גלגולו של פלפול: המפוחמים שהיו למלחים, ואיך כל זה קשור לרב אמנון יצחק

שני מנקי ארובות יהודיים מהעיירה לידה שברוסיה הלבנה בימי מלחמת העולם הראשונה

א. הרב והפרופסור: גרסת הרב אמנון יצחק

הרב אמנון יצחק, הוא דמות משעשעת וידועה בעולם החרדי. הוא יודע כביכול לדבר בשפה של החילוניים, ולכן גם נחשב ל'מחזיר בתשובה' מן השורה הראשונה. אמנם הוא ממוצא תימני, אך מבחינה רוחנית מקורב דווקא לחסידי סַטְמַר וממילא הוא גם אנטי-ציוני מוצהר המתנגד מבחינה דתית למדינה. הוא מרצה פופולרי, ויש אומרים אפילו כריזמטי, ולרשותו אימפרית תקשורת המכונה 'שופר', שמפיצה את הגיגיו ודרשותיו. מדי שנה הוא מארגן את טקס השלכת ה'טמבלוויזיות' (כלשונו) לפחי אשפה. מילא.

לא מכבר קיבל דן אלמגור בדואר האלקטרוני הפנייה לסרט 'קורע מצחוק' של אמנון יצחק, ומיהר להעבירו אליי.

מי שלא מכיר את תת-הז'אנר של סרטוני אמנון יצחק עשוי להרים גבה בתמיהה ובמבוכה כאשר יצפה בהם. זהו מין סטנדאפ חרדי, שמצד אחד מושך מעריצים רבים, ששותים בצמא את תורתו ו'נקרעים' מצחוק; מצד אחר, הוא מעורר רתיעה, ואפילו קבס, מרמת הטיעונים הילדותית, שלא לומר פרימיטיבית, ומן ההתנשאות הפטרונית על חילוניים, על מדע ועל כל דבר שלא מתיישר עם השקפת עולמו של הרב הנ"ל.

הנה הסרטון ה'מצחיק בטירוף' שלו, שעיקרו: הפלפול התלמודי הוא כל כך גאוני, עד שראש של גוי, גם אם הוא פרופסור, לעולם לא יצליח לתפוס אותו. 'הפרופסור מהאוניברסיטה' הוא כמובן דגם טיפולוגי של משכיל יומרני, שחכמתו מזויפת ואינה מגיעה לקצה קרסוליו של 'הרב' שכל ימיו חבש את בית המדרש:



אמנון יצחק – שאינו גוי, חלילה, ובוודאי אינו פרופסור – לא המציא את החכמה המפולפלת הזו. למעשה מדובר במעשייה עתיקה שעברה גלגולים רבים עד שהגיעה לידיו של הרב הנכבד, והוא מצדו שינה אותה לצרכיו.

היות שקשה לדעת היכן נטועים שורשיה המוקדמים של החידה – ולא אופתע אם היא מוכרת גם בפולקלור הבינלאומי – נלך מן המאוחר אל המוקדם ביותר שהצלחתי למצוא.

ב. 'אתה גוי, ויש לך ראש של גוי': הרב והכומר

רבנים וכומר

נתחיל בכך שבים האינטרנט מסתובבת גרסה אחרת של חידת הארובה, אך בגרסה זו לא מדובר ב'רב' וב'פרופסור', אלא ב'רב' וב'כומר', כלומר בנציגים הטיפולוגיים של היהדות והנצרות.

הכומר רוצה ללמוד גמרא, והרב מוכיח לו שחבל על הזמן: 'יש לך ראש של גוי, אין סיכוי שתצליח להבין גמרא'...

ג.  החסידים בקלויז: גרסת יצחק רפאל

מתברר שהטוויסט הגזעני הזה – ראש של גוי (או ראש של 'פרופסור' שחשוב כגוי), שלא מסוגל להבין את הטקסט המסובך כל כך של הגמרא – הוא תוספת מאוחרת, שקרקע צמיחתה כנראה בחברה הישראלית בת זמננו, שידועה ביחסה 'הליברלי' לגויים. המקור היה אחר לגמרי.

בחוברת צנועה, שפרסם בשנת 1946 חוקר החסידות יצחק ורפל (לימים אחד ממנהיגי המפד"ל, יצחק רפאל), 'ממעיינות הפולקלור החסידי' (ירושלים תש"ו; נדפס שוב בספרו: על חסידות וחסידים, מוסד הרב קוק, ירושלים תשנ"א), הובא הסיפור הבא, כדוגמה לשיחת חסידים בבית המדרש בלילות 'נִיטְל' (זהו הכינוי שניתן לחג המולד, בו נהגו חסידים ויראים שלא ללמוד תורה):

(יצחק רפאל, על חסידות וחסידים, עמ' 363)

ובכן, לא כומר ולא רב, ובוודאי לא פרופסור, שרוצים ללמוד גמרא. סתם שיחת הבאי של בטלני בית מדרש חסידי, מעין 'פילוסופים חובבים' המפלפלים פלפולים של כלום.

