ב-2 במאי 1921 נרצח הסופר יוסף חיים ברנר בידי פורעים ערבים. הוא שהה אז ב'בית האדום', ביתה של משפחת יצקר בלב הפרדסים של 'תל-כביר' (בקצה הדרומי של אבו כביר, היום מכונה שכונה זו בשם 'נווה עופר'). יחד עמו נרצחו עוד שישה אנשים, ארבעה סופרים צעירים ושניים מבני משפחת יצקר – זה היה היום השני של מה שמכונה מאורעות תרפ"א.
ההרוגים היו:
הסופר יוסף חיים ברנר – בן 40
הסופר צבי גוגיג (ברגגרין) – בן 25
האב יהודה יצקר – בן 45
הבן אברהם יצקר – בן 19
הסופר יוסף לואידור – בן 28
הסופר צבי שץ – בן 31.
הבית הנטוש של משפחת יצקר שבתוכו נרצחו ברנר וחבריו (צילום משנת 1949)
בית יצקר המקורי נהרס בשנות השישים, ומי שמעוניין לעלות לרגל – מיקומו הוא בדרך קיבוץ גלויות 120. הבניין נבנה מחדש ב-1968 ונקרא 'משכן ברנר וחבריו'. היום ממוקם בו סניף של הנוער העובד והלומד, ובבניין יש חדר הנצחה מיוחד לנרצחים. ראו על כך בוויקיפדיה בערך על רצח ברנר.
בית יצקר היום
הרצח זעזע את היישוב בארץ והדיו הגיעו גם לחו"ל. הנה כמה קטעים מעיתונות התקופה, שמצליחים להעביר משהו מן התחושות הקשות בעקבות הרצח.
כך למשל דיווח העיתון 'דואר היום' בעריכת איתמר בן אב"י ב-2 במאי 1921:
לעיתון הצפירה, שראה אור בוורשה, הגיעו רק קטעי ידיעות. זו הידיעה שהתפרסמה ב-4 במאי 1921:
וכאן קטע מתוך מכתבו של יהודה שרת (שרתוק, אחיו הצעיר של משה שרת), אז נער בן עשרים בוגר גימנסיה 'הרצליה', ולימים חבר קיבוץ יגור ומלחין חשוב ('ואולי'). יהודה שרת היה בין הראשונים שראו את גופתו של ברנר הנרצח שהובאה לגימנסיה. המכתב, שנשלח לאחותו עדה (אשתו של אליהו גולמב), נמצא בארכיונו של יהודה שרת:
גופתו של ברנר
תיאור מפורט של ימיו האחרונים של ברנר יש בספרה המרתק של אניטה שפירא, 'ברנר – סיפור חיים' (ספרית אופקים, עם עובד, תשס"ח). מומלץ!
לכבוד ה-1 במאי הממשמש ובא הבה נצא לסיור בעקבות אחד השירים המפורסמים ביותר בהיסטוריה, שיר שבמובנים רבים גם שינה את ההיסטוריה – האינטרנציונל.
האינטרנציונל – שפירושו המילולי 'בין לאומים' – היה ניסיון לארגון של כל המפלגות בעולם המבוססות על מעמד הפועלים. האינטרנציונל נוסד בלונדון ב-1864 ביזמתו של קרל מרקס, והכינוס הראשון ('האינטרנציונל הראשון') נערך ב-1866 בז'נבה. השיר בא חמש שנים אחר כך.
הררי מילים, מאמרים וספרים נכתבו על השיר ועל נוסחיו השונים בשפות השונות – כאן נביא טיפה מן הים. הוא נכתב במקורו בצרפתית בשנת 1871 על ידי מהפכן צרפתי ושמו אז'ן פוטייה (Eugène Edine Pottier) בימיה הקצרים ועקובי הדם של הקומונה הפריסאית. מלכתחילה נכתב השיר למנגינה של ההמנון הצרפתי 'לה מארסֶיֶיז'. רק בשנת 1888 הולחן השיר במנגינתו הנוכחית על ידי פייר דה-גייטר (Pierre De Geyter).
