלו המילים כפי שנדפסו בספר 'להקת הנח"ל שרה' בעריכתו של מרדכי נאור (משרד הבטחון, 1964), מלווים באיוריו של שמואל כץ:

ב. נא לסגור את הברז, חבל על כל טיפה!

מתוך דן גלברט, פנימי בהחלט: צרור קריקאטורות מחיי הקיבוץ (הקיבוץ המאוחד, 1954)

בראשית שנות השישים נרתם גם דן אלמגור למאמץ הלאומי. הוא נענה להזמנת המועצה לחיסכון במים וחיבר שתי וריאציות על נושא אחד. ב-31 באוקטובר 1961 התפרסם ב'טור דני טרדני' שבשבועון 'מעריב לנוער' השיר הסאטירי הזה:

דרך נעימה לחיסכון במים

שיר נוסף של דן אלמגור על החיסכון במים התפרסם בשנת 1962 והולחן על ידי משה וילנסקי.

זהו הפזמון 'חבל על כל טיפה' ששר רן אלירן.

כך זה נשמע (לחצו על תיבת הנגינה):

(תודה לרפי בינדר על איתור השיר)

וכך זה נקרא:

סבא נוח הצדיק

היה בחור כארז.
ורק חבל שלא הספיק
לסגור קצת את הברז.

פזמון חבל על כל טיפה.

חבל על כל טיפה.

הבנות של אבא לוט

השקוהו פעמיים.

למה דווקא יין? כי

רצו לחסוך במים.

על הגג בתוך גיגית

בת-שבע רחצה לה.

בא המלך, שמו דוד,

וכך לחש מלמעלה:

"חבל על כל טיפה..."

ושתי, ושתי המפונקה

ישבה לה במקלחת.

בא המן האגגי

וכך אמר בנחת:

"חבל על כל טיפה..."

ארכימדס המלומד

ישב לו באמבטי,

כשהמים נשפכו
אז הוא צעק" "מצאתי!"

סוקרטס הרגיש צמא,

לכן שתה 'לחיים'.

כוס-של-רעל הוא שתה -

כדי לחסוך במים.

חבל על כל טיפה...

"מים, מים בששון,"

כך כל היום נרקודה.

מים זה דבר יקר -

אז שתה, חביבי, סודה.

סובי, סובי, ממטרה,

המטירי גשם חסד,

והשקי את הגינה -

רק לא את המרפסת.

חבל על כל טיפה...

למה שוב בבהלה

אל השרברב נרוצה?

שוב מישיבת-הממשלה

היו דליפות החוצה.

על במה עומד עסקן

נואם כבר שעתיים.

מה צריך לומר לאיש

המבזבז כך מים?

חבל על כל טיפה...

יש נהר, ו-וולגה שמו.

יש נהר שמו טיבר.

אך אצלנו מה רצוי?

לסגור קצת את ה'שיבר'!

חבל על כל טיפה...

כרזת חסוך במים, 1960
עיצוב גרפי: סטודיו רולי (גרד רוטשילד וזאב ליפמן)

צילומי הכרזות נלקחו מתוך האתר: The Palestine Poster Project Archives

זיכרון בספר: כתב חידה מוקדש לגרשם שלום ופתרונו

2012-01-24T00:08:00.008+02:00

גרשם שלום בספרייתו

ברשימה קודמת הבאנו כמה הקדשות שנכתבו לכבודו של גרשם שלום. עתה ניתן מבטנו בהקדשה מיוחדת במינה שהוגשה לשלום ביום הולדתו השמונים ושלוש. אני מודה לאביעד רוזנברג, ספרן באוסף גרשם שלום שבספרייה הלאומית, ששלח לי את הסריקה.

הקדשה מוזרה ומחורזת זו נרשמה על גבי הספר 'מגדל עֹז', שנדפס בכפר חב"ד בשנת תש"ם (1980). המלקט, שערך את הספר והוציאו לאור, היה הרב יהושע מונדשיין, חסיד חב"ד וחוקר מובהק של החסידות, שהוא גם מקוראיו הוותיקים והנאמנים של עונ"ש.

הספר הוקדש לזכרו של חסיד חב"ד עזריאל זליג סלונים (עז - ראשי תיבות: עזריאל זליג) והוא כולל ליקוטי סיפורים של זקני חב"ד, דברי חסידות מכתבי יד של אדמו"רים וחסידים ומאמרים על תולדות חב"ד. אולם ההקדשה לא נכתבה על ידי יהושע מונדשיין, אלא על ידי מאן דהוא אחר, שבחר להסתיר את שמו בכתב חידה מחורז בנוסח ימי הביניים (על סוגה מיוחדת זו כתב דן פגיס בספרו על סוד חתום: לתולדות החידה העברית באיטליה ובהולנד, מאגנס, תשמ"ו).

