ברוך הבא: רמזי אלול

כתב וצילם ברוך גיאן

ש"י עגנון, ימים נוראים, שוקן, תשכ"ח, עמ' ל

ברחבת הכותל המערבי אפשר למצוא בכל ימות השנה מתפללים, אך בימי הסליחות, ערב הימים הנוראים, כאשר אפילו הדגים בנהר רועדים, דומה שמתפללי ומתפללות הכותל נמצאים במצב רוח שונה. הדבקות בתפילה מתגלמת במצבי רוח שונים, יש המתפללים בשקט ובאופן מדוד, כמנהגם בכל ימות השנה, ויש שמתפללים בכוונה גדולה (לפחות כך זה נראה), צועקים ובוכים ומבקשים כביכול לקרוע את גזר הדין.

הנה כמה תמונות שימחישו את אווירת הימים האלה בכותל, ולסיום מראה ירושלמי טיפוסי שצילמתי באחת מתחנות הרכבת הקלה.

ש"י עגנון, ימים נוראים, עמ' מז

ש"י עגנון, ימים נוראים, עמ' נח

בעלי התוספות

בעקבות תגובתו של אבי ש. (למטה), הנה הסרטון המצחיק וההזוי על 'מרדכי איש הכותל', שנותן פרספקטיבה מעט שונה על אדיקותו וצדיקותו של האיש המצולם.

תכנית ריאליטי חדשה: יתום נולד

בתפילת 'ונתנה תוקף' נכתב: 'ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה', ואין כמו ימים אלו של שלהי אלול לעיין באפליקציות המשונות של מצוות צדקה. מה גם שתכנית הריאליטי המפורסמת 'האח הגדול' כבר הסתיימה, והציבור מורעב לרעיונות חדשים.

רמי נוידרפר שלח לי את המודעה הזו, שמדברת בעד עצמה.

אלה הם עשרת היתומים של החודש וכל אחד מסכן יותר מחברו. כולם אמורים להתחתן החודש, 'ואין להם מאומה'...

ולפי שאין מלבינים את פניהם של היתומים ברבים בחרו פרנסי 'קופת העיר' בבני ברק לעשות להם מעין 'אודישן' ולנתב את התרומות עבורם על פי ססמאות, שמזכירות קצת את מילות הקוד בצה"ל ('סדין אדום', 'נחש צפע' וכיוצא בהן) ואת ססמאות גיוס אנשי המילואים שהושמעו ברדיו במלחמת ששת הימים.

ובכן, מי אשר ידבנו לבו לעזרת יתום החודש יכול לבחור בין 'גילוי איום' לבין 'ארוע טראגי', ושמא יחוש לעזרת 'ילדוּת תלושה' או 'יתמוּת ותיקה'?

יש גם מאמץ פואטי: 'עליבות צורבת', 'דרך העצב', או 'געגועים לאמא', ויש סתם 'החבילה מתפרקת', 'שלוש מכות' או 'מסע אמיץ'.

אז לאיזה יתום תרצו לתרום?

האמת היא שקשה לבחור, ולכן ממליצים המארגנים לתרום לכולם יחד.

יהושע מונדשיין הפנה את תשומת לבי לכותרת המשנה של המודעה: 'או שעל פי פסק מרנן שליט"א יש להם דין יתומים'. כלומר, הם לא חייבים להיות יתומים ממש, אלא שניתן להחיל עליהם דין יתום... ואכמ"ל.

גלגולו של ניגון: מה שותים אבירי השולחן העגול בְּיִקְבֵי ראשון לציון?

גלוית מזכרת מיקבי ראשון לציון וזכרון יעקב (מקור: קדם)

____________________________________________________________________

גולשים יקרים,

אם הגעתם לכאן בוודאי תשמחו לדעת שפרק זה קיבל פנים חדשות בספרי שיר הוא לא רק מילים: פרקי מסע בזמר העברי (הוצאת עם עובד, תש"ף / 2019).

אתם מוזמנים לבקר בפרק השישי של הבלוג 'שיר הוא לא רק מילים' ושם תמצאו מידע נוסף על הספר ועל השיר.

____________________________________________________________________

א. כשנמות יקברו אותנו...

