לו מישהו היה אומר לי לפני עשרים שנה, כי יום יבוא ואפקוד את קברו של הרשלה מאוסטרופוליה, זה היה נשמע דמיוני ומצחיק הרבה יותר מכל הבדיחות שסופרו אי פעם על הרשלה או בשמו. והנה זה קרה...
בשבוע שעבר חזרתי מסיור מקיף באוקראינה מטעם 'בית ש"י עגנון', שאותו הדרכתי יחד עם ידידי הסופר חיים באר. חוויות רבות זומנו לנו שם וגילוי קברו של הרשלה הוא בוודאי אחת ההזויות שבהן.
הרשלה – שם חיבה של צבי-הירש– הוא דמות ידועה בפולקלור של יהודי מזרח אירופה. מין ג'וחא אשכנזי (ושמא ג'וחא הוא מין הרשלה מזרחי), לץ ממזרי, שחידודיו השתמרו בזיכרון העממי ואף לוקטו והועלו על הכתב בקבצים שונים, למבוגרים ולילדים.
הנה דוגמה לבדיחת הרשלה שלקוחה מ'ספר הבדיחה והחדוד' של אלתר דרויאנוב:
אוסטרופוליה (
Ostropol) היא עיירה בדרום פלך וולין שבאוקראינה, ובה היתה קהילה יהודית חשובה. אך מיהו הרשלה? האם היה איש כזה או שמא מדובר בדמות אגדית בדויה? ובכן, הרשלה היה כנראה דמות אמיתית, בשר ודם.
יש עליו אפילו ערך בוויקיפדיה (ושם נכתב עליו, בהגזמה פראית, כי 'היה לתלמיד חכם ובקי בחכמת הקבלה').
המפגש הראשון שלי עם דמותו ההיסטורית של הרשלה היה כשקראתי את זיכרונותיו של המשכיל
אברהם דב גוטלובר, שבשנות השמונים של המאה ה-19 תיאר בהרחבה את דמותו של
רבי ברוך ממז'יבוז' (נפטר 1811), נכדו של הבעש"ט. רבי ברוך זה התפרסם במריבותיו הבלתי פוסקות על כבוד ועל טריטוריה, בנטיתו הדיכאונית ובהתקפי הזעם שלו. 'איש מוגבל בשכלו וגרוע במדותיו' – כך הגדיר אותו ההיסטוריון שמעון דובנוב, שציין כי 'היה בו רק מעט מאד מהרוחניות שבאביו הזקן' (תולדות החסידות, עמ' 212). רבי שניאור זלמן מליאדי, מייסד חסידות חב"ד, שגם אתו הסתכסך רבי ברוך, הציע אבחנה מעניינת לפשר התנהגותו כפוית הטובה ושוחרת המדון:
ויש לדונו לכף זכות לרוח שטות שבדמיונו, שעליו אמרו רז"ל משחרב בית המקדש נתנה נבואה לשוטים. וכידוע לכל שאירע לו כמה פעמים בחמימות הקיץ טירוף גמור...
(אגרות קודש מאת כ"ק אדמו"ר הזקן..., ברוקלין תשמ"ז, עמ' קיז)
<העירו לי בשם הביבליוגרף החב"די ר' חיים ליברמן, כי אין שום ודאות שרש"ז התכוון בדבריו הקשים לר' ברוך ממז'יבוז' (כפי שהציע אפרים קופפר, שפרסם לראשונה את המכתב), אלא כוונתו היתה לצדיק אחר. וכשנשאל ליברמן אם יהיה מוכן לפרסם את זהותו של צדיק זה ענה בשלילה ואמר, ומה ארוויח אם אעביר את הדברים מצדיק זה לצדיק אחר... אם ליברמן צודק, ייתכן והכוונה היתה לר' מרדכי מלכוביץ, שגם בינו לבין רש"ז גבהו הרים>
הרשלה היה הבדחן של רבי ברוך, כלומר זה שניסה להפיג את צערו או זעמו בדבר בדיחה וחדוד. אבל גם הרשלה – לפחות לדברי גוטלובר – עשה פעם טעות. הוא חצה את הקו האדום ושילם בחייו על בדיחה אחת לא מוצלחת:
וה' פקד את אודיל [בתו של הבעש"ט] ... ויתן לאודיל בן, ברוך-ה', ותקרא שמו ברוך, הוא הצדיק ר' ברוכיל ממיזיבוז, שהיה מושבו בתחילה בטולטשין, ומשם איווה למושב לו העיר מיזיבוז, רומא של החסידים, שם החזיק במעון אבי זקנו הבעש"ט, ויחדש כנשר נעורי החסידות בפודוליה... הצדיק הזה, יורש עצר רך ויחיד לאמו, נתגדל על ברכי הבטלה, לא קרא ולא שנה ולא למד, לא הגה ברוחו ולא חשב בשכלו, לא ידע לא תורה ולא דרך ארץ ... לא דווה ליבו על השחתתם ולא ראה את הנולד, ויהי למופת ולראש ולנשיא בישראל. ותהי ראשית מלאכתו לנסוע מעיר לעיר לאסוף כחול כסף, וכל המרבה לתת הרים כסאו מעל כסאות יתר הנגידים. וילך הלוך ונסוע בצבים ובכרכרות כשר וגדול, והיה חוגג כל ימי חייו במשתה יין וכרים מצאן, ויהי כל האנשים ההולכים בנתיבותיו שיכורים, הלומי יין והולכי בטל, ויקראו גם הם את שמם חסידים.
