'מכונת הכתיבה' - שבת בבוקר, יומן השבוע...

את הרשימה האחרונה של 2011 אקדיש ליומן השבוע שמשודר בשבת בבוקר, ליתר דיוק לא ליומן אלא לאות הפתיחה המוכר והאהוב שלו – 'מכונת הכתיבה'.

מכונת הכתיבה היא מוצר שלכאורה כבר עבר מן העולם מזמן, אך האמת היא שעד לפני עשרים שנה איש לא העלה על דעתו להיפרד ממנה. היא היתה חלק מכל בית ומכל משרד.

אם שכחתם איך משתמשים במכונת כתיבה, סרטון קצר זה, משנת 1943, יסביר לכם (ובעיקר לכן, המזכירות):



אפילו יצירות מוסיקליות נכתבו למכונת הכתיבה (מה שלא יקרה כנראה למקלדת המחשב...), והידועה שבהן היא The Typewriter (מכונת הכתיבה), של המלחין האמריקני לירוי אנדרסון (Leroy Anderson). אנדרסון חיבר את היצירה בשנת 1950 והיא בוצעה לראשונה ב-1953. הנה הביצוע המקורי:

 

משנות השישים ואילך, כלומר עד עצם היום הזה ממש, נפתח ונחתם 'יומן השבוע', ששודר בקול ישראל בשבת בבוקר (10:10), בצלילים אלה, והם הפכו חלק בלתי נפרד מעולמם המוזיקלי של ישראלים רבים, על אף שלא ידעו את מקורם. לפני כמה שנים ניסו אנשי רשת ב' להחליף את הפתיחה, אבל קמה מחאה ציבורית עזה והאות משודר עד עצם היום הזה. אגב, מי שהצמיד את המנגינה ליומן החדשות בקול ישראל היה כנראה השדרן המנוח יורם רונן.

'מכונת הכתיבה' פופולרית בכל העולם ותכניות חדשות רבות נפתחות בצליליה. מידע נוסף על היצירה ועל מבצעיה הרבים אפשר לקרוא כאן.

לירוי אנדרסון (1975-1908) בביתו בוודברי, קונטיקט, בשנות החמישים (מתוך האתר הרשמי של לירוי אנדרסון)

הנה תזכורת נוסטלגית ליצירה מופלאה זו, לתזמורת ולמכונת כתיבה. זוהי תזמורת פסטיבל שטראוס ו'המדפיס' הוא מרטין  בריינשמידט (2008):



כמובן שעל בסיסה של היצירה הקלאסית צצו פרודיות רבות, ובמיוחד זכור הקומיקאי האמריקני ג'רי לואיס, שעשה ממנה מטעמים בקומדיה משנת 1963 Who's Minding the Store.



וכאן גרסת אנימציה נהדרת:

שלום לך 2011, ברוכה הבאה 2012.

בעלי התוספות

עפר גביש שלח לי את הגרסה העברית של 'מכונת הכתיבה' בביצוע שמיניית ווקאל (הסולנית היא ורדה זליג). הנה הקלטה מתוכניתו של גבי גזית בטלוויזיה הישראלית בסוף שנות השמונים:

והנה המילים שכתב רון גנג:

כל היום אני יושבת מתקתקת טקטם

זוהי עבודה קשה ומתישה

טלפונים מקפיצים אותי, הבוסים בפינה

הם חושבים אותי רובוט או מכונה

מפגיזים אותי בכל מיני דרישות ובקשות

וטענות הם משמיעים עד התיקרה

הם לא מרגיזים אותי

בכלל לא מרגיזים אותי

בכלל לא מרגיזים אותי

בכלל נורא

למה לא הדפסת מיד את המכתב

פעמים עם לימון ובלי חלב

כבר שעה אני יושב ומחכה לטלפון

אי אפשר עוד לחכות

למה לא הדפסת מיד את המכתב

פעמים עם לימון ובלי חלב

כבר שעה אני...

טלפון... טלפון... טלפון...