ד. גרסת רבי שלום מקמינקא

בפולקלור החסידי יוחסה חידה-הלצה זו לצדיק לא כל כך מפורסם ושמו ר' שלום רוזנפלד מקמינקא (נפטר בשנת 1851). ר' שלום היה בוודאי למדן וירא שמים, אבל גם חד-לשון ובעל חוש הומור. לא הצלחתי למצוא את המקור הראשון המייחס לרבי זה את חידת הארובה, אך הדבר הובא בספר 'אוהב שלום', שהוקדש לו ונדפס בניו-יורק בשנת תשמ"ג, ושם, בעמוד קכח, הובאה חידתנו:

ושוב, לא כומר או פרופסור, לא רב ולא גוי שרוצה ללמוד גמרא, וגם לא שיחת חסידים, אלא סיפור שסיפר הרבי לתלמידיו, על מנת לשעשעם בליל הניטל, שעה שממילא אינם עוסקים בתורה.

המקור המוקדם ביותר שמצאתי לפי שעה הוא כאמור ספרו של יצחק רפאל, אך מניין הוא נטל זאת?

ה. המפוחמים: הגרסה של אלתר דרויאנוב

עברתי רצוא ושוב בין עמודיו של 'ספר הבדיחה והחדוד' ולשוא ניסיתי למצוא שם את חידתנו. אך יגעתי ולבסוף מצאתי בכרך ג' (שנדפס לראשונה בשנת 1938) את מה שהוא אולי האב הקדמון של הסיפור.

ו. המפויחים: החידה של אברהם אבן-שושן

ידידי הרב יהושע מונדשיין זכר את החידה מספר שבו אהב לעיין בימי ילדותו. זהו ספרם של אברהם אבן-שושן (המילונאי המפורסם) ויצחק בק, שנקרא 'אחודה נא'. הספר, שיצא בכמה מהדורות, נדפס לראשונה בירושלים בשנת 1940, ואכן חידתנו מופיעה בו – אמנם ללא שום קשר לחסידות או לחג המולד, אין בה לא רב, לא כומר ולא פרופסור. סתם חידה משעשעת על 'נקי' ו'מלוכלך'...

וזה הפתרון:

אבן-שושן ובק לא רשמו מראי מקום למקורות החידה, ואין לי ספק שרפאל לא לקח אותה משם אלא ממקור חסידי כלשהו. אם מישהו מן הקוראים יוכל להצביע על מקורות מוקדמים יותר – אשמח להביאם כאן.

ז. שני מלחים יצאו מארובה: גרסת דן אלמגור

אך בזאת לא תמו גלגולי החידה.

דן אלמגור, שקרא את ספרונו של יצחק רפאל, עשה מחידה זו שיר לצון שגם הולחן על ידי מתי כספי. אלמגור – שלא נמנה על חובשי בית המדרש החסידי – הפך את הנופלים בארובה למלחים וגייס אותם ל... חיל הים!

השיר 'שני מלחים יצאו מארובה' בוצע על ידי להקת חיל הים בתכניתה 'רפסודה בכחול' (1969). אמנם, השיר לא זכה להצלחה גדולה אבל הוא בהחלט משלים את גלגוליה של חידת הארובה.

הצ'ופצ'יק של הקומקום: משירי דן אלמגור, הוצאת 'כנרת', 2012, עמ' 176

ח. איזה כיף לנקות ארובות: גרסת מרי פופינס

ולסיום, כמה מילים על מקצוע ניקוי הארובות, שנחשב לבזוי בעיקר בשל הלכלוך הנורא שהיה כרוך בו.

יהודים בדרך כלל לא עסקו במקצוע זה, אלא אחד בעיר ושניים בעיירה. בארצות אירופה, בעיקר בערים הגדולות, נקשרה עבודה זו בניצול כוח עבודה של ילדים עניים, שהיו זריזים ויכלו בקלות להיכנס לארובות מפויחות ולנקותן.

אולם, מקצוע ניקוי הארובות זכה ליוקרה בלתי צפויה בשל הסרט 'מרי פופינס' (1964) והשיר הבלתי נשכח 'צ'ים צ'ים צ'ירי' (Chim Chim Cher-ee), שאותו שרו מנקה הארובות ברט (השחקן דיק ואן-דייק) והאומנת מרי פופינס (השחקנית ג'ולי אנדריוס). השיר, אגב, זכה בפרס האוסקר באותה שנה על השיר המקורי הטוב ביותר.

אמר בעל העונ"ש + חידה ספרותית מאוירת

אתמול, יום רביעי, חזרתי לחיים ולשלום ממסעותיי בניכר.