האינטרנציונל המקורי בצרפתית
פייר התמים לא דאג לרשום זכויות יוצרים על המנגינה, ואחיו אדולף, שחמד את תמלוגי השיר, טען כי הוא זה שהלחין את השיר. הנושא עבר לדיון משפטי, ואדולף זכה במשפט. ב-1916, בימי מלחמת העולם הראשונה, התאבד אדולף והשאיר אחריו פתק ובו הודה כי לא הוא היה המלחין אלא אחיו...
בול לכבוד פייר דה-גיטייר, גרמניה המזרחית 1963
לאחר מהפכת אוקטובר 1917 אומץ השיר על ידי הבולשביקים כהמנונה של המפלגה הקומוניסטית ומשנת 1922 ועד סוף 1943 שימש גם כהמנונה של ברית המועצות (עד שהוחלף בינואר 1944 בשיר פטריוטי יותר). מאז הוא נישא – לטוב וגם לרע – בפיהם של מהפכנים, סוציאליסטים, אנרכיסטים ולוחמי חופש בכל העולם.
נצא למסע ונתחיל ברוסיה. האינטרנציונל תורגם מצרפתית לרוסית כבר ב-1902, על ידי המשורר הסוציאליסט ארקדי יעקובלוויץ' קוטס (Arkady Kots), שהיה כמובן יהודי (נולד כאהרן קוץ). השיר נדפס בכתב עת של מהגרים רוסים שיצא בלונדון, והוא כלל רק שלושה בתים (מתוך השישה המקוריים בצרפתית). לאחר המהפכה שונה הטקסט קלות, ומאוחר יותר נוסף גם התרגום של שלושת הבתים הנותרים. את המילים ברוסית ותרגומן לאנגלית אפשר למצוא כאן.
ארקדי קוטס (1943-1872)
הנה קטע קצרצר מתוך סרטו של דיוויד לין, 'דוקטור ז'יוואגו' (1965), המבוסס על ספרו של בוריס פסטרנק משנת 1957.
בקטע הזה סועדת אהובתו של הדוקטור, לארה (ג'ולי כריסטי), במסעדת פאר, ובחוץ מפגינים פועלים מזי רעב ששרים את האינטרנציונל:
והנה שירת האינטרנציונל מתוך הסרט הנהדר 'אדומים' (Reds), בכיכובם של וורן ביטי (שגם ביים והפיק את הסרט), ג'ק ניקולסון ודיאן קיטון (1981):
הסרט התבסס על ספרו של הקומוניסט האמריקני ג'ון ריד (John Reed) 'עשרת הימים שזעזעו את העולם (Ten Days that Shook the World). ריד, שנפטר במוסקבה ב-1920, הוא האמריקני היחדי שנקבר במוזוליאום שבקיר הקרמלין.
ולבסוף, ביצוע מרשים של המקהלה והתזמורת של בית האופרה והבלט המפורסם 'תיאטרון מרינסקי' מסנקט פטרבורג (לשעבר 'תיאטרון קירוב'). המנצח הוא ולרי גרגייב:
ספרד
נעבור לספרד. בשנת 1995 הוקרן סרטו של הבמאי הבריטי קן לואץ' 'על תמימות וחירות' (Land and Freedom). הסרט מתאר פועל מובטל מליוורפול, שיוצא בשנת 1936 להילחם לצד הרפובליקנים ונגד הפשיסטים במלחמת האזרחים בספרד. הנה קטע יפהפה מהסרט שבו שרים לוחמי החופש את האינטרנציונל לאחר קבורת חבריהם:
איטליה
בסרטו המופלא 'זיכרונות' (Amarcord), שנעשה בשנת 1973, שחזר הבמאי הנודע פדריקו פיליני זכרונות ילדות ונעורים מאיטליה של שנות השלושים – ימי שלוט הפשיזם של מוסוליני. הסרט מבוסס בחלקו על זיכרונותיו שלו מעיירת ילדותו רימיני.