הנה כתב החידה, ואחריו - פתרונו.

לפרופ' גרשם שלום
בגשתו הלום
השם יסיר ממנו יגון ודאבה
וימלא משאלות לבו לטובה
וישמחנו בשמחת בית השאובה

ממני, שְלוּח גוֹב, אשר במניין
אותיותיו העולם הזה נברא
ראשו - אמצעם
אמצעיתו - ראשם
סופו - רביעית אמצעם
ואם תסיר יו"ד מאמצעם
ותניח מימין לאמצעיתו
ואם תחצה אמצעם
ותניח משמאלה
תפתור את חידתו

ירושלים, חנוכה תשמ"א

ועתה נלך שלב שלב ונפתור את רמזיו ואת חידת זהותו של המקדיש.

בגשתו הלום - הנקודות שמעל האותיות 'ב הלום', מרמזים כידוע על הערך המספרי של האותיות המסומנות וסיכומן עולה ל-83. גרשם שלום נולד ב-5 בדצמבר 1897 (כסלו תרנ"ח), ובשנת תשמ"א חל יום הולדתו השמונים ושלוש בכ"ז בכסלו, בימי החנוכה. הווי אומר הספר ניתן לשלום כמתנת יום הולדת. גם המילה 'בגשתו' רומזת על ראשי התיבות גרשם שלום.

שמחת בית השאובה - המילה 'שאובה' מופיעה בכתבי יד עבריים של המשנה וזהו כנראה הנוסח הנכון שהשתבש ל'שואבה'.

שְׁלוּח גוֹב - 'שלוח' הכוונה למלאכי ג, 3: 'הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי וּפִנָּה דֶרֶךְ לְפָנָי'; 'גוב' הוא ביתו של האריה.

אשר במניין אותיותיו העולם הזה נברא - חידה זו לא נתבררה לי ואם מישהו מהקוראים יוכל לפתרה - אשמח.

ראשו - אמצעם - האות מ', שהיא האות האמצעית (מס' 14) במניין 27 אותיות האלף-בית העברי (כולל האותיות הסופיות), היא האות הראשונה בשם המוצפן.

אמצעיתו - ראשם - האות א', שהיא האות הראשונה בסדר האלף-בית היא האות האמצעית של השם המוצפן.

סופו - רביעית אמצעם - האות י', שממוקמת ארבע אותיות לפני האות מ' (אמצע האלף-בית), היא האות האחרונה של השם המוצפן.

ואם תסיר יו"ד מאמצעם ותניח מימין לאמצעיתו - אם תפחית את האות י' (10) מהאות האמצעית מ' (40) תקבל את האות ל' (30), שנמצאת כידוע מימין לאות מ' בסדר האלף-בית.

ואם תחצה אמצעם ותניח משמאלה - אם תחלק את האות מ' (האמצעית) לשניים תקבל את האות כ' (20), שאותה יש לשים משמאל לאמצע השם המוצפן.

תפתור את חידתו - פתרנו לא? השם הוא 'מלאכי'...

ואכן, המקדיש הוא הפלאוגרף הידוע פרופסור מלאכי בית-אריה, שבאותה עת היה מנהל בית הספרים הלאומי.