השיר 'יקבי ראשון לציון', או בשמו העממי 'כשנמות יקברו אותנו', הוא שיר שיכורים עליז וישן נושן, שפעם נהגנו לשיר בבתי הספר ובתנועות הנוער. מאז שנות השמונים נשתכח השיר (בדקתי אצל ילדיי, שהעידו כי אף פעם לא שמעו את השיר), והיום כמעט שלא שומעים אותו עוד, למרות שמספר אוהבי היין בקרבנו, שלא לדבר על שיכורים, הולך ועולה.

הנה מרים אביגל וניסן כהן-הברון בהקלטה משנת 1960 (בתקליטם 'יין ישן בקנקן חדש'):



ואלה המילים:

שקופית שירה בציבור (יוצר: משה בנציון)

לשיר העברי שורשים עמוקים. הוא מבוסס על לחן צרפתי של שיר עם ושמו Chevaliers de la Table Ronde (אבירי השלחן העגול) ובו נעסוק בהמשך הרשימה.

עלמות בבציר הענבים בראשון לציון (מקור: עיריית ראשון לציון)

איש אינו יודע מי חיבר את המילים העבריות ומתי בדיוק 'עלתה' המנגינה לארץ ישראל, אך הזיקה בין המנגינה הצרפתית לבין היקב בראשון לציון, העלתה את ההשערה (השגויה) שמא הובא השיר ארצה עם פקידי הברון רוטשילד כבר בימי העלייה הראשונה, כאשר נוסדו יקבי הברון במושבות ראשון לציון וזכרון יעקב (1890), ויינות 'כרמל' או 'כרמל מזרחי', שיוצרו שם, נחשבו בקרב היהודים בתפוצות לפסגת תרבות היין העולמית.

תווית יין מראשון-לציון (מקור: טיול בעיר)

'לא ולא!', הודיעני אליהו הכהן במענה לשאלתי:

ההנחה שהשיר 'כשנמות יקברו אותנו' הגיע עם פקידי הברון, שסייעו בהקמת היקב בשנות התשעים למאה ה-19 אין לה כל אסמכתה מאששת. פקידי הברון אמנם הכירו את שיר העם הזה בנוסחו הצרפתי – הרי אין צרפתי בעולם שאינו מכיר אותו! – אך השיר לא נמזג לקנקן הזמר העברי באותה עת, לא בייקב של ראשון ולא בבית החרושת לבקבוקי יין של הברון בטנטורה. השמועה על קדמותו של הנוסח העברי היא עורבא פרח. הוא לא הושר בעברית, לא בימי העלייה הראשונה, לא בשנייה, לא בשלישית ולא ברביעית, וככל הידוע לי גם לא בחמישית... אנשי עליות אלה, שאותם ראיינתי במשך השנים, מעולם לא כללו את השיר 'כשנמות' ברפרטואר השירים של התקופות הנזכרות.  

לפי הסימוכין שבידי, השיר הושר לראשונה במחרוזות השירים שליוו את ריקודי ההורה של שנות הארבעים. היו לשיר שני נוסחי פתיחה, של אופטימיסטים ופסימיסטים. הפסימיסטים שרו: 'כשנמות', והאופטימיסטים: 'אם נמות'...  

מחבר המילים טרם זוהה. אני מניח שהוא קיבל את השראתו משיר חלוצי העמק בימי העלייה השלישית, 'טוב לשתות ולמות', שהפזמון החוזר שלו הוא 'מלא מלא כוס יין אדום', בשילוב השיר 'הֵי עֲלָמוֹת, עֲלָמוֹת'.  

שינוי הנוסח בשיר חל בעקבות הקרבות בשער הגיא במלחמת העצמאות. חיילי הפלמ"ח הסבו את מקום הקבורה העתידי מראשון לציון לבאב אל-ואד, והעלימו את ה'עלמות'. במקום זאת הוסיפו בית מענייני דיומא: על צלפים וכדורים חודרי שריון.   