מהדקת בסיכות את ערימת הנירות

את השאר זורקת צ'יק למגירות

פקסמיליה והטלקס נוהרים בשיטפון

מכל אלה מקבלת דיכאון

מכניסה את הלימון שמחכה לטלפון

ובלי חלב את המכתב אני מוחה

הם לא מרגיזים אותי

בכלל לא מרגיזים אותי

בכלל לא מרגיזים אותי

בכלל נורא

כל היום אני יושבת מתקתקת טקטם

זוהי עבודה קשה ומתישה

טלפונים מקפיצים אותי, הבוסים בפינה

הם חושבים אותי רובוט או מכונה

מפגיזים אותי בכל מיני דרישות ובקשות

וטענות הם משמיעים עד התיקרה

זהו זה אני יותר לא מוכנה

זהו זה אני יותר לא מוכנה

אי אפשר יותר

לא

אי אפשר

לא

אי אפשר

כל היום אני יושבת מתקתקת טקטם

זוהי עבודה מאד קשה ומתישה

מאד קשה ומתישה

אוף, שה

מספר עפר:

לא היה פשוט להגיע להקלטה שבקישור. אהבתי את הקטע ורציתי להשתמש בו בעבודתי אבל זה היה בשנת תשעים ומשהו, לא היה אינטרנט ולא מאגרי יו-טיוב, והשיר לא עלה על תקליטור. התקשרתי לדבוריק בורשטיין, מורתי מן העבר וחברת שמיניית ווקאל דאז (שלישית מימין בהופעה), וחיפשתי קצה חוט. היא כיוונה אותי לרון גנג שעיבד את היצירה לשמינייה וכתב את המילים בעברית. ואכן לרון היתה הקלטה מתוכנית הטלוויזיה, אבל בפורמט שכבר אז היה ישן וכמעט לא בשימוש. מצאתי מעבדה עם נגן וידאו ישן, שהמירה את הסרט למדיה דיגיטלית, הוצאתי משמיעה את המילים, הלכתי לידיד בעל אולפן וידאו והוספנו את כתוביות המילים להנאת כל עם ישראל.  

כשקראתי את הסיפור בעונ"ש האחרון ורציתי לשתף את הקוראים בעלילות הכתבנית, ביקשתי להעלותו יו-טיובה והנה גיליתי שמישהו הקדימני והעלה ממש את הקטע הזה, כבר לפני שנתיים...  

מי הוא זה? כיצד הגיע אליו עותק של מה שערכתי לפני כ-15 שנים? אם יקרא, שיתגלה.

'בין הרים ובין סלעים': גלגוליו של שיר אהבה ביידיש

עוגה... עוגה... עוגה... - שירי פעוטות
(ציורים: מירה לובה ואוה איצקוביץ, הוצאת 'עמרנה', רמת גן תשט"ו)

ברשימה קודמת על הרכבת הבטחתי לחזור ולעסוק בשיר הילדים המפורסם 'בין הרים ובין סלעים טסה הרכבת', שיר מעגל שכל ילד או ילדה שהיו בגן בישראל מכירים.



א. אליהו הכהן על גלגולי השיר

על תולדות שיר זה כתב לראשונה אליהו הכהן במאמרו 'עשר השנים הראשונות: משירי ירושלים בראשית תקופת המנדט, תרע"ח-תרפ"ח'. המאמר נדפס בספר ירושלים בתקופת המנדט, בעריכת יהושע בן אריה (יד יצחק בן צבי, 2003, עמ' 498-473) ואני מביא כאן את דבריו ברשותו האדיבה. אליהו עמד כאן לא רק על מקורו של השיר ביידיש, אלא גם על כך שהרכבת שטסה בשיר, בנוסחו העברי, היא בעצם הרכבת לירושלים...

הנה ביצוע לא מוכר של הדודאים:



ב. על גלגולי השיר ביידיש

והנה כמה הוספות למאמרו של אליהו הכהן ולמה שכבר נכתב ב'זמרשת' על תולדות השיר ביידיש.

מחבר השיר המקורי ביידיש, יוסף רולניק, התפרסם כמשורר לירי ומעודן, 'קודמם ומבשרם של  ה"יונגע" (הצעירים), חבורת יוצרי האימפרסיוניזם בספרות יידיש באמריקה' (משה בסוק, מבחר שירת יידיש, הקיבוץ המאוחד, תשכ"ג, עמ' 55). הוא נולד ברוסיה הלבנה, בכפר קטן בפלך מינסק ושמו ז'וכוביץ. אביו היה בעל טחנת מים והוא עצמו קיבל חינוך מסורתי ב'חדר' ובישיבת מיר, ואחר כך התגורר במינסק. ב-1899 היגר לאמריקה. לאחר שנתיים שב לרוסיה, יצא לאנגליה חי שנים אחדות בלונדון, חזר שוב למינסק, וב-1906 היגר סופית לארה"ב.

יוסף רולניק (1955-1879)

השיר נדפס לראשונה בינואר 1908 בחוברת השנייה של קובץ ספרותי צנום בשם די יוגענד (הנעורים), שראה אור בניו-יורק וממנו נדפסו בסך הכל שלוש חוברות.