וכאשר היה בימים ההם המנהג אצל המלכים והשרים (בייחוד שרי פולין) להחזיק להם בחצרותם איש בער ולץ ... גם הצדיק התנהג כמוהם (ואחריו כל ישרי לב הצדיקים ורבי החסידים שבכל דור). ויהי לו איש אחד ושמו ר' צבי (הירשיל אוסטרפוליר). האיש ההוא היה ערום ובעל מזימות ובקי בהטיית לב הצדיק מיגון לשמחה ומכעס לשחוק (כי כעסן ובעל חימה היה הצדיק הזה, איש האלוהים הקדוש!) וכפי הנראה מכל המסופר ממנו – כי עוד סיפוריו ומעשיו ומילי טבי שלו שגורים בפי כל איש – לא היה מאמין גדול בהצדיק שהיה משמח, ופעמים הרבה אמר לו דברים אמיתיים ורמז לו על דרכיו המקולקלים, במסווה הליצנות והשחוק. עד שפעם אחת הרשה לעצמו להראות לו תרמיתו בדרך היתול מלובש באיזה סיפור, והצדיק הבין להיכן הוא פשוט וייחר לו, ויצו גם הוא בשחוק וקלות-ראש להוציא את הבדחן הזה מן הבית ולהדפהו ממעלות הבית מאיגרא רמא. ויעשו החסידים הן, וצבי מאוסטרופולי חלה ימים רבים וימת בעניין רע, כי נתפרקו חוליותיו בנפלו, ולא נרפא מחוליו. אלה תולדות מידותיו הקדושות של הצדיק ר' ברוכיל, נכד הבעש"ט ויושב על כסאו ברומא של החסידים.
(זיכרונות ומסעות, מהדורת ראובן גולדברג, א, עמ' 166-164)
קשה לדעת עד כמה מהימן תיאורו של גוטלובר, שלא הסתיר את סלידתו מרבי ברוך ממז'יבוז', אך ברור שהוא לא המציא את הדברים מלבו אלא קלט אותם כסיפור שמהלך בין הבריות. אם יש משהו של אמת בסיפור הזה, הרי שהחסידים, שזרקו את הרשלה מכל המדרגות – פשוטו כמשמעו – וגרמו למותו, עשו כן בהוראת הרבי. אולי היה הדבר בימות הקיץ, כשר' ברוך היה נתון לאותם התקפים שתיאר רבי שניאור זלמן מליאדי. מי יודע? מכל מקום, הרצח של הרשלה היה כנראה הבדיחה האחרונה שלו.
 |
| יצחק הרצברג, הרשלי האוסטרפולי מלך הלצנים, תל אביב 1947 (ציור העטיפה: בינה גבירץ) |
זאב איגרת, יליד אוסטרופוליה, לא הטיל ספק שהרשלה היה דמות ריאלית לכל דבר. במאמר שפרסם על תולדות עיירתו ידע אגרת לספר על מנהג ייחודי שיוסד בעיירה לכבודו של הרשלה:
למחרת יום החופה, לאחר סעודת הצהריים החגיגית, יצאו המחותנים בליווי תזמורת אל אחת החנויות ושם פתחו בריקודים ושתו לחיים. נהגו גם לשפוך יי"ש על הקרקע ונעמדו ליד חנות אחת מסומנת. הטקס הזה נקרא בשם 'הוּליאַשצינה'. בין זקני העיירה היו חילוקי דעות על מקורו של המנהג. דעה אחת גרסה כי באותו מקום היתה דירתו של הרשלה ובה גר עד שנקרא לחצרו של רבי ברוך במז'יבוז'. לאחר מותו של הרשלה חש הצדיק בחסרונו, וכשביקר פעם באוסטרופוליה ביקש מחסידיו להוליכו אל הבית בו נולד הרשלה ובו גדל. הבית כבר עמד בחורבותיו, ללא דלתות וחלונות. הצדיק עמד בפתח הבית הרהר כמה דקות ואמר: 'הרשילה, הרשילה! גם ביתך נחרב, ודאי ניחר גרונך בקבר, יבשו שפתיך, כי צמא אתה לטיפת יי"ש'.
ציווה הצדיק למזוג לו כוס של יי"ש, ברך על היין, לגם מעט מן הכוס ואת השאר שפך אל פתח הבית. שתו גם החסידים ויצאו במחול, ומאז נשאר המנהג לבקר את ביתו של הרשלה בכל יום שמחה.