השתטחתי על קברותיהם של נח-נחמן מאומן ושל הרש'לה מאוסטרופוליה, ביקרתי בבתיהם של משוררים וסופרים, משכילים וחסידים, אכלתי וֶרֶניקֶס וקרעפלאך, שתיתי יי"ש וקוואס – בקיצור שפרה עליי נחלתי. קיוויתי שעד שאחזור ייגמר כבר הסיפור הזה עם אירן, אך התבדיתי. עכשיו יהיה עלי לשאת בתוצאות יחד אתכם.

מכל מקום, תודה לכל הקוראים הסבלנים והתוהים. העונ"ש השבוע קצר מהרגיל, ולמן השבוע הבא יחזור למתכונתו הרגילה. 

נעם נדב, מאייר הבית של עונ"ש, קידם את פני בבדיחה פרטית. התדעו, קוראים יקרים, איזה מקור ספרותי מסתתר מאחורי הציור?

  

בין הפותרים נכונה יוגרל משהו.

הפתרון

התשובה הנכונה נמצאה על ידי חיים אנלין – כל הכבוד!

הנה הפתרון מתוך ילקוט הכזבים של דן בן-אמוץ וחיים חפר (הקיבוץ המאוחד, תשט"ז):

ברוך הבא: לאורך דרך שכם

'איזו מין שלוה' – קטע הרחוב שבין הקונסוליה האמריקנית (לשעבר) לכנסיית סנט ג'ורג'

כתב וצילם ברוך גיאן 

יצאתי לסיור קטן בדרך שכם וסביבתה. ליד התחנה המרכזית של העיר המזרחית יש רחוב קטן שהכרתי כ'רחוב פיירוטי'. ארמטה פיירוטי היה מהנדס איטלקי ממודנה, שעבד בירושלים באמצע במאה ה-19 בהזמנת הפאשה התורכי. הוא היה גם צלם וארכיאולוג חובב, שהסתבך במעילה ובנוסף הואשם בפלגייט ספרותי. הוא נעלם מירושלים בשנת 1861 באופן פתאומי ועקבותיו אבדו. לפני שנים אחדות, כשביקרתי ברחוב, גיליתי ששמו שונה ל'רחוב אל-בירוני', על שמו של הגיאוגרף הפרסי שחי במאה ה-11. אמרתי בלבי: כך נאה וכך יאה! שכן איך  יהגה דובר ערבית את השם 'פיירוטי'? אך עתה שבה עטרה ליושנה והשם המקורי הוחזר לרחוב.

אגב, גם הרחובות הסמוכים נקראים על שמות חוקרי ירושלים כמו קונרד שיק או לואי-איג ונסאן.

המשכתי במסעי בעקבות השילוט ומצאתי ש'דרך שכם' עברה דרך ארוכה ומפרכת, הן בשמה הן בניקודה והן בשלטים עצמם.

כמו שמות הדרכים ההיסטוריות שהוליכו מירושלים ליפו, בית לחם וחברון, יש להניח שהשם 'דרך שכם' היה בשימוש כבר בתקופה הצלבנית. השם הרומי 'ניאפוליס' (עיר חדשה) שובש בפי דוברי הערבית ל'נַאבְּלוּס', אך בפי היהודים דוברי העברית היא נקראה תמיד על פי שמה המקראי – שְׁכֶם.

השלטים משקפים את הבלבול. במקום אחד מצאתי את השלט המגוחך 'רחוב דרך שכם', מה שהזכיר לי את השם העממי שמקובל בפי הירושלמים 'רחוב המלך קינג גורג'...

בשלט אחר נשכחה העיר שכם לגמרי, והרחוב הפך – אבוי! – לשֶׁכֶם...

כמה מן השלטים הוטבעו עוד בימי שלטון המנדט הבריטי בפלשתינה-א"י. השפה האנגלית ראשונה, הערבית מתחתיה והעברית סוגרת את הרשימה. שלט מקורי כזה נפגע קשה בקרבות הקשים שהתנהלו כאן בימי מלחמת ששת הימים.

שלטים אחרים באותו סגנון מנדטורי נקבעו מאוחר יותר.

לסיום מצאתי בחומה המקיפה את כנסיית סנט ג'ורג' טבעות שנועדו לקשירת בהמות או סוסים, וממש בכניסה דרגש אבן שבעזרתו יכלו לרדת בנוחות מאוכף הסוס או הבהמה. עמוד ששימש לאותה מטרה ניצב בעבר בחזית 'מלון קזה נובה' בעיר העתיקה, אך הוא הוסר ונעלם.

על דרך שכם נמצאים אתרי תיירות מרתקים, כמו 'קבר הגן', כנסיית סנט ג'ורג', אכסניית פאולוס ו'אמריקן קולוני', אבל על אלה בפעם אחרת...

