מנחם אוסישקין (1941-1863) היה איש חשוב – מראשי התנועה הציונית וראש הקק"ל. אוסישקין היה איש נוקשה שהכיר מאוד בערך עצמו, אבל אפשר להניח שגם הוא לא תיאר לעצמו איך יעזו אנשי טבריה להתעלל בזכרו, בעברית ובאנגלית.
כתב לי מוטי שור:
את התמונה הזאת צילמתי ברחוב אוסישקין בטבריה. מצד אחד, היא מוכיחה שלתושבי שכונת נחלאות בירושלים, שאומרים כי הם גרים ליד רחוב "אושיסקין", יש על מי לסמוך. מצד שני, זה גם מסביר מדוע היה כל כך חשוב למנחם אוסישקין לקבוע במו ידיו את השילוט לרחוב הירושלמי שנשא את שמו עוד בחייו. אני מקווה שהוא לא מתהפך בקברו...
אוסישקין נקבר ב'מערת ניקנור', שנמצאת בקמפוס האוניברסיטה העברית בהר הצופים
רחבת שער שכם
הומה בדרך כלל אנשים. מהומה בלתי פוסקת של סוחרים, תיירים ועוברי אורח. אני נכנס לדרך שכם העמוסה והשוקקת, מפלס דרכי בין מוכרי הכעכים עם
עגלות הענק, דוכני הממתקים, חנויות הצעצועים ומה לא... מיד בתחילתו של הרחוב, בדרך שכם מס' 2, אני פונה ימינה (הכניסה היא מרחוב הצנחנים), נכנס בשער הברזל של אכסניית סנט פאולוס הגרמנית, ובאחת הכול משתנה. שקט ושלווה נסוכים בכל פינה. המולת
הרחוב האוריינטלי נותרה מחוץ לחומת האבן.
בנות ערביות, רובן מוסלמיות, לבושות בתלבושת אחידה, פטפטו בעליזות, אכלו וצחקו. הן לומדות בבית הספר לבנות 'שמידט' שנמצא
באותו מתחם. ברנד מוסינגהוף, המנהל הצעיר של 'האגודה הגרמנית של ארץ הקודש', מספר לי שבית הספר הוא אחת מן הפעילויות החשובות של האגודה. בבית הספר – הוא אומר – לא מדגישים במיוחד את נושא הדת אלא יותר את הקניית הכישורים לחיים מודרניים. האגודה נוסדה
בשנת 1855, תחילה לשם עידוד צליינות ותמיכה במוסדות הנצרות הקתולית בארץ הקודש. כ-1,200 איש מונה האגודה בגרמניה ובכל שנה ושנה מגיעים לארץ כמאה מתנדבים הפועלים במוסדות סעד וחינוך. כך למשל פעילים המתנדבים בבית החולים הצרפתי סן-לואי. האגודה שולחת לשם באופן קבוע מתנדבים, בעיקר מתנדבות, ושם הם עוסקים בעבודת קודש של
טיפול בחולים חשוכי מרפא.
בשנת 1899
נרכשה חלקת הקרקע עליה הוקמה האכסנייה. על פי מקורות גרמניים המחיר היה גבוה מאוד והתחרות מול הרוסים והיהודים הייתה עזה. האב וילהלם שמידט (1908-1833), שקנה את הקרקע, ציין לשבח את הקרבה למנזר סנט אטיין, המנציח את זכרו של סטפנוס, המרטיר הראשון (היום בית הספר הצרפתי למקרא 'אקול ביבליק'). שמידט ראה ברכש המוצלח הזדמנות לקשור בין סטפנוס לבין פאולוס, הדמות החשובה ביותר בנצרות לאחר ישוע, והחליט לקרוא למקום על שמו.
