ברוך הבא: אין כמו יפו בימים

כתב וצילם ברוך גיאן

'אין כמו יפו בלילות' שורר חיים חפר, אבל גם אין כמוה בימים ובנמלים...

נמל יפו – שער הכניסה המסורתי לארץ ישראל – עבר בשנים האחרונות מתיחת פנים של ממש. כשרק התחילו העבודות בנמל חששתי שהמקום יהפוך להיות קר ומנוכר, אך לשמחתי התבדיתי. הנמל מצליח להכיל בתוכו גם את החדש – בתי קפה, מסעדות, רציפים משוקמים ושוּק; וגם את הישן – סירות דייג, דייגים 'כמו פעם', וגם מחסנים, שנותרו כפי שהיו אך נוספו להם ציורי קיר או כתובות שמוסיפים צבע ועניין לבתים הישנים.

מספרו של שמואל אביצור, 'נמל יפו בגאותו ובשקיעתו, 1965-1865' (הוצאת מלוא, 1972) למדתי כי בראשיתו היה זה נמל למפרשיות זעירות, שהגיעו בעיקר בראשית האביב ועליהן צליינים שבאו לתור את המקומות הקדושים. בחודשי הקיץ ייצאו ממנו תבואות, אבטיחים, שמן זית וכותנה, ובחורף כמעט שלא הייתה בו פעילות. רק בסוף המאה ה-19 החל הנמל לפעול במשך כל עונות השנה. 

מחיר הדגים עלה אז יותר ממחירו של הבשר, לא רק בפנים הארץ אלא ביפו עצמה. גם מחירי הדגים המלוחים והמעושנים, שיובאו בעיקר מרוסיה, היו זולים בהרבה מהדגים הטריים של יפו. בשנת 1902 דיווח הקונסול הגרמני כי בנמל יפו יש עשרים סירות דייג, וערב מלחמת העולם הראשונה כבר נמנו שמונים סירות. צוות דייג מנה שלושה או ארבעה דייגים, שהשתמשו במפרש רק כשהתנאים אפשרו זאת. היו דייגים שלא הייתה להם סירה והם יצאו עם רשתות לים הפתוח עד שהמים הגיעו למתניהם, וכמובן תמיד היו כאלה שדגו בחכות.

עד ראשית המאה ה-20 לא הגיעו אניות גדולות לנמל יפו, משום שהסערות, ובעיקר השוניות, סיכנו אותן. כ-750 מטר בקו אווירי ממזרח לנמל הייתה ה'באסה' – הביצה הגדולה של יפו – שעליה נמצא היום איצטדיון בלומפילד. ויליאם פרנסיס לינטש, קצין חיל הים האמריקני, שביקר בארץ בשנת 1848, בדק ומצא שניתן להפוך את הביצה לנמל פנימי שיחובר באמצעות תעלה לים, ממש כמו באלכסנדריה, אך באותה עת הייתה התכנית מסובכת מדי ולכן נגנזה. עם הפעלת מסילת הרכבת יפו-ירושלים פעלה החברה הצרפתית בעלת הזיכיון כדי לשפר גם את הנמל והציעה להקים בית מכס על חשבונה, בתנאי שהמסילה תגיע עד אליו, אך הטורקים סירבו.

כך תיאר אביצור את חווית הנוסע המגיע לארץ ישראל דרך נמל יפו: הוא היה נאלץ לרדת בסולם האונייה לסירה, להיטלטל על גלי הים הסוער, לספוג את מי הים המלוחים שהתיזו משוטי הספנים והגלים שהתנפצו על דפנות הסירה, להתבונן בחרדה בצוקי השוניות, להרהר במה שצופן לו הגורל לקראת המעבר ביניהן ולהתפרק ממועקה זו שעה שסירתו תמרנה במעבר הצר ונכנסה לנמל. אחר כך עוד ציפו לו בדיקת דרכונים, בדיקות מכס, חיפוש בחפצים, רעש והמולה מסביב ויחס הרחוק מלהיות אדיב. כל אלה מרטו את עצבי הבאים, ובמיוחד יהודים שחששו שלא יתירו להם להיכנס בשערי הארץ. 

על החוויה הקשה שעבר יצחק קומר בנמל יפו כתב ש"י עגנון בספרו הגדול 'תמול שלשום' (עמ' 39-38):

ואם כך, הרי זו גם הזדמנות נפלאה להיזכר במערכון המיתולוגי של אריק איינשטיין ואורי זוהר מראשית שנות השבעים – 'עולים חדשים'.

ובכל זאת, כמה טוב לראות שדברים יכולים לשרוד לאורך שנים רבות. בילדותי השתתפתי בקן צופי ים ביפו. הקן עדיין קיים ועשרות 'צופים' משתתפים בו. היינו מגיעים לחוף, סמוך לנמל – ילדים בני עשר או אחת-עשרה – ובידינו צנצנות שהוכנו מבעוד מועד ועליהם בד גזור עם חור ששוליו צופו בבצק. כך יצאנו לדייג ותוך דקות יכולנו להתגאות בשלל דגיגונים.

