על דעת המקום: היכן היא מערת אנטונינוס?

התעלה הפתוחה של 'המוביל הארצי' בבקעת בית נטופה

מאת יהודה זיו                                                                                                 

 לזכר הגב' אַדֶל מַמָן, בעלת זיכרון מופלג, אשר סייעה בידי בכל הקשור בטבריה ובגליל. אדל הלכה לעולמה לפני כחודש והיא בת מאה בלבד...

מאז ימי ילדותי הרחוקים בטבריה שינתה העיר העתיקה שלה את פניה. כך למשל, דרומו של רציף הטיילת שעל חוף הכינרת. שם, בין מסגד הים (גָ'אמִע אֶל-בַּחַר), שנבנה בראשית המאה ה-18 לשימושם של דייגי העיר (ולימים שכן בו המוזיאון לעתיקות טבריה), לבין 'אכסניית האגם' לשעבר (מקום שבו משתרע היום מלון 'רֶדִיסוֹן מוֹרִיָּה פְּלָאזָ'ה'), נהגו בשעתם זקני טבריה להצביע על פתח מערה (נ"צ 20122433).

לדבריהם, זוהי 'מערת אנטונינוס' שעליה מספרת האגדה בתלמוד הבבלי (עבודה זרה, י ע"ב):

ה"ל [הוה ליה] ההיא נקרתא דהוה עיילא מביתיה לבית רבי כל יומא' (היתה לו [לאַנְטֹונִינוּס] מערה אחת, שהיה נכנס בה [בחשאי] בכל יום [והולך] מביתו לבית רבי [יהודה הנשיא]. 

'מסגד הים' ברציף שלחוף הכנרת. בצד שמאל של המבנה הצביעו זקני טבריה על פתחה של 'מערת אנטונינוס'.

במקורות חז"ל יש סיפורים רבים על מערכת הקשרים האמיצה שהייתה בין רבי יהודה הנשיא לבין אותו 'אנטונינוס'. חוקרי תקופת המשנה חלוקים בדעותיהם בדבר זיהויו של אנטונינוס, ויש המשערים שהכוונה היא לקיסר מַרְקוּס אַוּרֶלְיוּס אנטונינוס, שכונה 'קָרַקָלָה' ושימש קיסר במשך שש שנים (217-211). השנים אכן מקבילות לשנות נשיאותו של רבי יהודה הנשיא בארץ ישראל, אך ספק אם חייו הסוערים של קרקלה ושרשרת מעשי הרצח המלווים אותם (עם קרבנותיו נמנו אחיו ואשתו), עד שנרצח אף הוא, הותירו מקום למסופר באותה אגדה, מה גם שלא ידוע על קשר שלו לטבריה. 

הקיסר קרקלה – האם זהו 'אנטונינוס'? (מקור: ויקיפדיה)

מכל מקום, מסורת 'זקני טבריה' קבעה בפסקנות, כי אותה מערה לחוף הכנרת, בצד בית הכנסת 'עץ חיים' של 'חָכָם רַבֵּנוּ' חיים אַבּוּלְעָאפִיָה, אינה אלא פתחה של מנהרת סתר, שאותה ציווה אנטונינוס האגדי לחצוב. למערה המופלאה היה תפקיד אחד ויחיד: לאפשר לאנטונינוס לעשות בה את דרכו מטבריה ועד לבית רבי יהודה הנשיא בציפורי, כדי ללמוד תורה מפיו ולהתייעץ עמו בעניינים העומדים ברומו של עולם.

המסלול המְדוּמְיָן של 'מנהרת אנטונינוס'

מסורות על מערות מסתוריות בגליל התחתון יש כבר מימי הביניים. כך למשל סיפר יעקב בן נתנאל הכהן, נוסע שעבר בארץ במחציתה השנייה של המאה ה-12, כי למרגלות ציפורי יש 'מערה גדולה, ובתוך המערה מערה קטנה' (אברהם יערי, מסעות ארץ ישראל, מסדה, 1976, עמ' 59). נוסע אלמוני, שמזוהה כתלמיד הרמב"ן, סיפר בראשית המאה ה-14 על מערה דומה באזור ציפורי (שם, עמ' 93):

מציפורי הלכנו לרומי [ח'רבת רוּמָה, מצפון לציפורי], שם מערה [כנראה מערת מסתור מימי המרד ברומאים] ... הַקַּבָּלָה, כי משם יֵצֵא משיח. ואני הוכחתי מכמה ראיות, כי שם הייתה 'רומי הגדולה', ושם היה מלך רומי אנטונינוס רגיל אצל רבינו הקדוש [רבי יהודה הנשיא] בציפורי, אשר היא קרובה משם, והיתה מַגָּעַת עד צוֹר המעטירה.