מלאכי בית-אריה

שלטים מקומיים / מֶמֶנְטוֹ מֹורִי (2): הזמן של משרד הפְּנים

2012-01-23T05:19:00.000+02:00

צילם וכתב איתמר וכסלר

שעון הים. חוף תל ברוך, ינואר 2012

לא הרבה דברים שלמדתי באוניברסיטה השפיעו על חיי, אבל לשיעור שהוקדש ל'מֶמֶנְטוֹ מוֹרִי' ('הבט לאחור, זכור כי אדם אתה, זכור כי תמות', כדברי התיאולוג הנוצרי הקדמון טרטוליאנוס) הייתה השפעה ארוכת ימים, רוחנית ומעשית. לצד הדימויים הקשורים לנושא, כמו גֻלגלות, שלדים, אש גיהינום וגם השטן עצמו, התבלט לו חפץ פרוזאי – השעון. המרצה, שבהופעתה הזכירה את דמותה השֵדית של לילית, סיפרה לנו בקול מאיים, שהשעונים שהוצבו על מגדלי הערים בימי הביניים לא נועדו להראות את השעה, אלא להזכיר למאמין להתכונן לשעת מותו ולדרבן אותו לחזור בתשובה. הדברים עשו עלי רושם חזק בעיקר בגלל הזווית החדשה והמטרידה שבה התחלתי להסתכל בשעוני מרגע זה ואילך, וכמה ימים לאחר מכן נפטרתי ממנו סופית. עד היום אני מרגיש שלא בנוח כשאני נמצא בסמוך לשעונים גדולים, שלא לדבר על השעון הדיגיטלי של המיקרוגל שסופר את הזמן לאחור, כי כל שניצל שאני מפשיר רומז שהזמן אינו פועל לטובתי.

לצד ניסיונותיי להתעלם משעונים, אני מבצע גם מעט פעילות גופנית, ושוב במטרה לדחות ככל האפשר את השעה הסופית. הפעילות הזאת כוללת לעיתים גם צעידה על חוף הים, וכך קרה שנתקלתי לא מזמן בשעון דיגיטלי גדול ומרשים המתנוסס בראש סוכת המציל. השעון, כך מעידה הכתובת שמתחתיו, נרכש בסיוע משרד הפנים, במה שנראה כמחווה של רצון טוב כלפי ציבור המתרחצים. כיוון שאינני נוטה להתיידד מיוזמתי עם משרדי ממשלה, אני נעשה חשדן כאשר הם מנסים להתיידד איתי ולדאוג לפתע לרווחתי.

לכאורה, אפשר לציין לשבח את שר הפנים – איש עסוק בדרך כלל – שקיבל על עצמו גם את האחריות להודיע לנו מה השעה. אך אל ניתמם. לא סוד הוא שככל שהדבר נוגע למושגי 'הזמן' תשומת לבם של השר ופקידיו מתמקדת בשני נושאים: שעות קבלת הקהל וקיצור שעון הקיץ. כיוון שהסעיף האחרון עולה לנו בכל שנה ושנה סכום לא מבוטל, היה מעניין לדעת מאיזה סעיף תקציבי מומן הסיוע לשעון שעל סוכת המציל ולמה הוא בכלל נחוץ. מדוע סבורים שר הפנים ופקידיו שצריך לממן שעון על חשבוני וחשבונכם, ובעיקר, מה יוצא להם מזה? תעלומה.

האסימון נפל לי רק כעבור כמה ימים. עלה בדעתי שייתכן שהשר שמע גם הוא את אותה הרצאה על 'ממנטו מורי', ובפרץ של השראה הבין כיצד יש להתמודד עם מחדלים אפשריים בעבר, בהווה ובעתיד. אל מול הבחירות הממשמשות ובאות, אל מול דו"ח המבקר על השרפה ביערות הכרמל ואל מול כל אותם אסונות נוספים שאנו עוד עשויים לחוות עד תום הקדנציה, החליט השר להקדים רפואה למכה והורה להציב את השעון על חוף הים.

הרעיון גאוני בפשטותו: מכאן ואילך האחריות על כל הקטסטרופות העתידיות איננה שלנו אלא שלכם, ואיש מכם לא יוכל לומר 'לא ידעתי'. לא מקרה הוא שהשעון (ובשמו המלא The Memento Mori Timepiece) הוצב על סוכת מציל דווקא, כי הסוכה, בעצם קיומה, מגלמת את התקווה שיש מישהו ששומר עלינו. יש להניח שבקרוב יתנוססו שעוני Memento על כל סוכות המצילים בארץ, ויחליפו סוף סוף את שלטי ה'אין מציל' (מה שידענו ממילא ולא תרם דבר מלבד דיכאון). לאחר שכולנו נפנים את המצב החדש, יסייע משרד הפנים להציב שעונים גם במקומות ציבוריים אחרים וכך לא רק שלעולם לא נשכח את היותנו בני חלוף, אלא גם לא נשכח מי הזכיר לנו זאת.

פרנסות של יהודים: אוהל אֲבֵלִים

2012-01-21T14:03:00.005+02:00

שנות האינתיפדה הארוכות גזרו עלינו לא רק מחיר דמים כבד, אלא גם חשפו אותנו למנהגיהם והווי חייהם של שכנינו ובני דודנו הפלסטינאים. כמו גבר ואשה הנשואים שנים ארוכות ואט אט הם מגלים לחרדתם עד כמה דומים הם זה לזו, כך גם אנו והשכנים - משהו נדבק...