בקטע קצר בסרט שם אחד מתושבי העיר גרמופון בראש מגדל הפעמונים ולפתע נשמעים בכיכר צלילי האינטרנציונל – השיר משגע את החיילים הפשיסטים שמתחילים לירות על הצריח עד שהם מצליחים להפיל את הגרמופון ומשתיקים את המוסיקה...
ואם כבר אנחנו באיטליה, הנה ביצוע ג'אזי של האינטרנציונל בידי להקת הרוק האיטלקיתArea, שהיתה פופולרית מאוד בשנות השבעים והשמונים. לשירים שלהם היתה אוריינטציה סוציאליסטית-קומוניסטית גלויה, שהם כלל לא הסתירוה.
צ'ילה
מאיטליה ניסע לדרום אמריקה, לצ'ילה.
בסרטו מ-1999 של ג'יימס בקט, Southern Cross ('הצלב הדרומי' אני משער; הסרט לא הוצג בישראל) נמלט השחקן איסיי מוראלס (Esai Morales) מפני רודפיו, ונכנס לבר קטן של עובדי מכרות בעיירה לוטה (Lota), כשהוא רואה את הדגל האדום על הקיר הוא מאלתר על הפסנתר גרסת רוק-אנד-רול–ג'אז של האינטרנציונל בליווי להקת המנגנים המקומית ומרקיד את הנוכחים:
סין
ועתה קפיצה קלה לסין הקומוניסטית. בשנת 1964, במלאת 15 שנה לכינונה של הרפובליקה העממית של סין (אוקטובר 1949), הופק בסין מופע מוסיקלי ענק, שגם הפך לסרט ושמו The East Is Red (המזרח הוא אדום)– אפוס שתיאר בשירה ובריקודים את תולדות המפלגה הקומוניסטית בסין מייסודה בשנת 1921, ובדגש על 'המהפכה התרבותית' של מאו צה-טונג.
הסצינה האחרונה בסרט כוללת מקהלה של מאות – ושמא אלפי – סינים שרים את האינטרנציונל בדבקות:
ארה"ב
ולפני שנגיע לארצנו הקטנטונת, נקנח בביקור בארה"ב, ובפנינה נדירה של ממש. בדצמבר 1943, כמה חודשים לאחר שבנות הברית נחתו בדרום איטליה והחלו בשחרורה מידי הפשיסטים והנאצים, ניצח ארטורו טוסקניני (1957-1867), המנצח האיטלקי הדגול, על קונצרט מיוחד שנערך באופני הטלוויזיה של NBC ובו הושמעה יצירה של המלחין האיטלקי הנודע ג'וזפה ורדי ,'המנון לעמים'. ביצירה זו, שאותה כתב ורדי בשנות השישים של המאה ה-19, הוא שילב המנונים של בריטניה, צרפת ואיטליה.
בביצוע החדש שילב טוסקניני גם מחוות ל'בנות הברית': 'ההמנון האמריקני 'דגל הפסים והכוכבים' האמריקני מכאן, ו'האינטרנציונל' הרוסי מכאן. התזמורת הסימפונית של NBC עם מקהלת קולג' וסטמינסטר, והטנור היהודי האגדי יאן פירס כסולן.
הקונצרט צולם ובפברואר 1944 הוא שולב בסרט תעמולה בשם Arturo Toscanini: Hymn of the Nations
בשנות החמישים, בימי 'המלחמה הקרה' והפחד האמריקני מכל דבר קומוניסטי, צונזר הקטע של שירת האינטרנציונל ונאסר לשידור. יש אומרים – בעידודם של שניים מראשי רודפיהם של הקומוניסטים: וולט דיסני ורונלד רייגן... רק בשנות השמונים אותר הקטע האבוד בספריית הקונגרס האמריקני והקונצרט המלא שוחזר.