גם אֶל-עֻתְ'מָאנִי, מושל צפת במאה ה-14, הניח אחריו עדות על מערה מופלאה לא הרחק משם (על פי חיים בְּלַנְק, 'תיאור ערבי של מחוז צפת במאה ה-14', טבע וארץ, 1960, עמ' 366): 

באזור אֶ-נָּאצְרָה [نَاصْرَة; נָצְרַת] נמצא כפר פַרְעוּן, והוא כפר רומאי עתיק שאין בּוֹנֹו ידוע, ובו מערת אימים המלאה נפלאות. האמיר השנון והמשכיל נָאצִר אֶ-דִּין בן אֶל-עַגְ'לוּני סיפר, שהיה במערה, אך אינו יודע עד היכן היא מגיעה באורכה, ברוחבה ובגובהה. מצד שמאל קברות רומאים – הַיְנוּ כוכים, שמספרם כמשוער למעלה מאלף. פעם נכנסו שמה כשלושים איש ובידיהם לפידים. הם עברו מהלך מיל אחד, אך כשכבו הלפידים נבהלו וחזרו. לדבריהם, מצאו במערה עטלפים לאין ספור, שגודלם כתרנגולת ולמעלה מזה. אומרים, כי מערה זו מגיעה עד מתחת לעיר נצרת, כלומר, מרחק אחד של הדואר.

האם זו אותה 'מערת אנטונינוס'? כנראה שלא, ואפשר שמדובר כאן במנהרת המים הגמלונית של ציפורי ובאַמַּת המים שהוליכה אליה מֵעֵינוֹת אֲמִיתַי שבצלע הר יונה.

והנה, לצורך 'מוביל המים הארצי', המוליך את מי הכינרת אל הנגב, נחפרה בשנת 1956, מתחת לכפר עֵילַבּוּן, מנהרה לעבר בקעת בית נטופה והיא זכתה לשם 'מנהרת עילבון'. תוך כדי פריצת 'דרך התפעול', היורדת מן הכפר אל המשכה של תעלת 'המוביל' שבאותה בקעה, נחשף בצד הדרך פתח (נ"צ 18702487), המוליך מזרחה אל קטע ממנהרה מסתורית. הטבריינים שבחבורת הבונים והחוצבים ראו בה אז, כדבר מובן מאליו, את אותה 'מערת אנטונינוס', שפתחה השני מצוי בעירם... גם אנשי אגף העתיקות בדקו אותה אז, אך לא עלה בידם להגיע לכלל מסקנה ברורה בדבר מהותה ותפקידה, וכך נסתם לימים פתחה והיא נשתכחה מן הלב.

פתח המערה שנחשפה בצד הדרך היורדת מן הכפר עילבון לעבר 'תעלת המוביל'. כורעת אסתר ארדיטי, שהתפרסמה בעיטור המופת שקיבלה ובכינויה 'המלאך בלבן של הצנחנים', ולא פחות חשוב... הייתה חניכתי בקורס מורי דרך.

בלב בקעת בית נטופה, לא הרחק מפתחה של 'מערת אנטונינוס' שנחשפה במקרה, החל סיפורו של שליט נודע אחר, טָ'אהֶר אֶל-עומַר אֶ-זַּיְדָאנִי (ظاهِر العُمَر الزَيْدَانِيّ), ואף הוא קשור בתולדות טבריה. בצד תעלת 'המוביל', לרגלי היישוב אבטליון, שוכנת חורבת מִסְלָח (ח'רבת מַסְלַחִ'ית), שבשלהי המאה ה-17 הייתה מקום מושבה של משפחת זַיְדָאן הבדווית. אבי המשפחה, עֹמַר אֶ-זַּיְדָאנִי, חכר בשנת 1701 מן השלטון העות'מני את גביית המס בטבריה וסביבותיה, אך נפטר בשנה שלאחריה. ט'אהר, בנו השלישי – המוכר יותר בשם דאהר אל עומר – נטל בשנת 1710 את הבכורה מידי אחיו, סַעַד. הוא עבר להתגורר בטבריה, ולימים העתיק את מושבו אל עכו, משם מָשָׁל בכל צפון ארץ ישראל.

חורבת מִסְלָח (צילום: יובל נאדל)

טבריה נבנתה מהריסותיה בראשית שנות השישים של המאה ה-16, בידי דון יוסף נשיא ודודתו, דונה גראציה מֶנְדֶס, אך שבה ונהרסה ב-1670, בעקבות מלחמות שליטים מקומיים בינם לבין עצמם. ט'אהר אל-עומר חידש את חומת טבריה, שיפץ את מסגד הים ובנה בעיר מבנים שונים כמו בית ה'סראייה' (בערבית: שררה, שלטון) או מסגד א-זיידאני, המכונה בשם משפחתו.