השיר הצרפתי המקורי, הישן נושן (Chevallier de la table ronde) הורק לראשונה לעברית בידי מרים ילן-שטקליס ופתח במילים 'אבירים של שולחן עגול'. נוסח זה הושר כל השנים כ'נחלת הכלל'. המלחין ואיש 'קול ישראל', מאיר הרניק הזכור לטוב, לימד את הנוסח העברי הזה של השיר בסוף שנות החמישים בתוכנית הרדיו שלו, עתירת המאזינים, 'שירו שיר' כנוסח עממי של מחבר אלמוני... בראשית שנות השישים הוקלט השיר בנוסח זה בביצוע חבורת 'שירו שיר'. 

דבר, 17 במרץ 1941

כפי שציין אליהו הכהן, לשיר היו נוסחים שונים ומשונים, ועתה ננסה לפרוט את דבריו לפרוטות.

ב. מראשון לציון ועד באב אל-ואד: גלגולי הנוסח העברי

דן אלמגור סיפר לי, כי בני זכרון יעקב – לוקאל-פטריוטים שכמותם – נהגו לשיר במקום 'יקברו אותנו ביקבי ראשון לציון', את 'יקברו אותנו ביקבי זכרון יעקב'. אולי, אך לא מצאתי עדויות כתובות לנוסח זה.

ביום העצמאות השלישי של מדינת ישראל (11 במאי 1951) פרסם איש אצ"ל מ'[שה] בן-שחר בעיתון 'חרות' מהרהוריו בפרוס החג ('רק תמול היה הדבר'). בין היתר הביא את הנוסח של אותו שיר 'קצת טיפשי', שליווה את הלוחמים בכל החזיתות. הנוסח שזכר בן-שחר שונה מעט מהנוסח שהובא לעיל מ'זמרשת' ('בחורות' במקום 'עלמות' ותוספת של בית: 'שם ישנן בחורות / המחלקות נשיקות / בשפתים אדמדמות'):

שלוש שנים לאחר מכן, ב-1954, העיד חיים גורי, שעשה אז בצרפת ומשם שלח לעיתון 'דבר' מדור בשם 'רשימות פאריזאיות', הן על נוסח השיר המקורי (גם הוא זכר 'בחורות', ולא 'עלמות'), הן על הנוסח שאותו שרו חיילי הפלמ"ח, שליוו את השיירות לירושלים:

חיים גורי, 'ליד בתי הזמר', דבר, 4 ביוני 1954

ואכן, גרסה זו נדפסה גם בספר 'משפחת הפלמ"ח', שערכו חיים גורי וחיים חפר (1977, עמ' 181).

שקופית שירה בציבור (יוצר: משה בנציון)

בזמרשת סיפר מיכאל קוכמן:

מקור הגרסה הוא ב'פלוגת הקו' של הגדוד החמישי של הפלמ"ח שהייתה מורכבת בעיקר מאנשי 'הרזרבה' (מעין 'מילואים' של הפלמ"ח). פלוגה זו הייתה אחראית על הבטחת הדרך בקו תל אביב-ירושלים ונכללו בה מלווי השיירות והמאבטחים במשלטים שחלשו על הדרך. נקודת התורפה העיקרית בהבטחת השיירות הייתה בבאב אל-וואד (שער הגיא) בו התפתל הכביש בערוץ צר בין ההרים משני עבריו, מהם היה נוח לערבים לצפות על השיירות, להערים מחסומים על הכביש ולתקוף באש. באזור זה רבו הנופלים מבין 'פלוגת הקו' (עדות אילמת לכך הם שלדי המשוריינים שנפגעו, המוצבים בצדי הכביש עד היום). מציאות זאת היא שהולידה את הגרסה המקברית שחברי 'פלוגת הקו' שרו אותה בהתלהבות כדי לגרש את הפחדים, ומהם עבר השיר ליתר אנשי הגדוד החמישי ואף לחברי הגדוד הרביעי שביחד הרכיבו את 'חטיבת הראל' שלחמה בגזרת ירושלים ובמבואותיה.