הנה הקטע המצונזר, בביצוע מרטיט:
ומי שמעוניין לצפות בסרט כולו – חוויה מומלצת מאוד! – יוכל למצוא אותו בשני חלקים: החלק הראשון כאן, והשני (עם האינטרנציונל וההמנון האמריקני בדקות האחרונות) –כאן.
ישראל
כרזת ההסתדרות הכללית לכבוד אחד במאי 1959, עיצוב גלעדי-גופר (מקור: קדם)
ועכשיו למדינת ישראל ולשפה העברית. כפי שנראה מיד, לעברית תורגם השיר בשנת 1922 או 1924 בידי אברהם שלונסקי וככזה הושר בתנועות הנוער החלוציות, בעיקר בשומר הצעיר ובנוער העובד. בד בבד הורגש צורך בגרסה חלופית, 'משלנו' להמנון פועלים, ולמעמד זה זכה השיר 'ברכת עם' (המוכר יותר כ'תחזקנה'), שכתב חיים נחמן ביאליק בשנת 1894 והפך להימנונם של כל פועלי וחלוצי ארץ ישראל, במיוחד לאחר שהודבק לו לחן רוסי מהפכני (1916). במקרים רבים, הושרו גם 'האינטרנציונל' וגם 'תחזקנה', ולקינוח גם 'התקווה', אך על כך בהזדמנות אחרת.
שיר הפועלים הנודעה"אינטרנציונאל" נכתב במקורו בצרפתית, ואת מילותיו חיבר בשנת 1871 אז'ן פוטייה. הוא לא זכה לשמוע את שירו בימי חייו. בשנת 1888, שנה לאחר מותו הולחן השיר בידי פועל בשם פייר דגייטר, חבר במקהלת פועלים בעיר ליל בצרפת על-פי בקשת חבריו למקהלה. בשלהי המאה ה-19 התפשט השיר מחוץ לצרפת ובהדרגה תורגם כמעט לכל השפות בעולם.
עד שנת 1924 נהגו לשיר אותו בארץ בעיקר בתרגומיו ללשונות הרוסית והיידיש. להלן מילותיו הרועמות של הבית החוזר בלשון יידיש:
ב-1924 הושר ה"אינטרנציונל" לראשונה בעברית. הוא תורגם בידי אברהם שלונסקי כמחווה לרגל נשף האחד במאי באותה שנה, שנערך מטעם "אחדות העבודה – התאחדות ציונות-סוציאלית של פועלי ארץ ישראל" באולם "ציון" בירושלים. באותו מעמד אף הושר לראשונה מפי מקהלת ועדת התרבות של ההסתדרות בניצוחו של פורדהאוז בן ציסי. התרגום כלל, בנוסף לבית החוזר, שלושה בתים כפולים (מתוך ששת בתי השיר המקוריים). מאחר שהשיר המתורגם (בחתימת א. ש.) נדפס בתוכניית הנשף, ניתנה ההזדמנות למשתתפים לשאת קולם בשיר יחדיו עם המקהלה ששרה את שלושת הבתים והפזמון החוזר במלואם. כך נהגו גם בכל הביצועים הראשונים של השיר בארץ – התרגום העברי הושר בגירסתו המלאה. רק מאוחר יותר, כשהחל ה"אינטרנציונל" לשמש מעין הימנון בכינוסי פועלים, החלו לנהוג בו כבכל הימנון ולשיר ממנו בית אחד בלבד. מן המפורסמות היא שבשירת הימנונים אין נוהגים לשיר את כל בתי השיר כשהמנגינה זהה ובעצם חוזרת על עצמה מבית לבית. [כך גם ב"התקווה" וב"תחזקנה" – שני שירים מרובי בתים שמרגע שהפכו להיות הימנונים הושרו מתוכם רק הבתים הראשונים. לעומתם הימנון הפלמ"ח ("מסביב יהום הסער") הושר במלואו על שלושת בתיו משום שלחן השיר השתנה מבית לבית].