מסורת יהודי טבריה מספרת, כי בחלומו – אותו שב וחלם שלושה לילות רצופים! – נצטווה ט'אהר לחדש את הקהילה היהודית בעירו שנתרוקנה זה מכבר. בחלום השלישי אף נאמר לו להביא לשם כך אל העיר את הרב חיים אַבּוּלְעָפִיָּה – יליד חברון ושד"ר ידוע, ששימש אז רבה של קהילת איזמיר – באמצעות הבטחה לסייע ליהודי טבריה בבניית בתים ובהקמת בתי כנסת. ואכן, כשבא הרב אבולעפיה לטבריה, בשנת 1740, נבנה על חוף הכנרת בית כנסת שכונה 'עץ החיים' (כשם ספרו של אבולעפיה, המרמז גם על שם מחברו וגם על הפסוק 'עץ חיים היא למחזיקים בה'; משלי, ג 18). בית הכנסת הוקם בצד פתחה של 'מערת אנטונינוס'.

מצבת קברו של ר' חיים אבולעפיה בטבריה 
(צילום: זאב רדובן, בתוך: H. Dudman and E. Ballhorn, Tiberias, Carta, Jerusalem 1988, p. 160)

 בעקבות חידוש יישובה היהודי של טבריה – תחילה מיוצאי המגרב (תוניסיה, אלג'יריה ומרוקו) – באה לעיר בשנת 1781 גם קבוצה גדולה של חסידי הבעש"ט, בראשות ר' מנחם מנדל מִוויטֶבְּסְק (שעלה לארץ בשנת 1777 והתיישב קודם לכן בצפת), שהקים אף הוא בית כנסת לחסידים בצד בית הכנסת 'עץ החיים'. בסמוך למקום זה, שעל ידו הצביעו על פתח מערת אנטונינוס, ניצבת היום האנדרטה לחללי מלחמות ישראל.

בתי הכנסת שעל חוף הכנרת (צילום: זאב רדובן, שם, עמ' 158). מימין למעלה: 'עץ חיים' של ר' חיים אבולאפיה; למטה משמאל: בית הכנסת של ר' מנחם מנדל מוויטבסק; למעלה משמאל: האנדרטה לחללי מלחמות ישראל.
פתח מערת אנטונינוס נראה בשעתו לרגלי הקיר המזרחי של המבנה שבין שני בתי הכנסת.

בשנת 1798 יצא ר' נחמן מברסלב למסע מסתורי אל ארץ ישראל, שהפתיע את בני משפחתו ואת חסידיו. המסע היה רצוף קשיים ותקלות בלתי צפויות. במהלך ביקורו בארץ לא הגיע ר' נחמן לירושלים (בשל החובות העצומים שהותירו אחריהם בני חבורת ר' יהודה החסיד נמנעו אשכנזים מלהיכנס לעיר, פן יידרשו על ידי המוסלמים לשלם את החוב), ועל כן נעתר לבקשת חסידי טבריה, בראשות ר' אברהם מקאליסק, עמיתו של הרבי מוויטבסק שכבר נפטר, ובא אל עירם. זמן מה לאחר מכן פרצה מגיפה בטבריה ור' נחמן מיהר להימלט מן העיר. כך סיפר תלמידו ר' נתן מנמירוב:

ובריחתו מטבריא בעת הדֶבֶר רחמנא לצלן היה בסכנה גדולה מאד, כי השער של החומה היה סגור והיה מוכרח לברוח דרך המערה. עד שבא אל החומה אצל שפת כנרת, ורצה לעלות על החומה ולירד משם כדי לצאת על ידי זה מן העיר. ויהי כאשר עלה על החומה, ועבר ובא על צד השני כלפי חוץ, הסתכל והנה הים תחתיו. והוא היה תלוי ועומד על ידיו ועל רגליו על החומה למעלה, ותחתיו היה הים. ונשא לבו לה' יתברך והצילו ברחמיו. ויצא משם בשלום עד שבא לעיר הקדושה צפת (שבחי הר"ן, סימן יט).

האומנם גם כאן מדובר באותה 'מערת אנטונינוס', אשר פתחה היה סמוך אל בית הכנסת של ר' מנחם מנדל מוויטבסק? 

נשוב לבקעת בית נטופה ואל פתח המנהרה המסתורית, אשר הוליד את סיפורנו זה.