רכב משורין בין הרי באב אל-ואד (מקור: מרכז מידע פלמ"ח)

ד.  אבירי השולחן העגול: המקור הצרפתי

ככל שביררתי, איש אינו יודע מתי בדיוק ומי כתב או הלחין את המקור הצרפתי של השיר Chevaliers de la Table Ronde. גם לשיר הצרפתי יש כמה וכמה נוסחים (אחד מהם נקרא: 'צוואתו של השתיין'). המקור חוזר, ככל הנראה, לשירי שתיינים ושיכורים מימי הביניים, אך הנוסחים הראשונים של השיר תועדו במאה ה-18 בחבל בראס (Bresse) שבצרפת. באחד הנוסחים, משנת 1749, מסופר על אשה שיכורה שרוצה שיקברו אותה בחבית של יין...

Si je meurs, je veux qu'on m'enterre Dans une cave où est le vin Les pieds contre la muraille Et la tête sous le robin

שם השיר עשוי להטעות: אין מדובר כאן באבירי השולחן העגול, אותו מסדר ימי-ביניימי מפורסם אך בדיוני, שמיוחס למלך ארתור, אלא בסתם חובבי יין צרפתים, שיושבים סביב לשולחן עגול ובודקים ביסודיות את טיב היינות המוגשים להם, אם משובחים הם אם לאו.

גם בצרפתית יש כמה נוסחאות של השיר, וזו הנפוצה:

הנה כמה ביצועים חביבים שליקטתי.

הביצוע הקלאסי הוא של 'רביעיית ברבוס' הצרפתית (Les Quatre Barbus). רביעייה נפלאה זו, שנוסדה ב-1938, זכתה להצלחה רבה במיוחד בשנות החמישים והשישים. הם הוציאו כשישים תקליטים, ואחד מהם, שנדפס ב-1955 ונקרא 'שירי שתיינים', כלל גם את השיר הזה:

וכאן, זמרי האופרה 'סוליקו' מטיבליסי שבגרוזיה שרים בצרפתית:

וכאן, חבורה עליזה של צרפתים קשישים, שקוראים לעצמם 'חולצי הפקקים':




ה. 'פה נטמן ראש השתיינים': התרגום לעברית

כפי שהזכיר אליהו הכהן במכתבו, השיר הצרפתי המקורי זכה לתרגום עברי נהדר, פרי עטה של מרים ילן-שטקליס, והוא נקרא 'אבירים של שולחן עגול'. אין בו זכר לראשון לציון, אבל יש בו הרבה יין.

הנה המילים מתוך שקופיות של שירה בציבור, כמו פעם (ותודה לדן אלמגור ששלח).

שקופיות שירה בציבור (יוצר משה בנציון)

בשקופיות נשמט הבית הרביעי של השיר:

אֶל הַקִּיר שִׂימוּ הָרַגְלַיִם

וְהָרֹאשׁ תַּחַת הַבְּרָזִים.
וְהָרֹאשׁ, כֵּן כֵּן כֵּן,
וְהָרֹאשׁ, לֹא לֹא לֹא,
וְהָרֹאשׁ תַּחַת הַבְּרָזִים.

ככל שהצלחתי לברר, תרגומה של מרים ילן-שטקליס נדפס לראשונה בספר התווים של שיריה, 'הי יחד: שירי עם מרחוק ומקרוב' (תל אביב, הוצאת 'נגן', 1964).

מרים ילן-שטקליס (1984-1900)

הנה אברהם פררה בהקלטה משנות החמישים, שנכללה בחלק השלישי של אוסף שיריו 'זכרונות שאוהבים' (צדיק כתמר יפרח, 2007). פררה שר בליווי מקהלת קול ישראל לנוער בניצוח צבי בן-פורת (תודה לרפי בינדר על ההקלטה והסריקה).



השיר הוקלט גם על ידי אבי טולדנו (שירי עמים, 1969), ולאחרונה שוב על ידי חבורת שהם (שיא הכיף: שירי עם שובבים, 2012).