השיר, שהופיע תחת הכותרת 'פֿאָלקס מאָטיוו' (מוטיב עממי), מדבר בקולה של אישה הממתינה במיטתה לאהובה. הרכבות חולפות פעמיים ביום - ואפשר להניח שאלה הן הרכבות של ניו-יורק - משמיעות את צלצולן, ובאחת מהן יבוא גם אהוב לבה. קול צעדיו כבר נשמע, עוד מעט יקיש בדלת ויקרא בשמה של הנערה, שקופצת ממיטתה ורצה אל הדלת...

די יוגענד, גיליון 2, ינואר 1908, עמ' 11

פרסומו של השיר גרם לשערורייה ספרותית זוטא, שכן מבקרים אניני טעם ושמרנים מצאו את השיר קצת וולגרי, ושמא אף ארוטי, והכל בגלל השורה המפלילה: 'כ'שפּרינג האַלב-נאַקעט אויף פֿון בעט' (אני קופצת חצי ערומה מן המיטה)... השיר 'חטף' ביקורת נוקבת, ואחד המבקרים (בן-יקיר) כתב: 'דער "מאָטיוו" איז ניט קיין "פֿאָלקסמאָטיוו" נאָר אַ זנות-מאָטיוו...' (המוטיב אינו עממי אלא זנותי). על אפיזודה זו העיר חנא שמרוק בספרו פּרצעס ייִאוש-וויזיע, ניו-יורק 1971, עמ' 180 (תודה לאברהם נוברשטרן על ההפניה).

רולניק – בסך הכול צעיר בן 28 שרצה להיחשב משורר 'רציני' – לקח את הביקורת לתשומת לבו, ובספר שיריו הראשון, אויפֿן זאַמדיקן וועג (בדרך החולות), שראה אור בניו-יורק 1911, כבר  שינה את השורה הבעייתית ובמקומה כתב: 'כ'שפּרינג אַ באָרפֿיסע פֿון בעט' (אני קופצת יחפה מן המיטה)...

הנה השיר 'המתוקן', כפי שנדפס בקובץ שיריו הראשון של ראָלניק:

רכבת New York Central עוזבת את שיקגו בדרך לניו-יורק
(צילום: Andreas Feininger, ארכיון LIFE Magazine )

לימים יצא השיר מחזקת מחברו ונוסחו הותאם, בשינויים קלים, למנגינה שחוברה לו על ידי משוררת ושמה בֶּרְטֶה קלינג (1978-1886). על כך שקלינג היא זו שהתאימה לשיר את המנגינה (שכנראה מבוססת על לחן רוסי עממי) העיד רולניק עצמו בזיכרונותיו (ראו בהמשך).

ברטה קלינג נולדה בנובוגרודק שברוסיה הלבנה והיגרה לארה"ב בשנת 1899. היא היתה זמרת חובבת וגם פרסמה שירי יידיש בכתבי עת ספרותיים שונים, אך התפרסמה בעיקר בזכות ה'סלון' הספרותי שהיא ובעלה יחיאל ניהלה בביתם שבברונקס ובו התכנסו משוררים ואמנים (בהם גם הצייר ראובן רובין).

(בפתח ספר שיריה: לידער, ניו יורק 1935)

ד"ר יחיאל קלינג ורעייתו ברטה (צילום בשער אויפסניי, רבעון ניו-יורקי לספרות יידיש, 1953)

מקור נוסף לתפוצתו של השיר נדפס בשנת 1932, בכרך התשיעי של אוצר זמירות ישראל, שהוציא לאור המוסיקולוג הנודע אברהם צבי אידלסון (The Folk Song of the East Europan Jews, Leipzig 1932, p. 118, no. 426 ). אידלסון רשם את התווים של השיר ביידיש תחת הכותרת: 'לייג איך מיר אין בעטעלע', ומעניין שברישום המילים, הרכבת משמיעה 'קלינג-קלאַנג-קלינג' במקום 'גלין-גלאַן' שבמקור, ואולי התחבא כאן רמז לשמה של ברטה קלינג?

שש שנים מאוחר יותר נדפס השיר (בהשמטת הבית הרביעי ובעוד שינויי נוסח) בקובץ שערכו האתנו-מוסיקולוג היהודי-הרוסי משה ברגובסקי והמשורר איציק פפר, ייִדישע פֿאָלקס-לידער, קייב 1938, עמ' 135-134. כמו אצל אידלסון, גם כאן נשמט שם המחבר והשיר הפך להיות 'עממי':

בזיכרונותיו סיפר רולניק מעט על השיר וגלגוליו, אך התעלם באלגנטיות מן השערורייה ורק רמז לכך שהשיר נפסל:

(זכרונות פֿון יוסף ראָלניק, ניו יורק 1954, עמ' 165)

לדברי רולניק, שירו היה חיקוי של שיר עממי קודם. הוא פורסם בחוברת השנייה של הירחון די יוגענד, שממנו הופיעו בסך הכל שלושה גיליונות. ברטה קלינג, שבביתה נהגו רולניק וחבריו להתכנס, התאימה לשיר לחן, שהפך לפופולרי מאוד. אנשים שרו אותו בנשפים ספרותיים אבל גם בהתכנסויות חגיגיות של 'פועלי ציון'. רולניק לדבריו לא הרוויח מהשיר פרוטה – משורר הרי אמור להיות עני...