אל שלל התרגומים להם זכה ה"אינטרנציונל" מצרף כאן יוסף חרמוני את תרגומו הקצבי והקולח לטעמי, ועל-כך יבורך. אך מה חבל שלא תירגם גם את הבית הראשון שדווקא הואזקוק לריענון-מה. ככלות הכול, כמה מבין הרבים ששרו את השיר אכן ידעו מה זה "חֵלֵכָה" מבלי להזדקק למילון (במקור: חלְכה; חלֵכה הוא ניקוד הפסקי)? "אם ברצונך לרכוש את לב העם" –חידד יהושע השל שור (עורך כתב העת העברי "החלוץ") את חושיו של נפתלי הרץ אימבר מחבר "התקווה", בשעה ששמע בשנת 1877 על כוונתו לחבר המנון לעם היהודי – "עליך לדבר במונחים פשוטים ולרדת לשפת ההמונים."
להלן הנוסח המקורי של תרגום שלונסקי, שבמרוצת השנים חלו בו שינויים אחדים. (הנוסח השגוי שעדיין מופיע באתרי אינטרנט שונים כגון הוויקיפדיה הוא נוסח שהשתגר והנציח עצמו, ולכן טעו בו רבים.ראש הממשלה לשעבר בגין הרבה לנקוט אותו בנאומיו: "עולם ישן עדי היסוד נחריבה" במקום "נחרימה", כנראה משום הצליל הדומה והביטוי הכבול 'להחריב עד היסוד'. כן לגבי סטיות קלות נוספות מן המקור.
כל עוד היה ה"אינטרנציונאל" שיר פועלים צרפתי, אפשר שסיפק צרכים של זמן ומקום ועורר הזדהות בלב השרים. מעבר לכך, התקוות הגדולות שהפיח השיר הזה בקרב רבים מאיתנו ש"עִם האינטרנציונאל יֵעוֹר, יִשְׂגַב אדם" לא עמדה במבחן המציאות. כידוע היה הוא להמנונה של ברית המועצות בשנים שלאחר המהפכה ועד לשנת 1944, אותן השנים שבהן נעקרו מרכזי התרבות היהודית והעברית מתחומי ברית המועצות. אלפי יהודים שדבקו בתורה הקומוניסטית ובנאמנותם עלו אף על רבותיהם – נשלחו למכלאות בסיביר. אחרים, ובהם ממקימי עין חרוד ותל יוסף (אלקינד וחבורתו) – שבחיפוש אחר האידיאל הנכסף של חיי שיתוף העולה על זה של החלוצים בעמק, נטשו את מכורתם ובתיהם שהקימו בעמק יזרעאל וירדו לברית המועצות בשיר ה"אינטרנציונאל" על שפתותיהם – סופם שאפילו מקום קבורתם אינו ידוע. מה לי הפועל כי אזמר שיר זה?
כרזת המפלגה הקומוניסטית הישראלית לכבוד אחד במאי 1954 (מקור: קדם)
כמה הערות קטנוניות:
שלונסקי תרגם את השיר מרוסית, לא מהמקור הצרפתי.
על כך העיר אליהו הכהן ב'חדשות בן עזר', 340: הנוסח הצרפתי המקורי של ה"אינטרנציונאל" שונה מעט בתוכנו ובסגנונו מהתרגום הרוסי ושפתו רזה ממנו. הוא יותר ענייני וגם הרטוריקה שלו 'רגועה' יותר. התרגום הרוסי נמלץ יותר, נוקט חרות יתר ולפיכך רועש יותר ו"פומפוזי" ותרגומו של שלונסקי מעצים עוד יותר את ההבדלים.
לדוגמה: בבית הראשון של הנוסח המקורי הצרפתי נאמר שהעולם עומד להשתנות מן היסוד: Le monde va changer de base שלונסקי מתרגם: "עולם ישן עדי היסוד נחרימה," ואתה <חרמוני> בעקבותיו: "עולם של שעבוד נחריב כליל." אין חורבן במקור הצרפתי. אכן הפאתוס (כלשונך) משתמר על פי התרגום הרוסי.