ו. 'כשנמות' בביצועי שנות השישים

בשנות השישים של המאה ה-20 'התגלה' מחדש השיר 'המקורי' על יקבי ראשון לציון, ולצד הביצוע של מרים אביגל וניסן כהן-הברון, שהובא למעלה, יש כמה הקלטות נוספות. כך למשל, בשנת 1963 שרה את השיר 'להקת ההדים' התל-אביבית וסולנה צאל (בצלאל) יונגרייז. זה היה ביצוע רוק, מהסוג שלא היו רגילים לו אז בארץ:



והנה עוד ביצוע משנת 1966 של חבורת זמר נשכחת בשם 'שלישיית ארבל':



הדהוד של השורה 'כשנמות יקברו אותנו' אנו מוצאים גם ב'שיר השוּק' של נעמי שמר, שהוקדש לנעמי פולני ואותו שרו 'התרנגולים' בשנת 1961:

וכשנמות קִבְרוּ אותנו 
כאן בין חבית ובין בקבוק, 
כי רק אתמול לשוק הגענו 
וכבר הגיע סוף פסוק. 

מקום טוב להיקבר בו... חביות יין ביקבי ראשון-לציון, 1920-1900 (מקור: ויקימדיה)

והנה יין לקינוח. סרטון קצרצר מטעם מוזיאון ראשון לציון ובו שולבו קטעי פילם ישנים שצולמו ביקב וסביבתו:

ז. כשנמות יגרדו אותנו...

טנקים שרופים של צה"ל בסיני (מקור: יד לשריון)

הגרסה המקברית של חיילי הפלמ"ח מבאב אל-ואד, היא 'צמחונית' לעומת הגרסאות המזוויעות שנוצרו בקרב חיילי צה"ל במלחמות השונות שעברנו, ממלחמת יום כיפור ועד מלחמות לבנון.

זוהי גרסת הטנקיסטים מגדוד 75 של חטיבה 7 (נרשמה באתר 'זמר הפלוגות' של אוניברסיטת חיפה):

כשנמות יגרדו אותנו בבית ספר לשריון,
כשנמות יגרדו אותנו בבית ספר לשריון.

שם ישנן חתיכות
של בשר חרוכות,
שצבועות בשחור-ירוק, ירוק, ירוק.

כשנמות יאספו את החתיכות שלנו מהסיפּוּן
כשנמות יאספו את החתיכות שלנו מהסיפּוּן

שם ישנן חתיכות
של בשר חרוכות,
וגם דם אדום-אדום.

(בשם 'סיפּוּן' קוראים הטנקיסטים לחלק השטוח והרחב של הטנק שעליו מורכב תא הצריח).

איור: דודו גבע

ובעיתון 'הארץ', מתאריך 31 בדצמבר 1982, במאמרו 'מזמירות ארץ הארזים', רשם ב' מיכאל מילות שירי חיילים במלחמת שלום הגליל, המוכרת יותר כמלחמת לבנון הראשונה (תודה לעופר אדרת על הסריקה):

כשנמות – יגרדו אותנו
עם השפאכטעל מהדפנות...
שם ישנן חתיכות
של בשר – חרוכות
בצבעים של אדום-שחור...

שלא נדע...

על דעת המקום: כִּפְלֵי שֵׁמוֹת במפת ישראל

הכותרת הראשית של עיתון דבר, י"ב בתשרי תש"ז (7 באוקטובר 1946)

מאת יהודה זיו

כתום מלחמת העצמאות, ובעקבות מבצע 'עובדה', נוספו על מדינת ישראל גם מרחבי הנגב, והם נוטלים היום כ-60% משטחה. בן-גוריון, שזה מכבר נשא בליבו את חזון הפרחת שממות הנגב, חָכַךְ אז בדעתו: במה להתחיל? בְּעִבְרוּת השמות ראה בן-גוריון הצהרת נוכחות שאין קולעת ממנה ולפיכך מיהר להקים, כבר ביולי 1949, את 'הוועדה לקביעת שמות גיאוגראפיים [עבריים] בנגב'. רק יישובים עבריים אחדים היו אז בנגב, בצפון-מערבו בלבד, ועל הוועדה הוטל לקבוע שמות עבריים לא רק ליישובים אלא לכל האתרים והעצמים הגיאוגרפיים ('ועדת שמות היישובים' הרגילה, שפעלה מאז 1925 בצד הקרן הקיימת לישראל, קראה מתוקף הגדרתה שמות ליישובים בלבד). 