מקובל להניח כי בקעה זו זכתה בשמה כיוון שהיא משמשת בית קיבול לנטפי הגשם, המציפים את מזרחה מדי שנה ברוכת גשמים. נראה, כי שמה הערבי של ח'רבת נָאטִף (נ"צ 18632475), המתנשאת יותר מעשרים מטר מעל פני מזרחה של הבקעה המישורית, מלמד על מקומו של יישוב מימי המשנה, שנתן את שמו לבקעה כולה.

מראה מח'רבת נאטף (חורבת בית-נטופה): מזרח הבקעה מוצף בחורף גשום במיוחד (צילום: יהודה זיו)

ואכן, בקעת בית נטופה נזכרת גם במשנה, ובה נאמר: 'אוכלין בָּרְגִילָה עד שֶׁיִּכְלוּ סִנָּרִיּוֹת מבקעת בית נטופה' (שביעית, פרק ט, ה). 'רְגִילָה' זו הריהי רְגֵלַת הגינה (Portulaca), שאף בערבית שמה رِجْلة (רִגְ'לֶה) וכינוי נוסף שלה במשנה הוא 'חֲלוֹגְלוֹגִית', כדרך שהביא שם פירוש 'תוספות יום טוב' מפי הרמב"ם:

רגילה הוא עשב חֲלוֹגְלוֹגִית ויש בו ליחות הרבה ובשביל זה תעמוד ימים רבים. ואם פסקה ממקום אחד, נמצאת באחר שיהיה יותר לח ממנו ... וכשהם רואין שֶׁיָבֵשׁ בבקעת בית נטופה, יודעים שכבר יבשה [הארץ] בכל מקום ולא נשאר ממנו כלום, מפני שזו הארץ לחה מאד ובשביל זה נקראת בית נטופה, שהיא ארץ רבת הליחות. ועשב ההוא עומד ימים רבים על הארץ – והיא הַסִּגָּרִיּוֹת.

אין הכוונה כמובן לסיגריה או לטבק וברור שנפלה כאן טעות מעתיק והכוונה אל ה'סִנָּרְיָה', אשר שמה נתגלגל גם אל הלשון הערבית (سِنارْية), והיא הַחוֹחַ, שגבעוליו העסיסיים שימשו אף הם מאכל משיב נפש.

לא לחינם נושאת בקעת בית נטופה שם מקום אשר שכן בשעתו דווקא בצפון-מזרחה, והוא מוצף מדי שנה ברוכת גשמים. לפיכך אף הביא אל-עות'מאני, מושל צפת, את תיאור מזרחה של הבקעה:

לא הרחק משם נמצא מקום, הידוע בשם אֶל-בַּטוֹף [ألبَطَوف, שנראה כי אינו אלא שיבוש הצירוף העברי הקדום בית נטופה] – ובו שטח, הנקרא מַרְג' אֶל-עֱ'רְק [مَرْج الغَرْق; מישור הטביעה]. פה נקווים המים ללא מוצא, שהרי מישור זה מוקף הרים. בימות הגשמים ייהפך המקום לאגם, אחר כך סופגת האדמה אט-אט את המים, וכל אימת שמתייבשת חלקה – זורעים אותה, כפי שעושים המצרים (בלנק, שם, עמ' 367). 

ייתכן אפוא שהמנהרה, שנחשפה בשנות החמישים, היא שריד לניסיון קדום לנקז את עודפי המים הללו – שמונעים בשנים גשומות את עיבוד אדמות מזרח הבקעה – אל מתחת לאוכף עילבון, החוצץ בין הבקעה לבין אגן נחל ארבל במזרח. גם כך נותנת הבקעה, הנודעת בפוריותה, יבולי שפע אפילו בקיץ ובזמנו התפרסמה באבטיחים ה'בַּטּוֹפִים' שגדלו בה. כינוי זה ניתן להם בעקבות שמה הערבי של הבקעה, סַהְל אֶל-בַּטּוֹף. 'סַהְל' פירושו בקעה מישורית (ומכאן הברכה המקובלת: 'אַהְלָאן וּסַהְלָאן', כלומר, 'התברך בשפע בתי אב עם שפע מישורי חקלאות ומרעה'); ואילו 'אֶל-בַּטּוֹף' הוא כנראה שיבושו של הצירוף העברי הקדום 'בית-נטופה'.

נחכה עד שיבוא אליהו ויחשוף את צפונותיה של אותן מערות עלומות, שלוּ נחשפו היו מן הסתם יכולות לשמש את קו הרכבת העתידי בין טבריה לציפורי.

בקעת בית נטופה ובמרכזה תעלת 'המוביל הארצי' (מקור: ויקיפדיה)