מתי תרגם שלונסקי?
לדברי אליהו הכהן תרגם שלונסקי את השיר ב-1924, אך לאחרונה הוכיחה חגית הלפרין (בספרה המאסטרו) כי שלונסקי תרגם את השיר לכבוד 1 במאי 1922 כאשר שהה בגדוד העבודה בקיבוץ עין חרוד.
מה זה 'עַם חֵלֵכָה'?
זה מה שכתוב במילון אבן-שושן:
על פי ההבנה המקובלת במקרא דַּל, עָנִי, מִסְכֵּן, מְדֻכָּא: "עֵינָיו (שֶׁל הָרָשָׁע) לְחֵלְכָה יִצְפֹּנוּ... יִדְכֶּה יָשֹׁחַ, וְנָפַל בַּעֲצוּמָיו חֵלְכָּאִים" (תהילים י – ח י). "וַאֲנִי חֵלֵכָה לֹא אוּכַל אֵלֵכָה" (יל"ג, שירה רלו). "צַר לִי, עַמִּי חֵלֵכָה" (ביאליק, המתמיד). "הוֹי נוֹדֵד עָלוּב וְחֵלְכָה" (שמעוני, פואמות א קז). "קוּם הִתְנַעֵרָה, עַם חֵלֵכָה" (שלונסקי, תר' האינטרנציונל).
מסתבר אפוא שאת הצירוף הזה נטל שלונסקי דווקא מ'המתמיד' של ביאליק...
'עולם ישן עדי היסוד נחריבה' או 'נחרימה'?
הנוסח 'נחריבה', אינו נכון. צריך לשיר: 'עדי היסוד נחרימה', כלומר נהרוס, נאבד עד להשמדה המוחלטת, כמו בביטוי 'נילחם עד חרמה' ('וַיֵּצֵא הָאֱמוֹרִי, הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא, לִקְרַאתְכֶם, וַיִּרְדְּפוּ אֶתְכֶם, כַּאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂינָה הַדְּבֹרִים, וַיַּכְּתוּ אֶתְכֶם בּשֵׂעִיר עַד-חָרְמָה' - דברים, א 44).
היה גם ניסיון של חיים חפר לתרגם מחדש את שלונסקי... זה לא כך כך תפס.
ולסיום הנה סרטון שאהוב עלי במיוחד: ותיקי הבונד מזמרים ביידיש ובדום מתוח את האינטרנציונל, תל אביב 2006.
המנחה הוא איש הרדיו המנוח מיכאל בן אברהם. בין המזמרים בדבקות זיהיתי את הצייר משה ברנשטיין ואת העיתונאי והמילונאי מרדכי צאַנין שניהם ז"ל, וייבדלו לחיים ארוכים העיתונאי יצחק לוּדֶן ווהבונדיסט הוותיק יוסי שריד...
הנה המילים ביידיש (שם המתרגם אינו ידוע):
שטײט אױף, איר אַלע, װער, װי שקלאַפֿן
אין הונגער לעבן מוז, אין נױט!
דער גײַסט ער קאָכט, ער רופֿט צום װאַפֿן,
אין שלאַכט אונדז פֿירן איז ער גרײט.
הכירו להקה חסידית (חב"ד ככל הנראה) בשם 'היום השמיני' (Eig8th Day) - היא מורכבת משני אחים, בנציון ושמואל מרכוס, שיש להם גם איזה שהוא ייחוס (אחיינים של הזמר אברהם פריד).בתקליטם האחרון, 'רודפי הנבואה', הם כללו שיר הנקרא יאלילי או 'Ya'alili'
ארגון אורט (ОРТ) – ראשי תיבות ברוסית של 'אגודה למלאכת כפיים', ОбществоРемесленного Труда – נוסד בשנת 1880 ביזמתם של כמה אילי הון יהודים בסנקט פטרבורג, בראשם הברון הוראס גינצבורג ויעקב פוליאקוב. מטרתם היתה לסייע למיליוני היהודים בתחום המושב בדרך של הקניית חינוך מקצועי. ארגון פילנטרופי זה, שעבר שינויים רבים, קיים עד היום, גם בישראל, והוא ממשיך להתמקד בהקמת וביסוס בתי ספר חקלאיים ומקצועיים.