ואכן, האדריכל היינריך רנרד (Heinrich Renard) מקלן תכנן את המבנה החדש על פי בסיליקת סנט פאולוס ברומא, אף כי מסיבות
תקציביות רק חלק מן התכנית המקורית יצא אל הפועל. הבנייה החלה בשנת 1905 והסתיימה בחג הפסחא של שנת 1910. לטקס חנוכת הבניין הוזמן קיסר גרמניה וילהלם השני (שכבר ביקר בארץ בשנת 1898), אך במקומו נשלח בנו, הנסיך פרידריך, שייצג את הקיסרות יחד עם שני בניו של מלך
בווריה, הגדולה במדינות גרמניה הקתוליות. עוצמתה של גרמניה באותם ימים והשפעתה הרבה על הקיסרות העות'מאנית באו לידי ביטוי גם בהקמת מבנים רבי עוצמה שיבלטו בנופה של ירושלים, ויחד עם אכסניית פאולוס נחנכו בשנת 1910 גם כנסיית הדורמיציון שעל הר ציון (שגם אותה תכנן רנרד) וגם כנסיית אוגוסטה ויקטוריה שעל הר הצופים.
כך נראה חזון אכסניית פאולוס בשנת 1900
המבנה של אכסניית
פאולוס הוא מסיבי ומזכיר מבצר. הכניסה היא בתשלום של 15 ש"ח, ובתמורה אפשר לבקר גם במוזיאון הקטן והמעניין, שמכיל, לצד ממצאים ארכיאולוגיים כמו מטבעות, צלמיות וגלוסקמה, גם כמה
פוחלצים מאוסף האב ארנסט שמיץ. אוסף הפוחלצים המפורסם נמצא היום באוניברסיטת תל אביב, ואילו כאן נותרו רק דוגמאות אחדות.
המעט שנותר מאוסף הפוחלצים של האב שמיץ
באחד החדרים
מוצגים דגמי העץ שהכין קונרד שיק בשנות השמונים של המאה ה-19. דגם אחד הוא של בית המקדש השני, והשני הוא של הר הבית
ומסגדיו. בוויטרינות שמסביב מוצגים חלקים שונים של דגמים השייכים לתקופות היסטוריות אחרות שניתן לשלבן בתוך דגם הבסיס. אנה, מנהלת המוזיאון מטעם האגודה, אומרת ששיק בנה את דגמיו כמו לגו...
בקומת הכניסה
שמעל למוזיאון חדר רחב ידיים ובו גלובוס ענק ששימש את תלמידי בית הספר, תמונות של מייסדי האגודה ובהם האב וילהלם שמידט והאב ארנסט שמיץ, ותכניות של האדריכל היינריך רנרד.
המשפחה הקיסרית של וילהלם השני
במכשיר הסטראוסקופ שבוויטרינה הוכנסה תמונה של שער שכם
אנו
עולים לקומה השנייה ובה חדר הקיסר וספרייה צנועה. 'הספרייה היום היא שריד דל וזעיר
לאוסף הספרים המפואר שהיה כאן', אומר ברנד. הספרייה הועברה ברובה לקלן, אך חלק חשוב ממנה נגנב עוד קודם לכן, כולל אוסף שתרם הסופר
קרל מאי, שביקר בארץ בשנת 1899 (ושוב ב-1901). אוסף ספריו של מאי היה קודם לכן בכנסיית 'הלחם והדגים' שעל שפת הכינרת ואחר כך עבר לכאן. אני שואל את עצמי אם אוסף זה כלל גם את ספרי 'וינֶטוּ' ו'יד הנפץ' שעליהם גדלנו...
הצצנו במעט
שנותר. ספר היסטורי על תקופת המקרא משנת 1910, ספרי פילוסופיה ובוטניקה, וגם כרך בעברית של הרמב"ם הציץ ממדפי הספרייה.
נכנסנו לחדר הקיסר שריהוטו העשיר נתרם על ידי וילהלם
השני ונושא את סימלו.
הספר הבולט באכסניה מונח על שולחן עץ מפואר, וסביבו כסאות מעוצבים עשויים עץ ועור ששמו של וילהלם השני מוטבע עליהם.
ספר התפילות של הקיסר
דפדפנו בספר ענק, שנדפס בשנת 1964 על נייר עבה במיוחד, והוא כולל סיפורים מן התנ"ך ומן הברית החדשה. שמחתי
לפגוש בין דפיו את שמו של מרטין בובר כמי שכתב את סיפורי התנ"ך.
הנה כמה מהאיורים:
אברהם והמלאכים
למה צחקה מיכל לדוד?