יש יופי בעולמם של הדייגים. בביקורי האחרון שם, לפני כמה שבועות, ראיתי דייג מאושר מן השלל הענק שהצליח להוציא מן הים התיכון המתדלדל מדגיו. קבוצת אחרת של דייגים עסקה בדייג בוקר עם חכות, אחרים שיחקו שש-בש והיו גם אלה שהרימו כוס משקה, בתשע בבוקר, לחיי היום החדש שהפציע.

דייג אוהב דגים?

את רשתות הדייג לא קל לקפל לארבע...

הברקודה של איברהים

מיכל הקרסים

דגי הים התיכון

דייג גאה

הדייג הגאה ושללו

המעגן של צופי הים

סיפור על יונה וטורף מסתורי

סוס עקוד לקיר

הנמל משמש עתה גם כאתר פתוח לספורט ונופש

ערב יורד על הרציף

 

ולסיום, לפני כשנה ביקרתי בנמל לעת סערת חורף. הנה שלוש תמונות מאז...

המשל של הנגיד מדובנא לפרשת ואירע

אין גבול לבּוּרוּת. הנה יבול מן היומיים האחרונים...

א. פרשת וארע

מתחשק לכם קצת יידישקייט? למה שלא תלכו ל'קבלת שבת בצוותא', ב-11 בינואר 2013, ותשמעו משהו על פרשת 'וארע'?

ב. הנגיד מדובנה

פרופסור מרדכי שני, שהיה מנכ"ל משרד הבריאות וחתן פרס ישראל, כתב מאמר בכלכליתון 'דה מרקר', שמיועד לאנשים חושבים ומעלה. לא הוא, לא העורך ולא המגיה שמעו כנראה על המגיד מדובנה. ב'דה מרקר' הרי הכל מתקשר לכסף, אז מה הפלא שה'מגיד' הפך ל'נגיד'?

(תודה לרמי נוידרפר)

און ושלטון (ו): יהדות השרירים – שמעון רוּדִי ורפאל הלפרין

רשימות קודמות על שמשון
און ושלטון (א): חברים מספרים על שמשון
און ושלטון (ב): שועליו של שמשון

און ושלטון (ג): שמשון בין כרמי תמנתה

און ושלטון (ד): וילך שמשון עזתה
און ושלטון (ה): הכל בגלל מסמר חלוד – אגדת זישה ברייטברד

א. לך ותקרא לשמעון רודי

ברשימה הקודמת עסקנו בדמותו המופלאה של זישה ברייטברד, שכונה 'שמשון השני', והנה גם לנו, בארץ ישראל, היה 'שמשון' משלנו. אמנם, לא שמשון אלא שמעון.

זה היה שמעון רודי, ראש בריוני שכונת 'התקווה' בשנות הארבעים, שזכה לתהילת עולם כאשר בשנת 1963 נכנס שמו ל'שיר השכונה' של חיים חפר וסשה ארגוב, בביצוע 'התרנגולים':

רודי נולד בעיירה קרינקי (Krynki) שבפולין (מצפון-מזרח לביאליסטוק). בנעוריו ראה את זישה ברייטברד בפעולה והחליט לחקות אותו.

בצ'יזבאט על רודי פתח חיים גורי את 'הספר המשוגע' (עם עובד, תשל"ב, עמ' 7):

האמנם צ'יזבאט?

מספר דן אלמגור:

נזכרתי בקוריוז כמעט-שמשוני בלתי נשכח מימי ילדותי: באולם גן רינה ז"ל חסר-הגג בתל-אביב (ברחוב בן-יהודה, מול אולם בית העם ז"ל, שגם הוא היה פעם ללא גג), ראיתי באחד מביקורי כילד בתל אביב (1946 או 1947) את 'שמשון הגיבור' האגדי, הלא הוא שמשון-שמעון רודי – גבר שרירי חצי-עירום, שכרך על חזהו שרשרות ברזל (כמעט כמו הודיני) אבל קרע אותן תוך ניפוח החזה. ועשה עוד מעשי שמשון מדהימים אחרים, שהפעימו את ארץ ישראל החלשה והטובה.

גם יורם קניוק זכר את שמעון רודי, ברשימתו 'התל-אביבי הראשון' (הארץ, 8 באפריל 2009):

היו משוגעים ששכבו ברחוב. הגדולים היו שמעון רודי שפירק שרשראות ברזל בשיניים לאורם של שני פנסי אופנועים והנערות היו נתלות לו על השרירים וצועקות והוא היה מנגן אותן לקול הגרמושקה של שפיל, שידע שיר אחד אבל ידע טוב.

אז מי היה שמעון רודי?