מה שם המשפחה של יהודה מרגוזה, בנימין מטודלה ומנחם מנדל משקלוב?

א. יהודה מרגוזה

הרשימה על שלטי הרחובות השגויים ב'שכונת המשתלה' בתל אביב הזכירה לשמואל גביש נשכחות. הוא שלח לי העתק ממכתב מחאה ששלח ביולי 2011 לעיתון 'הארץ' בעקבות שגיאה של אחד העיתונאים.

וכך כתב אז גביש:

מילא שעיתונאי שוגה. בכתבה על בית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור בתל אביב (המוסף, 8.7) כותב שי פוגלמן: בית הקברות הישן של יפו, הנמצא כיום ברחוב מרגוזה בשכונת עג'מי. שם הרחוב המלא הוא רבי יהודה מרגוזה ואין השם מרגוזה כשלעצמו שם משפחתו או כל שם אחר של אותו ר' יהודה. רַגוּזָה היה שמה הוונציאני של העיר דוברובניק שבקרואטיה, כשהייתה תחת כיבושם של האיטלקים. מעיר זו (שעד היום ניתן למצוא בה את רחוב היהודים) הגיע במאה התשע עשרה רבי יהודה לארץ וחידש את היישוב היהודי ביפו. לכן הוא נקרא רבי יהודה מ(העיר) רגוזה.  

אמרנו מילא שעיתונאי טועה. אבל עיריית תל אביב?

בשלט הרחובות הניצב בפינת הרחובות יהודה מרגוזה ויפת כתוב בעברית השם מרגוזה – וכל אחד יכול לנחש את הניקוד הנכון. אבל בכיתוב הלועזי באותו שלט כתוב, אוי לאותה בורות: Margoza. המציאו לו שם משפחה.  

והשלט הזה מוצב שם שנים רבות ואין מרגיז.

גביש סיפר לי שמאומה לא השתנה והשלט עדיין על מכונו. לבקשתי הוא שב למקום וצילם את השלט:

כאמור, רַגוּזָה (Ragusa) הוא שמה האיטלקי של העיר דוברובניק,

וזהו רבי יהודה הלוי מרגוזה (1879-1783):

והנה מתברר שיש אפילו שיר חדש על הרחוב, שהוקלט ב'רחוב מרגוזה 8'. השיר נכתב לכבוד שלמה ארצי, והוא יפה אך, אבוי, מנציח את השם השגוי:


ב. בנימין מִטּוּדֶלָה

האמת היא שזה בכלל לא מפתיע. במרכז ירושלים יש רחוב מוכר ושמו בנימין מטודלה, אך כל הירושלמים קוראים לו בקיצור 'רחוב מִטוּדֶלָה' (במקרה הטוב) או 'מֶטוּדֶלָה' (במקרה הפחות טוב), כאילו זה שם המשפחה של הנוסע היהודי המפורסם בן המאה ה-12. טודלה (Tudela) היא כמובן שמה של עיר בספרד, בה נולד בנימין.



ולכבודו של התייר הגדול הנה שירו היפה של נתן אלתרמן 'מסעות בנימין מטודלה', מתוך ספר התֵּבָה המזמרת, שנדפס לראשונה בשנת 1958.

השיר מוכר בזכות הצלילים היפים שהלחינה נעמי שמר ושרו חברי שלישיית הגשש החיור. פחות ידוע הוא הביצוע של שמעון בר. הנה הוא:

נתן אלתרמן, ספר התיבה המזמרת, הקיבוץ המאוחד, עמ' 11-7 (איור: צילה בינדר).

ג. מנחם מנדל משקלוב

והנה עוד דוגמה להפיכת שם עיר המוצא לשם משפחה.

 בשכונת הר נוף בירושלים יש רחוב הנקרא 'מנחם מנדל משקלוב', ותושבי השכונה (שרובם חרדים) קוראים לו 'רחוב מִשְׁקלוֹב', במלעיל, כאילו זהו שם המשפחה של מי שהיה תלמידו המפורסם של הגאון מווילנה, שעלה לארץ ישראל בראשית המאה ה-19.

שקלוב (Szkłów) היא כמובן עיר ברוסיה הלבנה, בלארוס של היום.

למהירי החלטה - פנטהאוז ברחוב משקלוב

ואפילו עיריית ירושלים משתפת פעולה עם הבוּרוּת:

על מנחם מנדל משקלוב, נעבעך, לא מצאתי אף שיר...

מנחם בגין על השבת עקורי איקרית ובירעם

בוגרי כיתה ח' של בית הספר העממי בראשון לציון בבית הכנסת העתיק בכפר ברעם, מאי 1949. מצד שמאל עומדים שניים מתושבי הכפר (מתוך הבלוג של משה רימר)

היום, 16 באוגוסט, הוא יום הולדתו ה-99 של מנחם בגין, ראש הממשלה השישי של מדינת ישראל, וזו הזדמנות לחשוף מכתב אישי שקיבלתי ממנו בדיוק לפני שלושים שנה.