על 'אוהל אֲבֵלים' (או 'סוכת אֲבֵלים') שמעתי עד עכשיו רק במגזר הערבי. בין אם מדובר בתאונת דרכים, רצח או התאבדות. תמיד תוקם סוכה גדולה, שאינה אלא יריעת בד הנמתחת בחצר, ותחתיה יפוזרו כמה עשרות כסאות פלסטיק למען ישבו האורחים המנחמים. אצל יהודים לעומת זאת יושבים 'שבעה' בתוך הבית, בדרך כלל על שרפרפים נמוכים, ולא עושים עניין גדול. יהודים לא אמורים לראות באֵבֶל הזדמנות לאירוע או לאירוח, אבל איך אמרנו? משהו בכל זאת נדבק.

דורית רשף צילמה את אחוריו של הטנדר הזה ברחוב אבן-גבירול בתל אביב, ומהצילום למדתי על פרנסה חדשה בעלת פוטנציאל צמיחה כמעט אין סופי.

אמנם החפיפניקיות של כתיבת השלט עומדת ביחס הפוך לחלוטין לעדינות, להוד ולהדר המצופים ממי שעיסוקו בכבוד המת, אבל כנראה שככה זה אצלנו.

מכל מקום, חיטוט קצר באינטרנט הראה שאכן יש לא מעט חברות שמתפרנסות מאוהלי אבלים.

הנה למשל חברת 'אוהלי נתנוב' שתשמח להקים לכם סוכת אבלים בכל גודל, כולל הכל (וגם 'מקרר בגודל נדרש', מה שמעורר מחשבות די מצמררות):

גם חברת 'תורג'מן אוהלים' תשכיר לכם אוהל או סוכה במחיר מנצח. יש לה עוד יתרון - שירות מהיר 24/7, מה שמבטיח שלעולם, אבל לעולם, לא תיתקעו בלי אוהל:

ולקינוח סעודת האבלים שלח לי חיים כהן את הקטע הבלתי נשכח מן הסרט 'שלאגר' (1979), שכתב וביים אסי דיין, ובו באים צמד הנוכלים שוקי חפציבה (שייקה לוי) וזיגי פוקסמן (ישראל פוליאקוב) לניחום אבלים של נפטר שאותו כלל לא הכירו:

עונ"שו של דן: כוס של מים במצור על ירושלים

2012-01-19T16:35:00.002+02:00

מאת דן אלמגור ודוד אסף

כרזת חסוך במים, בערך 1960
(עיצוב גרפי: אסף)

הפעם נעסוק בצו השעה, ושמא 'זה צו הדורות': חיסכון במים.

פעם קראו לזה בעדינות 'חבל על כל טיפה', ואילו בשנים האחרונות משודרים בטלוויזיה סרטונים מעוררי אימה - 'ישראל מתייבשת'. הרעיון אותו רעיון חיובי וחינוכי - לא לבזבז! וכך עברנו דרך ארוכה מימי הפזרנות והבזבזנות של 'ושאבתם מים בששון' ועד לשון התחנונים: 'הבו לנו מים, מים'...

הנה תזכורת מלחיצה ובה מתייבשות כאפיקים בנגב פניהם היפות של כמה מידועני ישראל (כולל בר רפאלי):

ברור שאתוס החיסכון במים עמוק יותר מאשר מפלס הכינרת, והוא בוודאי קשור לזיכרונות מימי מצור, צמא ורעב, כשהלחם היה צר והמים לחץ, והכל חולק במשורה.

חילקנו את הרשימה לשניים. כאן נעסוק בפזמון 'היתה לי כוס של מים', שנכתב על רקע המצור על ירושלים. הרשימה הבאה תעסוק בכמה שירים משנות החמישים והשישים.

נתחיל אפוא בגלגוליו של שיר הקשור בימי המצור הערבי על ירושלים (דצמבר 1947-יוני 1948). זהו שירו של דן אלמגור 'כוס אחת של מים' שנכתב בשנת 1969 (שנתיים לאחר מלחמת ששת הימים) לערב הנוסטלגיה 'ירושלים שלי' שהוצג בתיאטרון 'החאן'. השיר הולחן והושר על ידי דני גרנות.

כּוֹס אַחַת שֶׁל מַיִם

הָיְתָה לִי כּוֹס אַחַת,

כּוֹס אַחַת שֶׁל מַיִם.
הָיָה זֶה בַּמָּצוֹר,
בְּעִיר יְרוּשָׁלַיִם.