במהלך כעשרה חודשים קיימה ועדה זו 29 ישיבות (שלוש מדי חודש), יצאה לסיורים בנגב (חלקם אף מוטסים) וקבעה מדרום לקו עזה – עין-גדי 561 שמות חדשים (בהם רק 24 שמות יישובים). קובץ החלטותיה של אותה 'ועדת השמות לנגב' נושא את התאריך 29 במאי 1950, מועד ישיבתה האחרונה, בה ניתנה לכולן גושפנקה רשמית. 

'הנגב' – בול קק"ל, 1948 (מקור: תפוז בלוגים: דואר ובולאות)

'עבודה קבלנית' זו של אותה ועדה, שניכרת בכמה וכמה מהחלטותיה החפוזות, הניבה את 'רְשִּׁימוֹן השמות החדשים', שהתפרסם בשנתון הממשלה לשנת תשי"א (1951), ואליו צורפה אז גם המפה העברית הראשונה של הנגב (גיליון 2, ישראל / דרום), בקנה מידה 1:250,000.

בין היתר, נמנים ברשימון השמות שלושה מנחלי הנגב, להם הוענקו השמות העבריים הבאים:

מספר סידורי       השם                 השם הקודם                      קואורדינטה

104.              נחל כַּרְכֹּם            ואדי אֻם-בַּרַירִק,  

                                              ואדי אל-עֻבֵּירָה                   133975  

110.             נחל בָּרָק              ואדי אל-בֵּירַק                     160979 

119.             נחל עַמּוּד             ואדי עַמוּד                          134984

לוואדי אום-ברייריק (أٌمّ بَرَيْرِق) העניקה הוועדה את השם העברי החדש 'נחל כַּרְכּוֹם' בזכות הכרכום הדמשקאי ( Crocus cenusdamas), הגדל בארץ רק במרומי הר הנגב, וזאת אף שפשר כינויו בערבית של הנחל הריהו הקטנת 'אום-בַּרִיק' (أمّ بَرِيق; בעלת בְּרַק מתכת / זכוכית); ושמו השני, ואדי אל-עוביירה (ألْعُبَيْرَة),גם הוא הקטנת 'אל-עַבְּרָה' (ألْعَبْرَة; החצייה). לוואדי אל-ביירק (ألْبَيْرَق; הדגל) נקבע, בעקבות צלצול שמו הערבי, השם 'נחל ברק'. ורק ואדי עמוד שמר על שמו הערבי המקורי ושמו נקרא 'נחל עמוד' אף בעברית.

א. ארץ גְּשוּר

לבד משלושת הנחלים הללו, העניקה 'ועדת השמות לנגב' גם את השם 'גְּשׁוּר' / 'גְּשׁוּרִי' לארבעה עצמי נוף סמוכים בהר הנגב: 

מספר סידורי      השם                       השם הקודם                  קואורדינטה  

89.              שְׁלוּחַת גְּשׁוּר            חַ'שְם אל עִדָיִד                124962  

90.              הַר גְּשׁוּר                 ג'אבל אל עִדָיִד                125966  

98.              נחל הַגְּשׁוּרְי             ואדי אל-עִדָיִד (סַמָוָה)       123970  

103.            בְּאֵר גְּשׁוּר               בִּיר עִדָיִד (סַמָוָה)             125972

'גשור' על שום מה? והלא מן התנ"ך אנו יודעים כי גשור נמנתה עם ממלכות ארם ומקומה בדרום הגולן. אבשלום אמר אל אביו דוד: 'כִּי נֵדֶר נָדַר עַבְדְּךָ בְּשִׁבְתִּי בִגְשׁוּר בַּאֲרָם' (שמואל ב, טו 8), שהרי אמו, מַעֲכָה, היתה 'בַּת תַּלְמַי מֶלֶךְ גְּשׁוּר' (שם, ג 3). 