ועוד כתב איגרת, כי החסידים מספרים בשמו של ר' ברוך, שבאחרית ימיו היה הרשלה חירש והעמיד פנים שאינו שומע את שאלותיו של מלאך המוות, ואך דבר אחד ביקש מהמלאך, שיביאהו לפני כסא הכבוד ושם בוודאי ייטיב לשמוע וישיב על השאלות. ואכן
– סיים הצדיק
– שבעיני רוחו ראה כי גם שם, בישיבה של מעלה, בידח הרשלה והצהיל את כל הפמליה.
על כל פנים
, באוסטרופוליה עצמה לא היה כל ספק שאדם כזה היה קיים, וכל מה שמייחסים לו וכל מה שמסופר עליו אמת ויציב.
(זאב איגרת, 'אוסטרופוליה באספקלריה של דורות',
העבר, יט, תשל"ב, עמ' 211-209)
לפני כמה שבועות הפנה
יוסקה רום את תשומת לבי לכך שקברו של הרשלה אותר לאחרונה במז'יבוז', ממש סמוך ונראה לקברותיהם של הבעל-שם-טוב ונכדו רבי ברוך, ובשבוע שעבר, כשהזדמנתי לק"ק מז'יבוז', זכיתי גם אני להשתטח על קברו של הבדחן הדגול. לטובת המגיעים למקום: כשיוצאים מציון הבעש"ט פונים ימינה ושוב ימינה.
לאחר ההתרגשות נפניתי לבחון מקרוב את הכתוב על המצבה, שהיא כמובן חדשה לגמרי. ובכן לא סתם לץ או בדחן, אלא רב וצדיק: 'הרה"ק [הרב הקדוש] רבי צבי מאוסטרופולי זיע"א [זכותו יגן עלינו, אמן] ... צדיק וירא שמים'! מי היה מאמין שזהו הרשלה?
והנה, כשמתבוננים בשורה הראשונה של לוח ההנצחה מגלים שהאחראי לשלט הוא 'הרב החסיד ישראל מאיר גבאי', העומד בראש אגודת 'אהלי צדיקים'. גבאי הוא אדם שכוחו וגבורתו מלאים את כל אוקראינה, והוא משוטט בה כבתוך שלו - מגלה קברי צדיקים ומשקמם, מקים בתי מדרש ובתי הכנסת אורחים, בונה 'אוהלים' מעל ציוני קברים קדושים, ועוד כהנה וכהנה.
ומי גילה לרב החסיד גבאי שאכן כאן קבור הצדיק הרשלה, מרחק מטרים ספורים מקברו של הבעש"ט, ללא שהתגלה ולו שבר מצבה או סימן מקורי כלשהו לקבורתו שם?
ובכן, לא רק 'השכל הישר', שמן הסתם גורס כי הרשלה חייב היה להיקבר סמוך לרבו ברוך, אלא גם 'הוכחה'. ואת ההוכחה הזו יש לקרוא בצד השני של המצבה:
 |
'מקום קבורתו נקבע על פי חוקרים יהודים מאוניברסיטת פטרבורג
חלקם עדיין זוכרים את מקום הקבורה ואת הקבר מלפני ארבעים שנה' |
במילים אחרות, מדובר על 'מסורת', ובמקרה זה מסורת מומצאת. יש כביכול אנשים שזוכרים שכאן היה קבור הרשלה, ולא סתם אנשים אלא 'חוקרים מאוניברסיטת פטרבורג' (מה שאמור בדרך משונה להקנות למסורת גם הילה אקדמית), ולא סתם חוקרים אלא 'יהודים' (שהרי גוי פשוט לא יצלח להעיד על כך).
קשה להאמין שלפני ארבעים שנה (סביב 1970) היתה במקום מצבה אותנטית של הרשלה ולא היינו שומעים או יודעים משהו עליה. אבל מה זה חשוב, מעכשיו נוסף אתר חדש לחובבי הקברים הקדושים מכאן ולחובבי הקוריוזים והפיקנטריה מכאן.
 |
ספרו בגרמנית של חיים בלוך על הרשלה, טיל אוילנשפיגל היהודי
זהו כנראה האוסף המוקדם ביותר של סיפורי הרשלה |
בעלי התוספות
בביקור שערכתי במקום באוגוסט 2013 התברר כי המצבה של הרשלה נעקרה ממקומה.
 |
| כאן הייתה המצבה של הרשלה (צילום: דוד אסף) |
מי עשה זאת? גונבי מתכות או שמא קנאים לכבודם של הצדיקים האמתיים הקבורים במקום? עיתון מעריב,
שדיווח על חילול הקודש, מעריך שמדובר ב'עבודה עברית', פרי עבודתם של מתנגדי ישראל גבאי, שיזם את הקמת המצבה.
האם הרשלה באמת נקבר במז'יבוז?
יהושע מונדשיין הפנה את תשומת לבי למקור מעניין. ספרו של אברהם רעכטמאַן,
ייִדישע עטנאָגראַפֿיע און פֿאָלקלאָר, בואנוס איירס 1958, עמ' 117. רכטמן, שהשתתף במשלחת המחקר האתנוגרפית בראשותו של ש. אנ-סקי, שביקרה בעיירות בוולין ובפודוליה בשנת 1912, ציין כי לא הרחק מקברו של הבעש"ט נמצא גם קברו של הרשלה.