סופו של אבשלום
ברנד מספר
שבאכסניית פאולוס ייסד רונלד סטורס את 'החברה למען ירושלים' (שעליה סיפרנו ברשימה קודמת). אחרי
כיבוש העיר הפכו הבריטים את המבנה למרכז שלטוני, שמאוחר יותר עבר למלון המלך
דוד. מומלץ לעלות לגג שממנו נשקף מראה
פנורמי מרהיב של העיר על כיפותיה, צריחיה, מגדליה וחומתה. שער שכם שממול בוהק בניקיונו אחרי שהסתיימו עבודות
השימור של רשות העתיקות.
גג האכסנייה
תצפית מן הגג
תצפית לכיוון שער שכם
ותודה לידידנו פרופ' חיים גורן ולספרו על הגרמנים הקתולים בארץ ישראל, שראה אור בהוצאת מאגנס בשנת 2005:
את הצילום היפה הזה שלח לי חיים אשרי, שליח עונ"ש בק"ק מאנסי שבמחוז רוקלנד במדינת ניו-יורק, שמצודתו פרוסה גם בק"ק ניו סקוויר (שיכון סקווירא).
לשאלתי, היכן צולמה התמונה נעניתי:
ככל שהצלחתי לברר מדובר בבריכה השייכת למוסדות סאטמאר במונסי, ומעשה שהיה כך היה: בניו-סקוויר אין, וכנראה גם לעולם לא תהיה, בריכת שחייה. במשך שנים לא הותר לחסידי סקוויר לשחות כלל, והיה זה בגדר עוון ונגד
תקנה מפורשת של האדמו"ר הקודם, רבי יעקב יוסף טברסקי. ואכן, זו הייתה אחת
התקנות הנוקשות והחזקות ביותר, שיושמה באדיקות ובהקפדה יתירה על זכרים
ונקבות ללא פשרות.
לפני כמה שנים החלו להישמע פה ושם קולות של אנשים, שהסבירו שתקנה
זו הופכת ליותר ויותר בלתי אפשרית, ואם ימשיכו ככה אז בסוף ילכו אנשים לשחות ללא שום פיקוח מטעם החסידות. עוד הסבירו, שכבר היו מקרים בהם
בחורים לא התאפקו והלכו לשחות ללא שום השגחה (רחמנא ליצלן) ואף היו מקרים שהלכו לשחות במקום בו אין הפרדה כלל (ה' ירחם).
ראו אפוא בהנהלת שיכון סקווירא, שהתקנה מתפקששת להם מתחת לידיים, ובמיוחד לאור העובדה שהרבה מאנ"ש פשוט צפצפו עליה והלכו לשחות בלי רשות של אף אחד. והנה, אם לפני עשר שנים, כשמישהו או מישהי הלכו לשחות, זה היה סוד כמוס ומבעית; היום זהו סוד גלוי ואנשים אינם חוששים עוד. עשו פרנסי הקהילה חושבים והחליטו שמוטב יהיה אם יחזיקו במושכות ויפקחו על הנעשה, מאשר שימשיכו באיסור הגורף ואיש הישר בעיניו יעשה.
למרות התנגדותם של הקנאים, שטענו כי זו
תקנה עוד מהאדמו"ר הקודם ואין שום זכות לשנותה, ולמרוּת רוחם של כמה וכמה
מזקני החסידות, הוחלט ברשות האדמו"ר לשנות את התקנה ולהרשות במשורה, ותחת
רשימה ארוכה של תנאים, את השחייה במתכונת מצומצמת בימי הקיץ, הן לזכרים הן לנקבות. אחד התנאים הבלתי מתפשרים היה: 'השחייה תהיה בלבוש מלא בלבד'.כך התרחש המעשה ההיסטורי, שישיבת סקווירא עצמה הוציאה בחורים מכיתה נמוכה בישיבה הקטנה לשחייה משותפת בבריכה אולימפית. וזו
התוצאה...