לקיבוץ גשור שברמת הגולן יש מפעל גדול לייצור שמן זית ושמו 'ארץ גשור'

אך מתברר שהייתה גם גשור בדרום. תיאור 'הָאָרֶץ הַנִּשְׁאָרֶת' – אותם חלקים שלא עלה בידי יהושע לכבוש – פותח ב'כָּל גְּלִילוֹת הַפְּלִשְׁתִּים וְכָל הַגְּשׁוּרִי' (יהושע, יג 2); ואף על דוד, בשבתו 'עם אכיש בגת' (שמואל א, כז 3), נאמר: 'וַיַּעַל דָּוִד וַאֲנָשָׁיו וַיִּפְשְׁטוּ אֶל הַגְּשׁוּרִי וְהַגִּרְזִי וְהָעֲמָלֵקִי ... בּוֹאֲךָ שׁוּרָה וְעַד אֶרֶץ מִצְרָיִם' (שם, 8). ועדת השמות לנגב נמנעה מלהנציח את 'העמלקי', מן הסתם בשל נאמנותה לכתוב: 'תמחה את זכר עמלק מתחת השמים' (דברים, כה 19), אך לא ראתה כל בעייה בשמות האחרים, ולצד 'גשורי' נמצא נחל מתאים גם לאותו 'גִּרְזִי' (במסורת הקרי: 'וְהַגִּזְרִי') במפתו העברית החדשה של הנגב.

62.  נחל הַגִּרְזִי                       ואדי עַ'בִּיָּה                        138934

מפת 1:500,000 שנלוותה ל'שֵׁמוֹן' (החלטות ה'ועדה לשמות עבריים בנגב'), שניהם צורפו לשנתון הממשלה, תשי"א

ב. כַּרְכּוֹמִים וסביונים

שלא כמו 'גשור' הצפונית, אשר בארם, מהותו ומוצאו של אותו 'גשורי' דרומי נותרו עלומים. ואכן, ועדת השמות הממשלתית, אשר הוקמה באפריל 1951, מיהרה להתנער מאותו שם מפוקפק, והחליפה (אוקטובר 1952) את שמותיהם של ארבעת ה'גשורים' וקבעה גם להם את שמו של הכרכום הדמשקאי: 'שלוחת כרכום', 'הר כרכום' (שהתפרסם באלפי ציורי הסלע הנדירים שנמצאו בו), 'נחל כרכום' ו'באר כרכום'. לימים (1982) אף החילה את שמו של אותו כרכום גם על 'מְצַר כרכום', שהוא קטע מערוצו של אותו נחל. 

כך הפך פרח הכרכום הדמשקאי, על אף נדירותו (כל מיני הכרכום נחשבים לפרחים מוגנים!), לשם נפוץ בהר הנגב. העובדה, ש'דמשקאיותו' לא צורפה לשמות הללו, גרמה לכך שדורות של מטיילים מחפשים שם לשווא את פרחיו הלבנים של הכרכום החורפי, המוכר יותר, אשר אבקניו הצהובים הם שנתנו למין זה את שמו (ומכאן 'נתכרכמו פניו' ואף 'כּוּרְכּוּם' בערבית!). וכיון שאינם מוצאים אותם – שהרי פרחי אותו 'דמשקאי' צבעם ורוד-בהיר, כעין פרחי הסתוונית – תמהים הם על מקור הַשֵּׁם.

כרכום דמשקאי (מקור: צמחיית ישראל ברשת)

כרכום חורפי (מקור: צמחיית ישראל ברשת)

שפע פרחי הכרכום החורפי, במרכז ארצנו ובצפונה, הביא לתפוצתו של שם זה גם בצפון. ב-1955 קבעה ועדת השמות הממשלתית את השם העברי 'עין כרכום' לעין אל-כַּרְכָּה שמצפון לאלמגור. הסיבה לקביעת השם נבעה מצלצול השם הערבי, אף שמשמעותו המילולית היא 'הֶעָגוּר', כינוי אוֹנוֹמָטוֹפֶּאִי בעקבות קרקוריו (ומכאן 'צווח ככרוכיה' בלשון חז"ל). לימים (1979) נקרא משום כך אף היישוב הסמוך, שעל מקומה של ח'רבת עַלִי, בשם 'כרכום'. 