אבל רולניק לא אהב את השיר שחיבר. בכל פעם שנכנס לחדר, הנוכחים קדמו את פניו בשיר זה, וברבות הימים גם נוכח כי אין לשיר שום ערך ספרותי. גם השינויים שעשו בנוסח השיר לא היטיבו עמו, ומאז – מספר רולניק – בכל פעם שהתחילו לשיר אותו הוא יצא מן החדר.

הוא אמנם פרסם את השיר בספרו הראשון, אך כשכינס שוב את שיריו החליט להשמיטו. זה לא עזר לו, שכן חבריו הוותיקים המשיכו לשיר בפניו את השיר בכל הזדמנות כדי להזכיר לו שהשיר הזה הוא שלו.

מעניין שרולניק לא הזכיר את הגלגול העברי של השיר, ושמא כלל לא ידע עליו.

ג. עוד על התרגום לעברית

ומשהו על התרגום לעברית. על המתרגם, שזוהה על ידי אליהו הכהן, הלא הוא איש העלייה השנייה שמעון דוד יפה, אפשר לקרוא מעט כאן (באנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו של דוד תדהר).

שמעון דוד יפה (1957-1889)

נוסח מעט שונה מזה שהביא הכהן למעלה רשם מאיר נוי בספרו מעיני הזמר: השפעות לחנים יהודיים ממזרח אירופה על הזמר העברי (הוצאת אם אין אני לי מי לי, תל אביב 1996, עמ' 203-202):

הוסף כיתוב

בסוף שנות השישים שרה דרורה חבקין את שיר 'הרכבת' (על פי הנוסח של נוי) במופע המפורסם שלה 'שירי הרחוב'. את השיר היא הגדירה: 'השיר הישן ביותר שיש בעברית בפולקלור הממזרי'... עד לפני כמה ימים היה השיר בביצועה של חבקין זמין ביו-טיוב, אך למרבית הצער הוא הוסר.

והנה כאן שר דודו אלהרר את שיר הרכבת. המעבד והמלווה בגיטרה הוא אורי הרפז מצמד הפרברים (תודה לניסים פיוטרקובסקי ולמוטקה שָׁלֶף):



וכאן ביצוע שונה לגמרי – אלתור גֶ'זי של שולמית אהרן:


ד. ויש גם תרגום לאנגלית...

בשנת 2001 הלחין המוסיקאי האמריקני דיוויד לאנג את התרגום האנגלי לשיר, שקרא לו 'I lie'. הוא כלל אותו בדיסק בשם The Little Match Girl Passion.

הקשבתי לו ואני יכול להעיד שאין שום קשר בין הלחן הכבד והמייגע של לאנג לבין כל הלחנים החמודים והעליזים שקדמו לו.

מתוך חוברת הקונצרט שנערך ב-2007

יוסף כהן - הנץ היהודי ממלטה

חזית הקתדרלה על שם יוחנן הקדוש, ולֶטה, מלטה

מאת רותי למדן

בשנת 1530, לאחר שגורשו אבירי יוחנן הקדוש (St. John) מרודוס שנכבשה על ידי התורכים העות'מאנים, העניק להם הקיסר קרל החמישי את האיים מלטה וגוֹזוֹ, על מנת שישמשו כבסיסם. האבירים שלטו בפועל באיים עד שנת 1798 ועזבו בעקבות כיבוש מלטה על ידי צרפת. שנתיים מאוחר יותר עבר האי לשלטון אנגליה.

אבירי סט. ג'ון לא נהגו כאבירים. הם היו פירטים לכל דבר, שודדי ים, ותחת שלטונם מלטה הפכה להיות המרכז האירופי הגדול ביותר לסחר עבדים. אליה הובאו סחורות, אוניות, ונוסעים – ביניהם יהודים רבים -  שנתפסו כשלל. בין השבויים היו רבנים ידועי שם, ויחידים ומשפחות שהיו בדרכם לעלות לארץ ישראל. השבויים שוכנו במלטה; חלקם נשלחו לאוניות לשמש כמשוטאים (מוות בטוח תוך שנתיים), חלקם שימשו כעבדים ומשרתים לאבירים, וחלקם ציפו לשיחרורם תמורת דמי כופר, או למכירתם בשווקים.