השאלה היחידה היא מדוע במקווה של חסידות סקווירא, שהוא
מקום ענק עם מבואות ותתי-מבואות חשוכים למחצה, שפתוח 24 שעות, שבעה ימים בשבוע, וכבר היו שם כמה וכמה מעשי אונס ילדים ונערים; ושם אין לאף אחד בעיה שיסתובבו בלבוש אדם הראשון. אך
בבריכת שחייה, שבה ממילא יש משגיח על פי התקנות ויש מציל ואנשי צוות נוספים – דווקא שם
נדרש לבוש מלא. ושמא זה המשגיח ממנו צריך להיזהר?
כשנשאל גבריאל צפרוני: 'מהו לוכסוס? הוא ענה: 'מציל במקוה' איור: יוסי שטרן (שלושה בסירה אחת, תשי"ז, עמ' 115)
ובהזדמנות זו הנה עוד כמה תמונות צוננות מארכיון התפוצות.
בעלי התוספות
למודעה הזו התכוון שאול רזניק בתגובתו:
עוד תמונות נפלאות של שעשועי קיץ חרדיים, הפעם של ילדי חסידות תולדות אברהם יצחק בירושלים, הובאו באתר JDN ו'בחדרי חרדים'.
צילום: ברוך אוביץ
ב. איזה כיף ללקק רמזור
ברור שצה"ל מאוד רוצה לגייס חרדים, וברור שהוא ממש הולך לקראתם. אחייני, סא"ל ליאור פרי, שלח לי את התמונה הזו, שצולמה במקרר הארטיקים בחדר אוכל בבסיס צבאי אי-שם בארץ.
למרות הקיצוצים בתקציב יש דברים שעליהם לא מוותרים, ואחת לשבוע מחלקים לחיילים קרחונים (פרווה, עם המון צבעי מאכל). על העטיפה של כל קרחון יש שני הכשרים (אחד ממלכתי, של הרבנות הראשית; אחד פרטי, של הרב לנדא מבני ברק), ואילו על אריזת הקרטון כתבו חכמי צה"ל: 'אסקימו רמזור חרדי', ואף נתנו לו מספר קטלוגי כנדרש. אני תוהה כמה הכשרים צריך ל'ארטיק דתי-לאומי', ואם צה"ל גם מתכנן להנפיק 'קרמיסימו קונסרבטיבי', או חלילה, וזו כבר תהיה התדרדרות של ממש, 'מאגנום רפורמי'.
עשור להקמת השומר הצעיר בווילנה, 1932 (מקור: ארכיון השומר הצעיר – יד יערי)
כבר שנים מסתובבים השמוּצְנִיקִים בתוכנו, אך בקיץ הזה הם מציינים, ואיתם גם ההיסטוריה היהודית המודרנית, את יובל המאה להיווסדם.
כברת דרך ארוכה עשו הצופים התמימים, שהתכנסו ב-1913 בלבוב שבגליציה המזרחית והקימו את 'השומר הצעיר'. זו הייתה תנועת הנוער הציונית הראשונה, ואין ערוך להשפעתה על תולדות העם היהודי, הציונות, ההתיישבות החלוצית בארץ ישראל ובמדינת ישראל, מאז ועד היום.
גם עבור מתנגדיו, ה'שמוּץ' (לכלוך ביידיש) היה דגם לחיקוי. אני עצמי התחנכתי בתנועת 'בני עקיבא', אבל גדלתי על מורשתה של תנועת נוער אחרת – 'השומר הדתי', שאבי המנוח, משה קרונה, היה בין מייסדיה וראשיה בוורשה, בשנת 1929. 'השומר הדתי' הייתה תנועה דתית, שהושפעה באופן ברור וגלוי מ'השומר הצעיר'. ההשפעה באה לידי ביטוי בראש ובראשונה בשם ('השומר') ובסיסמה ('חזק ואמץ'), שנטלו לעצמם אותם צעירים דתיים, אך גם בתרבות הנעורים החלוצית שטיפחו והנחילו לחניכיהם בפולין שבין שתי מלחמות העולם. גם הם, כמו השמוצניקים, יצאו למחנות קיץ ולטיולים, למדו צוֹפיוּת, עבדו בהכשרות חקלאיות וחינכו להגשמה באמצעות עלייה לארץ ישראל והצטרפות לקיבוצים.