'כרכום' נוסף נקבע במרס 1953 כשמה של 'מעברת כפר אונו' לשעבר, בכֻּפְר עָאנָא הנטוש, אך שם זה נשתכח משעה שהפכה לימים 'קריית אונו'. ואגב פרחים ויישובים, באותה ישיבה קבעו חברי ועדת השמות הממשלתית גם את השם 'סביון' ליישוב חדש, שקם מזרחה משם, ותחילה היה אמור לשמש מגורי קשישים (אולי חשב וילנאי על 'זקן הסבא' שמצמיח הסביון). לימים, משנודעה 'סביון' כיישוב יוקרתי ל'עשירים בלבד', הפך שמו של פרח 'פּוּשְׁטִי' זה למותג נפוץ בכל הארץ: מ'נווה סביון' שבאור יהודה הסמוכה, ועד 'סביוני ים' בקריית ים שבמישור הקריות... זר הפרחים מוגש לזאב וילנאי, חבר הוועדה, שהציע באותה ישיבה את 'כרכום' שנשכח, ואת 'סביון' שצלח.

שרידיו של עוד 'כרכום' נמצאים היום על אדמת לבנון – זהו 'מוצב כרכום', שהוקם ב'רצועת הבטחון' בדרום לבנון ומול המושב זרעית. במוצב זה ובסביבתו נפלו כמה מחיילינו, ממטעני חבלה ומאש מרגמות החיזבאללה, ואנדרטה לזכרם, מעשה ידי הפסלת שלומית אברבוך, נמצאת בכניסה למושב זרעית. ב-2006 פוצץ צה"ל את המוצב ומן הסתם לא נותר לו זכר. 

האנדרטה 'קריעה' לזכר חיילי צה"ל שנפלו במוצב כרכום (מקור: ויקיפדיה)

ג. ברקים ועמודים

גם נחל בָּרָק זכה לכבוד כפול ומכופל. בנוסף לנחל ברק הדרומי, שהוזכר לעיל, העניקה ועדת השמות הממשלתית (ביוני 1953) את השם גם לוואדי אל-חֻוֵּישׁ (הקטנת 'חוֹשׁ', כלומר חצר, מכלאה) שבדרום הגליל התחתון, היורד מנצרת אל נחל תבור, ממערב לכפר דָאבּוּרִיָה. צלצול שמו של כפר זה הוא שהביא לשמו העברי החדש של הנחל על מנת להזכיר את מלחמת דבורה וברק בן אבינעם, אשר נערכה בסמוך. בדיון על מתן השם (דו"ח מס' 43 של ועדת השמות) הועלה, מטבע הדברים, גם זכר נחל ברק הדרומי, שיורד מהר הנגב אל צפון הערבה.

אירוס נצרתי (צילום: רועי פרץ; צמחיית ישראל ברשת)

בעת ההיא טרם נודע ייחודם של שני הנחלים הללו – לא אירוסי נצרת, הפורחים בנחל ברק הצפוני ומפארים אותו; אף לא הקניון המרשים, שנחל ברק הדרומי עובר בו לפני צאתו אל הערבה. לפיכך לא הוטרדו אז חברי ועדת השמות הממשלתית ממתן שם זהה לשני נחלים 'סתמיים', מה גם שהם מרוחקים זה מזה 280 ק"מ... משהפכו שני נחלים אלה – במיוחד הדרומי שבהם – ליעדי טיול מבוקשים, חזרו בהם חברי הוועדה וכדי להבחין בין השניים, הוחלף בשלהי שנות התשעים שמו של הברק הצפוני וייקרא שמו בישראל: 'נחל בן אבינועם'...     

נחל ברק 'הדרומי' (מקור: שבילים)

נחל ברק 'הצפוני', היום נחל בן אבינעם (מקור: nana - פורום טיולים ואתרים) 

ומה באשר לנחל עמוד? 

שנים רבות נותר נחל עַמּוּד 'הדרומי' אלמוני לגמרי, בעוד 'כפילו', נחל עמוד 'הצפוני' זכה לפרסום רב, הודות למימיו הזורמים ממעיינותיו ולתעלת 'המוביל הארצי', בין ים כינרת לבין בקעת בית נטופה, שחוצה אותו. כדי למנוע טעויות, ולמרות המרחק הרב בין שני 'העמודים', קבעה ועדת השמות הממשלתית (אפריל 1961) שם חדש לעמוד הדרומי וקראה את שמו: 'נחל צִיָּה'.