לָגַמְתִּי מִן הַכּוֹס

טִפָּה אחת אוֹ שְׁתַּיַם.
רַק כָּכָה, לְהַרְטִיב
קְצָת אֶת הַשְּׂפָתַיִם;

הִרְטַבְתִּי אֶת שְׂפָתַי,

נָטַלְתִּי אֶת הַמַּיִם,
וּבִזְהִירוּת רַבָּה
צִחְצַחְתִּי תָּ'שִׁנַּיִם.

הָיְתָה לִי כּוֹס אַחַת...

צִחְצַחְתִּי אֶת שִׁנַּי

וּבִשְׁאֵרִית הַמַּיִם
כִּבַּסְתִּי, בִּמְחִילָה,
זוּג-שֶׁל-מִכְנָסִים.

כִּבַּסְתִּי מִכְנָסַי.

הִשְׁחִירוּ קְצָת הַמַּיִם.
אָז בְּאוֹתָהּ הַכּוֹס
כִּבַּסְתִּי זוּג-גַּרְבַּיִם.

הָיְתָה לִי כּוֹס אַחַת...

כִּבַּסְתִּי אֶת גַּרְבַּי
וְאָז, בְּכוֹס הַמַּיִם,
שָׁטַפְתִּי תָּ'רִצְפָּה
שֶׁלֹּא רוֹחֲצָה חָדְשַׁיִם.

אֶת הַסְּמַרְטוּט הַלַּח

סָחַטְתִּי בַּיָּדַיִם.
הִשְׁקֵיתִי בֶּעָצִיץ
שׁוֹשָׁן, אֲפִלּוּ שְׁנַיִם.

סָחַטְתִּי עוֹד יוֹתֵר,

וּבְעֶזְרַת שָׁמַיִם –
בְּבֵית-הַשִּׁמּוּשׁ
הוּרְדוּ, סוֹף-סוֹף, קְצָת מַיִם.

חָזַרְתִּי אֶל הַכּוֹס -

נוֹתְרָה טִפָּה שֶׁל מַיִם.
אָז בַּטִּפָּה הַזֹּאת
רָחַצְתִּי תָּ'יָדַיִם.

            הָיְתָה לִי כּוֹס אַחַת,
            כּוֹס אַחַת שֶׁל מַיִם.
            נֵס-חֲנֻכָּה
            שׁוּב לֹא קָרָה
            בָּעִיר יְרוּשָׁלַיִם.

וכאן אפשר לשמוע את דני גרנות הצעיר שר את השיר:

על הולדתו של פזמון זה מספר דן:

כשנה וחצי אחרי מלחמת ששת הימים, עם שובי ארצה מחמש שנות לימוד בארה"ב ומיד אחרי שכתבתי את המחזה 'איש חסיד היה', פנה אלי ישראל שפירא, מנהל התיאטרון החדש 'החאן', ובקשני לכתוב הצגה על ירושלים, ובה ייחנך התיאטרון והיא תוצג גם במסגרת 'פסטיבל ישראל'.

החלטתי לחלק את ההצגה לשניים – החלק הראשון יעסוק בתולדות ירושלים מראשיתה ועד לתום מלחמת השחרור, והחלק השני – בהווי היום-יום הירושלמי של שנות החמישים והשישים, שהיה מוכר לי אישית מימי לימודיי באוניברסיטה העברית. כך נולדה ההצגה 'ירושלים שלי', שפזמוניה הולחנו בידי נועם שריף (המנהל המוסיקלי של ההצגה), סשה ארגוב, נורית הירש ושניים ממשתתפיה הצעירים של ההצגה – דני גרנות ויאיר קלינגר. לצידם השתתפו גאולה נוני, מוטי פליישר, חיליק צדוק ושוש רוזן. ההצגה בוימה על ידי יואל זילברג, התפאורה עוצבה על ידי עדה המאירית, התאורה הופקדה בידי בן-ציון מוניץ ובין המנגנים היה יוסף מור-חיים. כמה מפזמוני ההצגה - כמו 'ירושלים שלי', 'ירושלים של אז' ('זאת ירושלים') - מוכרים לרבים ומושמעים מדי פעם גם כיום, במיוחד ב'ימי ירושלים'. עוד נחזור אל חלק מהם בפינות הבאות.