א. השריקה של התנועה
אז מה אפשר לכתוב על תנועה כל כך מפוארה, שממילא כל כך הרבה נכתב עליה?
מכל השירים של השומר הצעיר ועליו, האהוב עליי ביותר הוא שירם של יעקב (יענקל'ה) רוטבליט ומיקי גבריאלוב, 'השריקה של התנועה', בביצועו של אריק איינשטיין. השיר נכלל בתקליט 'בדשא אצל אביגדור', שראה אור בשנת 1971. בדקתי ומצאתי, ששניים מן היוצרים אכן היו בשומר הצעיר: רוטבליט (בחיפה) ואיינשטיין (בתל-אביב); גבריאלוב, ככל הידוע לי, לא היה שם...
הנה השיר בפי אריק איינשטיין:
השריקה של התנועה מזכירה לי מדורה. זאת היתה תקופה יפה נורא, יפה נורא. כמה שרופים היינו. לחכות כל יום לפעולה בשביל הקן. כמה שרופים היינו, כמה תמימים היינו. שרוך לבן, חולצה כחולה, השריקה של התנועה. השומר הצעיר, השומר הצעיר, השומר הצעיר, יש לו חוט בהיר.
השריקה של התנועה, מחנה העבודה, וטיול ארוך למצדה. האם נדע כמה תמימים היינו. זאת היתה תקופה יפה נורא. האם נבין כמה שרופים היינו, כמה יפים היינו. השריקה של התנועה מזכירה לי מדורה. השומר הצעיר, השומר הצעיר, השומר הצעיר, יש לו חוט בהיר.
כרזה בעיצובו של יחיאל (חיליק) ארד, 1952 (מקור: ארכיון השומר הצעיר – יד יערי)
ב. הערות והארות וכרגיל, נדמה לי שצריך להסביר לקוראינו הצעירים כמה מונחים שמופיעים בשיר.
1. השריקה של התנועה לכל תנועת נוער הייתה שריקה משלה, בדרך כלל כמה תווים. השריקה (כיווץ שפתיים או שתי אצבעות בפה למקצוענים בלבד) נועדה לכנס את החבר'ה הפזורים, להזעיק את החבר או החברה שבקומה א' או ב', שירדו כבר למטה כי כולם מחכים להם.
2. מזכירה לי מדורה המדורה, או ה'קומזיץ', הייתה חלק בלתי נפרד מהווי תנועת הנוער. האש פיצחה זרדים בדממה, חיממה את הגופות וקירבה את הלבבות. ובנוסף היו גם תפוחי אדמה ('קאַרטאָשקעס' או 'קאַרטאָפאַלאַך') שרופים (על נייר אלומיניום איש לא שמע) וטעימים.
3. כמה שרופים היינו ה'שרופים' היו החבר'ה הכי טובים. אלה שכל יום אחרי בית ספר (ולא פעם גם בזמן בית ספר) רצו ל'קן' והוא היה לביתם השני. היום קוראים להם 'מורעלים'.
4. לחכות כל יום לפעולה, בשביל הקֵן ה'קן' היה הבניין שבו התכנסו חברי התנועה (בנוער העובד זה נקרא 'מועדון' או 'סניף'; בהמחנות העולים – 'מחנה'; בבני עקיבא – 'סניף'; בבית"ר – 'מעוז'), ושם הייתה באמצע השבוע ובשבת, בדרך כלל בשעה קבועה, 'פעולה'. כלומר ישבו החניכים עם ה'מדריך'בפינה או בחדר משלהם, ודיברו, שרו, רקדו ושיחקו, ולפעמים הייתה גם 'פעולה צופית' או 'א"ש לילה'. בקנים של השומר הצעיר נערכו לא פעם משפטי שדה לילדים שנתפסו בהתנהגות בורגנית, שתו, עישנו או לא שמרו על טהרתם המינית.