בפברואר 2011 פרסמה איריס תחקיר קצר עליו בבלוג 'שחקי, שחקי על החלומות' (ותודה על רשותה לצטט). אני מעתיק משם בתיקונים קלים ובקצת תוספות משלי (בסוגריים מזוותים):

בחדשות בן עזר (גליון 218) העיד משה ברק כי ראה במו עיניו את שמעון רודי בהופעה באולם 'בית המכבי' בחיפה: 'כחמישה אנשים עלו על מוט ברזל, שהתכופף מכובד משקלם. אחר כך יישרו אותו 3 אנשים מכל צד על אפו של שמעון רודי'. עוד הוא זוכר שרודי שכב על גבו, כשעל בטנו לוח עץ רבוע של 1.5 X 1.5 מטר. על לוח זה הניחו ערימה של דֶבֶּש (שברי סלע גדולים), ואחד הצופים, שהיה לו ניסיון בעבודה בפטיש כבד של 5 קילוגרם, היכה בפטיש וניפץ את הסלעים, כשכל משקלם על גופו של רודי. 

רודי לא היה, ככל הנראה, איש השרירים היחיד במשפחתו. על פי עדות אחת, בשנת 1946, בתחרות על הכתר 'מר ישראל', הוא נוצח על ידי בן-דודו, יעקב קוזלצ'יק <בעצמו איש שרירים שכּוּנה 'שמשון אייזן'! קוזלצ'יק – גם הוא יליד קריניק – היה מתאבק בקרקס שנדד ברחבי העולם. בימי השואה נכלא במחנה אושוויץ (שם שימש כ'קאפו') ולבסוף עלה לארץ ונפטר בשנת 1953. גורלו הוא סיפור טרגי שאין מקומו כאן; לאחרונה ראה אור ספר עליו מאת  אמיר השכל>.

בעיתון 'דבר' הוזכר שמו בהקשר של אירועים המכונים 'ערבי גבורה'. דוגמא לכך היא ההודעה הבאה מה-4 אוקטובר 1937:

מידע יקר ערך נמצא בכתבה מה-25 אוקטובר 1937 שפורסמה ב- Palestine Post תחת הכותרת Samson at Beth Haam  (שמשון בבית העם).

רודי, כך סופר שם, נולד בעיירה קטנה בפולין, בן יחיד ששרד להוריו. הוא בן 25, נשוי ואב לילד בן שנה וחצי. גובהו 190 ס"מ (6 feet 3 inches) . בהרחיבו את בית החזה היקף החזה שלו 144 ס"מ (לעומת 120 ס"מ לפני כן). רודי הפך מודע לכוחו שלו בהיותו כבן 15 אחרי שצפה במופע של גיבור אחר – זישה ברייטברד. בשובו הביתה ניסה לבצע את הפעלולים בהם צפה וגילה להפתעתו שיש בכוחו לבצעם. הוריו שקיוו שבנם ילמד בישיבה, לא עודדוהו לפתח את היכולות החדשות ולפיכך לא תורגם כוחו הבלתי רגיל לרווח ולא נותב להפקת תועלת. רק כשאנשי שרירים בעלי שם הגיעו לעיירה והזמינו את המקומיים להתחרות עמם, נענה רודי לאתגר וכך צבר ניסיון באגרוף, האבקות, הרמת משקולות, כיפוף מוטות ברזל ומבחני כוח אחרים. בהיותו בן 16 עקר רודי לביאליסטוק. טרם הגיעו לפלשתינה בשנת 1933, הספיק לנצח בריצת 1,500 מטר במסגרת אליפות הפועל.

< ב-29 באפריל 1938 הופיעה הידיעה הזאת בעיתון היומי ביידיש 'היינט' שראה אור בוורשה:

מידיעה זו עולה כי רודי, הגיבור מארץ ישראל, הגיע לוורשה. הוא בן 26 ושמו העברי הוא 'אלמוג' (בידיעה אחרת שמצאתי בעיתון 'דבר' הוא נקרא גם בשם 'זיידל'). הוא בא לפולין לזמן קצר כדי לבקר את הוריו הגרים בקרינקי שליד ביאליסטוק. מפולין הוא מתכוון לנסוע לאנגליה ומשם לאמריקה, שם הוא מתעתד להצטלם לסרט שנכתב על ידי אביגדור המאירי!>

ב-17 יוני 1948 מבשרת כותרת במעריב ששמעון רודי נידון לארבע שנות מאסר בפאריס בעוון רמאות. בשולי הידיעה נכתב כי שמעון ה'גיבור' היה במשך שנים דמות פופולרית בתל אביב וברח מהארץ אחרי ש'בא בהתנגשות עם המשטרה וגם עם אחד מארגוני המחתרת, עקב מעשיו הפליליים'.

מעריב, 17 ביוני 1948

שש שנים מאוחר יותר, ב-7 מאי 1956, נכתב באותו עיתון כי שמעון רודי רוצה לחזור לארץ. הפעם הוצג רודי כמי שהיה 'מוכתר שכונת התקווה בתל אביב' וכמי שנעלם מהארץ ערב מלחמת השחרור, לאחר שרווחו שמועות כי הלשין על אנשי אצ"ל. העיתון מדווח כי רודי הסתדר יפה מבחינה כלכלית והוא בעל בית קפה גדול במינכן בשם 'קאזינו דה פארי'. על פי הידיעה, מוכן רודי לעמוד לדין כדי לטהר את שמו.