לשם פדיון שבויים הוקמו קופות מיוחדות בכל הקהילות ברחבי העולם היהודי. חברות ממוסדות לפדיון שבויים התארגנו בונציה, בהמבורג ובערים נוספות, וחבריהן עסקו בגיוס כספים ובניהול משא ומתן עם השובים. החברות החזיקו נציגים במלטה, 'קונסולים' - סוחרים נוצרים שטיפלו בענייניהם של היהודים השבויים ובשחרורם תמורת עמלה.

השבויים היהודים הורשו בדרך כלל לחיות על פי דתם, ועל אף התחלופה הגבוהה התנהלו במלטה חיי קהילה לכל דבר, כולל נישואין והקמת משפחות. בלילות היו השבויים כלואים במתחם מיוחד. בימים – עבדו כמשרתים בעיקר, עד שנפדו או נמכרו בשווקים. שבויים משכילים שירתו כרופאים, כמתורגמנים, כמזכירים וכותבי מכתבים. ה'קונסולים' הנוצרים היו מדווחים למרכז בוונציה על שבויים חדשים או על צרכים מיוחדים (כגון ספרי תפילה), ובאמצעותם הועבר כסף הן לרווחת השבויים הן לשודדי הים על מנת לפדות אותם בטרם יימכרו לסוחרי עבדים 'מקצועיים' ומחירם יאמיר. נשתמרו עשרות מכתבים המתארים את המצב הנואש שאליו נקלעו אסירים במלטה ומעידים על מכות, ענויים, רעב, וניצול. כמו כן יודעים אנו על קונסולים שניסו בכנות להיטיב עם היהודים השבויים וסייעו להם בדרכים שונות.      

בספרו 'יהודי מלטה' (C. Roth, The Jews of Malta, 1931), המסתמך על שפע ידיעות, איגרות ותעודות נוטריוניות, סקר ההיסטוריון בצלאל (ססיל) רות את ההיסטוריה של היהודים במלטה, והביא שלל פכים קטנים מחייהם של השבויים היהודים. לקראת יציאתי לחופשה באי, קראתי בשקיקה את ספרו של ססיל רות ובין השאר מצאתי בו ידיעה שולית ומפתיעה על שבוי בשם יוסף כהן שחי במלטה במחצית הראשונה של המאה ה-18. הלה האזין כנראה לשיחה בין שבויים תורכיים, ומשום שהבין את שפתם התברר לו שמתרקם קשר תורכי לכיבוש מלטה מידי אבירי סט. ג'ון. יוסף כהן מיהר לדווח על המזימה למושל מלטה (Grand Master), האביר מנואל פינטו (Manuel Pinto da Fonseca), ולאות הוקרה זכה בבית משלו ובמענק כספי, ושלט גדול הוצמד לחזית ביתו. על פי רות, בעת כתיבת ספרו (1931) נמצא השלט במוזיאון הלאומי שבוולטה, בירת מלטה.

כן מעוטר בתמונתו של המושל מנואל פינטו. ארמון ה-Gran Maestro

בביקורי במוזיאון לפני חודשיים לא הצלחתי למצוא את השלט ואיש מן המדריכים במקום לא שמע ולא ידע עליו, או על 'מושבה' יהודית באי. בעזרת אשת קשר מקומית הצלחתי להגיע אל מנהלת המוזיאון הלאומי והארכיאולוגי בוולטה, ואכן, בזכותה התגלה השלט מחדש! מסתבר שהועבר מאולמות התצוגה למרתפי המוזיאון ושם הוא מתגולל על הרצפה בין שאר עתיקות וחפצים שלא נמצא להם מקום אחר.

משלט האבן הגדול והמרשים, שצילומו מובא בזה, מסתבר כי יוסף כהן המיר את דתו, כנראה כתנאי לקבלת ההטבות שהוקצו לו. יחד עם זאת, לא שינה את שמו לשם נוצרי, והוא מופיע כ-  Giuseppe Antonio Cohen neofito!

לאחר כיבושה של מלטה בידי בריטניה, לא נותרו בה יהודים רבים. בשנת 1838 ביקר במלטה השר משה מונטיפיורי בדרכו לארץ ישראל, ומצא שם שש משפחות יהודיות בלבד. בתפילה שנערכה לכבודו נכחו בבית הכנסת כשלושים גברים, וגברת מונטיפיורי היתה האשה היחידה בעזרת הנשים.