השנה 1982. מלחמת לבנון הראשונה, שכונתה 'מבצע שלום הגליל', הייתה אז בעיצומה ואני סטודנט צעיר באוניברסיטה העברית בירושלים וחייל מילואים. באותה עת כבר ישבו חיילי צה"ל על כביש ביירות-דמשק וכיתרו את ביירות. לאחר לבטים החלטתי לכתוב מכתב פרטי לראש הממשלה דאז מנחם בגין, כדין אזרח הפונה לראש ממשלתו, ולבקש את התערבותו בסוגיית החזרתם של פליטי איקרית ובירעם לאדמתם שנגזלה מהם שלא כדין. זהו אחד ממעשי העוול המקוממים שעשו שלטונות המדינה לאזרחים ישראלים, ועד היום הוא לא תוקן, בבחינת 'יהודי לא מגרש יהודי, אבל ערבי – למה לא?'

הנה הפרשה בקיצור נמרץ: בסוף אוקטובר 1948, בשלהי מלחמת השחרור, נכבשו שני הכפרים הללו במסגרת 'מבצע חירם'. הכפרים, שככל הידוע לא היו עויינים, היו מאוכלסים בערבים נוצרים (באיקרית הקתולית גרו כשש מאות אנשים, ובכפר בירעם המארוני – כאלף), ותושביהם התבקשו על ידי נציגי צה"ל לעזוב את כפריהם באופן זמני, כדי לא להיקלע לסיכון במהלך הקרבות. הובטח להם כי יוכלו לחזור בתוך שבועיים, אך השבועיים התארכו והתארכו ונציגי הממשלה ביקשו מהם להתאזר בסבלנות. במהלך השנים עשו ממשלות ישראל הכל כדי לא להחזירם לאדמתם – מהתעלמות או מתן פיצויים כספיים מופרכים ועד פיצוץ המבנים בכפרים, הפקעת האדמות וחלוקתן בין הקיבוצים ברעם, סאסא והמושבים שומרה, גורן, דובב ואבן מנחם.

פרטים נוספים רוכזו בערך 'עקורי איקרית ובירעם' בוויקיפדיה ובמאמרים רבים שניתן בקלות למצוא באינטרנט.

הכנסייה המארונית באיקרית, 2010 (צילום: אבישי טייכר)

ב-1977, זמן לא רב לאחר עלותו לשלטון, הצהיר מנחם בגין כי בדעתו לפעול לתיקון העוול. הוא הקים ועדה בראשותו של אריק שרון, וכל אחד יכול לנחש כיצד הסתיימו דיוני אותה ועדה ומה היו המלצותיה...

בשנת 1981 עתרו התושבים שוב לבג"ץ וביקשו לבטל את צווי ההפקעה. בג"ץ דחה אותם בנימוקים טכניים, אך השופט העליון יצחק כהן כתב בפסק דינו: 'אין לנו אלא להביע תקווה, שאם יחול שינוי ממשי לטובה במצב הביטחוני סמוך לגבול לבנון, יזכו העותרים לדיון אוהד לשם פתרון הוגן של בעיה אנושית זו, התלויה בחלל עולמנו זמן כה רב'. ואכן, במכתבי לבגין נסמכתי על משפט זה. והלא הוא עצמו טען כי חל שינוי לטובה במצב הביטחוני סמוך לגבול לבנון ועתה תשקוט הארץ לארבעים שנה! 

להפתעתי ולשמחתי מר בגין ענה לי בתוך זמן קצר, באגרת אישית ולבבית שאף תוכנה היה נדיב ולא אכזר. הוא הבחין בין תושבי איקרית לבין תושבי בירעם (אף כי ציין שאין הוא בטוח בנכונותה של הבחנה זו). הוא גם לא יכול היה להתאפק ועל כן שלח במכתב הקצר חיצים שנונים כלפי אנשי מפ"ם והתחשבן ברמז עם הקיבוצים שנואי נפשו. 

מנחם בגין, 1992-1913 (מקור: אתר הכנסת)

בעצם נכונותו של בגין להשיב למכתבי ראיתי גילוי אותנטי של תפיסותיו הליברליות והדמוקרטיות בכל מה שקשור לסדרי שלטון תקינים: כל אזרח רשאי לפנות לראש הממשלה שלו וזכאי להתייחסותו האישית והעניינית. אני בספק גדול אם יורשיו יכולים להתהדר באמות מידה כאלה.