מעריב, 7 במאי 1956

מה עלה בסופו של רודי? מעניין לדעת.

עד כאן רשימתה של איריס. על פי מידע נוסף שאיתרתי באינטרנט, רודי עזב את גרמניה, עבר לברזיל ושם נפטר בשנות השישים או השבעים. האם יש מישהו מן הקוראים שיודע עליו דברים נוספים?

זהו שמעון רודי (צילום: ולטר צָדֶק)
Walter Zadek, Kein Utopia...‎ Araber, Juden, Engländer in Palästina : Fotografien aus den Jahren 1935 bis 1941, Kreuzberg 1986, p. 57

ב. משהו על רפאל הלפרין

רפאל הלפרין מנפץ רעפים

'שמשון' הבא בתור, גם הוא אגדה ססגונית לאורך כל ימי חייו, היה רפאל הלפרין (2011-1924) – שרירן, רב, אנציקלופדיסט ואופטיקאי, שנפטר לפני קצת יותר משנה.

לא נוכל לעסוק בו בהרחבה במסגרת זו אבל פטור בלי כלום אי אפשר. הנה סרטון נדיר של הרב המתאבק: 

הלפרין סחט עד תום את המותג 'שמשון', וכך הקים לא רק את 'מכון שמשון' אלא גם את 'קייטנת שמשון'...

תחרות היאבקות חופשית ברמת גן, 1954 (קדם - בית מכירות פומביות)

דן אלמגור המציא לי בטובו את הרשימה על 'הרבי בעל השרירים', שהתפרסמה בדו-שבועון 'במחנה גדנ"ע' בשנת 1956. הרשימה נכתבה על ידי החייל הצעיר מאיר נחתומי מפתח תקווה, לימים שופט בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (היום כבר בדימוס), ובה נסיים:

בעלי התוספות

עוד על שמעון רודי

איריס מסרה לי כי על פי הרישום של 'יומני כרמל' צולם שמעון רודי בשנת 1937 ב'הופעה חיה' כשהוא מושך מכונית בשיניים...

 The Nathan Axelrod Collection, 1935-1948, p. 104

הדס אורן, האחיינית של משה, בנו של שמעון רודי, העבירה לי את התמונה הבאה שצילם רודי ויסנשטין, בעל 'הצלמניה':

לדבריה, בני המשפחה יודעים מעט מאוד על גורלו, ולמעט העובדה שבשנות השישים עבר לסאו-פאולו שבברזיל ושם נפטר, אין היא יכולה לחדש יותר ממה שנכתב כאן. יורם קניוק מזכיר את שמעון רודי גם בספרו 'על החיים ועל המוות' (2007). ממש לאחרונה פתחו בני המשפחה אתר פייסבוק הנושא – איך לא? – את שמו של שמעון רודי.

בהמלצתו של 'אבול באנאת', הנה אורי זוהר מלמד את שיסל קרטה ביידיש...

גלגולו של ניגון: 'יש נפט של עיראק' – זיהוי מחברו של שיר עממי

יש המון נפט בעיראק

מאת דובי גולדפלם

בימי ילדותי ונערותי, אי שם בשנות החמישים, נהג אבא לשיר לנו את השירים שליוו אותו ב'בני עקיבא', בקיבוץ ובכלל. אבא לא היה זמר גדול אבל אהב לשיר. בין השירים היה גם 'יש נפט של עיראק'.

כך נרשמו המילים באתר זמרשת:

יֵשׁ נֵפְט שֶׁל עִירָאק

וְיֵשׁ נֵפְט שֶׁל 'שֶׁל';
וְאַתְּ תִּהְיִי שֶׁלִּי רַק,
שֶׁלִּי רַק, שֶׁלִּי רַק, שֶׁלִּי רַק, שֶׁלִּי!
וְאַתְּ תִּהְיִי שֶׁלִּי רַק,
שֶׁלִּי רַק, שֶׁלִּי רַק, שֶׁלִּי!

יש נפט של עיראק
ויש נפט של "של";
ואת תהיי שלי רק,
שלי רק, שלי רק, שלי רק, שלי!
ואת תהיי שלי רק,
שלי רק, שלי רק, שלי!

כאן אפשר לשמוע את ותיקי הגבעטרון שרים את השיר.

נוסח אחר, שונה מעט, מסר לנו גרימי גלעד מעין גדי:

יש נפט של עיראק

ויש נפט של 'של';

ואת שלי, שלי רק,

שלי רק, שלי רק ולא של אחר,

ואת שלי, שלי רק,

שלי רק, שלי רק ולא של אחר.

סמלילים של חברת הנפט 'של'

זהו שיר מחויך, פשוט וקליט ששרנו אותו בהזדמנויות שונות. מי כתב את השיר, מתי ובאלו נסיבות? – השאלות האלו לא עניינו אותי. מעולם לא התעניינתי במקור השיר ובמחברו. פשוט שרנו וזהו...