כרזת ההצגה 'ירושלים שלי'

בחלק הראשון, ההיסטורי-האנתולוגי, כללתי תעודות שונות (כמו מכתב שכתב הילד איתמר בן-אב"י אל הברון רוטשילד, קטע מעדותו של הרב קוק בפני ועדת החקירה הבריטית בעניין הכותל, דיווח על הטבח במוצא), וכן כמה קטעי שירה קצרים, וביניהם שיר שהופיע בעתון 'המעש' של הלח"י וקטעים משניים משיריו ההרואיים של אורי צבי גרינברג על ירושלים. בתיווכם של שניים מעורכי 'מעריב', שהכירו את אצ"ג, ביקשתי את רשותו של המשורר לשבץ את שני הקטעים האלה בהצגה. הוא ביקש לדעת מה הם הקטעים ולאחר שקיבל אותם נתן את הסכמתו.

תוך עיון בקובץ 'שחוק לישראל: ילקוט לפולקלור, הווי, הומור ובדיחה על מדינת ישראל בחזון ובמציאות', שערך אפרים דוידזון (הוצאת 'מטמונים', רמת גן 1958), מצאתי (בעמ' 139) שיר של מחבר אלמוני שכינה את עצמו 'אץ קוצץ' ונתן ביטוי קליל לבעייה אמיתית שממנה סבלו תושבי ירושלים בימי המצור. כמי שהיה בימי המצור ילד בן שתים-עשרה במושבה רחובות, וליד המחנה הצבאי שמול ביתו התרכזו השיירות שיצאו לירושלים הנצורה, החלטתי מיד לעבד את השיר לפזמון שייכלל בהצגה.

אלה הן מילותיו של השיר המקורי:

מחסור המים בירושלים (משירי אץ קוצץ)

היה לי בסך הכל לוג מים

ואשלוק בהם ביצים עשרים ושתים.

הוצאתי מהם את הביצים

וארחץ למשעי את הידיים.

אחרי הידיים כיבסתי בהם

לבנים: כותנות ומכנסיים,

ועדיין היו די נקיים

לכבס בהם את הגרביים;

ורק עתה שפכתים לרצפה

ושטפתיה – תאווה לעיניים.

מפה העברתים על הגזוזטר

מבלי לאבד אף טיפה בינתיים.

ולבסוף הרבצתי את פרחי:

"ויתן לכם אלהים מטל השמים".

ואולם – אבוי! –לשתות, רבותי,

לשתות כוס מים –אין!

הוראות לחיסכון במים שחולקו לתושבי ירושלים ב-1948

ביום שישי, 1 באוגוסט 1969 – יום לפני הצגת הבכורה ב'חאן' – הקדיש 'ימים ולילות', מוסף השבת של 'מעריב', שני עמודים להצגה, תחת הכותרת 'לחיות, לחיות בירושלים'. הכתב, יחיאל (חיליק) לימור, סיפר על ההצגה החדשה, ולצד כמה צילומים יפים מתוכה צורפו גם המילים של חמישה משיריה: 'שמותיה של ירושלים' (עיבוד שערכתי לפי אחת ממשליו של הימן הירושלמי, הוא א"מ הברמן), 'הנלך, אמי, לירושלים?' (תרגום חפשי שלי לרומאנסה ספרדית), הפזמון 'ירושלים שלי' (על ששת בתיו), השיר 'לחיות בירושלים', והשיר 'כוס אחת של מים' (משירי מצור ירושלים) - שהוא ענייננו כאן.

הפרסום ב'מעריב' שהעלה את חמתו של אצ"ג

כמה שעות אחרי צאתו של העתון לאור קיבלתי טלפון בהול ונרגש ממנהל 'החאן'. מסתבר שמוסף השבת הגיע לידיו של המשורר אצ"ג, שהציץ בו כנראה בעניין (בכל זאת ירושלים!), ואז ביקש – עד כמה שזכור לי – מרעייתו עליזה טור-מלכא לצלצל ל'מעריב', או ל'חאן', ולהודיע להם שהוא מסיר את הסכמתו לכך ששני קטעים משיריו ייכללו בהצגה, שבה מזכירים בסמיכות לשמה של ירושלים את צירוף המילים "בית שימוש"...

המשורר אורי צבי גרינברג (1981-1896)

מנהל התיאטרון היה מבוהל. מחר בערב, מוצאי שבת, ההצגה הראשונה. מה נעשה?

החלטנו, כמובן, לכבד את בקשתו של המשורר אנין הטעם. שיריו הוצאו מהתכנית וכבודה של ירושלים – עיר היבוסים שדוד הצעיר, נעים זמירות ישראל, חדר לתוכה דרך הצינור (צינור של מה?) - ניצל.

תושבי ירושלים בתור לחלוקת המים