עדיין לא מאוחר לעשות צדק בפרשה זו, ואולי יהיו דבריו אלה של מנחם בגין 'תנא דמסייע' בסוגייה כאובה זו, שפעם בשנה תופסת כותרת ואחר כך צוללת לנבכי השכחה. אגב, עוד שני פוליטיקאים מן הימין, שתמכו באופן עקבי בהחזרתם של העקורים לאדמותיהם – בניגוד לעמדת רוב חבריהם! – היו אנשי הליכוד, השר חיים לנדאו המנוח (אביו של שר התשתיות דהיום עוזי לנדאו, שחבר במפלגתו של אביגדור ליברמן), וחבר הכנסת והשר לשעבר, משה ארנס.

מעריב, 9 ביוני 1987

ונחזור למנחם בגין.

הנה צילום ההתכתבות בינינו (המכתבים המקוריים נמצאים ברשותי).

תחילה מכתבי (אני חתום בשם משפחתי המקורי 'קְרוֹנֶה'), ואחר כך תשובתו של ראש הממשלה המנוח, שנכתבה ב-16 באוגוסט 1982, בדיוק ביום הולדתו ה-69.

בראש המכתב ציין בגין כי הוא 'לא לפרסום', שכן הוא מבקש לנסות ולשכנע את חבריו לתמוך בעמדתו. בגין נפטר לבית עולמו לפני עשרים שנה (1992), בעייה העקורים לא נפתרה – וכנראה גם לא תיפתר – ושלושים השנים שעברו מאז מתירות לי, כך אני חושב, לפרסם עתה את את ההתכתבות, ולוּ למען ההיסטוריה.

בגין ואני לאחר שלושים שנה – שוק מחנה יהודה, 2012 (צילום: הלל אסף)

גלגוליו של מכתב (י): הדור הבא

מאת דן אלמגור ודוד אסף

רשימות נוספות בסדרה

א. על 'מכתב מאמא' של אלתרמן ומשהו על המלחין שמואל פרשקו

ב. 'מכתב לאמא', וגם לאבא ולאלוהים

ג. 'מכתב מבן לאמא'

ד. 'מאבא קבלו נא אגרת'

ה. 'שנינו מחכים' ומשהו על השם אורי

ו. אביך מת, אמך חולה...

ז. החייל הגידם כותב לאמא

ח. תהבהב לה האש בכירה

ט. מכתבים מצה"ל

זו הרשימה העשירית בסדרת גלגולי המכתבים לאמא (ומאמא, לאבא ומאבא, לחבר ולחברה, מכולם ולכולם), וככל הנראה גם האחרונה.

ברשימה הקודמת עסקנו במכתבים לאמא משנות השישים והשבעים, ואילו הפעם נעסוק במכתבים משנות השמונים, התשעים והאלפיים, וגם בכאלה שאולי ייכתבו בעתיד...

א. פליטת הפה הנבואית של דודו טופז

דודו טופז, למה לא?, הוצאת טרקלין, 1973

בשנת 1982 יצא הבדרן דודו טופז (2009-1946) בתכנית חדשה שנקראה 'פליטת פה', והתבססה על פליטת הפה המפורסמת שלו (צ'חצ'חים). בתכנית – שזכתה להצלחה אדירה – שילב טופז גם שיר שנקרא 'מכתב מאמא', על בסיס הלחן המוכר של שמואל פרשקו. השיר המשעשע הוא על מכתב שכותבת אמא לבנה שיושב בבית הסוהר. האם ניבא דודו טופז את כניסתו שלו לבית הסוהר?

שלום לך ילדי, שלום מאמא,
ילדי אשר יושב במעצר.
את מכתבך קיבלתי בני, הבינה,
ממנו לא הבנתי שום דבר.

אתה כותב לי שעישנת נאפאס,
ובגלל זה שלשום עצרו אותך,
הרי ממך תמיד היתה לי נחת,
אז מה לא אעשה למענך?

פצירה לך שולחת, אמא,
בתוך עוגה אותה אשימה,
שתפצור, בן גיבור,
ותחזור לאמא.

וגם מסור קטן יש פנימה,
אז יאללה, בן, נסר קדימה,
עם מסור ופצירה,
ילד רע, קטן, שובב של אמא.


בבית הסוהר לא תרווה רוב נחת ,
אבל יש יתרונות מסוימים,
כי איפה עוד תוכל לפגוש ביחד ,
כל כך הרבה אישים מפורסמים.

נסה נא בני איתם להתחברה,
נסה לקשור איתם כמה קשרים.
עם אנשים כמו אבו חצירה,
וגם אולי עם עוד כמה שרים.

חוטים לך שולחת אמא,
איתם תקשור קשרים, קדימה,
עם כל המי ומי
שאיתך שם פנימה.

וכשתצא משם תבינה,
וגם תגיד תודה לאמא,
ותרוץ, אם נחוץ,
ולכנסת תיכנס עוד פנימה.

לקוראים הצעירים, בני הדור שידע את אריה דרעי, משה קצב ואהוד אולמרט: חברי הכנסת המושחתים של הימים ההם היו שמואל פלאטו-שרון ואהרן אבו-חצירא.