בשנת 1964 הגעתי כסטודנט לירושלים. הגשתי את מועמדותי לתפקיד מדריך ב'מכון גולד', שהיה סמינר למורים ובו הוכשרו להוראה סטודנטים מהתפוצות. עברתי סדרה מתישה של ראיונות ובדיקות אצל מנהל המכון, הרב שלמה טל, שלבסוף קיבל אותי לעבודה. המכון הוקם ומומן על ידי המחלקה לחינוך ולתרבות תורניים בגולה של ההסתדרות הציונית העולמית ('הסוכנות') ולאחר שנתקבלתי לעבודה זומנתי לפגישת היכרות עם הנהלת המחלקה. הפגישה התקיימה במשרדו של מנהל המחלקה, ד"ר חיים חמיאל, והשתתפו בה עוד כמה מבכירי המחלקה. לא היה לי מושג אז מהי המחלקה ומה תחומי פעולתה ואף פעם לא פגשתי מי מעובדיה. הרב טל הציג אותי בפני הנוכחים, ששאלו כמה שאלות ואיחלו לי הצלחה בתפקיד. לא יכולתי לדמיין אז שמחלקה זו תהפוך להיות מקום עבודתי למשך 31 השנים הבאות וצוות העובדים שפגשתי יהפכו להיות עמיתים וחברים קרובים. כל החבורה לחצה את ידי והתפזרה איש איש למשרדו. כשלחצתי לבסוף את ידו של חמיאל הוא אמר לי בשקט 'תמסור ד"ש לאבא'.

הופתעתי. להורי (רחל ואליעזר גולדפלם) היו מעגלי הכרות רבים אך מעולם לא שמעתי את אבי מזכיר את שמו של חמיאל. בהזדמנות ראשונה סיפרתי להורי על המפגש ושאלתי את אבא מהיכן הם מכירים. הוא חייך ואמר 'הכרתי את חמיאל בתנועת השומר הדתי בוורשה ועלינו לארץ יחד באותה אוניית מעפילים'.

והנה, בסוף שנות השישים הוציאה דרורה חבקין שני תקליטים של אוסף 'שירי רחוב'. באחד העיתונים (כמדומני ב'הארץ') התפרסם אז מאמר ארוך ומקיף על האוסף וצוטטו מספר שירים בהם גם 'יש נפט של עיראק', שעליו נאמר כי מחברו אינו ידוע. כמובן שזכרתי היטב את השיר והראיתי את הכתבה לאבי. להפתעתי הוא אמר: 'אתה יודע מיהו מחבר השיר? זהו הבוס שלך, חיים חמיאל'.

שמרתי את הכתבה ובהזדמנות ראשונה נכנסתי למשרדו של חמיאל, הצבעתי על השיר ושאלתיו אם השיר מוכר לו. חמיאל עיין בשקט במילים. לפתע ראיתי איך ניצת בעיניו זיק, זווית של חיוך בקצה שפתיו, והוא התחיל לזמזם את השיר. 'אתה המחבר?',  שאלתי. 'אכן כן', ענה, 'אבל היא שינתה קצת מהמילים'. כמה חבל שלא ביקשתי ממנו לשחזר את המילים המקוריות...

באותה הזדמנות שוחחתי עם חמיאל על עלייתם לארץ, שלו ושל אבי, באוניית המעפילים 'אסימי'. אוניה זו יצאה לדרכה מנמל קונסטנצה בערב פסח תרצ"ט (1939) והגיעה לחוף תל אביב בשביעי של פסח. סירה אחת של נשים וגבר אחד, אבי, הספיקה לרדת לחוף עוד לפני שהבריטים הגיעו. האוניה הרימה עוגן והפליגה לעומק הים ורק כעבור שלשה שבועות נוספים הצליחה להגיע שוב לחופי הארץ ולהוריד את יתר הנוסעים. חמיאל אמר לי: 'אבא שלך תמיד ידע להסתדר. אנחנו היינו בים עוד שלשה שבועות והיו לנו רק דגים מלוחים לאכול. מאז אינני יכול לנגוע בדגים מלוחים...'.

מאז אותו מפגש עברו למעלה משלושים שנה. כל הצוות הוותיק והמסור של עובדי המחלקה כבר מזמן פרשו לגמלאות וחלקם כבר נפטרו מהעולם. חמיאל פרש לגמלאות בראשית שנות השמונים. לצערי לא הצלחתי לשמור על קשר עמו, אבל עקבתי אחר עבודתו הספרותית והייתי מעודכן במצבו הרפואי. 

לפני כשנה וחצי נקלעתי לאתר 'זמרשת' וגיליתי כי השיר 'יש נפט של עיראק' נמצא שם. הלחן של השיר הוא רוסי ואורי יעקובוביץ' סיפר שם על גלגוליו של השיר המקורי Маруся отравилась (מארוסיה הורעלה). שיר זה נכתב והולחן בקצב הוואלס בשנת 1911 על ידי יאקוב פְּרִיגוֹז'י, ואין שום קשר בין מילותיו המקוריות לבין הגלגול העברי שלהן.