בשנת 1904 נמנו כשישים יהודים באי, ומספר זה, פחות או יותר, נשמר לאורך המאה העשרים. כיום מוערך מספר היהודים במלטה בכמאה נפשות.

וזה נוסח הכתובת:

D.O.M

…SIGNORE GRAN MAESTRO 

FR. EMANUELLE PINTO 

EL SUO […] CONSIGLIO 

DONA 

A GIUSEPPE ANTONIO COHEN NEOFITO 

OLTRE VARJ PINGUI ASSEGNAMENTI

L’USO 

DI QUESTA CASA SINO ALL’ ULTIMO SUO 

LEGITIMO DISCENDENTE 

PER AVER SCOVERTA LA CONGIURA DE SCHIAVI

L’ANNO 1749

ותרגומה לעברית:

האל הטוב והמיטיב

סניור גראן מאסטרו האח עמנואלה פינטו ...והמועצה שלו
מעניקים
לנוצרי החדש ג'וזפה אנטוניו כהן
את [זכות] השימוש בבית זה
עד אחרון צאצאיו החוקיים
על שגילה את הקשר של העבדים [השבויים]
בשנת 1749 

השלט ההיסטורי זרוק על הרצפה בין קרשים ופחיות צבע

פרט מתוך הכתובת
(צילומים: ד"ר לאה מנדלזיס)

* ד"ר רות למדן היא היסטוריונית מאוניברסיטת תל אביב. ספרה האחרון הוא מהדורה של ספר תיקון סופרים לר’ יצחק צבאח: קובץ שטרות עבריים שהועתק בירושלים בשנת שצ"ה (1635) על ידי הסופר יהודה מרעלי, המרכז לחקר התפוצות, אוניברסיטת תל אביב, תשס"ט. lamdan1@post.tau.ac.il

שלטים מקומיים / הטוב שבכל העולמות

צילם וכתב איתמר וכסלר

כתובת המים של אהרונוב. רח' אחד במאי 6, חולון. צולם באפריל 2011.

בדיחה עתיקה מספרת על מוהל שהציב שעון גדול בחלון הראווה שלו.

'שעון?', אמרו לו, 'מה פתאום שעון?'
'
מה בדיוק רציתם שאשים?' השיב המוהל בשאלה.

זוהי דוגמה לבעיה העומדת בפני כל מי שרוצה למשוך את עיני העוברים ושבים, אבל אין לו עם מה. העדרם של טובין מושכים אינו משאיר לעוסק הזעיר הרבה ברירות, ולכן, בניסיון להפוך את החיסרון ליתרון, הוא מאמץ לעצמו שם מרשים, שאותו הוא שואף לחרות לעד בזיכרונו של העו"ש הממוצע.

בעשורים האחרונים הפכה מגמה זו לתופעה של ממש. וכך היינו עדים למגיפה של דוקטורים – דוקטור לשקשוקה, לסמבוסק או לג'וקים, שהחליפו בהדרגה את המלכים הוותיקים של הפלאפל, החומוס והשטיחים. יזמים אחרים הפכו לבעלי בתים: 'בית האנונה', 'בית הבורגול', 'בית הג'חנון' או סתם 'בית הדג'; היותר ממלכתיים יסדו מרכזי מומחים: 'מרכז האוֹם', 'מרכז הבורג', 'מרכז הגלגל' או 'מרכז הדיסק'.

אבל מה שתפש יותר מכל שם אחר היה השם 'העולמי': 'עולם האפייה', 'עולם הבנייה', 'עולם הגבינות' או 'עולם הדלתות'. שמות שמשדרים – בנוסף לאמינות, לאחריות ולמקצועיות – גם תחושה של אוניברסליות ושל אינסופיות. וכך, כמעט בלי שנרגיש, נבראו סביבנו אין ספור עולמות חדשים ומופלאים המכסים כל תחום צרכני אפשרי. אך טבעי הוא שיש גם 'עולם המים', שאינו סתם עוד עולם, אלא עולם שיש לו אלוהים משלו ושמו אהרונוב, והוא שיגאל אותנו מכל הצרות, החל מברז דולף ועד לביוב סתום.

אהרונוב תקף את לב הבעיה בכך שהסיט את כל תשומת הלב מאוסף הגומיות, הצינורות, הברזים ומכלי ההדחה המגובבים בתחתית החלון אל חלקו העליון, שם מִיצב את עצמו בבדידות מזהירה כראוי למעמדו השמימי. את כל זה יצר על ידי חיבור מבריק בין תוכן לצורה, תוך שימוש וירטואוזי בגופן 'אינסטלטור', שאותו הרכיב במו ידיו מחלקי צנרת כסופים בקוטר חצי צול. 