(תודה לרפי בינדר)

דודו טופז בבית המשפט (צילום: חן גלילי)

ב. מכתב מאבא – טוביה צפיר

בשנת 1994, בתכנית 'צפיר הנפש' ששודרה בערוץ 2, שר טוביה צפיר שוב על פי אלתרמן ופרשקו. הפעם זהו מכתב מאבא לבן שיצא חי מחברון ומעזה, אבל עשוי בקלות להיהרג באוטוסטרדה...

ג. האמא ממחאת האוהלים

בקיץ האחרון סערה הארץ מגלי המחאה החברתית וממאהלים רבים שפוזרו ברחבי הארץ, ובמיוחד בשדרות רוטשילד בתל אביב. בראשית אוגוסט 2011 פרסמה ענתי חרמוני-שרים בבלוג שלה שיר סטירי שבנוי על 'מכתב לאמא' הקלאסי ומשקף את אווירת המחאה של אותו קיץ.

השיר נקרא: 'גם אמא מוחאת (דמעה)', ואנו מודים לענת (שנמנית עם קוראי הבלוג) על הרשות לפרסם אותו.

שלום לך ילדי שלום מאמא,

שמעתי שבאוהל אתה גר,

תגיד, לא חם לך שם פנימה?

כי יש לי וינטלטור נהדר.

 

אני בבית אבות מזמן שוכנת,

והטיפול פה, נו...לא אי אי אי.

כמעט לא מדברים איתי, אז ניחא,

החלטתי גם אני לשתוק ודי.
 

כואב לי שאיני לך עוזרת,

לגור בבית אבות עולה המון,

כדי שלא להיות לך לנטל,

שילמתי עד הגרוש האחרון.

 

אני נזכרת כשהיית ילד,

ובחוף הים היינו מבלים,

הקמנו לנו אוהל לתפארת,

בים קפצנו יחד בגלים.

 

רק שאז ילדי היה אחרת,

בסוף היום קיפלנו את הכול,

היה לנו לאן לחזור – הביתה,

עכשיו לחזור לבית, מי יכול ?!

 

ימים רבים אותי כבר לא ביקרת,

אתה ודאי עסוק במחאתך,

כשבן צריך אז אמא מתייצבת,

אולי... תמצא לי אוהל לידך ?!

דרוש לי רק כסא אחד או שניים,

ואז תוכל לקפוץ ונדבר...

אני אביא גם את הוינטלטור,

נשב ביחד קצת ונתאוורר.

ד. ומה הלאה? מִסְרוֹן מאבא!



ראינו שכמעט בכל עשור צצה גרסה חדשה של 'מכתב מאמא', והרי זו רק שאלה של זמן עד שהמכתב הבא יהיה משהו כמו 'אי-מייל מאמא', 'SMS מאבא' או אולי 'סקייפ מסבתא'?

אז הנה תרומת עונ"ש לדור הבא.

כל אחד מאתנו, דן ואנוכי, קיבל על עצמו לחבר גרסה מעודכנת של מכתב מאם לבנה היושב בעמק הסיליקון בקליפורניה, מפתח אפליקציות מתוחכמות בחברת הייטק וממתין ל'אקזיט', בשעה שאמו יושבת בבית בישראל, מתגעגעת לבן ולנכדים ובקושי מסתדרת עם האי-מייל...

מכתב מאמא: הדור הבא

גרסת דוד אסף:

וזו גרסת דן אלמגור:

[א]

שלום לך ילדי, שלום מאמא,
אליי צלצלת מן האווירון.
'אשלח לך גם מסרון', מיד הוספת.
אני, בן, לא הזמנתי שום מזרון.

אתה בעמק בין הסיליקונים;
רק היזהר שלא תיפול בפנים.
דוד אליָקים חזר מים המלח,
אומר שנפערו שם בולענים.

אתה כותב לי שקנית איי-פון
ומספר על אקזיט, שזה מפחיד.
יש קשר, בן, בין 'אקזיט' ל'אקזמה'?
כי אמא, זכור, היא אמא חד-עורית.

פזמון:

ועוד אתה כותב לאמא:
'הכניסי את הפאס-וורד פנימה'.
מה זה 'פאס'?
זה כמו אז?
בפלמ"ח? עם סימה?

אולי תכתבו מכתב נורמלי
האינטרנט קצת טה-רה-לה-לי
בפייסבוק
שוב יש ג'וּק,
וגם העכבר תמיד נתקע לי.

[ב]

כתבת שה'סקייפ' ממש סנסציה!
אך קודם, בן, עלי להסתפר.
גם סוניה, שתופרת 'אפליקציה',
לא מצטלמת בלי להתאפר.

פניתי לשכנה שתעזור לי,
אבל היא, כמו תמיד, על הבלקון.
יושבת, משתזפת בביקיני,
אומרים שהיא מומחית לסיליקון.