5. שרוך לבן, חולצה כחולה פריטי לבוש חיוניים בארון הבגדים של חניך תנועות הנוער החלוציות. לכולם הייתה חולצה פחות או יותר כחולה (חוץ משבת, שבבני עקיבא לבשו חולצה לבנה) וההבדלים היו בצבעי החוט. לשומר הצעיר היה שרוך לבן או אם תרצו 'חוט בהיר'. כפי שהעירו בצדק כמה מן המגיבים, בביטוי 'חוט בהיר' מהדהדת גם קריאה ישנה-נושנה משנות החמישים, שרוטבליט הצליח לרמוז לה בעדינות: 'השומר הצעיר, יש לו תחת חום בהיר'... (מזל שלא רמז גם לשיר אחר על השמוץ, שמתחיל במילים 'על ראש הגבעה עומדת פרה', וכו').
חולצה כחולה, והיא עולה, והיא עולה על כל העדיים (מקור: ויקיפדיה)
6. מחנה העבודה זה היה כמובן שיא השיאים של הפעילות בתנועת הנוער וכל השנה חיכו לו. מוזר ככל שזה יישמע, באותם ימים אף אחד לא חשב על ההקשר ההיסטורי המעוות שהיה בצירוף המילים השכיח הזה. בקיץ נסעו כל בני ובנות השבט לקיבוץ כלשהו ושם, במשך שבוע או שבועיים, היו עובדים בפלחה או בדיר, גרים בבית משותף, אוכלים בחדר האוכל עם הקיבוצניקים הוותיקים וחווים חיי הגשמה. בלילה ישבו מסביב למדורה (ראו לעיל), שרו, רקדו והתהוללו. והיה כמובן גם 'מחנה קיץ' – בשומר הצעיר קראו לזה 'שומריה' – ואז נסעו כולם למתחם כלשהו ברחבי הארץ, רחוק מהבית. במתחם הזה הוקמו אוהלים, ברזיות, מטבח ומתקנים צופיים ושם גרו בכיףבני אותה שכבת גיל מכל רחבי הארץ. ומה עשו במחנה? בישלו ואכלו בחדר אוכל מאולתר, טיילו בסביבה, בנים התחילו עם בנות וההיפך, למדו לעשות קשרים ולכבות מדורות ב'כיבוי צופי', טיפסו בסולמות חבלים על עצים גבוהים, בנו גשרים וגלשו ב'אומגות', מרחו משחת שיניים על 'יורמים' שהלכו לישון כשכל החבר'ה השתוללו בחוץ, והכינו 'כתובת אש' ענקית שהודלקה במסדר חגיגי ועליה היה כתוב משהו כמו 'עלה נעלה', 'חזק ואמץ' או 'היכון'...
הטיולים של תנועת הנוער לא היו דומים לטיול השנתי של בית הספר. קודם כל, הם התקיימו בחופשים ולא במהלך שנת הלימודים; שנית, בתנועה היו נערים ונערות מכל בתי הספר שבעיר, שהיו מאוחדים בלהט אידאולוגי מכאן, ובבוז עמוק לכל מי שלא היה דומה להם מכאן (ובמיוחד כלפי מי שהלך לתנועת נוער אחרת או חלילה ל'חברה סלונית'); ושלישית, מי שארגן, הוביל והדריך בטיולים הללו היו המדריכים הנערצים ולא המורים המשעממים... הר מצדה היה כמובן אתר טיולים נחשק במיוחד, עוד מימי הפלמ"ח שחבריו ערכו לשם מסע שנתי. מי שמע אז על רכבל? היה 'שביל הנחש' התלול וזהו.
כרזה בעיצובו של דן אמיתי, 1943 (מקור: ארכיון השומר הצעיר – יד יערי)
8. כמה תמימים היינו... כמה יפים היינו לא צריך להסביר, כי מה שנכון, נכון.
כמה תמימים היינו... שומריה בטירת הכרמל, יולי 1949. הבחור היפה הוא המשורר והסופר יעקב שבתאי (מקור: ארכיון טירת הכרמל)
כמה יפות היינו... שומריה בטירת הכרמל, יולי 1949
בעלי התוספות
אלי סט שלח לי שני מסמכים מעניינים – מהנהגת השומר הצעיר בוורשה, תרפ"ג (1923) – שנמסרו לאחרונה ל'זמרשת' מארכיון קיבוץ משמר העמק.
.jpg)