הזכויות לרעיון שייכות בכלל לתנועות הנוער. מי מאתנו אינו זוכר בגעגועים את כתובות האש שהיינו מדליקים בלילות הקיץ החמים של נעורינו? את האותיות היינו בונים מסֶנָדוֹת עטופות סמרטוטים טבולים בנפט, ולמרות אופיו המגושם של הגופן, האפקט הדרמטי שנוצר בהִדלק האותיות היה בלתי נשכח. כך, כמעט בלי משים, נוצרה לה סוגה עיצובית שבה הכיתוב עצמו הפך לנושא.

כתובת הצינורות מרחיבה את הסוגה הזאת ופותחת אותה לכיוונים נוספים, דרמטיים פחות, אך תואמים את צרכיו של כל קמעונאי באשר הוא. כמה יפה היה לוּ סנדלרים היו יוצרים את שלטיהם מנעליים, תופרות מסלילי חוטים ורוקחים מכדורי אקמול. בהרף עין היו רחובות שלמים משנים את צביונם המרוט ומתעוררים לחיים, כשתזרימי מזומנים רעננים פועמים בעורקיהם.

אני כבר רואה את הצרכן הסקפטי מרים גבה ומבטל את הדברים בהנף יד. אבל אני אופטימיסט מושבע, ולכן כדוגמה אישית הצעתי לקצב שלי לפרסם את עצמו בשלט עשוי מעצמות למרק. הקצב, שהוא אדם מעשי, לא שלל את הרעיון באופן מוחלט. הוא אפילו אמר שיהיה מוכן לשקול אותו מתי שהוא, אם כי לדעתו, כך הוסיף, נקניק סלמי הוא חומר גלם הרבה יותר מתאים.

שבחי מעוז

שירה של נעמי שמר, 'שבחי מעוז', נכתב בשנת 1970 בהשראת הפיוט המוכר 'מעוז צור ישועתי', אך תוך חילוּנוֹ הגמור.

שמר העבירה את הדגש מ'צור ישועתי' המסורתי ל'מעוז', אותה מערכת ביצורים מהוללת ('קו בר-לב') שהוקמה על גדות תעלת סואץ בימי מלחמת ההתשה וקרסה כמגדל קלפים במלחמת יום כיפור.

שיר יפה, 'שבחי מעוז', אך אם הוא נקרא במנותק מהקשרו ההיסטורי הוא נשמע כמו המנון הפרנואידים. פחד, אימה – אי שם בלילה אורבים אנשים שרק רוצים להרוג אותי.

לא ברור אם השיר הזה – שהיה בזמנו להיט ענק – שייך לחנוכה או ליום כיפור. כנראה לא לזה ולא לזה והוא עומד בזכות עצמו. אבל בזכות ימי החנוכה שווה להיזכר בו ובכמה ביצועים יפים שלו.

השיר נכתב לתכניתה של להקת פיקוד דרום 'נשרים בערבה' (1971), והנה חברי הלהקה בקליפ שצולם ב-1971 על גדות התעלה.

אלה המילים:

מעוז צור ישועתי, לך נאה לשבח.
הרחק הרחק ליד ביתי הפרדסים נתנו ריח.
אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות,
ובנקרות צורים ובמחילות עפר.
אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי,
צופה בי מבקש נפשי.

מעוז צור ישועתי, מבצר עיקש וקישח.
עצי שקד ליד ביתי עומדים בלובן פורח.
אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות,
ובנקרות צורים ובמחילות עפר.
אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי,
מביט בי מבקש נפשי.

מעוז צור ישועתי, בקרב אין קץ ינצח.
אלי איילת אחותי חיוך עייף תשלח.
אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות,
ובנקרות צורים ובמחילות עפר.
אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי,
אורב לי מבקש נפשי.

אבוי לו מעוקצי, ואבוי לו מדִבְשי,
אבוי למבקש נפשי.

הנה עוד כמה ביצועים יפים ומרגשים.

כאן חוה אלברשטיין בתכנית טלוויזיה בהנחית נעמי שמר:



וכאן נעמי שמר עצמה, חצי שרה חצי מדקלמת:

תשורה קטנה לכבוד החנוכה (וגם לחג המולד הממשמש ובא)

איור: נעם נדב

לכבוד חג החנוכה הנה כמה שירים משעשעים ומחממי לב, בעיקר לאחינו אנשי גאולתנו שבגולת אמריקה, שתמיד מרגישים קצת בודדים בתוך המולת חג המולד.