אתה כותב לי משהו על 'שטרודל'.
יש לי מתכון לשטרודל, די חדש.
אני מומחית גדולה לגוּגְל-מוּגְל,
אך מה זה 'גּוּגֶל' בלי חלב ודבש?

פזמון:

הגיע גם מסרון ממַייקִי:
'שלחי לי "לַייק" וזוג של נַייקִי'.
אך מאז
'לֵייק סַכְּסֶס'
לא הרגשתי לַייקים.
אני אמשיך כאן להזיע,
מתי ילדי אותי תפתיע?
הנכדים עסוקים,
אחכה, עד ש...
הנין יגיע.

תם ולא נשלם.

מערכת עונ"ש תוהה על דרכה בישיבה שלא מן המניין

פרנסות של יהודים: יין קדוש ישמח לבב אנוש

יין משמח לבב אנוש, זה ידוע, ויין קדוש – על אחת כמה וכמה. יין קדוש הוא גם מהנה וגם מועיל, ועליו נאמר 'ותומכיה מאושר', שכן גם המוכר וגם הקונה שמחים ומרוצים.

א. היין הקדוש של בלז

הנה קחו למשל את היי"ש של חסידות בֶּלְז, שמופץ בימים אלה בקרב אנ"ש, וכולו פלאי פלאים.

 

עוד פרטים – כאן.

יי"ש, דהיינו יין שרוף, הוא בדרך כלל וודקה. אמנם איש לא מוכן להתחייב על הטעם או האיכות של היי"ש הקדוש, אבל בטוח שהוא ישן נושן, בציר עתיק יומין בן 55 שנים לפחות.

הוא השתמר – לא יאומן כי יסופר! – מהשיריים של הרבי מבלז זצוקללה"ה [לאט לאט: זכר צדיק וקדוש לברכה לחיי העולם הבא]! והרי זה נס בתוך נס.

ה'שיריים' הם דברי המזון והמשקה שעולים על שלחנו של הרבי ('טיש'), ועליהם הוא מברך ומהם הוא טועם כזית ואת השאר הוא מחלק לחסידים. מדובר כאן אפוא  ביי"ש שנאגר מהשיריים שנמזגו לכאורה משלחנו של רבי אהרן רוקח מבלז, שנפטר בשנת 1957, דהיינו לפני 55 שנה... והמאמין יאמין ויזכה לטעום ביי"ש את טעם המן.

אוצר גנוז זה הוא מעין נס פך השמן, שכן במודעה לא צוין שמספר הבקבוקים מוגבל. אדרבה, המכירה נמשכת, יש משלוחים עד הבית ואפשר גם לשלם בתשלומים.

והערת אגב העולה מן המודעה המשתמשת בנוסח 'בעלזער רוּב'. אכן, חסידי בלז נוהגים לכנות את אדמו"רם בתואר 'רב' (roov או ruv) ולא 'רבי' (rebbe), אות וסימן לכך שאין הוא רק צדיק חסידי אלא גם רב ותלמיד חכם.

ב. היין הקדוש של שטפנשט

יין קדוש מסוג אחר נמכר בחסידות שְׁטֵפַנֶשְׁט. חסידות זו, שערשה ההיסטורי ברומניה, הגיעה לסופה השושלתי בשנת 1933, אך בשנים האחרונות היא התחדשה באורח פלאי ואלפי מבקשי ישועות, פוליטיקאים וסלבריטאים בלירה נוהרים לאחוזת הקבר הקדוש בבית הקברות בנחלת יצחק. זו חסידות שנבראה מחדש, אפשר להגיד הומצאה מחדש, בידי יזמים זריזים וממולחים וסיפורה ראוי להילמד בהזדמנות אחרת.

מכל מקום באתר האינטרנט של מוסדות שטפנשט מוצעים למכירה סגולות שונות, כולל 'יין הישועות'.

מצד אחד, איש לא יודע מה תכולתו של יין זה, מי הכינו ומי בירך עליו וקידש אותו (בהנחה שיש משמעות לשאלות אלה). מצד שני, 'המחיר שלנו' – מציאה (וגם הבקבוק שווה משהו, לא?).



אגב, מוסדות שטפנשט גם מפעילים 'מוקד ישועות'. חרדים שייתגייסו לשירות לאומי יוכלו מן הסתם לאייש את המוקד המיוחד הזה 24 שעות ביממה.

ג. היין הקדוש של הליטאים

כדי שלא יאשימו אותי שאני נטפל רק לחסידים, שהרי גם ליטאים צריכים להתפרנס, הנה הוכחה שיין קדוש יש לכולם.

את יין הסגולה של הרב חיים קנייבסקי כבר הבאתי בעבר. יכול להיות שכבר לא נותרה בו טיפה אחת, אבל שווה לנסות...