הארגון המשיך לפעול גם בברית המועצות עד שנת 1938, אז נסגר בהוראת סטאלין. כל עוד פעל הארגון בברית המועצות הוא תמך במושבות היהודיות באוקראינה, ברוסיה הלבנה ובבירוביג'אן.
לאחרונה התפרסמו תמונות לא ידועות מארכיון אורט משנות העשרים והשלושים של המאה ה-20. התמונות פורסמו לראשונה בבלוג ברוסית –כאן.
וכאן המקור, ובו תמונות רבות נוספות (תודה ליהודה מירסקי).
המבנה במושבה Nechaevka, אוקראינה, שבו נדקרו למוות 125 חקלאים יהודים, 24 בדצמבר 1918 בידי פורעים אוקראינים מצבאו של נסטור מאכנו (צולם ב-1922).
קבר אחים ל-175 חקלאים יהודים שנשרפו חיים במושבה טרודולובוקה (Trudolyubovka) בידי פורעים מאכנובצים.
סדנת נשים לייצור כובעים (תחילת שנות השלושים).
פועל צעיר בסדנה (תחילת שנות השלושים).
תזמורת כלי נשיפה (אוקראינה 1936).
קולוניסטים יהודים (סוף שנות העשרים).
איש הקומביין (שנות השלושים).
קונדוקטור ברכבת (1937).
רוקדים בשדה (אמצע שנות העשרים).
דיאגרמה ביידיש המציגה את מספרי היהודים העובדים בחקלאות בליטא.
דיאגרמה ביידיש ובליטאית של מספרי ילדים העובדים בגני ירק בבתי ספר בערים שונות בליטא (שנות העשרים או השלושים).
מתוך תערוכת 'אורט', מוסקווה 1923.
עובדות במפעל (1936).
עובדת במפעל טוויה (שנות השלושים).
מכבש חשמלי שנקנה על ידי 'אורט' והותקן בבית חרושת בחארקוב, מארס 1928.
פועלת בקולחוז (1937).
אמא מטפלת בילד שנפל בשדה (בלארוס, אמצע שנות העשרים).
חברי אגודת ספורט צבאית חובשים מסכות גז (1937).
חממת אפרוחים (קרים, 1931).
חדר חממה (קרים, 1931).
משרד של חברת 'אורט' בקישינב (רומניה, 1928).
בית דפוס בקובנה, ליטא (סוף שנות העשרים).
קבלת משכורת (סוף שנות העשרים).
שיירת מתיישבים על עגלותיהם (אוקראינה, אמצע שנות העשרים).
חקלאים יהודים בשדות העיירה קריוו אוזיאר (אוקראינה, סוף שנות העשרים).
![[× ×¨×]](https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEizXndyVayJt7fy7W6Xe_UcESjhcLiz24NpWRv7WHMx6SS99WnDLM0pnz0xAW5zskElifEeimNEtwTNQpGc_WWm8PyOXrIreA6n2XCUB06Df7SI1TasSRlFEudoyH2BztZK56An-RpqbDks/s1600/%C3%97%C2%91%C3%97%C2%A8%C3%97)
![[brener2.JPG]](https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhDGwA5-VAzI4QuFE8kW1zjhDsBtBJ2baPcEVqDazeUV-8evn5ccvPnKogcv0lMdZ_t_aaUKwUM2c3Gj2oRAm56RnA0Pq0FkwyVb6zD9udZvjXNkRfXoD3hnRWl2cww2UJIhLLv0HtKecQ/s280/brener2.JPG)