כאן אפשר לשמוע את המקור הרוסי.

אנשי 'זמרשת' לא ידעו מיהו המחבר של המילים העבריות וציינו 'לא ידוע'. מיהרתי להודיע לאנשי האתר על הזיהוי הוודאי, ולאחרונה, במקביל להכנת הפוסט לעונ"ש, עודכן סוף סוף האתר.

בינתיים נפטר חיים חמיאל לבית עולמו (29 במאי 2011). בן 94 היה במותו. הגעתי עם אבא לניחום אבלים וסיפרתי לבני המשפחה על ההתכתבות עם 'זמרשת'. הבת נירה והבן אפרים מעולם לא שמעו על השיר. לעומתם, רעייתו חוה זכרה מיד את השיר והעידה כי בעלה חיבר את השיר כאשר היה מדריך בכפר הנוער הדתי, בתחילת שנות הארבעים, והם שרו אותו במסיבת סיום שנת הלימודים. אבא שלי, שגם הוא כבר לא צעיר, קפץ מיד ואמר: 'הוא לא חיבר את השיר בכפר הנוער הדתי. הוא חיבר את השיר עוד בוורשה. הוא שר לי אותו ברכבת שלקחה אותנו מוורשה לקונסטנצה'. 

תהיה רשימה קצרה זו נר לזכרו של מורה, משורר וחוקר, שבין שאר עלילותיו חיבר גם את 'יש נפט של עיראק'.

חיים חמיאל (מימין) מלווה את הנריאטה סולד בביקורה בכפר הנוער הדתי (1940?)
(אוסף תצלומי כפר הנוער הדתי)

*

סיפורו של דובי גולדפלם נגע בי באופן פרטי, שכן הכרתי היטב את חיים חמיאל, שהיה מנכ"ל המחלקה לחינוך תורני בגולה בסוכנות היהודית כאשר אבי ז"ל, משה קרונה, עמד בראשה.

וכך גם כתב לי דובי:

הקשר שלך, העקיף, לנפשות הפועלות הוא רחב: לא רק אני זכיתי לעבוד במחלקה התורנית עם אביך. האבא שלי (היום בן 91, בבריאות טובה ובצלילות נפלאה) הכיר את אביך עוד בשומר הדתי בוורשה, וכשעלה לארץ כמעפיל באוניה 'אסימי', ערב שביעי של פסח תרצ"ט, הכתובת היחידה שידע עליה בארץ הייתה של אביך. אביך היה למעשה האדם הראשון שקיבל אותו בארץ והדריך אותו בצעדיו הראשונים. הקשר ביניהם נשמר לאורך כל השנים ולא רק בגלל שאני עבדתי במחלקה התורנית. 

וכמה הערות על השיר עצמו, שעד מכתבו של דובי לא ידעתי כלל על קיומו. השיר הוקלט בשנת 1975 על ידי הגבעטרון, בערב מיוחד לכבוד יובל החמישים של תנועת הנוער העובד והלומד. אספן התקליטים האשקלוני רפי בינדר שלח לי באדיבותו את הקלטת השיר וסריקה של עטיפת התקליט.

הנה השיר הקצרצר:




והנה, בעטיפה האחורית של התקליט נכתב כי מילות השיר 'יש נפט של עירק' נלקחו מתוך תכנית של תאטרון 'המטאטא'!

האם זו טעות, או שמא דובי גולדפלם הוא שטעה? ואם אכן חמיאל, הציוני-הדתי, הוא שכתב את מילות השיר, איך התגלגל שיר זה לרפרטואר המוסיקלי של תנועת הנוער העובד והלומד?

אם יש מישהו מן הקוראים שיכול לשפוך אור נוסף על השיר – נשמח.

ועוד הערה-הארה. 

למילים הפשוטות של השיר – שמקשרות בין חברת הנפט האנגלית-ההולנדית הידועה 'שֶׁל' (Royal Dutch Shell PLC) לבין אהבה לנערה, שהיא שלי ורק שלי ולא של אחר – היה גם רקע היסטורי קונקרטי מאוד.

חברת הנפט העיראקית (IPC) הייתה תאגיד רב-לאומי מהגדולים בתעשיית הנפט במזרח התיכון במחצית הראשונה של המאה הקודמת, שהיה לו מונופול על הפקת ומכירת הנפט בעיראק בין השנים 1961-1925. חברה זו פעלה גם בארץ ישראל המנדטורית ובנתה את בתי הזיקוק במפרץ חיפה. הנה מה שכתוב בוויקיפדיה:

בארץ ישראל הייתה החברה פעילה הן בהנחת צינור הנפט ויצירת תשתיות, הן בבניית בתי הזיקוק בחיפה, והן בחיפושי נפט. לאחר השלמת הנחת צינור הנפט ב-1934 החלה IPC במגעים עם הממשלה הבריטית להקמת בתי זיקוק לחופי מפרץ חיפה. הממשלה הבריטית עודדה את הקמת בתי הזיקוק בתנאי שיהיה זה פרויקט משותף עם חברת הדלק של. לשם הקמת בתי הזיקוק הוקמה חברת Consolidated Refineries Limited–CRL (מפעלי זיקוק מאוחדים), בבעלות משותפת של חברת הנפט האנגלו-עיראקית וחברת הנפט האנגלית-הולנדית "של". ב-1938 החלה העבודה להקמת בתי הזיקוק ונמשכה בשנות מלחמת העולם השנייה. בתום המלחמה החל מ-1947 החלו בתי הזיקוק לפעול בתפוקה מלאה והבריטים תכננו את הרחבת המפעל והנחת צינור נפט חדש לעיראק, אך עם החלטת החלוקה בנובמבר 1947 הופסקו כל עבודות הפיתוח.

אפשר אפוא להניח שהשיר חובר על רקע תחילת העבודות בבניית בתי הזיקוק לנפט במפרץ חיפה משנת 1938 ואילך, שאז עלה הנושא על סדר היום של היישוב היהודי בארץ. בשנות הארבעים היו בתי הזיקוק – שנתפסו כאחד מסמלי השלטון הבריטי וגם אתר צבאי ואסטרטגי חשוב – יעד להתקפות אוויריות רבות מצד חיל האוויר האיטלקי וגם יעד לפיגועים של לוחמי הלח"י.

הודעת הלח"י על פיצוץ בתי הזיקוק, 30 במרס 1947

וכאמור, עדיין יש לברר כיצד הכיר חמיאל, שנולד ב-1917 באוסטרלנקה שבפולין, את המנגינה של השיר הרוסי, וכיצד הופץ השיר בארץ והגיע לחוגי הנוער העובד והלומד. 

בעלי התוספות

יובל דרור (היום פרופסור בבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב) היה בין מפיקי התקליט של שירי הנוער העובד והלומד שהוזכר למעלה. וכך כתב לשותפו שאול גלעד (עם העתק אליי):

מאז שהפקנו, אבי רמות (יטבתה) ואנוכי (חמדיה, כפר רופין כיום) כחברי מזכירות הנוע"ל דאז את ערב השירים ליובל התנועה ותקליט הגבעטרון שבעקבותיו, חלפו קרוב לארבעים שנה! על כן הפרטים אינם זכורים לי באשר ל'יש נפט של עירק' והאם מילותיו עממיות, נכתבו ע"י חיים חמיאל או נלקחו מתוך תכנית של 'המטאטא' – אפשרויות שיכולות להיות שלובות זו בזו.  

היינו אז בני עשרים פלוס, והרעיון לערב ותקליט בעקבותיו נבע מתקליט קודם של שירי התנועה שהגבעטרון הקליטו בעקבות מופע בחמדיה ('שירי הצריף' או מעין זה). למרות הרקע הביוגרפי והקיבוצי המשותף שלנו (קן בורוכוב של הנוע"ל  – גם של שותפתנו זיוה אמיר [אז אפיק], מאיירת התקליט) וההיכרות האישית-התנועתית שלנו עם מרבית השירים, נזקקנו ליועצים ותיקים יותר. לשם כך נועצנו בחנה בריק ז"ל (חמדיה בעבר),שהייתה מורה למוסיקה בעמק בית-שאן ואז כבר ישבה בתל אביב, ובאליהו הכהן יבל"א. הייתה לנו גם תכנית להפיק שירון מקיף של שירי תנועות הנוער, שלא יצאה לבסוף אל הפועל בין היתר בשל קשיי הגדרה – מהם 'שירי תנועות הנוער'? אך זכור לי ללא ספק שחנה ואליהו היו 'פוסקי הדור' בכל הנוגע לשירים.

 בתשובה למכתבו של יובל הוסיף אליהו הכהן (3 בינואר 2013):

הייתה בשנות השלושים תוכנית של תיאטרון 'המטאטא', שעסקה בנפט ובחברת 'של'. שמה היה 'ארץ זבת חלב ו...נפט', והיא הוצגה לראשונה באביב 1938. את השירים והפזמונים לתוכנית חיברה לאה גולדברג. כל המנגינות לשירים ולפזמונים בתוכנית היו מקוריות, ולא היה ביניהן אף לחן שאול ממקור רוסי. חלק הולחנו ע"י משה וילנסקי ('ריח נודף מן האדמה'), חלק ע"י הגב' פינקלשטיין המלווה בפסנתר ('אל נצור מלך הנפט') וחלק ע"י עמנואל עמירן ('חברת נוזלים "של" עמך ברעבון מוגבל'). ככל הזכור לי, הפזמון 'יש נפט של עיראק' לא היה ביניהן. כל השירים והפזמונים לתוכנית היו מוזמנים, כך שאינני מניח שפנו אל חיים חמיאל לכתוב פזמון, או שהשתמשו בפזמון שחיבר ולא הוזמן על ידם.  