א. חנוכה בסנטה מוניקה

נתחיל בשירו הפרודי של היוצר-הזמר-המתימטיקאי היהודי-האמריקני טום לרר (Tom Lehrer), 'חנוכה בסנטה מוניקה' (Hanukkah in Santa Monica):

ב. אדם סנדלר בשיר חנוכה

וכאן אחת הגרסאות המוצלחות ל'שיר חנוכה' שחיבר וביצע הקומיקאי אדם סנדלר, שמנסה לעודד את רוחם הנכאה של היהודים שנותרים לבדם בחג המולד:

ג. המתנה האולטימטיבית לחג המולד

וזהו הלהיט ההיסטרי של כל הזמנים, All I Want for Christmas is... Jews

מעל שניים וחצי מיליון כבר צפו בגויות המתוקות שרק רוצות להתחתן עם יהודי.

ד. קשה להיות יהודי בחג המולד

וכאן שירו של קייל, מסדרת ההנפשה סאות' פארק, המקונן כמה קשה להיות יהודי בחג המולד:

ה. חנוכה ברחוב סומסום

ונחתום בגבולות הקונצנסוס החמים והמתוק. הנה מה שיודעות הבובות של Sesame Street (רחוב סומסום) על חנוכה:

איור: ריצ'ארד קודור

עונ"שו של דן: 'טעות קטנה אחת'

עיבוד נעם מזור

אמש הועלה מערכון חדש של 'ארץ נהדרת', שמעלה על נס את פעלו, נחישותו וצחות בלוריתו של ראש ממשלתנו האהוב (תודה לנטע בתי, שהבינה את גודל האירוע).

דברי החנופה והשבח שארגנו אנשי לשכתו של בנימין נתניהו ל'בוס', הזכירו גם לדן אלמגור (שגם הוא הבין את גודל האירוע) שיר שכתב לפני יותר מחמישים שנה.

טָעוּת קְטַנָּה אַחַת

לחן: מאיר נוי
שרה 'רביעיית מועדון התיאטרון תל-אביב' בתוכנית 'חכמי חלם' (1959) שביים שרגא פרידמן

שָׁם בְּחֶלֶם, הָיוּ

מַנְהִיגִים חֶלְמָאִים -

מַנְהִיגִים שֶׁעָשׂוּ

מַעֲשִׂים מֻפְלָאִים.

חֲכָמִים הֵם הָיוּ.

מֻשְׁלָמִים כֻּלָּם (כִּמְעַט!);

רַק חֲבָל שֶׁסָּבְלוּ

מֵחֻלְשָׁה קְטַנָּה אַחַת:

                כִּי בְּכָל אֲשֶׁר עָשׂוּ

                חָשְׁבוּ הֵיטֵב תָּמִיד –

                אֵיךְ יוֹפִיעוּ בְּסִפְרֵי הַהִיסְטוֹרְיָה

    בֶּעָתִיד?

כְּשֶׁיָּצְאוּ לַשָּׂדֶה

לְהָזִיז אֶת הָהָר,
הֵם חָשְׁבוּ אֵיךְ כָּל זֶה
בַּהִיסְטוֹרְיָה יְתֹאַר.
הֵם הֶחְזִיקוּ מֻמְחֶה
לְהִיסְטוֹרְיָה צְבָאִית,
שֶׁיַּצְדִּיק אֶת תְּפִיסַת
הַיָּרֵחַ בְּחָבִית.

                עִם סוֹפְרִים הֵם הִצְטַלְּמוּ,

                וּבְכָל יָד – תְּרֵיסַר;

                שֶׁדְּמוּתָם תִּדְמֶה לִדְמוּת

                אוֹגוּסְטוּס, אוֹ קֵיסָר.

וְלָכֵן הֵם כִּנְּסוּ

כָּל נְאוּם וְכָל הֵד
לִכְרַכֵּי 'כָּל-כִּתְבֵי'
שֶׁחִלֵּק 'עַם עוֹבֵד'.
וְחָלְמוּ אֵיךְ תָּקוּם
בֶּעָתִיד סְעָרָה
כְּשֶׁאוֹתָם הַכְּתָבִים   
יִתְגַּלּוּ בִּמְעָרָה.

כֵּן, הַיּוֹם אֶת שְׁמָם מַכִּיר

כָּל יַלְדּוֹן (כִּמְעַט!).
רַק חֲבָל שֶׁהֵם טָעוּ
טָעוּת קְטַנָּה אַחַת:
כִּי בִּמְקוֹם לְהִכָּנֵס
לְסֵפֶר הַלִּמּוּד,
נִכְנְסוּ
לְ'סֵפֶר הַבְּדִיחָה וְהַחִידוּד'.

רביעיית מועדון התיאטרון (גדעון זינגר, שמעון בר, יעקב בן-סירא, ראובן שפר)