אגב, קטעים מתוכנית זו, ביניהם 'שיר הנפט', הוסרטו ע"י אקסלרוד והוקרנו על מסכים בבתי הקולנוע. מתוכם זכור לי קטע שבו חברי וחברות התיאטרון פוצחים בריקוד סוער תוך כדי שירת שיר הנפט, וחוזרים וצועקים שוב ושוב: 'נפט! נפט!'. ייתכן שעורכי התקליט של שירי תנועת הנוער והעובד והלומד, הניחו – אולי על סמך הקטע המוסרט הזה של אקסלרוד על שיר הנפט מתוך הצגת "המטאטא" – שגם 'יש נפט של עיראק' לקוח משם. 

ברוך הבא: פעמוני חג המולד בירושלים

כתב וצילם ברוך גיאן

אתמול, בלילה שבין 25-24 בדצמבר, חגגו את 'חג המולד' בכל העולם הנוצרי הקתולי, וכמובן גם בארץ הקודש, מקום הולדתו של ישוע. אמנם, סממני החג בירושלים אינם כה בולטים כמו בעריה של אירופה, ובכל זאת יצאתי לחפש את סימני הדרך ואת האנשים שמתכוננים לחג.

השנה היה שוק חג המולד ברחבת שער יפו, ולראשונה מזה שנים רבות הוא ממוקם במקום כה מרכזי ובולט.

ניתן היה למצוא בדוכנים תחפושות של סנטה קלאוס, איילים לבנים, עצים דמויי אשוח ועוד. הקונים, רובם נוצרים שגרים בעיר העתיקה או בחלקים המזרחיים של העיר, רכשו מכל טוּב ונשאו את מרכולתם הביתה.

בשמש המסמאת של יום ראשון – ניגוד משווע לשלג האירופי שאין חג מולד בלעדיו – הסתובב בסמטאות הרובע הנוצרי 'סנטה קלאוס' מקומי ודינדן בפעמון. חיילות בתפקיד הביטו בו בסקרנות ובחיוך. משהו לא הסתדר להן בתמונה הזו...

בפטריארכיה הלטינית הציגו לנאספים מין מערה קטנה, אך השומר הציע לי ללכת לפרנציסקנים שבמתחם הקוסטודיה של טרה סנטה, ליד השער החדש, 'שם זה הרבה יותר מרשים'. ואכן במערה שלהם הוצגה סצנת הלידה על כל מרכיביה המסורתיים: האם מרים והתינוק ישוע, האבוס, השור והחמור...

'מערת האבוס' בכנסיית הקבר

'מערת האבוס' במנזר הפרנציסקני סאן סלבאטורה, ליד השער החדש

ברחוב סנט פרנסיס חילקה נערה חייכנית איגרות ברכה בערבית ולהן הוצמד שוקולד עטוף בנייר זהב.

בחנות קטנה ברחוב סיידה, אוֹפֶּרָה שמה, מכינים עוגות קרם מיוחדות לחג המולד, אבל בשום אופן לא מוותרים גם על הרוגלאך והבורקאס... 

חנות ענקית, בפינת רחוב בית הבד, מציגה בחלון הראווה בובות וממתקים, עצים וקישוטים, והקונים נכנסים וממששים את הסחורה...

עצי אשוח מעוצבים ומקושטים הוצבו, כמובן, במבואות של בתי מלון, מסעדות ומוסדות נוצריים.

ה'הוספיס' האוסטרי

בכנסייה הארמנית-הקתולית (ליד ההוספיס האוסטרי), בכניסה לבית הקפה

עץ אשוח וכובע סנטה קלאוס בכניסה למלון האבירים

גם השנה נהרו ישראלים רבים אל מיסת החצות בכנסיית המולד בבית לחם, בכנסיית דורמיציון שבהר ציון, בכנסיית 'הגואל' הלותרנית ובכנסיות נוספות. הנחיות 'התנהגות ראויה' למטייל הישראלי פוזרו בכמה מקומות וכנראה יש סיבות טובות לכך...

כששבתי לביתי ניסיתי לברר מתי בעצם נולד ישוע ? מסתבר שהתשובה אינה מובנת מאליה, ולוּ רק משום שמעולם לא הייתה שנת 0...

על פי האוונגליון של מתי נולד ישוע לפני מות הורדוס, והורדוס מת בכלל בשנת 4 לפני הספירה (הקיצור הלועזי של 'לפני הספירה' הוא כידוע BC כלומר Before Christ). לעומת זאת, באוונגליון של לוקס מסופר, שישוע נולד בעת המפקד שערך הנציב קוריניוס בימיו של הקיסר אוגוסטוס, ולפיכך נולד בשנת 6 לספירה... הספירה הנוצרית המקובלת היום החלה רק במאה השישית, כך שבמושגי אותה תקופה, הטעויות הללו מתקבלת על הדעת. 

בקיצור אין אנו יודעים את שנת לידתו המדויקת, ואת זאת אמר ב-1987 גם האפיפיור יוחנן פאולוס השני... כך או כך, חג  שמח לשכנינו הנוצרים!